ההצגה בארץ של הביתנים הישראליים מן הביאנלות לאדריכלות המתקיימות בוונציה אינה עניין טריוויאלי. בעוד שהתערוכה המוצגת בביאנלה מיועדת לקהל המעורה בשיח של התרבות האדריכלית העולמית אך אינו בקיא בהכרח בהיסטוריה ובפוליטיקה המקומית; הרי שבאופן כמעט הפוך, כאשר התערוכה מוצגת בארץ הקהל מורכב בעיקרו מאנשים שאינם חלק מן השיח האדריכלי הגלובלי אך הם וודאי בעלי ידע ודעה לגבי המתרחש בארצם. החתום מטה נמצא בהתלכדות של שתי הקבוצות האלה ובפרספקטיבה הזו (ואולי גם בפרספקטיבה של קנאת אוצרים) יש להבין את ההתייחסות שלי להצגה של הביתן הישראלי מן הביאנלה לאדריכלות של 2012 במוזיאון ישראל בירושלים.

התערוכה עצמה – המכונסת תחת הכותרת המבריקה 'נושאת מטוסים' – מורכבת משני נדבכים: הראשון הוא פרשנות הומוריסטית לרגעים מכוננים מן ההיסטוריה המקומית משנת 1973 ואילך, ואילו החלק השני הוא תיאור, בצילום ובווידאו, של חלק מן ההתפתחויות באדריכלות המקומית מאז אותה שנה (תיאור יותר מפורט של התערוכה ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג ואצל אורן אלדר). יחדיו הם אמורים לתאר את האמריקניזציה – בעיקר בהיבט של ליברליזציה ותרבות קפיטליסטית  – של הסביבה הישראלית.

המהלך ההיסטוריוגרפי נראה בלתי נמנע – אחרי ששבנו אל האדריכלות הלבנה של הבאוהאוס ודיברנו על האדריכלות האפורה של הברוטליזם ושל דור המדינה מתחייב לחזור ולהתייחס לאדריכלות – שאולי נכנה אותה הארכיטקטורה הכסופה – המאפיינת את השנים שאחרי הטראומה של 1973. צבי אפרת היה הראשון שסימן נקודת מפנה באדריכלות הישראלית בשנת 1973 והאוצרים של הביתן הישראלי ממשיכים את העמדה הפרשנית הזו. מעניין שבמסגרת החלוקה הזו חומקת מן התודעה שנת 1967 שרבים יזהו אותה כתפנית תרבותית ואידיאולוגית משמעותית יותר, גם בהקשר התודעתי, גם בהקשר הכלכלי וגם, אגב, בהקשר של התמיכה האמריקנית הגלויה במדינת ישראל. סימון נקודת התפנית סביב שנת 1973 מאפשר גם להתעלם מהמרכזיות של שנת 1977 ושל שלטון הליכוד, שלפי דעות מסוימות הוא זה ששינה את הנוף הבנוי ואת הזירה האדריכלית בישראל יותר מן התוצאות של מלחמת יום-כיפור.

אני מצאתי את האלמנטים המהווים את חלקה ההיסטורי / מסחרי של התערוכה, שהוא דומיננטי ביותר – הבובות של בגין, סאדאת וקרטר, המובייל של האף-16 והלביא ועוד ועוד – מאכזבים. אמנם הם מקוריים ובהחלט משעשעים כבדיחות אך חסר להם, לטעמי, ממד של ביקורת או של פרשנות על החיים בישראל. יש באלמנטים האלה, ובמכירה המופגנת שלהם, רמז ברור לקומודיפיציה הקפיטליסטית של התרבות הישראלית – הכל הופך לאובייקט, למזכרת תיירים העומדת למכירה. ובכל זאת אני סבור שהדברים שקרו בארץ מאז  1973 ומאוזכרים בתערוכה: הסכם השלום, האינתיפאדה הראשונה, יום האדמה ואפילו פרויקט הלביא קשורים לזרמים קצת יותר עמוקים בתרבות הישראלית, האמריקאית (והערבית) ואי-אפשר לייחס את כולם לניצחונו של הקפיטליזם הגלובלי, המוצג באמצעות פאזל ובו מתפרקת ברית המועצות לגורמים. זאת ועוד, בהקשר של תערוכה אדריכלית  הרגשתי – ובהחלט יתכן שזה טהרני ומרובע מצדי – שלכל חפצי ההיסטוריה המשעשעים יש מקום יותר מדי מרכזי בתערוכה מבלי שהם באמת עוסקים בצד המרחבי של התהליכים שקרו בישראל מאז 1973.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

קצת מפתיע כמה מעט אדריכלות ומרחב יש בתערוכה כפי שהיא מוצגת במוזיאון ישראל. הסרט של נירה פרג בו מוצגת הריסה של בניין ע"י פיקוד העורף במסגרת אימון – ההקשר האמריקאי לא ממש ברור לי – תופס מקום של כבוד במרכז החלל, אך היצירות האחרות מרגישות נחבאות של הכלים. העבודות – רובן צילום תיעודי – מקצועיות מאוד אך היחידה שהרגשתי שהיה בה ערך מוסף עבורי היא עבודתו של האמן הפורטוגזי פרננדו גוארה. אני לא בטוח שהעבודות האחרות יחדשו הרבה לישראלי שהיה פעם או פעמיים בתל-אביב.

אך האם הם יאמרו משהו לאדריכל זר המביט בהם? קשה לומר. אם התערוכה מנסה לטעון שיש משהו מיוחד, חריג, בהתמסרות הישראלית למאפיינים של התכנון הארכיטקטוני והמרחבי האמריקאי – קשה לראות בתערוכה תימוכין לטענה הזאת. והרי יש מקום לטענה שישראל – נושאת המטוסים האמריקאית שלא ניתן להטביעה – מקיימת יחסים מיוחדים עם ארה"ב, מערכת יחסים שיש לה ממדים כלכליים וצבאיים ברורים אך גם ממדים דתיים וסמליים שלא באים לידי ביטוי במוצגים. אם, לעומת זאת, הטענה היא שישראל מעתיקה את האדריכלות והתכנון – וכל דבר אחר – מארצות הברית, כפי שכמעט כל המדינות בעולם עושות, הרי שלא ברור מדוע יש מקום להציג את הנושא בתערוכה בינלאומית. בסופו של דבר, מדינות רבות בעולם עברו תהליך של אמריקניזציה – בעיקר אם זו מאופיינת בגורדי שחקים עם קירות מסך ובקניונים – אלמנטים שמהווים אולי פרשנות מעט חד-ממדית של התרבות האמריקאית. ראוי לזכור שבשנות התשעים מדינות עם תרבות סוציאליסטית הרבה יותר קיצונית וטוטאלית מישראל של שנות השבעים עברו תהליכים מהירים וקיצוניים של אמריקניזציה מחד, ומאידך מדינות מבוססות ומרכזיות כמו בריטניה עברו גם הן ממשק ריכוזי ומתוכנן להפרטה גורפת וטוטאלית בשנים שאחרי משבר הנפט. מכאן שאולי מדובר בסיפור מורכב יותר, לוקאלי פחות והתלות הכלכלית והאסטרטגית של ישראל בארה"ב היא רק חלק ממנו.

יתכן שדווקא בהקשר המקומי יש מקום להזכיר שוב ושוב את התלות התרבותית ואת ההעתקה העיוורת של מודלים ושל תקדימים טובים וטובים פחות מארה"ב. במובן הזה שם התערוכה נוגע בעצב חשוף המתייחס לחשיבותה האמיתית של ישראל בעולם – לאו דווקא 'אור' לגויים אלא יותר כלי שרת בידי אינטרסים גלובליים של המעצמות. מן ההיבט הזה, יש משהו חתרני ומעניין בתערוכה. חבל רק שהוא מומחש יותר באמצעות גימיקים ופחות באמצעות ניתוח ארכיטקטוני ומרחבי.

"נושאת מטוסים – רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית" תוצג לקהל  במוזיאון ישראל מ-3 בנובמבר 2013 עד 4 בינואר 2014.

אוצרים: מילנה גיצין-אדירם, דן הנדל וארז אלה.

אמנים מציגים: אסף עברון, פרננדו גוארה, פלוריאן הולצר, נירה פרג ויאן טיכי. מעצב המוצרים: טל ארז.

מודעות פרסומת