ביום שלישי הקרוב, 31.03.2015, תיפתח תערוכה חדשה בנושא תכנון גני ילדים בגלריה בבית האדריכל ביפו.

התערוכה מציגה גני ילדים שנבנו בארץ בעקבות הרחבת חוק חינוך חינם (וחובה) מגיל 3.

אוצרי התערוכה: נעמה ריבה וערן טמיר טאוויל.

וכאן שיחה בנושא בין נעמה ריבה ויובל סער.

invite_v3

 

 

מודעות פרסומת

אמי, יפה טמיר (לבית לופטשיין), הלכה לעולמה ביום שלישי 18.11.2014 לאחר מאבק קצר וקשה במחלת הסרטן. בת 65 במותה, מוקפת באוהביה ובחבריה עד לרגעיה האחרונים.

אמא שלי ביחד איתי בחוף השנהב, סוף שנת 1973

אמא שלי ביחד איתי בחוף השנהב, סוף שנת 1973

על התערוכה

נקודת המוצא לתערוכה היא שהמושגים 'בניה ירוקה', 'אדריכלות בת קיימא', 'מקומיות', 'אקולוגיה' אינם מושגים אבסולוטיים, אלא תוצרים של שיח פרשני המתפתח ומשתנה בקרב קהילות מקצועיות העוסקות בנושא. התערוכה מציגה את השיח הפרשני, נכון לעכשיו, באמצעות מקבצי סרטונים הכוללים תמונות, הדמיות, שרטוטים ובעיקר ראיונות עם המתכננים המשתלבים יחדיו לחשיפת 'תהליכי החשיבה הירוקים' שהובילו להיווצרות הפרויקטים.

התערוכה מציגה מבני ציבור ושטחי ציבור פתוחים שנבנו ואוכלסו בעשורים האחרונים ושתהליך יצירתם כלל חשיבה ירוקה. כל אחד מהפרויקטים מציג פרשנות לאחת או יותר מארבעת הנושאים, התמות סביבן בנויה התערוכה.

 

התמות :

אקו-הייטק

פרויקטים המתייחסים למרחב שסובב אותם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובשילוב של אמצעים הנדסיים-מכניים המשיגים יעילות גבוהה ושיפור בתפקוד של המבנה. התכנון האדריכלי של פרויקטים אלו משלב שימוש בכלים ממוחשבים לסימולציה והדמיות של תפקוד תרמי, הדמיות תאורה ואוורור טבעי. בחלק מהמקרים ההדמיות הן חלק משלבי תכנון מוקדמים ובמקרים אחרים ההדמיות בוצעו בשלבים מתקדמים של התכנון, כחלק מבדיקות לצורכי התאמה לתקנים ירוקים.

הפרויקטים ממשפחה זו מאופיינים לא אחת באלמנטים חזותיים המחצינים טכנולוגיה עכשווית ובשימוש באמצעים מתועשים כגון אלמנטים של הצללה מתוחכמת, מערכות להפקת אנרגיה, מערכות אוורור, מערכות גינון מתקדמות  ומערכות לטיהור מים.

 Chayutin3

מבנים ומרחבים אקולוגיים

הפרויקטים המכונסים תחת תמה זו מדגישים התייחסות לאקולוגיה המקומית ומשלבים אותה כחלק מרכזי ואינטגראלי בפעולה הירוקה שלהם. המרחב המתוכנן בהם מציע מרחבים מעשה ידי אדם המשחזרים מערכות אקולוגיות ו/או משתלבים בתוך מערכות אקולוגיות, כך שצמחים ובעלי חיים יכולים להתקיים בתוכם ועליהם בסוג של דו קיום חדש. בקבוצה זו ישנם מבנים, שטחים פתוחים ומקרים שבהם ישנו מיזוג מוצלח בין מבנה ושטח אקולוגי חי.

הפרויקטים מציגים שימוש בטכנולוגיות חדשות וידע שהולך ונצבר בארץ בשנים האחרונות על האפשרויות לשילוב אלמנטים טבעיים או גנניים כחלק אינטגראלי ממבנים.

Liav-Shalem

מקומיות ואקלים

מבנים המציגים התייחסות מרכזית בתכנון שלהם לרכיבי המקום שבו הם נמצאים ובמיוחד לרכיבים בסיסיים של מסלע ואקלים מקומי. ההתייחסות לטופוגרפיה והתמקמות בתוכה מבלי לשטח אותה ולשעבד אותה לצרכי המבנה מהווה פן חשוב בעבודות האדריכלים בפרויקטים אלו. המבנים כמו צומחים מתוך השטח בו הם נמצאים ומתחברים אליו בשפת החומר, הצמחייה שלו, השמש והאור המקומי כחלק מהחומרים שיוצרים אותם.

תכנון הנוף ותכנון המבנה מנהלים בפרויקטים אלו דיאלוג פורה, וכתוצאה ממנו השלם הוא יותר מסכום חלקיו.

 Ramigil1

התחדשות

התחדשות כגורם מוביל בתכנון של פרויקטים בקטגוריה זו מאפשרת להביא לידי ביטוי מספר ערכים ירוקים: שימוש מחדש במובן של מיחזור החומרים מהם עשוי המבנה במקום השלכתם. שימוש מחדש במרחב שהיה זנוח ואף מפגע סביבתי והפיכתו למועיל; ומעל לכל, תרומה למרחב אורבאני 'פרום', 'פגום' וחידושו כמרחב יצירתי, פורה וחי.

שימוש מחודש במבנים במקרים אלו דורש התייחסות בכבוד לטכנולוגית המבנה הקיים, הבנת החומריות שלו והשתלבות עם טכנולוגיה וחומריות חדשה מבלי לאבד את מהות המבנה הישן. הפשטות של הטכנולוגיות המשולבות וההכרח  לעמוד במסגרת תקציבית נוקשה מביאים את היצירתיות האדריכלית להישגים שייתכן ולא היו קורים אלמלא ה'אילוץ' של התייחסות לקיים.

 

els2

_________________________

 

מחשבות ירוקותתערוכה חדשה בסדרת 'מרחב' שנת 2014

    

אוצרות : אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן, ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ

ועדה אוצרותית: ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ, אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן , אדריכל ערן טמיר – טאוויל.

מיצג –green watch: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

צילום ועריכת ראיונות: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

עריכת ראיונות: היידי ארד, רומן בוצאצקי, אפרת גורן מור

 

משתתפים (לפי סדר א'-ב'):  אקסלרוד גרובמן אדריכלים + גאוטקטורה + אנ.סי.אי חן אדריכלים, אדריכל דוד גוגנהיים + אדריכל דניאל מינץ + אדריכל אלעד מלמד, רמי גיל אדריכלים ומתכנני ערים, דרמן ורבקל אדריכלים, וינשטיין ועדיה אדריכלים + מוריה-סקלי אדריכלות נוף, חיוטין אדריכלים, היחידה לאדריכלות מדברית אונ' בן- גוריון 1976-9 , אדריכלית רות להב +אדריכל טוני ריג + אדריכל פרופ' לן וורשאו, לויטון שומני ארכיטקטים, AL/Arc אבי ליזר אדריכלים.

ניר- קוץ אדריכלים + Partners &  Pei ,Cobb, Freed / אדריכלית תמי הירש יועצת 'לתכנון ירוק '

סטודיו אדריכלות נוף, פלסנר אדריכלים + אדריכל חיים דותן+H2L2 .

פרלה קאופמן ארכיטקטים + גליה ויזר ארכיטקטית / אדריכל יפתח הררי יועץ 'לתכנון ירוק'

קנפו כלימור אדריכלים, רחמימוב אדריכלים מתכנני ערים, רימון אדריכלים, אדריכל חן שליטא + אדריכל דר' יוסי קורי + הקבוצה הישראלית, אדריכל נוף ואקולוג ליאב שלם, תמ"א אדריכלים תכנון מרחב אורבאני, OKA אדריכלים.

 

לרשימת פרויקטים מלאה אנא ראו נספח

 

מרואיינים (לפי סדר א'-ב'): אבי ליזר, אורית וילנברג-גלעדי, אורנה פרייפלד-בסט, אלי דרמן, אלס ורבקל, אריה קוץ, אריה רחמימוב, ברכה חיוטין, גיל ועדיה, גליה וייזר, דוד קנפו, דן שומני, דניאל מינץ, דניאלה פלסנר, הדס פאר, חן שליטא, ואשה גרובמן, יוסי קורי, יפתח הררי, ליאב שלם, ליטל סמוק-פביאן, מיה פלסנר, ניר חן, נועם רימון, פנינה רימון, פרלה קאופמן, קרלוס לויטון, קרן ידווב, רות להב, ריבה ולדמן, רמי גיל, שי ויינשטיין, תמי הירש, תגית כלימור

 

פתיחה: יום ה' 10.04.2014 שעה 20:00

 

נעילה: 15.05.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי, המשרד להגנת הסביבה, המסלול האקדמי הכללה למינהל – החוג לעיצוב פנים, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, תרמוקיר

_קטן--מחשבות-ירוקות

מבנה תחנת הדלק הוא בן חורג לעיסוק האדריכלי. חריגותו הופכת אותו לאלמנט המגדיר את גבולות הדיון: מבנה תחנת הדלק מאתגר את התבניות הצורניות והטקטוניות השגורות, את היחסים המוכרים שבין המבנה למרחב שסביבו ונוגע ישירות במפגשים הטעונים כל-כך, המודרניים כל-כך, בין המכונית לבין הבניין ובין המותג לבין המוצר הארכיטקטוני.

התערוכה סוקרת מנעד של תחנות דלק שתוכננו בישראל המשמשות כאספקלריה של התמורות בתרבות האדריכלית, המוטורית והצרכנית בארץ.

מן הסטרוקטורליזם המינימליסטי בעבודותיו של אל מנספלד בגן הפעמון בירושלים, דרך התעוזה הגיאומטרית של ישראל גודוביץ' במבואות חיפה ועד ההומור של דני שוורץ בטיילת בתל-אביב; משם אל תחנות המצטטות את העבר בדרכים שונות בתחנה שתכנן נחום זולוטוב בעבדה, זו שתכנן פסקואל ברויד בירושלים ועד המחווה הפוסט-מודרנית של צבי פסטרנק בערד; והלאה אל תחנות החלפת הסוללות של חברת בטר פלייס (בתכנון מושלי – אלדר אדריכלים) שניסו להציג אלטרנטיבה טכנולוגית ועיצובית לתחנות הדלק הנוזלי.

מתחנות שהן סככה וקיוסק, אולי פונדק צנוע בלב המדבר, לתחנות שהמוטיב הקמעונאי בהן עולה על התחנה – תפעולית ואדריכלית – והופך אותה למרכז קניות ובילוי בזעיר אנפין, כדוגמת תחנת פז בכביש החוף בתכנון י.י. גרנות.

מתחנות עירונית שעיצובן הייחודי מהווה סימן קריאה על רקע העיר הסואנת – כדוגמת התחנה ברחוב שונצינו בתל-אביב שתכננו בראל אדריכלים ועד לתחנות של מזור –פירשט היוצרות מרחב לעצירה והשתהות – סימבולי וממשי – לאורך המסלול הארוך של כביש 6.

בחינה של תחנות הדלק מאפשרת לשאול שאלות נוספות – כיצד, אם בכלל, עשויה אדריכלות לתווך בין כוחו של המותג, על הנוכחות החזרתית שלו במרחב, על צבעיו העזים והמובחנים לבין הסביבה המשתנה תדיר של תחנת הדלק? האם תפקידה של האדריכלות להעצים את הנוכחות הפיזית והמנטלית של תחנת הדלק או שמא למתן אותם בשם הערכים של המרחב הציבורי? האם בחברה שמתמסרת למכונית הפרטית, האדריכלות של תחנות הדלק היא האדריכלות הציבורית ביותר, המשותפת ביותר, הרלוונטית ביותר?

צילומיו של שי שאול ועבודת הווידאו של ורד פלוק מרחיבות את הדיון אל סוגיות אלה ומעבר.

בצילומיו של שאול תחנות הדלק מופיעות מנצנצות בחשיכה, אואזיס באפלה הסמיכה של הדרך, נקודת של צבע על רקע אפרוריות העיר והכביש. אחרות מופיעות פרוזאיות יותר: תחנות דלק קיבוציות שכמעט נשכחו או תחנה שעדיין לא עטתה את מדי הייצוג הנוצצים ונראית בסך הכל כמבנה מעט מוזר.

"נקודת הראות של שאול היא מהדרך, זו של הנוסע במסע שפעמים רבות כל כך הוא העיקר ולא הנקודה שבסופו. כך, שאול מצלם תחנה של 'דלק' ממרחק, מזווית אלכסונית נמוכה כמי שהגיע אליה כמו עולה רגל. מזווית דומה צילם גם תחנה של 'סונול' שפרח מתקתק מתנוסס מעליה כמו צלב. בתחנה אחרת אור ניאון ירקרק מאיר כמו אור של חסד, מסתורין וישועה. באור הניאון, בעיצוב שמבקש להעלים את היות הדלק גורם לנזק מתמשך לסביבה, התחנות מבטיחות הבטחות שווא", כותבת ד"ר סמדר שפי בטקסט שנכתב לתערוכה ומסכמת:
"מהתחנות של שאול  נראית תמיד הדרך הנפתחת, זו שלא תיזנח לטובת התחנה שהיא מקום לא מקום, תפאורה ופונקציה הכרחית, לאודיסאות אינספור."

עבודות הווידאו של ורד פלוק מראות את התחנות כפי שהן צריכות להראות – מתוך תנועה, כחוויה מודרנית של מהירות שרק הסרט יוכל לתפוס "כאשר האפשרות לבודד את המראות החולפים מקונטקסט של נסיעה עם מוצא ויעד, אל חלל הגלריה, מציעה תנאי מעבדה נוחים לבחינה ביקורתית של הנופים המהירים על הבנוי וזיקתו לפתוח".

יחדיו שואף מכלול העבודות בתערוכה לעורר מחשבה מחודשת על האלמנט המרחבי החשוב והמוחמץ שהיא תחנת הדלק.

כתבה על התערוכה כאן

_________________________

 

אואזיס תחנות דלק בישראל

צילומים: שי שאול ENLIGHTENMENT Gas stations     

עבודת וידאו: אדריכלית ורד פלוק 'תחנות חולפות'

תחנות: בר-אל אדריכלים, אדריכל פסקואל ברויד, אדריכל ישראל גודוביץ', י. י. גרנות אדריכלים, אדריכל נחום זולוטוב, מושלי – אלדר אדריכלים, מזור פירשט אדריכלים, מנספלד – קהת אדריכלים, אדריכל צבי פסטרנק, אדריכל דני שוורץ.

אוצרים: אדריכלית מיכל אהרוני, אדריכל  ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

פתיחה: יום ה' 06.03.2014 שעה 20:00

נעילה: 03.04.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.IsraArc_Oazis_Invite_F

 

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 שעה 20:00חשופים_ הזמנה

התערוכה חשופים בגלריה בבית האדריכל מציגה שמונה מבנים מסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70 בעיר תל-אביב. המונח חשופים מתייחס קודם כל אל הפואטיקה של הסגנון וחומר הבניה של המבנים. מרביתם  מבנים ברוטליסטים שבנויים מבטון חשוף.  אך בנוסף להיבט החומרי, המונח מתייחס למפגש החשוף והדינמי בין המבנים לבין כוחות השוק, הדיירים, והמשתמשים: עובדים ושוכרים, סוחרים ולקוחות.


המבנים בתערוכה נבנו לאורך צירי מרכזיים בעיר, מרביתם תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישראל, אך רובם לא הפכו לאייקונים אדריכליים מבודדים, אלא הם משתלבים במרחב אורבני סואן. הם מאפיינים את  הגרעין ההיסטורי של העירוניות התל-אביבית: הם בעלי קנה מידה קטן יחסית והם משרתים מגוון שימושים: משרדים משולבים עם מסחר (בבית יכין ובבית אל על); ותרבות משולבת עם מסחר או עם מגורים בתוך רצף הרחוב העירוני (במבנה תיאטרון בית לסין ובלונדון מינסטור); כל אלו ללא יצירת מתחמים יעודיים סגורים.


המבנים עברו במהלך השנים התאמה לצרכים משתנים, בדרך כלל ביוזמת השוק: מבנים שהוקמו כמבני ציבור או עבור חברות ציבוריות,  כמו בית הסוכנות, בית יכין ובית אל על,  משכירים משרדים קטנים למגזר הפרטי, לפעמים במקביל להפרטת החברות שהחזיקו בהם;  ומבני מלאכה בעלי אופי גולמי, כמו קריית  המלאכה וקבוץ גלויות 45, משנים ייעודם ומשכירים יחידות סטודיו קטנות לאמנים. לצד חיות עירונית זאת, למבנים יש  צדדים מוזנחים  והחמצות אדריכליות, ומרחביהם הופכים לעיתים לזירה לפעילות עבריינית ולזנות.  


סטודנטים מן הסדנאות לשימור ולאוצרות בחוג לעיצוב פנים, במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חקרו בשיטות שונות את המבנים ובחנו את ערכם האדריכלי ההיסטורי ואת  כח המשיכה העכשווי שלהם עבור  תושבי העיר,עבור יזמים ועבור הרשויות. כל זאת לאור דיון מקצועי ער בעירוב שימושים ובשימוש חוזר (
reuse), ובעתידם של אייקונים ברוטליסטים במערב.

 

אמנים אורחים: בועז אהרונוביץ' ,Jay L

הנחיה ורעיון: כרמלה יעקובי- וולק, שלי כהן, קרני ברזילי, גיל נקר, קרן אבני

מציגים: סטודנטים מן הסדנאות לאוצרות ולשימור בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 בשעה 20:00

נעילה: 27.2.2014

הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, טלפון: 03-5188234

התערוכה בחסות בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל , משרד התרבות והספורט ועיריית תל אביב יפו

ההצגה בארץ של הביתנים הישראליים מן הביאנלות לאדריכלות המתקיימות בוונציה אינה עניין טריוויאלי. בעוד שהתערוכה המוצגת בביאנלה מיועדת לקהל המעורה בשיח של התרבות האדריכלית העולמית אך אינו בקיא בהכרח בהיסטוריה ובפוליטיקה המקומית; הרי שבאופן כמעט הפוך, כאשר התערוכה מוצגת בארץ הקהל מורכב בעיקרו מאנשים שאינם חלק מן השיח האדריכלי הגלובלי אך הם וודאי בעלי ידע ודעה לגבי המתרחש בארצם. החתום מטה נמצא בהתלכדות של שתי הקבוצות האלה ובפרספקטיבה הזו (ואולי גם בפרספקטיבה של קנאת אוצרים) יש להבין את ההתייחסות שלי להצגה של הביתן הישראלי מן הביאנלה לאדריכלות של 2012 במוזיאון ישראל בירושלים.

התערוכה עצמה – המכונסת תחת הכותרת המבריקה 'נושאת מטוסים' – מורכבת משני נדבכים: הראשון הוא פרשנות הומוריסטית לרגעים מכוננים מן ההיסטוריה המקומית משנת 1973 ואילך, ואילו החלק השני הוא תיאור, בצילום ובווידאו, של חלק מן ההתפתחויות באדריכלות המקומית מאז אותה שנה (תיאור יותר מפורט של התערוכה ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג ואצל אורן אלדר). יחדיו הם אמורים לתאר את האמריקניזציה – בעיקר בהיבט של ליברליזציה ותרבות קפיטליסטית  – של הסביבה הישראלית.

המהלך ההיסטוריוגרפי נראה בלתי נמנע – אחרי ששבנו אל האדריכלות הלבנה של הבאוהאוס ודיברנו על האדריכלות האפורה של הברוטליזם ושל דור המדינה מתחייב לחזור ולהתייחס לאדריכלות – שאולי נכנה אותה הארכיטקטורה הכסופה – המאפיינת את השנים שאחרי הטראומה של 1973. צבי אפרת היה הראשון שסימן נקודת מפנה באדריכלות הישראלית בשנת 1973 והאוצרים של הביתן הישראלי ממשיכים את העמדה הפרשנית הזו. מעניין שבמסגרת החלוקה הזו חומקת מן התודעה שנת 1967 שרבים יזהו אותה כתפנית תרבותית ואידיאולוגית משמעותית יותר, גם בהקשר התודעתי, גם בהקשר הכלכלי וגם, אגב, בהקשר של התמיכה האמריקנית הגלויה במדינת ישראל. סימון נקודת התפנית סביב שנת 1973 מאפשר גם להתעלם מהמרכזיות של שנת 1977 ושל שלטון הליכוד, שלפי דעות מסוימות הוא זה ששינה את הנוף הבנוי ואת הזירה האדריכלית בישראל יותר מן התוצאות של מלחמת יום-כיפור.

אני מצאתי את האלמנטים המהווים את חלקה ההיסטורי / מסחרי של התערוכה, שהוא דומיננטי ביותר – הבובות של בגין, סאדאת וקרטר, המובייל של האף-16 והלביא ועוד ועוד – מאכזבים. אמנם הם מקוריים ובהחלט משעשעים כבדיחות אך חסר להם, לטעמי, ממד של ביקורת או של פרשנות על החיים בישראל. יש באלמנטים האלה, ובמכירה המופגנת שלהם, רמז ברור לקומודיפיציה הקפיטליסטית של התרבות הישראלית – הכל הופך לאובייקט, למזכרת תיירים העומדת למכירה. ובכל זאת אני סבור שהדברים שקרו בארץ מאז  1973 ומאוזכרים בתערוכה: הסכם השלום, האינתיפאדה הראשונה, יום האדמה ואפילו פרויקט הלביא קשורים לזרמים קצת יותר עמוקים בתרבות הישראלית, האמריקאית (והערבית) ואי-אפשר לייחס את כולם לניצחונו של הקפיטליזם הגלובלי, המוצג באמצעות פאזל ובו מתפרקת ברית המועצות לגורמים. זאת ועוד, בהקשר של תערוכה אדריכלית  הרגשתי – ובהחלט יתכן שזה טהרני ומרובע מצדי – שלכל חפצי ההיסטוריה המשעשעים יש מקום יותר מדי מרכזי בתערוכה מבלי שהם באמת עוסקים בצד המרחבי של התהליכים שקרו בישראל מאז 1973.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

קצת מפתיע כמה מעט אדריכלות ומרחב יש בתערוכה כפי שהיא מוצגת במוזיאון ישראל. הסרט של נירה פרג בו מוצגת הריסה של בניין ע"י פיקוד העורף במסגרת אימון – ההקשר האמריקאי לא ממש ברור לי – תופס מקום של כבוד במרכז החלל, אך היצירות האחרות מרגישות נחבאות של הכלים. העבודות – רובן צילום תיעודי – מקצועיות מאוד אך היחידה שהרגשתי שהיה בה ערך מוסף עבורי היא עבודתו של האמן הפורטוגזי פרננדו גוארה. אני לא בטוח שהעבודות האחרות יחדשו הרבה לישראלי שהיה פעם או פעמיים בתל-אביב.

אך האם הם יאמרו משהו לאדריכל זר המביט בהם? קשה לומר. אם התערוכה מנסה לטעון שיש משהו מיוחד, חריג, בהתמסרות הישראלית למאפיינים של התכנון הארכיטקטוני והמרחבי האמריקאי – קשה לראות בתערוכה תימוכין לטענה הזאת. והרי יש מקום לטענה שישראל – נושאת המטוסים האמריקאית שלא ניתן להטביעה – מקיימת יחסים מיוחדים עם ארה"ב, מערכת יחסים שיש לה ממדים כלכליים וצבאיים ברורים אך גם ממדים דתיים וסמליים שלא באים לידי ביטוי במוצגים. אם, לעומת זאת, הטענה היא שישראל מעתיקה את האדריכלות והתכנון – וכל דבר אחר – מארצות הברית, כפי שכמעט כל המדינות בעולם עושות, הרי שלא ברור מדוע יש מקום להציג את הנושא בתערוכה בינלאומית. בסופו של דבר, מדינות רבות בעולם עברו תהליך של אמריקניזציה – בעיקר אם זו מאופיינת בגורדי שחקים עם קירות מסך ובקניונים – אלמנטים שמהווים אולי פרשנות מעט חד-ממדית של התרבות האמריקאית. ראוי לזכור שבשנות התשעים מדינות עם תרבות סוציאליסטית הרבה יותר קיצונית וטוטאלית מישראל של שנות השבעים עברו תהליכים מהירים וקיצוניים של אמריקניזציה מחד, ומאידך מדינות מבוססות ומרכזיות כמו בריטניה עברו גם הן ממשק ריכוזי ומתוכנן להפרטה גורפת וטוטאלית בשנים שאחרי משבר הנפט. מכאן שאולי מדובר בסיפור מורכב יותר, לוקאלי פחות והתלות הכלכלית והאסטרטגית של ישראל בארה"ב היא רק חלק ממנו.

יתכן שדווקא בהקשר המקומי יש מקום להזכיר שוב ושוב את התלות התרבותית ואת ההעתקה העיוורת של מודלים ושל תקדימים טובים וטובים פחות מארה"ב. במובן הזה שם התערוכה נוגע בעצב חשוף המתייחס לחשיבותה האמיתית של ישראל בעולם – לאו דווקא 'אור' לגויים אלא יותר כלי שרת בידי אינטרסים גלובליים של המעצמות. מן ההיבט הזה, יש משהו חתרני ומעניין בתערוכה. חבל רק שהוא מומחש יותר באמצעות גימיקים ופחות באמצעות ניתוח ארכיטקטוני ומרחבי.

"נושאת מטוסים – רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית" תוצג לקהל  במוזיאון ישראל מ-3 בנובמבר 2013 עד 4 בינואר 2014.

אוצרים: מילנה גיצין-אדירם, דן הנדל וארז אלה.

אמנים מציגים: אסף עברון, פרננדו גוארה, פלוריאן הולצר, נירה פרג ויאן טיכי. מעצב המוצרים: טל ארז.

(מ)התנגדויות לתכנון: שלושה רגעים של תכנון אלטרנטיבי

من الاعتراض الى التخطيط: ثلاث لحظات من التخطيط البديل

From objections to planning: Three moments of alternative planning

 

הגלריה בבית האדריכל, 18.10.2013 – 28.11.2013

 

התערוכה (מ)התנגדויות לתכנון מציגה מקרים בהם קבוצות תושבים, אנשי מקצוע וארגוני חברה אזרחית, הניעו מהלכים תכנוניים בהם הציעו פרשנויות וחזונות חלופיים ומתחרים למרחב העירוני, השונים מאלו שהובילו הרשויות או יזמו כוחות השוק. מקרים אלו חורגים ממציאות תכנונית בה מעורבותו של התושב בתהליך תכנון היא שולית ומתאפשרת רק בשלב הגשת ההתנגדויות.

בשלושה מקרים המוצגים בתערוכה הצליחו קבוצות תושבים, חזקות או מוחלשות, לשנות את הסיטואציה התכנונית באמצעות יוזמה של תכנון אלטרנטיבי. בשלושה אתרים המצוקה המרחבית, ואולי דווקא ההון האנושי של התושבים, הולידו פוטנציאל לשינוי מרחבי מלמטה המכוון כנגד צורות שונות של הזנחה ומחסור בשטחי ציבור ובשטחים ירוקים.

התערוכה מציגה הן את תהליכי ההתארגנות של התושבים והן את תוצרי התכנון של מהלכים אלו: תכנית בניין עיר מס' 9713 לאזור אל-אשקרייה בשכונה בבית-חנינא, שקיבלה תוקף בשנה שעברה, מסדירה את הבינוי הקיים בשכונה בירושלים המזרחית ומוסיפה אפשרויות בנייה בעתיד;

הפארק הדמוקרטי אקולוגי בקרית ספר שנבנה במקום מגדל, נפתח השנה במרכז תל אביב;

והצעת תכנון אלטרנטיבי לשכונות דרום תל-אביב –'דרום העיר לאנשים' – אתגרה את תכנית המתאר העירונית והשפיעה עליה, ולו רק בשוליים.

התערוכה מבקשת לבחון תהליכים אלו בתוך הקשרים פוליטיים וכלכליים שונים, לאחר שהגיעו למיצוי בדרגות הצלחה שונות. הפעילים שלקחו חלק ביוזמות השונות מבקשים לפתוח דלת אל מעוזי קבלת החלטות התכנוניות, ולקרוא לרשויות להקשיב לתושבים, לשקול בכובד ראש את ההצעות התכנון שלהם, ולסייע בידם לפעול.

מהן היכולות והחוזקות של התושבים, באשר הם, בתכנון המרחב? האם התערבויות התכנון מלמטה משנות את דרכי הממסד, או שמא הממסד התכנוני והשלטוני "משלם מס", במקומות הנוחים לו, על-מנת שיוכל להמשיך את דרכו בלא הפרעה והתנגדות במקומות אחרים? מהם מנגנוני התכנון הפורמליים הנדרשים בכדי לאפשר יוזמות תכנון של תושבים? ומהן האיכויות התכנוניות העולות בתכנון מלמטה והחסרות בתכנון ריכוזי? התערוכה מנסה לשפוך אור על התנאים המשותפים לשלושת הרגעים הללו של הצלחת התכנון האלטרנטיבי, לבחון את היצירתיות רבת הפנים של קבוצות התושבים, ולהציג את דמויות מפתח שמילאו תפקיד מכריע בהובלת המאבקים הממושכים.


זוהי התערוכה ה-17 בסדרה מקומי אשר עוסקת בהיבטים חברתיים של המרחב.

 Adrichalim_Invite_2f

אוצרים: שלי כהן, אפרת איזנברג, ערן טמיר טאוויל

תכנון התערוכה: טולה עמיר, שלי כהן, ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

 

משתתפים:

דרום העיר לאנשים, תל-אביב: ליאת איזקוב, קרן אנגלמן, דליה בארי, גיל גן מור, ענת ברקאי-נבו, כרמית גינסברג, סבסטיאן ולרשטיין, גלית ירושלמי, אושרת ישראלי ,עומר כהן, קרין לינדנר, נאור מימר, נתי מרום, גורי נדלר, גיא נרדי, ליטל פולקמן, ג'סי פוקס, אריאל פרמן, ברברה צור, מוקי קיים, שרון רוטברד, אהוד רוסטוקר, קרן שווץ, לירון שור, אביעד שר שלום

 

השכונות הפלסטיניות, ירושלים המזרחית: נאסר אבו ליל, רמדאן בדר, אפרת גורן-מור, חוסם ווטד, ג'מאל עבדו, אפרת כהן-בר, אילה רונאל

 

הפארק הדמוקרטי-אקולוגי קריית ספר, תל-אביב: רם איזנברג, זהבה ארג'ואן, אופיר ברומברגר, גור בנטואיץ', מיכל ברז"ל כהן, גיל גורן, שמואל גילור, להב זוהר, תמר ירון, יניב לוי, תמר נויגרטן, יואב עינהר, ליטל ורועי פביאן, רותי פליסקין, מירי קופרמינץ, הראל קראוס, קארין רודריג כהן, חיים רוזנבלוט, יונתן שחם

 

פתיחה: יום ו' 18.10.2013 שעה 11:00

יום עיון: יום ו'  15.11.2013  שעה 11:00

נעילה: 28.11.2013


שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

חסות:

התערוכה בחסות מפעל הפיס – המועצה לתרבות ואמנות

 משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

התערוכה בשיתוף עמותת 'במקום' – מתכננים למען זכויות תכנון

 

shana tova tashad

לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.

אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.

כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.

שיכון ביד אליהו

שיכון ביד אליהו

מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.

ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.

השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.

עיבוי ביד אליהו - מתוך העבודה.

עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.

זהו הקישור לעבודה:

 שימור ביד-אליהו

גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.