החזון האוטופי היא המנוע של האדריכלות המודרנית מימיה הראשונים.
האוטופיה היא גם הנושא של הגיליון השלישי של כתב העת 'בלוק' (1).
חוץ מזה כותבים בגיליון כל החשודים המיידים של השמאל התכנוני הישראלי.
אז איך יכולתי שלא לקנות אותו מיד?

ההשקעה השתלמה.
הגיליון, בעריכתה של טלי חתוקה, מציג מגוון רחב של כותבים, מפרופסורים בעלי שם בינלאומי ועד למסטרנטים ישראלים צעירים. כולם עוסקים במימדים הפוליטיים והאידיאולוגיים של התכנון מזוויות שונות, מההיסטוריה והפילוסופיה של האוטופיה ועד לביטוייה בפרוייקט בנה ביתך.

המטרה המוצהרת של הגיליון היא להחזיר את הדיון באוטופיה למרכז הבמה האדריכלית, לחזור ולהשתמש באוטופיה כמניע לתכנון וליצירה, ואולי גם, אני מרשה לעצמי לומר, ככלי להחזרת האדריכל עצמו למרכז הבמה, ממעמדו הנוכחי כעבדו הנרצע של היזם.

אבל הדרך שבה עושה זאת הבלוק השלישי היא לא הדרך הנכונה.
באקדמאיות מלאת רצון טוב בוחנים הכותבים את הרעיון האוטופי בהיסטוריה, בוחנים התממשויות שונות שלו בישראל, בוחנים היבטים אוטופיים ודכאניים של התכנון העירוני.

אבל כמעט אף אחד לא מציע אוטופיה – חזון חדש ומלהיב, מסחרר ומרגש לעתיד מופלא לישראל ולעולם שיתגשם באמצעות הארכיטקטורה.
יוברט לו-יון ואיריס ערבות – אולי לא במקרה הטכניוניסטים הותיקים היחידים בחבורה – מנסים לנסח מניפסט כלשהו לחברה אוטופית – חברה ללא קפיטליזם אצל לו-יון, ואצל ערבות רשת חברתית רופפת שמכנסת את כולם תחת גלימה של סימבוליזם שאינו סימבולי.
אך גם שניהם מלאים בספקות לגבי האוטופיה ומודעות כמעט בלתי-נמנעת לפרכותיה ואפילו לטיב הגעגועים אליה. לו-יון כותב: "..אפילו נוכח אכזבות מהיומרנות והכוחניות של פרוייקטים מודרניסטיים רבים, עדיין מתגעגעים לחזרה אל משב הרוח הרענן של האוטופיות." (עמ' 112)
שניהם גם נמנעים מנקיטת עמדה אדריכלית או תכנונית ולמעשה מדברים על חברה אוטופית שתוליד את האדריכלות האוטופית ולא, כמו ראשוני המודרניסטים, קובעים שפתרון אדריכלי מסוים הוא זה שיביא את בכנפיו את האוטופיה.

לפיכך, אין זה מקרה אולי שרוב הדימויים האדריכליים בגיליון מרוכזים בכעין גטאות, מעין מקבצים צפופים של דימויים המנותקים מכל קשר למאמרים ומאורגנים בצורה שמקשה במיוחד על הניסיון לקרוא אותם ולהבין מה הם. הדימוי הוא זר לכתיבה האקדמית על האוטופיה, כתיבה שאין לה פרוגרמה אדריכלית ברורה להציע, פרוגרמה שלא ניתן לדון בה ללא תכנית, חתך או מפה.

רק מאמר אחד חורג מהדפוס הזה ולא במקרה הוא מהיחידים שיש בהם ביטויים אדריכליים מקובלים של תכניות וחזיתות: אלכסנדר ד'הוגה הבלגי, אירופי יחיד בקהל הישראלים והאמריקאים, מציע פתרונות אוטופיים לעיר בריסל ובכלל, בדמות מבני ציבור חדשים ועצומים, שיסמלו מחדש את המוסדות ואת מוקדי הכוח המבוזרים של הדמוקרטיה הליברלית.
יש משהו אוטופי בכתיבתו: העיסוק שלו בבעיותיה של העיר בריסל, יש בו מן הילדותיות של האוטופיזם האדריכלי שמנסה לפתור בעייה אדריכלית ספיציפית אבל טוען שהוא פותר את בעיות העולם כולו: " ..את אירועי ה-11 בספטמבר, את הרציחות הפוליטיות בהולנד, את דחיית החוקה של האיחוד האירופי…" (עמ' 59) – את כולם יפתור פרוייקט בעל 'צלילים אוטופיים'. האירוצנטריזם של הכותב, שבגללו המאמר כלל אינו נהיר למי שלא מכיר היטב את בריסל, קרוב הרבה יותר לרוח האוטופיה האדריכלית של ראשית המאה ה-20 מאשר ההתלבטויות המיוסרות של מדעני החברה שפוסעים זהיר-זהיר בסבך הזהויות, המעמדות והלאומים.
גם הפתרונות של ד'הוגה הם אוטופיים ברוח הישנה – מבני ענק פורמליסטיים שנכפים על העיר הר כגיגית , בלי הקשר ברור של סביבה או תוכן ודווקא בשל כך אמורים באופן כלשהו להציל את "האוטופיה של הליברליזם…היצירה היקרה הזו של הנאורות (ה)נמצאת כעת בסכנה" (עמ' 65).

טוב שהמאמר הזה נכלל בגיליון.
הוא מזכיר לנו בצורה משכנעת את הבעיות והמגבלות העצומות של האוטופיה האדריכלית ואת הכשלון שלה ליצור את העולם החדש והמופלא אותו הבטיחה.

במדינת ישראל, כפי שממחיש מאמרו של יואב מאירי, התמזגה ונבלעה ההבטחה של האדריכלות המודרנית בתוך ההבטחות – הגורפות יותר – של המדינה הצעירה. וכך ניתן לייחס את הכשלונות של האדריכלות המודרנית למדינה: חזותו של השיכון – שאפשר לפרש אותה כביטוי מוחשי לחוסר שביעות הרצון של הדיירים מהפתרון האדריכלי שקיבלו – גם היא לפי מאירי נגזרת מהחלטת המדינה להעדיף להעלים עין מעבירות הדיירים כדי לשמור אותם כניצבים במערכה הדמוגרפית (עמ' 73).
אבל באירופה, למשל, שם הפוליטיקה והאדריכלות נכרכות זו בזו באופנים אחרים, הכשלון של התכנון העירוני, הדיור ההמוני ומבני הציבור המודרניסטיים בא לידי ביטוי מוחשי בגל הפוסט-מודרניסטי משנות ה-80 ואילך. רק לאיטה חוזרת האדריכלות המודרנית לשקם את מעמדה והפעם ללא הבטחות נועזות של חירות, זהות והנאה, אלא בעיקר כמוצר אליטיסטי, כמפגן של כוח או של חריגות, כקישוט של מוזיאונים ליודעי דבר.

יש על-כן משהו מוזר ברוחו של הגיליון. מן דיאלקטיקה בין המודעות לבעייתיות העצומה של הקשר בין אדריכלות ואוטופיה לבין איזו ציפייה, איזשהם ייחולים לחזון אוטופי חדש ,שבעצם קיומו, עוד לפני שיתממש בדמות ערים ומבנים, יגאל אותנו. כפי שמציין לורנס וייל : "…מחוות פרובוקטיביות גדולות, הצעות ותכניות בקנה -מידה גדול. אם ארכיטקטים, מתכננים ומעצבים אורבניים לא יצליחו לספק אותם, אזי המקצועות האלה יידחקו לשוליים…" (עמ' 25)

בהקשר הישראלי ניכרים הדברים בגעגועים לתכנית שרון, שמתבטאת במאמרו של דן הנדל וגם בחלקו של הגיליון שעוסק בתמ"א 35.
כולם מודעים למגבלות של תכנית שרון, לבעיות העצומות שיצרה, למניעים הלאומייים שהיו מטרתה היחידה ולכשלונה להגשים אפילו אותם באורח משביע רצון. אבל יש געגועים להחלטיות התמימה והנחרצת שלה, לדמות האב של אריה שרון וכמובן לפטרונו בן-גוריון. יש גם געגועים לזמן שבו מילה של אדריכל הייתה מילה וציורים יפים בצבעי מים הפכו מיד לעיירות המעלות אבק עד היום.
לאף אחד אין כוח לתכנית כמו תמ"א 35 שמנסה לפעול אל מול ובתוך הכוחות, שלא ניתן כבר לומר אם הם מנוגדים או מאוחדים, של ההון והשלטון, ומול מגזרים רבים שיש להם רצונות רבים וסותרים. זאת עוד לפני שמתעמקים בביקורתו של דניאל מורגנשטרן שטוען שתמ"א 35 מצהירה על עקרונות מסוימים ובפועל מקדמת אחרים (עמ' 174).

אבל מצד שני אף אחד לא מעז להציע תכנית אחרת, חזון מקומי חלופי, אוטופיה תכנונית ואדריכלית – לא אוסף של עקרונות חברתיים ופוליטיים, ראויים כשלעצמם – למדינת ישראל או למרחב המזרח-תיכוני. גם הפרוייקט 'ירושלים צודקת' של דייוויס ופרסח מתגלה בסופו של דבר כקול-קורא לפרוייקטים אורבניים שאולי, ואולי לא, יצילו את ירושלים מלפיתתן של הלאומנות והדת.

הבריחה הזו מהצעות תכנוניות קונקרטיות מקבלת צידוק במאמרו של אורן יפתחאל. יפתחאל מנתח את הקשר בין התכנון לבין המדינה, פוסל את הנאיביות שמציגה את התכנון ככלי מיטיב וחסר-פניות ומסמן אותו ככלי נוסף שמשמש את המדינה כנגד אזרחיה – וכך בעקיפין מסמן ככזו גם את האוטופיה האדריכלית.
לאור הניתוח הזה הוא מציע לנתק בין הפרקטיקה של התכנון לבין המחקר שלו, ולהפוך את המחקר של התכנון ממשרתם של המתכננים למבקר שלהם.

הדבר נכון גם לגיליון השלישי של בלוק.
השיח האקדמי, רצוף הציטוטים והניסוחים המסורבלים, המחקר האקדמי שחייב לראות את כל הצדדים של כל בעייה – לא מתאים לחשיבה האוטופית.
מניפסטים אוטופיים הם חד-צדדיים, מתלהמים ופשטניים – והם חייבים להיות כאלה. אסור להם להתלבט ולהרהר. מי שרוצה לקחת את הסיכון ולהחיות את הקשר שבין האוטופיה והאדריכלות, לא יכול להישען על הביקורת והמחקר האקדמיים. הכלים שלו צריכים להיות הסקיצות, הסיסמאות וההדמיות.

מי שחושש, ובצדק, לבסס את תכנון המרחב רק על הכלים האלה אולי ייטיב לעשות אם יגמל מגעגועיו לאוטופיה.

(1) בלוק 03# / ?Y-UTOPIA, חורף 2006, עורכים ראשיים: כרמלה יעקובי-וולק ויפתח אלוני, עורכת-אורחת ד"ר טלי חתוקה. כל הציטוטים לקוחים מן הגיליון.

אתר המגזין 'בלוק'

מודעות פרסומת