הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, שהתקיימה בשלושת ימי חול-המועד סוכות, הביאה אותי שוב לבת-ים וזה כבר טוב.

השנה הוקדשה הביאנלה לאלמנטים זמניים בעיר, סונכרנה עם אירועי פסטיבל תיאטרון הרחוב והייתה מאורגנת להפליא. כל מרחב הביאנלה, ששכן בחלקה הדרומי של העיר, בין חוף הים לאזור התעשייה, המה אנשים בסרבלים כתומים, שלטים אלגנטיים, ומתחמי מידע ומינהלה מוצללים עם מים. למעשה, הארגון היה כל-כך נוכח שהייתה לו נוכחות עירונית גדולה הרבה יותר משל העבודות שהיו השנה מינוריות מאד, באופן יחסי .

נדמה שנושא הזמניות שהיה התימה של הביאנלה השנייה נלקח ברצינות רבה מדי על-ידי המארגנות והצוותים המשתתפים.

אני מודה שאני לא כל-כך אוהב זמניות, בעיקר לא בארכיטקטורה. לטעמי, אדריכלות עוסקת בקבוע ובקונקרטי וזהו מקור כוחה. את הזמני אני מעדיף להשאיר לתיאטרון. ואכן, כמה מן התפאורות של תיאטרון הרחוב היו מוצלחות ומרשימות יותר מן המיצבים האדריכליים. זאת ועוד, הסביבה הישראלית היא בין כה וכה כל-כך זמנית ותזזיתית שבהפניית זרקור לזמניות אין יחוד רב.

זמניות ספונטנית בבת-ים

התפאורה של 'החלום המתוק' של קבוצת תיאטרון ביט ישראל בעיצוב יניב ברפמן

תפאורת המופע 'בוקס בוילר' של דנה טל שגב ואהוד שגב

ובכל זאת היה מעניין.

מוקד אחד של הביאנלה היה בחוף הים.

העבודות שהוצבו לאורך הטיילת הבת-ימית היו מלאות בכוונות טובות אבל בשמש הצהריים הקופחת והמסנוורת, ואל מול העוצמה האדירה של הים הפתוח, לא היה להן הרבה סיכוי למשוך את הקשב ואת תשומת הלב.

עבודה שכן שבתה את ליבי היא עבודת הפיסול/טקסט של יוחאי מטוס שהתאפיינה בהומור ציני יותר מאשר בעשיית טוב. מטוס יצר עמדת תצפית מוגבהת הצופה אל אתר בנייה מגודר שמעבר לו מבליח הים. על עמדת התצפית הוא כתב טקסט מזמין ועל הגדר המרוחקת כתב את המילה LANDSCAPE – אולי קצת מתחכם אבל הטקסט שהיה עשוי בסגנון שנות ה-50 על רקע החולות שעוד נותרו בבת-ים גרמו לי לחשוב על לאס-וגאס.

מתקן התפלת מים מליחים כחלק מ'פארק טמגוצ'י' של עופר ביליק ויעקוב סצני

על הטיילת: 'בדרך אל הים' של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מתוך העבודה Landscape של יוחאי מטוס

עבודה זו הייתה חלק מסדרה של עבודות שעסקו בגדרות האיסכורית המקיפות אתרי בנייה בישראל – גדרות פלדה לבנות שחזותן אינה מלבבת.

מבין העבודות הרבות שעסקו בנושא זה היו עבודות משעשעות כמו תריסול שהחליף את הגדר ויצר חזית דינאמית לאתר הבנייה (בירן וטלמון); עבודות שהיו קלילות ומשחקיות כמו עבודה שהציעה להציץ לתוך אתר בנייה שהוא בור הצופה אל הים (דנציג וויטס); ועבודות שהיו מעניינות כרעיון – אולי יותר מאשר כפי שבוצעו בפועל – כמו שילוב של אדניות ועציצים בגדר או חירור הגדר לכדי עבודת תחרה.

מה שתסכל אותי בעבודות אלה הייתה שכל המאמץ לא השפיע באופן משמעותי על הסביבה. במקרים רבים, אילולא עמוד ההכוונה הכתום לא היה ניתן בכלל להבחין בעבודה שנעשתה בגדר.

כנראה שהפיתרון לגדרות של אתרי הבנייה צריך להיות דומה לזה שהציגה מיה ברקאי. ברקאי כיסתה את הגדר בדמויות של איש עובד בכביש הלקוחות מתמרורי 'עובדים בדרך'  מכל רחבי העולם, קולקציה שהייתה מאוד מעניינת ומשעשעת.

גדר האיסכורית של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מבט לים דרך הגדר של דנציג ו-וויטס

גדר התריס של בירן וטלמון

גדר התחרה של שירי כנעני

ה'איש העובד' של מיה ברקאי

העבודה המשיכו מחוף הים אל עבר אזור התעשייה דרך ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה. למרות שלא הבחנתי באף פרפר (אני מבין שיקח להם זמן) מבנה הרשת שיצרו, המבוסס על דמות גנרית של בית, מצא חן בעיני. מצא חן בעיני גם הפארק (תכנון: מוריה-סקלי) שנוצר – יש מאין – במקום ואני תקווה שהוא ימשיך להתפתח גם אחרי הביאנלה.

בכלל, אחד הדברים הבולטים ביותר בביאנלה הזו הם כל  המקומות שבהם העירייה ניקתה, סידרה, ריצפה, צבעה וכיסתה בשטיחים טריים של דשא אתרים זנוחים ברחבי העיר. התערבויות אלה בלטו במיוחד באזור התעשייה, שם הן הגדירו מחדש את המרחב. ההתערבות המשמעותית ביותר היא ככל הנראה זו שיצרה את הפארק החדש בתפר של אזור התעשייה עם אזורי המגורים של העיר, באזור רחוב יוספטל, אותו תכננו R&B studio. בעת ביקורי הפארק היה מאוד טרי ולא היה ברור כמה ממנו זמני ומה מתוכו יישאר ואני מקווה שהוא יצליח להפוך למוקד משמעותי בעיר.

ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה ומוריה-סקלי

הסיבוב באזור התעשייה של בת-ים היה מהנה מאוד אם כי לא רק בגלל העבודות – אני פשוט די אוהב אזורי תעשייה, בעיקר אם הם קצת ישנים.

מבין העבודות שנעשו באזור התעשייה, שתי התערבויות שטיפלו בשלדי בניינים קיימים באמצעות צמחיה נראו לי במיוחד. אמיר לוטן הפך מבנה הרוס ופרוץ לגן באמצעות צבע, צמחים וגבעות של אספלט. אסף מולכו וענבל רוטברד הפכו מבנה נטוש לחלל הרצאות באמצעות עטיפתו בגדר חי המטפסת על גדרות מתכת ותוספת של מאווררים בחלל הפנימי. אני יודע שניתן לנהל שיחות על טבע מופר, ועל אסתטיקה של כבישים ומשטחי בטון אינסופיים, אבל מבחינתי העיקר שנוספה קצת צמחייה ירוקה משיבת-נפש לאזור התעשייה הצחיח.

'עבודה זרה' של אמיר לוטן

דשא, אספלט, צמחיה וצהוב קצת בוהק מדי בעבודה של אמיר לוטן

'ג'ונגל הבטון' של מולכו ורוטברד

הצמחיה העוטפת את הבניין משנה את התחושה בחלל אצל רוטברד ומולכו

בהקשר זה הייתה גם עבודה מעניינת של עצים ניידים – שלל עצים צעירים בתוך ארגזים על גלגלים שיצרו אד וול, יעל בר-מאור ומייק דרינג. זהו רעיון ממש מגניב שמעורר כל מיני דיונים, וכמובן שהוא גם ביקורת מוצלחת ולכן מעציבה. הרי העצים הניידים, ולא משנה לאן ישנעו אותם, לא יצרו ולא יוכלו ליצור חלל נעים משום שלעולם לא יגדלו – עד שישתלו מחדש באדמה אמיתית (כפי שמתוכנן).  על רקע כל מרבדי הדשא שפוזרו לכבוד הביאנלה בכל פינה בעיר אין ספק שהמיצב הזה מעלה מחשבות מעניינות.

היער הנודד של וול, בר-מאור ודרינג

עוד רעיון שמתייחס יותר לשיח פנים-אדריכלי מאשר לשינוי קונקרטי בשטח הוא העבודה 'רקמה עירונית' של חלי אלול-צלניקר וחוי ליבנה ששרטטו תכנית אדריכלית לפיתוח הרחוב בגודל אמיתי על הרחוב הקיים, כולל בלוקי אוטוקאד של עצים וגם  HATCH. בביצוע בשטח הרעיון קצת נעלם  – אולי היה צריך לבצע אותו על אזור גדול יותר – אבל הוא הצטלם מאוד יפה.

'בקנה מידה עירוני' של אלול-צלניקר וליבנה

איש מטפס על גדר בקנה מידה עירוני (צלניקר-אלול וליבנה)

מי שכן בלטו בשטח היו הצוותים של פרויקט ' 72 שעות של פעולה עירונית'. מתרוצצים בתזזית עם סרבליהם הכתומים הם יצרו אווירה ממש פסטיבלית למרות שהתוצאות של עבודותיהם לא היו ממש ברורות במהלך הביאנלה והן התבררו רק לקראת סופה.

72 שעות פעילות עירונית

בכלל נדמה שהביאנלה הזו שאפה יותר לעסוק בהתנעת תהליכים ובסימון של מתחמים שעיריית בת-ים שואפת לטפל בהם בעתיד, במקום בעבודות העומדות בזכות עצמן. אין ספק שראוי להתניע, במסגרת הביאנלה, פרויקטים של נוף עירוני, שעשויים להביא לשינויים עמוקים ומקיפים בעיר. אבל בהשוואה לביאנלה הקודמת הייתה לי תחושה מסוימת של אכזבה. יתכן שהדבר נובע לא רק מאופיין הזמני והשברירי של רוב העבודות, אלא מן העובדה שהן הוצבו באזורים שבהם קשה מאוד להתערבויות מקומיות לעשות אימפקט. בעוד שבביאנלה הקודמת הרקע לעבודות היו בעיקר גנים ציבוריים ושטחים פתוחים באזורי המגורים של העיר, שהם מטופחים יותר ומתוחמים יותר (וגם אז העבודות נראו מינוריות מדי) ,הבחירה באזור התעשייה ובחוף הים לא איפשרה לעבודות לבוא לידי ביטוי הולם.

אני מרשה לעצמי להציע שהביאנלה הבאה תתמקד ברחוב בלפור, רחוב מעניין שלדחיסותו העירונית אין, לדעתי, אח ורע בישראל. נדמה לי גם שכדאי להוסיף לאירועי הסוכות בבת-ים גם פסטיבל אוכל. יחד עם אירועי תיאטרון הרחוב והמיצבים האדריכליים, תוספת כזו של אוכל, שתייה ושמחה תעניק לאירועי הביאנלה את הנופך הראוי של קרנבל.

התערבות בחללים עירוניים - פעולה שלא במסגרת הביאנלה

שבשבות - פרוייקט בדגש אקולוגי?