הדיון בתולדותיה של האדריכלות הישראלית נטה לעסוק ביחסי הגומלין שלה עם המטרופולינים של המערב. אלחנני (1998) הצביע על השפעות ישירות של תקדימים מערביים על האדריכלות בישראל, ותר אחר האופנים שבהם האדריכלות הישראלית מתעלה על ההשפעות הזרות ומחפשת את המקומי. לעומתו אפרת (2003) העלה על נס את מחויבותם של האדריכלים הישראלים לשיח האדריכלי הבינלאומי ואת בקיאותם.

אך האדריכלות הישראלית לא עסקה רק ביבוא וביישום של ידע אדריכלי מן החוץ. משנות השישים עסקו אדריכלים ישראלים, ועודם עוסקים, לא רק בייצוא של ידע ומומחיות למדינות מתפתחות אלא גם בייצוא של גישה וטעם. זירה מובהקת של פעילות זו הייתה יבשת אפריקה, שבשנות השישים והשבעים התלכד בה הייצוא  האדריכלי עם פרויקט לאומי נרחב יותר – סיוע למדינות אפריקה שזה עתה השתחררו מעול הקולוניאליזם, שיתוף פעולה עמן ומעורבות בהן. לפרויקט זה היו היבטים מדיניים, פוליטיים, כלכליים וצבאיים, והאדריכלות הייתה רק אחד מהם. אך בעוד שהבריתות הפוליטיות והכלכליות נסדקו ונשכחו, המבנים שתכננו אדריכלים ישראלים נותרו עדות אילמת לתקופה זו.

הפניית המבט אל היצוא האדריכלי הישראלי לאפריקה מעלה שאלות רבות ומעניינות: האם יש מאפיינים ישראליים בעבודתם של אדריכלים ישראלים בחוץ לארץ? האם התאימו את עבודתם  להקשרים המשתנים ממדינה למדינה באפריקה ואם כן, כיצד? במה השפיעה התרבות שפגשו באפריקה על העשייה האדריכלית שלהם בארץ? מהן השפעות ההקשרים המדיניים והדיפלומטיים של עבודתם שם על תוצריה?

Africa Invite-01

התערוכה והקטלוג מבקשים לפתוח את הדיון בסוגיות אלו בהצגה של מבחר עבודות של אדריכלים ומתכננים ישראלים באפריקה, בהקשר של התקופה שבה נעשו ועל רקע מגמות תרבותיות בישראל.

האדריכלים הישראלים שפעלו באפריקה לא היו מקשה אחת. חלקם, כמו אריה שרון ורם כרמי, היו אדריכלים חשובים בישראל. העבודה באפריקה הייתה עוד נדבך בפעילותם הענפה, והם קיבלו אותה בזכות היכרותם עם חברות קבלניות ישראליות. אחרים ייסדו את הקריירה הישראלית שלהם באפריקה בעבודה עבור יזמים ישראלים, למשל טומי לייטרסדורף, או עבור גורמים מקומיים ובשיתוף פעולה עם אדריכלים אפריקאים, כמו במתכונת הייחודית של זלמן ענב. אחרים פעלו בגופים ישראליים ממסדיים או ממסדיים למחצה כגון הIPD או סולל בונה / אמ"י, והמשיכו את המתווה שהיה מקובל בישראל באותה עת: תכנון על ידי גופי ממשלה. גם סוגי הפרויקטים שבהם עסקו המתכננים הישראלים והפיזור הגיאוגרפי שלהם היו מגוונים. מתכננים ישראלים פעלו במדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה, ותכננו כמעט הכול: מבני ממשל נכבדים בעלי חשיבות סמלית משמעותית למדינות שזה עתה השתחררו משלטון קולוניאלי, כמו בניין הפרלמנט בסיירה לאון (כרמי) ומשרד החוץ באתיופיה (ענב וטדרוס); מבני חינוך שהניחו את התשתית למודרניזציה בארצות אפריקה וסמלו אותה, כמו אוניברסיטת איפה בניגריה (שרון) ומבני חינוך באתיופיה (ענב וטדרוס). מלבד מבנים בעלי חשיבות לאומית וסמלית תכננו מתכננים ישראלים גם פרויקטים בתחום התיירות והבנייה למגורים. תחום התיירות היה מעין גשר בין התרבות המערבית לתרבות המקומית. המלונות שתכננו טומי לייטרסדורף וספי גולדנברג הם דוגמאות לתכנון בתחום זה, ודוגמה בולטת היא מלון איבואר באבידג'אן שבחוף השנהב בתכנונו של היינץ פנחל. בתחום הבנייה למגורים רוב התכניות היו מיועדות לשכבות המבוססות באוכלוסייה המקומית, למשל הפרויקטים של נדלר-ביקסון-גיל בגאנה ושל ישר ואיתן באבידג'אן. אך היו גם יוזמות אחרות, להלכה – דוגמת חזונותיו האוטופיים של יונה פרידמן לפתרונות דיור להמונים, וגם למעשה – בתכניות קונקרטיות שמומשו בפיתוח אזורי וחקלאי ונועדו לשפר את חייהם של תושבי המדינות החדשות.

הניסיון לדבר על סגנון ישראלי בבנייה באפריקה מחייב השוואה רוחבית של עבודתם של אדריכלים ישראלים לעבודתם של אדריכלים מערביים ומקומיים באותה עת, והיא חורגת מתערוכה זו. עם זה נציין שבחלק מן העבודות של אדריכלים הישראלים באפריקה ניכר ניסיון להתאים את הביטוי האדריכלי לכמה היבטים של המרחב שבו פעלו, למשל בהתמודדות עם האקלים – אם בחתכים של מבני הפקולטה של שרון באיפה אם במסנני השמש במבני המגורים של ענב וטדרוס באדיס אבבה. במקומות אחרים עשו האדריכלים שימוש מפורש יותר במסורות מקומיות. בולט במיוחד העיטור של מבנה אולם אודודווה Oduduwa Hall)) של אריה שרון והרולד רובין בניגריה, אך גם הניסיונות של פנחל למצוא ביטוי מקומי בעשרות הסקיצות ששרטט עבור מבנה הקונגרסים במלון איבואר שבחוף השנהב מבטאות אותה חתירה למקומיות. ניסיון אחר ליצור דו-שיח עם סמלים מקומיים הוא הכוכב המחומש – סמל אתיופיה – של האדריכל זלמן ענב (עם טדרוס) בחזית מבנה משרד החוץ  באדיס אבבה, ובמרומז הוא ניכר גם במקומות אחרים: באדיס אבבה מבנה המשושים המאפיין את מבנה המרחצאות של ענב וטדרוס מזכיר צורה של כפר אפריקאי, ובסיירה לאון חומרי הציפוי של חזיתות מבנה הפרלמנט מתקשרים למקום. אך ליד פרויקטים אלו היו פרויקטים שתוכננו ונבנו באידיום מערבי למהדרין, רבים בסגנון שדמה לאדריכלות אירופית או אמריקאית בת התקופה הרבה יותר משדמה לפרויקטים בישראל.

חלק מן הפרויקטים של אדריכלים ישראלים באפריקה דמו לפרויקטים של בני לאומים אחרים לא רק בשפתם האדריכלית אלא גם בממדיהם. מרבית הפרויקטים של האדריכלים הישראלים באפריקה שנבנו היו פרויקטים רחבי היקף בהרבה מן הפרויקטים שתכננו בישראל בעת ההיא. דוגמאות בולטות הן המבנה המונומנטלי של עיריית לאגוס, פרויקט מלון איבואר באבידג'אן והקמפוס באיפה, ששרון תכנן את כולו. בתחום התכנון בולטת תכנית האב לסיירה לאון, שלמעשה הייתה תכנית-אב למדינה. הפעילות באפריקה פתחה לפני אדריכלים ישראלים אפשרויות ומרחבים שלא היו כמותם בישראל. במובן מסוים פעילותם של האדריכלים הישראלים באפריקה הייתה בדרגת ידע וניסיון גבוהה משהביאו עמם מהארץ (או מהשכלתם המערבית) ולחלקם דווקא הפעילות באפריקה – לכאורה ענייה ונחשלת מישראל – בנתה את מעמדם המקצועי בשובם לישראל אחרי ששערי אפריקה נסגרו בפני מדינת ישראל ואנשי המקצוע שלה.

בתקופה שבה אדריכלים ישראלים חוזרים לתכנן באפריקה ובמדינות מתפתחות אחרות, בתקופה שבה הידע הגלובלי של האדריכלות נוכח יותר מאי-פעם, אנו מקווים שהתערוכה תפתח דיון מחודש על מקומה הגלובלי של האדריכלות הישראלית.

פתיחה: יום ה'  07.04.16 שעה 20:00  

ערב עיון:  יום ה' 17.05.16 שעה 20:00

נעילה: 19.05.16

 

אוצרים: חיים יעקובי, איילה לוין, צבי אלחייני, ערן טמיר טאוויל

 

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

בערב העיון נעסוק בממד המרחבי של מחאה חברתית ופוליטית, כפי שזו משתקפת בניסיונם וחוויותיהם של פעילים חברתיים ואקטיביסטים. ערב העיון יתקיים ביום ה' 21.01.2016 בשעה 20:00.

תכנית הערב
הרצאה:
טקטיקות ואסטרטגיות מחאה במרחב הציבורי – ד"ר אדריכלית טלי חתוקה

מגיבים:
אבי ילאו – מחאת הקהילה האתיופית

יריב אופנהיימר – שלום עכשיו

אורן זיו – אקטיבסטילס

יאירה יסמין – צילומים ממחאת האוהלים וממחאת תחריר

protest_invitation_closing_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 

עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

ערב עיון ונעילה: יום ה'  21.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחת הגלריה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

 

 

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

שנה טובה

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

Tealat-haYamim

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

 

 

התערוכה 'מרחבים טופוגרפיים' מרקדת על התפר שבין הקונקרטי למופשט.

קתרין פרנקל יצאה לצלם מבנים בתהליך בנייה בתל-אביב: אובייקט שלכאורה אין קונקרטי וגשמי ממנו. אלא שדווקא בזירה זו של חומרי בנייה, פלדה ובטון, של פועלים במאמץ פיזי מתמשך, לכדה פרנקל במצלמתה את החולף, הדקיק והמופשט; עינה התמקדה בהשתקפויות, בחומרי העיטוף הזמניים, בכתמים וסימנים, בתוצרים המקריים של תהליך הבנייה, הנעלמים כאשר המבנה מושלם ועובר לרשות דייריו. התצלומים, מטבעם, מנציחים את הזמני והרגעי, אך ההפשטה שבצילומיה של פרנקל מעלה את הסימנים העלומים של תהליך הבנייה לדרגה של יצירה אוטונומית המתכתבת עם ההיסטוריה של הציור המופשט.

הפסל 'מדברים בבל' מהלך בנתיב אחר במפגש שבין המופשט והקונקרטי. ארבעה עמודים, העשויים מרשת גדר, הופכים למעין מגדלים המדמים מעין נוף עירוני מסויט, חדיר אך חוסם את המבט, מתנשא למעלה אך מט לנפול. שם העבודה רומז לא רק למגדל התנכ"י אלא גם לפונקציה של הגדר – ממנה עשויות העבודות – כאלמנט שתפקידו לחצוץ ולהפריד בין בני אדם, כמו השפות הבלולות של בבל.

עבודות הצילום והפסלים חוברים למכלול משכנע המשרה בגלריה אווירה של קסם ומלנכוליה, בין הגשמי והמופשט, בין הקבוע לחולף.

קישור לראיון עם קתרין פרנקל בתכנית 'רבע לסביבה' בגלי-צה"ל – כאן.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שני 17.08.2015, בשעה 20:00.

בשיח הגלריה נדבר על שקיפות שהיא אטימות ועל המערכות הסמויות מן העין בבנייה.

 

invite_3מרחבים טופוגרפיים

קטרין פרנקל

 אוצרים: רות יעקובזון, ערן טמיר טאוויל

 

הפתיחה התקיימה ב- 09.07.2015

שיח גלריה: יום ב' 17.08.2015 שעה 20:00

נעילה: 20.08.2015

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

אוליבר פרנקל ניו-יורק NYC Oliver Frankel

קטרין פרנקל מפות דרכים

קתרין פרנקל 'מפות דרכים'

 

קטרין פרנקל מסכים

קתרין פרנקל 'מסכים'

 

Topographic spaces-5

קתרין פרנקל המיצב 'מדברים בבל' ועבודות נוספות בתערוכה 'מרחבים טופוגרפיים'. צילם: מיכאל.

המאמץ הממשלתי המתמשך לפינוי מחנות צה"ל במרכז מעלה מחשבה מעניינת על מדיניות פיזור האוכלוסין של מדינת ישראל.

היום ברור שאזרחים רבים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר על אותה מדיניות, שניתבה אותם למגורים בערי פיתוח מרוחקות שאינן יכולות לספק להם תעסוקה הולמת, חינוך ברמה גבוהה והזדמנויות נאותות. הדוגמא הנוקבת ביותר היא ערד והמצוקה התעסוקתית שאליה נקלעה באחרונה. על ערד לא ניתן לומר שתוכננה כלאחר יד, שהרי הוקדשה לה תשומת לב תכנונית רבה ויושמו בה לראשונה רעיונות תכנוניים כמו 'בנה ביתך', שזכו לאחר מכן להצלחה בכל רחבי הארץ. גם האוכלוסייה המייסדת של העיר נבחרה בקפידה כדי ליצור בסיס חברתי יציב. כל הגורמים האלה לא מצליחים כמעט להתגבר על מיקומה הבעייתי של העיר ההופך אותה לפגיעה כל-כך לכל מפעל שנסגר.

טיעון-העל ששימש, ועדיין משמש, את העומדים מאחורי המאמצים לפיזור האוכלוסייה היהודית הוא שבאופן זה מובטחת השליטה הציונית בחלקי הארץ, כחלק מן המאבק המתמשך על הטריטוריה עם הערבים הפלסטינים. כתבתי בעבר על העניין הזה, בעקבות אחרים, מלומדים ממני. טיעון העל הזה, שלי עדיין לא ברור כמה ממנו הוא אבחנה רציונלית (גם אם בעייתית מוסרית) וכמה ממנו הוא סוג של המיית-לב או פחד קמאי, נפרט לטיעוני משנה רבים ומגוונים. אחד מן הטיעונים האלה הוא טיעון הביטחון, לאמור שהיישובים החדשים שנבנו סמוך אל הגבולות תיפקדו כמעין משמר גבול נייח, ששמר על הקרקע מפני חדירה ואולי השתלטות מחדש של הערבים שזה מקרוב נמלטו (או שמא גורשו) מאדמותיהם. כבכל מערך ההצדקות של הציונות, קשה להפריד בטיעון זה את האמת ממשאלת הלב ואת הערך הביטחוני הקונקרטי מן הממד הסמלי.

מחנה ג'וליס---

חיילי שריון במחנה ג'וליס (מתוך האתר נוסטלגיה און-ליין)

בהקשר הזה מעניין לבחון את מיקום מחנות צה"ל בשנות החמישים, כחלק מן הניסיון להפריד בין הרטוריקה של מקבלי ההחלטות לבין הפרקטיקה התכנונית הביטחונית . ניתן להניח בוודאות רבה שבסיס צבאי – כמעט כל בסיס צבאי – יעיל יותר בשמירה נייחת על הגבול מישוב אזרחי – כפרי או עירוני. זאת בין השאר משום שבבסיס דרים חיילים חמושים ומאומנים – ודאי מאומנים יותר מעולים בגיל העמידה שזה עתה ירדו מן האנייה; הבסיס הצבאי כפוף למשמעת אחת ומציית לפקודות המטכ"ל ולא לרבש"צ כזו או אחר. הבסיס הצבאי חופשי להשתלט על שטחי קרקע גדולים ואף להגדיר שטחי אימון נרחבים שמהם ניתן להדיר אוכלוסייה אזרחית – ובוודאי כזו החודרת מבעד לגבול. מן הסתם, הקמה של בסיס צבאי היא מהירה וזולה ביחס להקמה של ישוב אזרחי וכמובן שהבסיס לא מחויב לספק ליושביו תנאים שימשכו אותם להישאר.

עובדות אלה לא נעלמו מראשי הצבא שאחרי 1967. אריאל שרון, בתפקידו כראש מה"ד, מיהר להעביר בסיסי הדרכה של צה"ל אל השטחים שזה אתה נכבשו – את הצנחנים לסנור, את גולני לבזק, את המשטרה הצבאית לקדום ועוד. זאת בדיוק כדי ליצור ראש חץ לשליטה בשטח. גם השימוש בשטחי אש בכדי לשלוט על שטח הוא אמצעי שנעשה בו שימוש לא מבוטל – בעבר וגם היום.

לאור כל זאת מפתיע לגלות שבשנות החמישים והשישים, עת נדרשו האזרחים ליישב את הגבולות ולעצור בגופם את המסתננים, נותרו בסיסי הצבא בעורף: בסיס ההדרכה של חיל השריון היה במחנה ג'וליס – בין קריית מלאכי לאשקלון, והועבר לאזור אילת רק בשנות השמונים; בית הספר לקצינים עבר מבסיס סירקין דרומה למצפה רמון בשלהי שנות השישים, בסיס ההדרכה של כוחות הנ"מ שכן סמוך לשדה התעופה של הרצליה עד שנות התשעים וכך עוד ועוד. כמובן שהיה רכיב של נוחות, חיסכון ורציפות בשימוש בבסיסי הצבא שהותירו אחריהם הבריטים ובכל זאת מפתיע לגלות שרק לאחר שנים כה רבות נרתם הצבא להוציא את בסיסיו אל הפריפריה, בעוד האזרחים נשלחו אל קו אש – הלכה למעשה – מהרגע הראשון.

עובדה זו מעלה את הסברה שההגנה גופא על הגבולות לאו דווקא הייתה בראש סדר העדיפויות של מייסדי עיירות הפיתוח שבפריפריה, גם אם הייתה זו סיסמא מגייסת רבת-עוצמה. יתכן שאילו השיקול הביטחוני הטהור היה בראש מעייניהם, היו פרנסי המדינה הצעירה, ממקמים את בסיסי ההדרכה של הצבא בפריפריה ועל הגבולות – בשדרות, בקריית שמונה ובבית שאן-  ולאזרחים היו מאפשרים לפתח חיים טובים יותר בצריפין, תל-השומר וג'וליס.

[קריאה נוספת בנושא: אצל ד"ר עמירם אורן]

ביום חמישי הקרוב 30.04.15 בשעה 19:00 יתקיים ערב עיון בתערוכת 'גן שלנו' בגלריה בבית האדריכל.

ברכות

פרופ' אדריכל אלי פירסט, יו"ר עמותת האדריכלים

שלוש הרצאות קצרות בסגנון פצ'ה קוצ'ה:

אדריכלית נוף ארנה בן ציוני

מקום למשחק – על תכנון סביבה פעילה ללא מק״ט

אדריכל אבי ליואי
גני הילדים החדשים במרכזי הערים והאתגר שבתכנונם

אדריכל ומתכנן ערים אדיב דאוד נקאש

התפיסה המרחבית של האנשים בחלל – גן הילדים הניסיוני

 בתכנונו של אדריכל זאב דרוקמן בנצרת עילית כמקרה בוחן

לאחר מכן יערך פאנל בהשתתפות:

– ד"ר אפרת מור, מדריכה פדגוגית במחלקה לגיל הרך, סמינר הקיבוצים

– מר יוני רובינשטיין, סגן ראש מנהל החינוך לארגון ובקרה בעיריית גבעתיים

– אדריכל ערן זילברמן

– גברת עינב גוטרמן, הקואליציה הארצית לשיפור תנאי הגנים בישראל

מנחה: אדריכלית נעמה ריבה

 

invite+Symposium

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים, משרד התרבות והספורט,

עיריית תל-אביב-יפו ותעשיות ניר גלים.

 

קישור לכתבה בחדשות 2 בעקבות התערוכה

קישור לראיון על התערוכה אצל נטע אחיטוב בגלי צה"ל 

 

 

ביום שלישי הקרוב, 31.03.2015, תיפתח תערוכה חדשה בנושא תכנון גני ילדים בגלריה בבית האדריכל ביפו.

התערוכה מציגה גני ילדים שנבנו בארץ בעקבות הרחבת חוק חינוך חינם (וחובה) מגיל 3.

אוצרי התערוכה: נעמה ריבה וערן טמיר טאוויל.

וכאן שיחה בנושא בין נעמה ריבה ויובל סער.

invite_v3

 

 

אמי, יפה טמיר (לבית לופטשיין), הלכה לעולמה ביום שלישי 18.11.2014 לאחר מאבק קצר וקשה במחלת הסרטן. בת 65 במותה, מוקפת באוהביה ובחבריה עד לרגעיה האחרונים.

אמא שלי ביחד איתי בחוף השנהב, סוף שנת 1973

אמא שלי ביחד איתי בחוף השנהב, סוף שנת 1973