מה בין אידאולוגיה ומבני חינוך? לאחרונה עלה שוב לכותרות הקשר בין חינוך ואידאולוגיה, סביב דיונים אודות ערכיה של 'מערכת החינוך' והכנסה של תכנים אידאולוגיים – דתיים ולאומיים – לגנים ולבתי הספר. השיח העכשווי הער בציבור הרחב ובתקשורת סביב השאלה האם יש מקום לאידאולוגיה בכיתה, וסביב התאמתם של תכנים אידאולוגיים למורכבותה האידאולוגית של החברה בישראל, לא מנותק מהקונטקסט ההיסטורי והפוליטי, במסגרתו מבני חינוך שימשו כלי מרכזי בהנחלת ערכי המודרנה בארץ. הקשר בין תכנון מבני החינוך, אידיאולוגיה ומודרניזם אינו מקרי היות שמבני חינוך היו, ועודם, היבט חשוב באדריכלות של המרחב שלנו, מרכיב בולט בנוף וטיפוס בניין חיוני ליצירת חברה מודרנית, ועל כן זירה משמעותית לניסוח האדריכלות המודרנית החשובה הראשונה בארץ. כתמה תרבותית, מקיפים מבני חינוך טווח היסטורי רחב ופתוח של הכרונולוגיה של התקופה המוגדרת "מודרנית" באדריכלות, כך שהדיון במבני החינוך מאפשר לבחון את הטווח ההיסטורי ולחשוב מחדש על הגדרת המודרניזם בארץ.

invite_final

התערוכה 'הוראת השעה: חינוך אידאליסטי ואדריכלות מודרנית' מבקשת לבחון את הקשר בין חינוך ואידאולוגיה באמצעות עיצובם האדריכלי של מבני חינוך, ומציעה קריאה אדריכלית והיסטורית של סוגיה זו באמצעות מבט אל הדרך שבה שימשו אבני הבניין של מבני חינוך בארץ – כיתה, מסדרון, חצר, ספריה ואפילו שולחן התלמיד – ככלים להנחלה לא-מילולית של ערכים אידאולוגיים אודות היחיד והחברה.

על התערוכה

התערוכה, שהיא בגדר הרחבה לכנס בנושא שערך סניף דוקומומו בישראל, מאמצת הגדרה פתוחה של המושג  "מודרני" על ידי הצגת מבני חינוך במניפה רחבה – הן מבחינה כרונולוגית – היסטורית, והן בהיבט של גיל המשתמשים, אשר טומנים בחובם עשייה אדריכלית מודרניסטית וערכים אידאליסטים. טווח השנים של המבנים המוצגים בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20, מאפשר מבט חדש על מבני חינוך בארץ ישראל, על ידי הצגת הקשרים חדשים בנוגע למבנים המוצגים, לא רק באשר ל"סגנון" אלא גם בנוגע לערכים ותוכן.  זאת בשעה שמבני חינוך רבים עומדי בפני תהליכי הרחבה, השתנות ומחיקה, ההופכים את העיון בערכיהם ההיסטוריים והערכיים לרלוונטי מתמיד.

עקב רוחב היריעה, התערוכה נוגעת בנושאים מנושאים שונים על-מנת לעורר דיון ולהמחיש  את הממד האידיאולוגי של מבנה החינוך. בתחום החינוך לגיל הרך מוצגים בתערוכה בית הילדים בבית אלפא בתכנון ריכארד קאופמן, לצידם של מעון ויצ"ו בגבעתיים בתכנונם של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, וגן הילדים בנצרת שתכנן זאב דרוקמן, מבנים הממחישים את הגישות השונות לתכנון של גני ילדים ומעונות. בית ספר יסודי בשיכון לדוגמא של רכטר-זרחי אדריכלים עם המהנדס פרי, יוצג לצידו של בית הספר היסודי צמ"ח א באשדוד בתכנון פובזנר אדריכלים, המהווה ניסוי חינוכי ייחודי של בית ספר בחלל אחד ללא הפרדה בין הכיתות.  נושא החינוך התיכוני מוצג באמצעות מבנים בעלי ערך ארכיטקטוני כגון מבנה הכיתות שתכנן אבא אלחנני בגימנסיה בראשון לציון, הנמצא היום בתהליך שימור, בית הספר האזורי שיטים בערבה שתוכנן ע"י גרשון ציפור ופנימיית בויאר בתכנון האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון-גיל. פרק מרכזי בתערוכה נוגע באדריכלות של בתי ספר חקלאיים – כגון הפנימייה החינוכית-חקלאית בעיינות, בית ספר חקלאי לצעירות בנהלל והישיבה החקלאית בכפר-הרא"ה, מבנים אשר תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישוב הארצישראלי והיוו מרחבים בהם התמזגו באופן מובהק המבנה, המרחב והאידיאולוגיה.

בנוסף כוללת התערוכה פרק העוסק בבתי ספר שנבנו בשיטה הטרומית במרוצת שנות ה-70 ו-80 ופרק העוסק בצורת הכיתה עצמה. התערוכה ההיסטורית מלווה בתצוגה של רהיטים חדשניים לבתי ספר שתוכננו במסגרת קורס לתכנון ריהוט פרמטרי עבור בית הספר היסודי אחווה בחיפה שהתקיים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בהנחיית אדריכל גיא אוסטרן.

scan0088

גימנסיה ראשון לציון, אדריכלים אבא וחנה אלחנני, ישראל לוטן, אוסף אבא אלחנני, ארכיון אדריכלות ישראל

התערוכה והספר המלווה אותה הם תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת האדריכלים ובין דוקומומו ישראל, הסניף הישראלי של ארגון דוקומומו העולמי, העוסק בתיעוד ושימור התנועה המודרנית. סניף ישראל נפתח מחדש בשנת 2014 בהובלת ד"ר ענבל בן-אשר גיטלר וד"ר אדריכלית יעל אלואיל, כזירה הן למחקר אקדמי והן לדיון עם הציבור הרחב אודות הערכים והמרחבים של התנועה המודרנית בארץ. בשנת 2016 התקיים כנס פתיחה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אשר עסק בתמה של מבני חינוך כמטמיעים של ערכי המודרניזם בארץ.

 בהתאמה עם הגישה הפתוחה של ארגון דוקומומו לסיווג ותיוג המונח "מודרניזם", הציגו בכנס חינוך אידאלי(סטי): חינוך מודרני ואדריכלות מודרניסטית חוקרים ואנשי עשייה בתחום ההיסטוריה של האדריכלות, התכנון, השימור והחינוך, מבני חינוך מגוונים אותם הם חוקרים, והציעו באמצעותם הגדרות וערכים של המודרניזם המוטמעים בהם, תוך דיון בהקשריהם האידאולוגיים והתרבותיים. החוקרים והאדריכלים שהשתתפו בכנס חשפו קשרים מרתקים וקריטיים בין אדריכלות של מבני חינוך לאידאולוגיות החינוכיות אותם הם מייצגים.

על הספר

בספר המלווה את התערוכה מרוכזים מרבית המאמרים שהוצגו בכנס, אשר חלק ממקרי המבחן בהם הם דנים מוצגים בתערוכה. זיו לייבו, יעל פורמן-נעמן ואסתי ינקלביץ' כותבים כל אחד על בתי הספר החקלאיים ומציגים את תכניותיהם, לצד תפיסותיהם החינוכיות להנחלת החקלאות בקרב העולים החדשים. אדיב דאוד נקש כותב על גן הילדים בנצרת, שביטא תפיסות חדשניות חינוכיות ואדריכליות כאחד. גלינה ארבלי עוסקת בהתפתחות מגרשי המשחקים – שגם הם נועדו לקהל יעד צעיר-יחסית, על חומריהם המגוונים והתפיסות המשחקיות שלהם. יעל אלואיל כותבת על בית הילדים הראשון בקיבוץ בית אלפא כמוסד מודרני לעיצוב אזרחי 'מדינת המחר'.

באדריכלות שנועדה להשכלה הגבוהה, הדיון בספר מתמקד בהתפתחות של מעונות סטודנטים בארץ ובעולם, אותו חוקרת ניצה פיק, ובבנייה המודרניסטית הניסיונית של קריית הטכניון החדשה, עליה כותבת אורליה קירמאייר. הספר מסתיים עם הרחבה נוספת של המבט מחוץ לגבולות ארצנו – מאמרה של אולה אודוקו, שהציגה את הרצאת האורח בכנס. אודוקו כותבת על תהליכי הטמעת המורשת הבנויה הייחודית של אוניברסיטת KNUST בקומסי, גאנה, בקרב תלמידים וסטודנטים לאדריכלות.

01

הישיבה החקלאית ע"י כפר הרואה, אדריכל  מאיר ווסבוצקי (בן אורי), באדיבות ארכיון מוזיאון בן אורי.

התערוכה והספר מעלים את הצורך בהבנת חשיבותה של הסביבה הבנויה בהבנייתה של תרבות וחברה מקומיות ובעיצוב מרחבן הפיזי. מתוך כך, עולה הצורך בתיעוד ובשימור המורשת הבנויה ובדיון בה כדיון ציבורי רחב. אנו מקווים שהספר והתערוכה יהוו חלק מנדבך זה, בהדגימם את המיזוג המרתק שבין ערכים חינוכיים למרחבים הפיזיים בהם מיישמים אותם, ובהדגישם את החלק החשוב שיש להם בהווייה הישראלית.

תערוכה בגלריה בבית האדריכל

רחוב המגדלור 15 יפו

פתיחה: יום שישי  29.12.18 – 11:00 – 15:00 

נעילה: 15.02.18

 

אוצרי התערוכה ועורכי הספר:

דנה גורדון, ערן טמיר – טאוויל, ענבל בן אשר-גיטלר, יעל אלואיל

ייעוץ מדעי וכתיבה:

יעל אלואיל, רעות גורדון, עדי המר-יעקבי וענבל בן-אשר גיטלר

 

 

מודעות פרסומת

עם סיום תפקידי כאוצר הגלריה הרשיתי לעצמי לסכם, בנימה מעט פומפוזית, את הפעילות שלי בגלריה.

אני נהניתי, מקווה שגם אתם.

     הגלריה בבית האדריכל, הפועלת במסגרת עמותת האדריכלים המאוחדים בישראל, היא מן הגלריות הבודדות המציגות אדריכלות בישראל ואחת היחידות שפועלת שלא למטרות רווח. מאז יסודה (ע"י אדריכלית שלי כהן) פועלת הגלריה כדי לקיים שיח אדריכלי ולאתגר אותו באמצעות רצף של תערוכות, קטלוגים וערבי עיון.

    כאוצר הגלריה ויו"ר וועדת תערוכות משנת 2011 הייתי אחראי לכלל הפעילות בגלריה, החל מהתוויות הקו האוצרותי וכלה בניהול התקציב ובתפעול השוטף, בסיוע הצוות הקבוע של עמותת האדריכלים. בתקופתי כאוצר הוצגו בגלריה כמעט 50 תערוכות שונות, במנעד רחב של תחומים הקשורים לעשייה האדריכלית בישראל – החל בהצגת תחרויות אדריכליות וכלה בתערוכת שעל התפר בין אדריכלות לאמנות. העבודה נעשתה בשכר סמלי, במקביל לעבודה בפרקטיקה.

בתפקידי כאוצר הראשי של הגלריה פעלתי ליזום תערוכות בכל הרמות. התערוכות המרתקות ביותר מבחינת תהליך עשייתן הן אלה שבהן המחקר נעשה במסגרת התערוכה, כמעט ללא התבססות על ידע קיים. דוגמא מובהקת לכך היא התערוכה 'אואזיס – תחנות דלק בישראל' שהייתה הראשונה לעסוק בנושא מרתק זה והתבססה על מחקר אדריכלי וויזואלי שנעשה בשביל התערוכה לצד עבודות צילום ווידאו שהוזמנו במיוחד עבורה. גם תערוכות ארכיוניות יכולות ליצור מסד של ידע חדש: דוגמא לכך היא התערוכה 'עבודת צוות' – רטרוספקטיבה ראשונה למשרד האדריכלים נדלר, נדלר, ביקסון, גיל (שנאצרה בשיתוף אדריכל מיכאל יעקובסון). במסגרת המחקר לתערוכה זו נחשפו חומרים רבים מארכיון האדריכלים שלא נתפרסמו קודם לכן, וחומרים מוכרים הוצגו לראשונה במסגרת של מהלך אוצרותי ותיעודי כולל. לעיתים נדרשת עבודה אינטנסיבית של הפיכת מחקר אקדמי לתערוכה המנגישה את תוצרי המחקר ומעשירה אותם בחומרים ויזואליים. כך במקרה של התערוכה 'שליחות – אדריכלות, תכנון ופיתוח מישראל לאפריקה'. הבסיס לתערוכה זו היה עבודות המחקר של פרופ' חיים יעקובי וד"ר איילה לוין, וחומרים מן הארכיון של ד"ר צבי אלחייני, אוצרים שותפים בתערוכה. בתערוכה זו נדרש מהלך של איסוף והשלמת חומרים וארגון מחדש של החומרים והתובנות של החוקרים לתערוכה נהירה למבקרים. לצד אלה, ישנן תערוכות בהן תפקידו של האוצר הראשי הוא לאפשר את התערוכה – כאשר המחקר והחומרים האומנותיים כבר כמעט מוכנים. דוגמא לכך היא צמד התערוכות 'פרויקט ארגמן' של ד"ר טלי חתוקה ויואב מאירי, שהציגה מחשבות מכיוונים שונים על מפעל הטקסטיל הנטוש ארגמן בעיר יבנה.

IsraArc_Oazis_Invite_F
המטרה העיקרית לפעולת האוצרות אותה הובלתי, היא לקיים בגלריה פעילות אקטואלית ואינטלקטואלית בהקשר של העשייה האדריכלית בישראל. במסגרת זו יזמתי ואצרתי בגלריה תערוכות העוסקות בנושאים כגון תמ"א 38, בניית מאות גני ילדים במסגרת רפורמת טרכטנברג, תכנון עירוני במעורבות התושבים ועזרת הנשים בבתי כנסת. תערוכות אלה חושפות עשייה עכשווית ודילמות עמן מתמודדים אדריכלים, מתכננים ועיריות לצד בחינה ביקורתית ומעמיקה של המציאות המקומית. בתערוכה 'תמ"א 38 – עבודות +דעות' הוצגו פרויקטים של בנייה במסגרת התמ"א לצד דיון במגבלותיה של תכנית המתאר הארצית לחיזוק בניינים והשפעתה החברתית-כלכלית. התערוכה עוררה עניין רב, הן בקרב תושבים והן בקרב מקבלי החלטות בעיריות ובמשרדי הממשלה. הנקודה המרכזית שהועלתה בתערוכה – קרי שהתכנית כמעט אינה רלוונטית לאזורי הסיכון הסיסמי הפכה מאז למוסכמה, והפרויקטים המחקריים והבנויים זכו לחשיפה נרחבת. בתערוכה 'גן שלנו' (עם נעמה ריבה) הוצגו גני הילדים החדשים שנבנו ברחבי הארץ בעקבות רפורמת החינוך לגיל הרך בהקשרים שונים כמו חצר המשחקים, הקשר אל העיר, ועוד. בכך הארנו גישות ופתרונות שונים בנושא הבנייה לגיל הרך. לעומתן התערוכה 'בעזרת נשים' (עם רבקה גוטמן) הציגה את הנושא של עזרת הנשים בית הכנסת באמצעות הצילומים מעוררי ההשראה של הצלמת אדווה נעמה ברעם. אלה הציגו מבט חוויתי על המרחבים של עזרת הנשים המשלבים קדושה והדרה.

   מטרה נוספת של העשייה בגלריה היא מתן במה לתופעות ומקומות שלא נמצאות במרכז הדיון האדריכלי השוטף, למרות נוכחותן הדומיננטית בחיינו. העיסוק בתחנת הדלק הישראלית במסגרת התערוכה 'אואזיס' (עם מיכל אהרוני) הוא דוגמא אחת לניסיון להעלות לשיח תופעה שיש לה השפעה גדולה על הסביבה הבנויה והפתוחה אך נעדרת כמעט כליל מן השיח המקצועי והתרבותי. במקרים אחרים התערוכות עוסקות באוכלוסיות חלשות ומודרות. כזהו העיסוק ביוזמות תכנון עיר של תושבים ערבים במזרח ירושלים במסגרת התערוכה '(מ)התנגדות לתכנון' (עם אפרת אייזנברג ושלי כהן); או הצגת החוויה של דיירי השיכונים במסגרת התערוכה 'שיכונים מבפנים' (עם הדס שדר ושלי כהן). בתערוכה 'מכת שמש' (עם הדס שדר ועמרי עוז אמר) נעשה ניסיון לבחון את האדריכלות הברוטליסטית בבאר-שבע לא רק מפרספקטיבה אדריכלית אלא גם מנקודת ראות אומנותית באמצעות עבודותיהם של הצלמים גבי בן-נאים וגלעד אופיר. בכך מקבלים בניינים בפריפריה שכמעט נשכחו הקשר חדש – אדריכלי ותרבותי כאחד.

    התערוכות בגלריה נעשות בשיתוף פעולה עם אדריכלים וחוקרים המשמשים כאוצרים שותפים או אורחים, שיתוף פעולה המרחיב את נקודות המבט ומעשיר אותן. באצירת התערוכות נעשה מהלך מכוון לשילוב אומנים פלסטיים מדיסציפלינות שונות – צילום, וידאו ופיסול, כאשר עבודתם של האמנים מעשירה את המבע האדריכלי וממקמת אותו בהקשרים חדשים. לעיתים תכופות הזמנו עבודות מאמנים ואף סייענו להם במימון ובהפקה של היצירות. בהעמדת התערוכות עצמן נעשה מאמץ מתמשך לאתגר את אופני ההצגה השגורים באמצעות מצגות מולטימדיה, הקרנת סרטי וידאו, השמעת קטעי מוסיקה והתערבויות בחלל.

000-היכלות נטושים הזמנה

  התערוכות בגלריה זכו לסיקור משמעותי בתקשורת ובכך הרחיבו את החשיפה הציבורית של האדריכלות הישראלית ושל הסוגיות המעסיקות את הקהילה האדריכלית בארץ. התערוכות בגלריה סוקרו בעיתונות, בין השאר ב'גלריה' ובמוסף של עיתון הארץ, בעיתונים גלובס, ג'רוזלם פוסט וידיעות אחרונות, באתר Xnet, בגלי צה"ל וברשת ב' ואף בחדשות ערוץ 2. תערוכות רבות לוו בקטלוגים המרחיבים את היריעה מעבר למוצג בתערוכה ויוצרים מסד של ידע המשמש את האקדמיה והקהילה המקצועית בארץ. ערבי עיון ופאנלים שהתקיימו במסגרת התערוכות – כולם פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום – תרמו לשיח מקצועי וציבורי ער החיוני להעמקה והתחדשות.

   אני משוכנע שמחליפתי בתפקיד, אדריכלית דנה גורדון, תמשיך לקדם ולפתח את הגלריה ואת תרומתה לתרבות האדריכלית בישראל. אני רוצה להאמין שנצליח להעמיד ארכיון דיגיטלי לגלריה. ואני מקווה שהעבודה היומיומית לא תבלע אותי ושאוכל להמשיך לסייע לגלריה ואולי אפילו לאצור תערוכה או שתיים… בעוד כמה שנים.

ערב עיון

שכונה בבנדר בושהר איראן תכנון דן איתן

שכונה בבנדר בושהר, איראן. תכנון: אדריכל דן איתן, שנות השבעים.

כיום איראן נתפסת כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל אבל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 שררו קשרים דיפלומטיים ומסחריים חמים בין המדינות. קשרים אלו פתחו את הדלת לעבודתם של ישראלים שתכננו ובנו כפרים ואזורים חקלאיים, ערים חדשות, שכונות, שיכונים, מגדלי יוקרה, מלונות, מפעלים, ועוד. בכך סייעו אדריכלים ישראלים לחזונה של מדינת ישראל, ליצור מזרח תיכון אחר – מודרני ומערבי יותר, פחות ערבי, חזון לו הייתה שותף גם שלטונו של השאה האיראני.

 

עבודתם של אדריכלים ומתכננים ישראלים באיראן הייתה חלק ממגמה רחבה של יצוא ידע ממדינת ישראל. הידע התכנוני שנצבר והתפתח בישראל בשנותיה הראשונות, יוצא באמצעות ארגונים ממשלתיים כמו גם על ידי חברות פרטיות וציבוריות, אותן עודדה המדינה לעבוד במדינות עמן פיתחה יחסים דיפלומטיים. באיראן פעלו ישראלים לא רק בשליחות המדינה אלא בעיקר כחלק מיוזמה פרטית באמצעות חברות הבנייה הישראליות הגדולות. ישראלים ראו באיראן סיכוי להתעשר וצוהר לבניית מיזמים בשוק בין-לאומי בהיקפים שלא הכירו. מבחינת רמת החיים, הישראלים שעברו לטהרן בשנות ה-70 ועבדו בחברות הבנייה הישראליות הגדולות ובחברות בינלאומיות, נהנו מחיי רווחה ומותרות שלא נראו בישראל, ומבחינה מקצועית הם נחשפו לשוק בנייה עשיר ומפותח בעיר שהייתה בתהליכים מהירים של התמערבות וגלובליזציה מוקדמת.

בתערוכה בגלריה בבית האדריכל מוצגים לראשונה באופן מרוכז ובהקשר תיאורטי עבודותיהם של האדריכלים הישראלים שפעלו באיראן במשך שני עשורים. מוצגים פרויקטים שתכננו האדריכלים דן איתן, אילון מירומי, זלמן ענב, מיכאל בונה ואריה פטרן, אהרון דורון, משה בשן ועמירה גלילי, סטפן דונסקי ומשה קלדרון, רם כרמי ואחרים, באמצעות תמונות ותכניות. בנוסף מוצג בתערוכה סרטו של דן שדור 'הארכיטקט' שנעשה במיוחד עבור התערוכה וכולל חומרים תיעודיים מקוריים המוצגים לראשונה.

בשיח הגלריה תציג האוצרת ד"ר נטע פניגר את ממצאי מחקרה, תדבר על האדריכלות שנבנתה על ידי ישראלים באיראן, על הנסיבות בהם הגיעו אדריכלים ישראלים לאיראן ועל מעורבותה של מדינת ישראל בעשייה זאת וכן על התובנות העולות מן המחקר והתערוכה.

שיח הגלריה יתקיים ביום חמישי 11.05.17 בשעה 20:00 בגלריה בבית האדריכל. הכניסה חופשית ומומלצת. ניתן יהיה לרכוש את קטלוג התערוכה.

שיח גלריה ונעילה: יום ה' 11.05.17 שעה 20:00 

אוצרים: ד"ר נטע פניגר, ערן טמיר-טאוויל

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-16:30, ב' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות

התערוכה בחסות: משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

הדיון בתולדותיה של האדריכלות הישראלית נטה לעסוק ביחסי הגומלין שלה עם המטרופולינים של המערב. אלחנני (1998) הצביע על השפעות ישירות של תקדימים מערביים על האדריכלות בישראל, ותר אחר האופנים שבהם האדריכלות הישראלית מתעלה על ההשפעות הזרות ומחפשת את המקומי. לעומתו אפרת (2003) העלה על נס את מחויבותם של האדריכלים הישראלים לשיח האדריכלי הבינלאומי ואת בקיאותם.

אך האדריכלות הישראלית לא עסקה רק ביבוא וביישום של ידע אדריכלי מן החוץ. משנות השישים עסקו אדריכלים ישראלים, ועודם עוסקים, לא רק בייצוא של ידע ומומחיות למדינות מתפתחות אלא גם בייצוא של גישה וטעם. זירה מובהקת של פעילות זו הייתה יבשת אפריקה, שבשנות השישים והשבעים התלכד בה הייצוא  האדריכלי עם פרויקט לאומי נרחב יותר – סיוע למדינות אפריקה שזה עתה השתחררו מעול הקולוניאליזם, שיתוף פעולה עמן ומעורבות בהן. לפרויקט זה היו היבטים מדיניים, פוליטיים, כלכליים וצבאיים, והאדריכלות הייתה רק אחד מהם. אך בעוד שהבריתות הפוליטיות והכלכליות נסדקו ונשכחו, המבנים שתכננו אדריכלים ישראלים נותרו עדות אילמת לתקופה זו.

הפניית המבט אל היצוא האדריכלי הישראלי לאפריקה מעלה שאלות רבות ומעניינות: האם יש מאפיינים ישראליים בעבודתם של אדריכלים ישראלים בחוץ לארץ? האם התאימו את עבודתם  להקשרים המשתנים ממדינה למדינה באפריקה ואם כן, כיצד? במה השפיעה התרבות שפגשו באפריקה על העשייה האדריכלית שלהם בארץ? מהן השפעות ההקשרים המדיניים והדיפלומטיים של עבודתם שם על תוצריה?

Africa Invite-01

התערוכה והקטלוג מבקשים לפתוח את הדיון בסוגיות אלו בהצגה של מבחר עבודות של אדריכלים ומתכננים ישראלים באפריקה, בהקשר של התקופה שבה נעשו ועל רקע מגמות תרבותיות בישראל.

האדריכלים הישראלים שפעלו באפריקה לא היו מקשה אחת. חלקם, כמו אריה שרון ורם כרמי, היו אדריכלים חשובים בישראל. העבודה באפריקה הייתה עוד נדבך בפעילותם הענפה, והם קיבלו אותה בזכות היכרותם עם חברות קבלניות ישראליות. אחרים ייסדו את הקריירה הישראלית שלהם באפריקה בעבודה עבור יזמים ישראלים, למשל טומי לייטרסדורף, או עבור גורמים מקומיים ובשיתוף פעולה עם אדריכלים אפריקאים, כמו במתכונת הייחודית של זלמן ענב. אחרים פעלו בגופים ישראליים ממסדיים או ממסדיים למחצה כגון הIPD או סולל בונה / אמ"י, והמשיכו את המתווה שהיה מקובל בישראל באותה עת: תכנון על ידי גופי ממשלה. גם סוגי הפרויקטים שבהם עסקו המתכננים הישראלים והפיזור הגיאוגרפי שלהם היו מגוונים. מתכננים ישראלים פעלו במדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה, ותכננו כמעט הכול: מבני ממשל נכבדים בעלי חשיבות סמלית משמעותית למדינות שזה עתה השתחררו משלטון קולוניאלי, כמו בניין הפרלמנט בסיירה לאון (כרמי) ומשרד החוץ באתיופיה (ענב וטדרוס); מבני חינוך שהניחו את התשתית למודרניזציה בארצות אפריקה וסמלו אותה, כמו אוניברסיטת איפה בניגריה (שרון) ומבני חינוך באתיופיה (ענב וטדרוס). מלבד מבנים בעלי חשיבות לאומית וסמלית תכננו מתכננים ישראלים גם פרויקטים בתחום התיירות והבנייה למגורים. תחום התיירות היה מעין גשר בין התרבות המערבית לתרבות המקומית. המלונות שתכננו טומי לייטרסדורף וספי גולדנברג הם דוגמאות לתכנון בתחום זה, ודוגמה בולטת היא מלון איבואר באבידג'אן שבחוף השנהב בתכנונו של היינץ פנחל. בתחום הבנייה למגורים רוב התכניות היו מיועדות לשכבות המבוססות באוכלוסייה המקומית, למשל הפרויקטים של נדלר-ביקסון-גיל בגאנה ושל ישר ואיתן באבידג'אן. אך היו גם יוזמות אחרות, להלכה – דוגמת חזונותיו האוטופיים של יונה פרידמן לפתרונות דיור להמונים, וגם למעשה – בתכניות קונקרטיות שמומשו בפיתוח אזורי וחקלאי ונועדו לשפר את חייהם של תושבי המדינות החדשות.

הניסיון לדבר על סגנון ישראלי בבנייה באפריקה מחייב השוואה רוחבית של עבודתם של אדריכלים ישראלים לעבודתם של אדריכלים מערביים ומקומיים באותה עת, והיא חורגת מתערוכה זו. עם זה נציין שבחלק מן העבודות של אדריכלים הישראלים באפריקה ניכר ניסיון להתאים את הביטוי האדריכלי לכמה היבטים של המרחב שבו פעלו, למשל בהתמודדות עם האקלים – אם בחתכים של מבני הפקולטה של שרון באיפה אם במסנני השמש במבני המגורים של ענב וטדרוס באדיס אבבה. במקומות אחרים עשו האדריכלים שימוש מפורש יותר במסורות מקומיות. בולט במיוחד העיטור של מבנה אולם אודודווה Oduduwa Hall)) של אריה שרון והרולד רובין בניגריה, אך גם הניסיונות של פנחל למצוא ביטוי מקומי בעשרות הסקיצות ששרטט עבור מבנה הקונגרסים במלון איבואר שבחוף השנהב מבטאות אותה חתירה למקומיות. ניסיון אחר ליצור דו-שיח עם סמלים מקומיים הוא הכוכב המחומש – סמל אתיופיה – של האדריכל זלמן ענב (עם טדרוס) בחזית מבנה משרד החוץ  באדיס אבבה, ובמרומז הוא ניכר גם במקומות אחרים: באדיס אבבה מבנה המשושים המאפיין את מבנה המרחצאות של ענב וטדרוס מזכיר צורה של כפר אפריקאי, ובסיירה לאון חומרי הציפוי של חזיתות מבנה הפרלמנט מתקשרים למקום. אך ליד פרויקטים אלו היו פרויקטים שתוכננו ונבנו באידיום מערבי למהדרין, רבים בסגנון שדמה לאדריכלות אירופית או אמריקאית בת התקופה הרבה יותר משדמה לפרויקטים בישראל.

חלק מן הפרויקטים של אדריכלים ישראלים באפריקה דמו לפרויקטים של בני לאומים אחרים לא רק בשפתם האדריכלית אלא גם בממדיהם. מרבית הפרויקטים של האדריכלים הישראלים באפריקה שנבנו היו פרויקטים רחבי היקף בהרבה מן הפרויקטים שתכננו בישראל בעת ההיא. דוגמאות בולטות הן המבנה המונומנטלי של עיריית לאגוס, פרויקט מלון איבואר באבידג'אן והקמפוס באיפה, ששרון תכנן את כולו. בתחום התכנון בולטת תכנית האב לסיירה לאון, שלמעשה הייתה תכנית-אב למדינה. הפעילות באפריקה פתחה לפני אדריכלים ישראלים אפשרויות ומרחבים שלא היו כמותם בישראל. במובן מסוים פעילותם של האדריכלים הישראלים באפריקה הייתה בדרגת ידע וניסיון גבוהה משהביאו עמם מהארץ (או מהשכלתם המערבית) ולחלקם דווקא הפעילות באפריקה – לכאורה ענייה ונחשלת מישראל – בנתה את מעמדם המקצועי בשובם לישראל אחרי ששערי אפריקה נסגרו בפני מדינת ישראל ואנשי המקצוע שלה.

בתקופה שבה אדריכלים ישראלים חוזרים לתכנן באפריקה ובמדינות מתפתחות אחרות, בתקופה שבה הידע הגלובלי של האדריכלות נוכח יותר מאי-פעם, אנו מקווים שהתערוכה תפתח דיון מחודש על מקומה הגלובלי של האדריכלות הישראלית.

פתיחה: יום ה'  07.04.16 שעה 20:00  

ערב עיון:  יום ה' 17.05.16 שעה 20:00

נעילה: 19.05.16

 

אוצרים: חיים יעקובי, איילה לוין, צבי אלחייני, ערן טמיר טאוויל

 

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

בערב העיון נעסוק בממד המרחבי של מחאה חברתית ופוליטית, כפי שזו משתקפת בניסיונם וחוויותיהם של פעילים חברתיים ואקטיביסטים. ערב העיון יתקיים ביום ה' 21.01.2016 בשעה 20:00.

תכנית הערב
הרצאה:
טקטיקות ואסטרטגיות מחאה במרחב הציבורי – ד"ר אדריכלית טלי חתוקה

מגיבים:
אבי ילאו – מחאת הקהילה האתיופית

יריב אופנהיימר – שלום עכשיו

אורן זיו – אקטיבסטילס

יאירה יסמין – צילומים ממחאת האוהלים וממחאת תחריר

protest_invitation_closing_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 

עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

ערב עיון ונעילה: יום ה'  21.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחת הגלריה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

 

 

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

שנה טובה

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

Tealat-haYamim

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

 

 

התערוכה 'מרחבים טופוגרפיים' מרקדת על התפר שבין הקונקרטי למופשט.

קתרין פרנקל יצאה לצלם מבנים בתהליך בנייה בתל-אביב: אובייקט שלכאורה אין קונקרטי וגשמי ממנו. אלא שדווקא בזירה זו של חומרי בנייה, פלדה ובטון, של פועלים במאמץ פיזי מתמשך, לכדה פרנקל במצלמתה את החולף, הדקיק והמופשט; עינה התמקדה בהשתקפויות, בחומרי העיטוף הזמניים, בכתמים וסימנים, בתוצרים המקריים של תהליך הבנייה, הנעלמים כאשר המבנה מושלם ועובר לרשות דייריו. התצלומים, מטבעם, מנציחים את הזמני והרגעי, אך ההפשטה שבצילומיה של פרנקל מעלה את הסימנים העלומים של תהליך הבנייה לדרגה של יצירה אוטונומית המתכתבת עם ההיסטוריה של הציור המופשט.

הפסל 'מדברים בבל' מהלך בנתיב אחר במפגש שבין המופשט והקונקרטי. ארבעה עמודים, העשויים מרשת גדר, הופכים למעין מגדלים המדמים מעין נוף עירוני מסויט, חדיר אך חוסם את המבט, מתנשא למעלה אך מט לנפול. שם העבודה רומז לא רק למגדל התנכ"י אלא גם לפונקציה של הגדר – ממנה עשויות העבודות – כאלמנט שתפקידו לחצוץ ולהפריד בין בני אדם, כמו השפות הבלולות של בבל.

עבודות הצילום והפסלים חוברים למכלול משכנע המשרה בגלריה אווירה של קסם ומלנכוליה, בין הגשמי והמופשט, בין הקבוע לחולף.

קישור לראיון עם קתרין פרנקל בתכנית 'רבע לסביבה' בגלי-צה"ל – כאן.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שני 17.08.2015, בשעה 20:00.

בשיח הגלריה נדבר על שקיפות שהיא אטימות ועל המערכות הסמויות מן העין בבנייה.

 

invite_3מרחבים טופוגרפיים

קטרין פרנקל

 אוצרים: רות יעקובזון, ערן טמיר טאוויל

 

הפתיחה התקיימה ב- 09.07.2015

שיח גלריה: יום ב' 17.08.2015 שעה 20:00

נעילה: 20.08.2015

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

אוליבר פרנקל ניו-יורק NYC Oliver Frankel

קטרין פרנקל מפות דרכים

קתרין פרנקל 'מפות דרכים'

 

קטרין פרנקל מסכים

קתרין פרנקל 'מסכים'

 

Topographic spaces-5

קתרין פרנקל המיצב 'מדברים בבל' ועבודות נוספות בתערוכה 'מרחבים טופוגרפיים'. צילם: מיכאל.

המאמץ הממשלתי המתמשך לפינוי מחנות צה"ל במרכז מעלה מחשבה מעניינת על מדיניות פיזור האוכלוסין של מדינת ישראל.

היום ברור שאזרחים רבים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר על אותה מדיניות, שניתבה אותם למגורים בערי פיתוח מרוחקות שאינן יכולות לספק להם תעסוקה הולמת, חינוך ברמה גבוהה והזדמנויות נאותות. הדוגמא הנוקבת ביותר היא ערד והמצוקה התעסוקתית שאליה נקלעה באחרונה. על ערד לא ניתן לומר שתוכננה כלאחר יד, שהרי הוקדשה לה תשומת לב תכנונית רבה ויושמו בה לראשונה רעיונות תכנוניים כמו 'בנה ביתך', שזכו לאחר מכן להצלחה בכל רחבי הארץ. גם האוכלוסייה המייסדת של העיר נבחרה בקפידה כדי ליצור בסיס חברתי יציב. כל הגורמים האלה לא מצליחים כמעט להתגבר על מיקומה הבעייתי של העיר ההופך אותה לפגיעה כל-כך לכל מפעל שנסגר.

טיעון-העל ששימש, ועדיין משמש, את העומדים מאחורי המאמצים לפיזור האוכלוסייה היהודית הוא שבאופן זה מובטחת השליטה הציונית בחלקי הארץ, כחלק מן המאבק המתמשך על הטריטוריה עם הערבים הפלסטינים. כתבתי בעבר על העניין הזה, בעקבות אחרים, מלומדים ממני. טיעון העל הזה, שלי עדיין לא ברור כמה ממנו הוא אבחנה רציונלית (גם אם בעייתית מוסרית) וכמה ממנו הוא סוג של המיית-לב או פחד קמאי, נפרט לטיעוני משנה רבים ומגוונים. אחד מן הטיעונים האלה הוא טיעון הביטחון, לאמור שהיישובים החדשים שנבנו סמוך אל הגבולות תיפקדו כמעין משמר גבול נייח, ששמר על הקרקע מפני חדירה ואולי השתלטות מחדש של הערבים שזה מקרוב נמלטו (או שמא גורשו) מאדמותיהם. כבכל מערך ההצדקות של הציונות, קשה להפריד בטיעון זה את האמת ממשאלת הלב ואת הערך הביטחוני הקונקרטי מן הממד הסמלי.

מחנה ג'וליס---

חיילי שריון במחנה ג'וליס (מתוך האתר נוסטלגיה און-ליין)

בהקשר הזה מעניין לבחון את מיקום מחנות צה"ל בשנות החמישים, כחלק מן הניסיון להפריד בין הרטוריקה של מקבלי ההחלטות לבין הפרקטיקה התכנונית הביטחונית . ניתן להניח בוודאות רבה שבסיס צבאי – כמעט כל בסיס צבאי – יעיל יותר בשמירה נייחת על הגבול מישוב אזרחי – כפרי או עירוני. זאת בין השאר משום שבבסיס דרים חיילים חמושים ומאומנים – ודאי מאומנים יותר מעולים בגיל העמידה שזה עתה ירדו מן האנייה; הבסיס הצבאי כפוף למשמעת אחת ומציית לפקודות המטכ"ל ולא לרבש"צ כזו או אחר. הבסיס הצבאי חופשי להשתלט על שטחי קרקע גדולים ואף להגדיר שטחי אימון נרחבים שמהם ניתן להדיר אוכלוסייה אזרחית – ובוודאי כזו החודרת מבעד לגבול. מן הסתם, הקמה של בסיס צבאי היא מהירה וזולה ביחס להקמה של ישוב אזרחי וכמובן שהבסיס לא מחויב לספק ליושביו תנאים שימשכו אותם להישאר.

עובדות אלה לא נעלמו מראשי הצבא שאחרי 1967. אריאל שרון, בתפקידו כראש מה"ד, מיהר להעביר בסיסי הדרכה של צה"ל אל השטחים שזה אתה נכבשו – את הצנחנים לסנור, את גולני לבזק, את המשטרה הצבאית לקדום ועוד. זאת בדיוק כדי ליצור ראש חץ לשליטה בשטח. גם השימוש בשטחי אש בכדי לשלוט על שטח הוא אמצעי שנעשה בו שימוש לא מבוטל – בעבר וגם היום.

לאור כל זאת מפתיע לגלות שבשנות החמישים והשישים, עת נדרשו האזרחים ליישב את הגבולות ולעצור בגופם את המסתננים, נותרו בסיסי הצבא בעורף: בסיס ההדרכה של חיל השריון היה במחנה ג'וליס – בין קריית מלאכי לאשקלון, והועבר לאזור אילת רק בשנות השמונים; בית הספר לקצינים עבר מבסיס סירקין דרומה למצפה רמון בשלהי שנות השישים, בסיס ההדרכה של כוחות הנ"מ שכן סמוך לשדה התעופה של הרצליה עד שנות התשעים וכך עוד ועוד. כמובן שהיה רכיב של נוחות, חיסכון ורציפות בשימוש בבסיסי הצבא שהותירו אחריהם הבריטים ובכל זאת מפתיע לגלות שרק לאחר שנים כה רבות נרתם הצבא להוציא את בסיסיו אל הפריפריה, בעוד האזרחים נשלחו אל קו אש – הלכה למעשה – מהרגע הראשון.

עובדה זו מעלה את הסברה שההגנה גופא על הגבולות לאו דווקא הייתה בראש סדר העדיפויות של מייסדי עיירות הפיתוח שבפריפריה, גם אם הייתה זו סיסמא מגייסת רבת-עוצמה. יתכן שאילו השיקול הביטחוני הטהור היה בראש מעייניהם, היו פרנסי המדינה הצעירה, ממקמים את בסיסי ההדרכה של הצבא בפריפריה ועל הגבולות – בשדרות, בקריית שמונה ובבית שאן-  ולאזרחים היו מאפשרים לפתח חיים טובים יותר בצריפין, תל-השומר וג'וליס.

[קריאה נוספת בנושא: אצל ד"ר עמירם אורן]