באחרונה התלהט שוב הויכוח בנושא ישובים חדשים בישראל, בעקבות היוזמה הממשלתית הקורמת עור וגידים להקים למפוני גוש קטיף ישובים חדשים באזור לכיש.

בויכוח, תומכי הישובים החדשים מציגים תמיד את הטיעון הציוני-ביטחוני בדבר השליטה בקרקע מול הערבים. זהו טיעון מנצח מכיוון שמי שמעז להתנגד לו הוא כמובן פוסט-ציוני עוכר ישראל ולכן דעתו בהכרח אינה נחשבת.
לטיעון הציוני מספר רבדים:
הרובד הראשון הוא צבאי-ביטחוני ולפיו התושבים בישובי הספר הם מעין כוח מילואים שבשגרה צופה ומשגיח על שכניו הערבים בארץ ומעבר לגבולות (1) ובשעת חירום מתארגן ומחזיק את הקו מול צבא האויב כמו דגניה מול הטנקים הסורים.

הרובד השני הוא רובד 'מדיני' ולפיו שטח שבו יש ישובים יהודיים הוא שטח שהמעצמות לא ידרשו מאיתנו להחזיר, אסטרטגיה שהופעלה לראשונה בשטח שנכבש על-ידי מדינת ישראל מעבר לגבולות החלוקה במלחמת העצמאות ובהמשך (כמעט) בכל מקום.

הרובד השלישי הוא רובד 'חברתי' ולפיו עצם ההתיישבות בספר, בישובים קטנים ו'קהילתיים', יוצרת חברה טובה ובריאה יותר.

אני לא חושב שהטיעונים האלה הם לגמרי ריקים מתוכן. יש בהם ודאי אמת מסוימת במצבים מסוימים – אבל הם רחוקים מלהיות אקסיומות.

במלחמת השחרור היו אזורים שהייתה בהם נוכחות יהודית ובכל זאת נפלו בידי האויב כמו גוש עציון או הרובע היהודי של ירושלים. מאידך היו אזורים כמו הגליל המרכזי שהייתה בהם התיישבות יהודית דלילה ביותר ונוכחות פלסטינית נרחבת, ובכל זאת הם נכבשו ע"י צה"ל והפכו לחלק ממדינת ישראל.
לפלסטינים, מאידך, היו ישובים רבים בכל המרחב וזה לא הציל אותם מתבוסה צבאית וגירוש.
למעשה, יותר מ-500 שנה של כיבושים קולוניאליים מלמדות שצבא זר יכול להגיע בספינות, בלי שום ישוב בשטח, להשתלט על חברה שיושבת 'על האדמה', לשלוט בה מאות שנים ולפעמים אפילו לרשת אותה לחלוטין כמו בארה"ב ובאוסטרליה (2).

הטיעון המדיני בעייתי אף יותר. לא רק הערבים אלא גם המעצמות הידידותיות ביותר עדיין לא קיבלו את הלגיטימיות של ישובים עירוניים וחקלאיים שהוקמו בשטחים שנכבשו ב-1967. למעשה, מדינת ישראל עצמה כבר הוכיחה בהסכם השלום עם מצרים ולאחר מכן בהתנתקות שבנסיבות פוליטיות מסוימות היא אינה מהססת להחריב ישובים שהקימה.

גם לטענה שלפיה יש להתיישבות בספר ערך חברתי היא טענה בעייתית.
הצורך למשוך אוכלוסיה לפריפריה ולפזר אותה במרחב יצר שברי ישובים, הומוגניים מאוד בתוכם, עד לרמה של חמולה מכורדיסטאן או של מחזור מסויים של צופי רמת-גן, אך מנוכרים זה לזה מאוד: מנוכרים מתוקף הריחוק הגיאוגרפי ביניהם ומתוקף החלוקה למועצות, עיירות ותנועות התיישבות נבדלות.
אותם יישובים מתחרים על משאבים מוגבלים של מתיישבים איכותיים, כסף ותשומת-לב של השלטון המרכזי וכך מתחדדת ביניהם התחרות: עדות לכך ניתן לראות במתחים שעדיין מתקיימים בין הקיבוצים והמועצות האזוריות לבין עיירות הפיתוח לאחר יותר מחמישים שנה של שכנות. וכך, מתחים וזהויות שהחיים בעיר יכולים לטשטש ולהעלים משגשגים בואקום של הישובים הפריפריאליים הקטנים.

כל אלה הם טיעונים מוכרים של המתנגדים להקמה סיטונית של ישובים חדשים וניתן למצוא דיון בהם אצל  אורן יפתחאל, צפריר רינת ואסתר זנדברג, אם למנות רק כמה.

בולדוזר מקים ישוב חדש בנגב – אבל דווקא ישוב בדואי – ביר ה-דאג', כך על-פי האתר של מינהל מקרקעי ישראל.

אך אם אין תועלת רבה בייסוד ישובים חדשים, מהו סוד קסמם האפל?
מדוע כל הטיעונים ההגיוניים והיפים של המתכננים, הגיאוגרפים והארגונים הירוקים נופלים על אזניים ערלות? מדוע אריק שרון ובעקבותיו אהוד אולמרט יכולים באותו מהלך לפנות ישובים שנועדו לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות בשטח ואת מפוניהם לשכן בישובים חדשים שנועדו גם הם לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות?
מהו הדחף ששוכן מעבר לתועלות הפוליטיות והכלכליות המיידיות שצומחות למעורבים ולמקורבים?

הדחף הוא הפחד. הפחד העמוק מהעלמות המדינה היהודית.
פחד מחורבן וגלות שיש לו גורמים מוחשיים ויסודות קמאיים.
פחד שנובע מהמלחמה המתמשכת מול הפלסטינים ומהצהרותיהם של מנהיגים ערביים ומוסלמיים שמבקשים לחזות בסופה של הישות הציונית.
פחד שנובע ממורשת מחזורית של חורבן וגלות, שהמחזור האחרון שלה הוא שואת יהודי אירופה.

פחד שנובע גם, באופן פרדוקסלי, מהשבר הלאומי שהמטנו על הפלסטינים, שמחד ממחיש את מה שעלול לקרות גם לנו, ומאידך הוא הגורם לאיומים המתמשכים על קיומנו הלאומי.

לצידו של הפחד שוכנת גם תחושת זרות מודחקת: תחושת זרות טבעית של אלה שזה מקרוב באו לארץ זרה שנופיה אינם נופי ילדותם, בין אם גדלו על גדות הריין או הנילוס, תחושה טבעית, אך כזו שהם היו חייבים להתכחש אליה.

במהותה, הציונות מאמינה בהתמודדות עם האיום, עם הפחד ועם הקונפליקטים האידיאולוגיים והרגשיים באמצעות עשייה. עשייה אינטנסיבית, קומפולסיבית, נוירוטית כמעט, שמסגירה את הפחדים הקמאיים שמאחוריה.
בניית ישובים יהודיים – ומחיקת שרידים של ישובים ערביים (3) – היא הדרך הישראלית להתמודד עם חרדת החורבן ועם תחושת הזרות לארץ המלוות אותנו לאן שנפנה.

לכן להיגיון האקולוגי, התכנוני ואפילו המדיני-אסטרטגי אין כל דרך להשפיע על הדחף ההתיישבותי.

אלא שאם לדחף ההתיישבותי, היום, אחרי כמעט אלף ישובים יהודיים חדשים, אין תכלית לאומית אמיתית פרט להתמודדות עם האימה והזרות, אולי צריך להפוך אותו למזיק פחות, לבזבני פחות במשאבים הקרקעיים והכספיים המוגבלים של המדינה.

הרצון הוא הרי לסמן נקודה נוספת על המפה, כי דמות הארץ, בדיוק כמו הפחדים, קיימים בתודעה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר במציאות.
ולכן במקום להקים יישוב חדש בפועל אפשר אולי לתת לו קיום וירטואלי בלבד – קיום בתודעה, קיום שיחזק וינחם אותנו מבלי שהיישוב יתקיים באמת.
הרי גם ככה כמעט אף אחד לא מגיע לכל אותם היישובים הנידחים, חדשים או ישנים, אבל לראות את שמם על המפה ובשלטים בצידי הדרכים  – זה תמיד נותן הרגשה טובה של חיים בארץ גדולה, מפותחת ומיושבת למשעי.

צריך אם כן להתחיל בהכרזה ניצחת ונחושה על הקמת יישוב חדש.
צריך להתלבט על בחירת השם – להתחיל עם משהו תמים אך שורשי ואז אולי לצרף רמז לשמו של איזה פוליטיקאי או תורם מחו"ל (4).
צריך לתכנן את הישוב החדש בקפידה ולתת לו מעמד ועומק סטטוטורי עם קלסרים של תכתובת וריבים קטנוניים בין פקידים ופוליטיקאים זוטרים. גם מאמרים פובליציסטיים בעד ונגד וודאי לא יזיקו.
אפשר לפרסם את טיפוסי הבתים במגזינים ולממן כתבות יחצנות שיקראו למשפחות צעירות ואמידות להגשים את עצמן במרחבי הנגב והגליל.

מיד לאחר מכן יש לעדכן את כל המפות והשלטים כדי שהיישוב יופיע בהם בגאון.

רק על דבר אחד צריך לוותר: על הקמת היישוב עצמו, על תשתיותיו הבזבזניות, על המשפחות הצעירות שיגורו בו במקום בוילה בעיירה הסמוכה, ועל פגיעתו בשטח הפתוח.
אפשר להסתפק בקרוואן שיפעל בשבתות כמוקד לקליטת משפחות ובבולדוזר ישן שיעשה איזה סיבוב בשטח פעם בכמה ימים, כך שמי שמאמין לשלטים ולמפות יראה משהו אם הוא נקלע במקרה לאזור.

את הכסף שנחסך יהיה אפשר להעביר לצה"ל או למחלקת החינוך של עיירת הפיתוח השכנה – ובא לציון גואל.

1 בבג"צ אלון מורה יש, אם אינני טועה, התייחסות לעניין זה.
2 ואכן, לא הפלישתים או העמונים, האדומים או השומרונים הם שהחריבו את הבית, בראשונה ובשנייה, אלא אימפריות גדולות שצבאן הכובש הגיע ממרחק אלפי קילומטרים.
3 כמובן שמדינת ישראל הותירה על מכונם ישובים ערביים רבים והיא אף משקיעה בפיתוחם. אך ההרס השיטתי של הישובים שננטשו, כולל השרידים הדתיים ו
הארכיאולוגיים, חייב אותי להתייחס לעניין.
4 אם ארקדי יתרום נקרא ליישוב 'גיא-עמק' ואם אדלסון יתן קצת מרווחי ההימורים אולי נוכל לקרוא ליישוב 'שלד-און'.

מודעות פרסומת