המאמץ הממשלתי המתמשך לפינוי מחנות צה"ל במרכז מעלה מחשבה מעניינת על מדיניות פיזור האוכלוסין של מדינת ישראל.

היום ברור שאזרחים רבים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר על אותה מדיניות, שניתבה אותם למגורים בערי פיתוח מרוחקות שאינן יכולות לספק להם תעסוקה הולמת, חינוך ברמה גבוהה והזדמנויות נאותות. הדוגמא הנוקבת ביותר היא ערד והמצוקה התעסוקתית שאליה נקלעה באחרונה. על ערד לא ניתן לומר שתוכננה כלאחר יד, שהרי הוקדשה לה תשומת לב תכנונית רבה ויושמו בה לראשונה רעיונות תכנוניים כמו 'בנה ביתך', שזכו לאחר מכן להצלחה בכל רחבי הארץ. גם האוכלוסייה המייסדת של העיר נבחרה בקפידה כדי ליצור בסיס חברתי יציב. כל הגורמים האלה לא מצליחים כמעט להתגבר על מיקומה הבעייתי של העיר ההופך אותה לפגיעה כל-כך לכל מפעל שנסגר.

טיעון-העל ששימש, ועדיין משמש, את העומדים מאחורי המאמצים לפיזור האוכלוסייה היהודית הוא שבאופן זה מובטחת השליטה הציונית בחלקי הארץ, כחלק מן המאבק המתמשך על הטריטוריה עם הערבים הפלסטינים. כתבתי בעבר על העניין הזה, בעקבות אחרים, מלומדים ממני. טיעון העל הזה, שלי עדיין לא ברור כמה ממנו הוא אבחנה רציונלית (גם אם בעייתית מוסרית) וכמה ממנו הוא סוג של המיית-לב או פחד קמאי, נפרט לטיעוני משנה רבים ומגוונים. אחד מן הטיעונים האלה הוא טיעון הביטחון, לאמור שהיישובים החדשים שנבנו סמוך אל הגבולות תיפקדו כמעין משמר גבול נייח, ששמר על הקרקע מפני חדירה ואולי השתלטות מחדש של הערבים שזה מקרוב נמלטו (או שמא גורשו) מאדמותיהם. כבכל מערך ההצדקות של הציונות, קשה להפריד בטיעון זה את האמת ממשאלת הלב ואת הערך הביטחוני הקונקרטי מן הממד הסמלי.

מחנה ג'וליס---

חיילי שריון במחנה ג'וליס (מתוך האתר נוסטלגיה און-ליין)

בהקשר הזה מעניין לבחון את מיקום מחנות צה"ל בשנות החמישים, כחלק מן הניסיון להפריד בין הרטוריקה של מקבלי ההחלטות לבין הפרקטיקה התכנונית הביטחונית . ניתן להניח בוודאות רבה שבסיס צבאי – כמעט כל בסיס צבאי – יעיל יותר בשמירה נייחת על הגבול מישוב אזרחי – כפרי או עירוני. זאת בין השאר משום שבבסיס דרים חיילים חמושים ומאומנים – ודאי מאומנים יותר מעולים בגיל העמידה שזה עתה ירדו מן האנייה; הבסיס הצבאי כפוף למשמעת אחת ומציית לפקודות המטכ"ל ולא לרבש"צ כזו או אחר. הבסיס הצבאי חופשי להשתלט על שטחי קרקע גדולים ואף להגדיר שטחי אימון נרחבים שמהם ניתן להדיר אוכלוסייה אזרחית – ובוודאי כזו החודרת מבעד לגבול. מן הסתם, הקמה של בסיס צבאי היא מהירה וזולה ביחס להקמה של ישוב אזרחי וכמובן שהבסיס לא מחויב לספק ליושביו תנאים שימשכו אותם להישאר.

עובדות אלה לא נעלמו מראשי הצבא שאחרי 1967. אריאל שרון, בתפקידו כראש מה"ד, מיהר להעביר בסיסי הדרכה של צה"ל אל השטחים שזה אתה נכבשו – את הצנחנים לסנור, את גולני לבזק, את המשטרה הצבאית לקדום ועוד. זאת בדיוק כדי ליצור ראש חץ לשליטה בשטח. גם השימוש בשטחי אש בכדי לשלוט על שטח הוא אמצעי שנעשה בו שימוש לא מבוטל – בעבר וגם היום.

לאור כל זאת מפתיע לגלות שבשנות החמישים והשישים, עת נדרשו האזרחים ליישב את הגבולות ולעצור בגופם את המסתננים, נותרו בסיסי הצבא בעורף: בסיס ההדרכה של חיל השריון היה במחנה ג'וליס – בין קריית מלאכי לאשקלון, והועבר לאזור אילת רק בשנות השמונים; בית הספר לקצינים עבר מבסיס סירקין דרומה למצפה רמון בשלהי שנות השישים, בסיס ההדרכה של כוחות הנ"מ שכן סמוך לשדה התעופה של הרצליה עד שנות התשעים וכך עוד ועוד. כמובן שהיה רכיב של נוחות, חיסכון ורציפות בשימוש בבסיסי הצבא שהותירו אחריהם הבריטים ובכל זאת מפתיע לגלות שרק לאחר שנים כה רבות נרתם הצבא להוציא את בסיסיו אל הפריפריה, בעוד האזרחים נשלחו אל קו אש – הלכה למעשה – מהרגע הראשון.

עובדה זו מעלה את הסברה שההגנה גופא על הגבולות לאו דווקא הייתה בראש סדר העדיפויות של מייסדי עיירות הפיתוח שבפריפריה, גם אם הייתה זו סיסמא מגייסת רבת-עוצמה. יתכן שאילו השיקול הביטחוני הטהור היה בראש מעייניהם, היו פרנסי המדינה הצעירה, ממקמים את בסיסי ההדרכה של הצבא בפריפריה ועל הגבולות – בשדרות, בקריית שמונה ובבית שאן-  ולאזרחים היו מאפשרים לפתח חיים טובים יותר בצריפין, תל-השומר וג'וליס.

[קריאה נוספת בנושא: אצל ד"ר עמירם אורן]

מודעות פרסומת