ארכיונים עבור מחבר
בגיליון השביעי של מגזין 'דומוס' התפרסמה רשימה מפרי עטי על המרכז החינוכי החדש שתיכננו מייזליץ-כסיף אדריכלים בפינת הרחובות רמז וארלוזורוב בתל-אביב.
צילום: צחי אוסטרובסקי ל'דומוס'
ניתן לקרוא את המאמר גם כאן.
1. רוב האדריכלים, רוב הזמן, מתכנננים תיבות עם חורים.
הגדרה זו היא פשטנית במתכוון ובכל זאת היא נוגעת, לדעתי, באיזושהי מהות.
האדריכלים – והאדריכליות – רוצים ליצור 'מקומות' עירוניים, וחללים פנימיים שירטיטו את הלב.
אנחנו ודאי שואפים ליצור אובייקטים יפיפיים.
אבל מה שמבקשים מאיתנו זה ליצור תיבות עם חורים.
רוב רובם של המבנים הם בסופו של דבר תיבות גדולות עם חורים – פתחים לחלונות ולדלתות. בתוך התיבות האלה יש עוד הרבה תיבות קטנות יותר – החדרים – וגם בהם יש חורים – עוד דלתות וחלונות.
יש אי-אילו מבנים שהם לא תיבות – תחנות דלק למשל – אבל אלה הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, ומהווים מעט מזעיר מהייצור של האדריכלים.
נכון, בעיצוב עירוני כבר לא עוסקים בחורים שבתיבות, אבל התיבות לא נעלמות, שהרי מהי העיר אם לא גיבוב של המון תיבות?
2. אך מה בכך, פרט לעוד עלבון המוטח בגבם השחוח ממילא של האדריכלים?
אני מוצא שהדימוי הפשטני הזה מסיייע לי.
הוא מוציא קצת אוויר חם מהעשייה האדריכלית – מה שעוזר להרגע.
אחרי שנים של שטיפת מוח באקדמיה ובז'ורנלים, שם מדמיינים האדריכלים לעצמם שלצורתן וארגונן של התיבות יש משמעות חובקת-כל, יש משהו שפוי במחשבה שאנו בסך-הכל עוסקים בארגון המיטבי והאסתטי של התיבות והחורים.
3. הדימוי הזה מעורר מחשבות על חשיבותו של הגודל.
היצירה האדריכלית אינה מיוחדת בשל הצורניות שלה: בכל כד קדום יש יותר תחכום גאומטרי מאשר ברוב הבניינים.
גם הטכנולוגיה של הבנייה היא לא מה שהייתה פעם; יש אמירה, המיוחסת לזאב דרוקמן, לפיה בשעון דיגיטלי אחד יש יותר טכנולוגיה מאשר בכל המבנים בתל-אביב גם יחד.
מה שמייחד את התוצר האדריכלי הוא המימדים שלו ביחס למימדיו של האדם, וכל מחשבה על האדריכלות צריכה להתחיל מיחסי הגודל האלה.
גם זו אמנם מחשבה טריוויאלית, אך קל לשכוח אותה אל מול השרטוטים הקטנטנים המרצדים על מסך המחשב, ומול הצילומים הנוצצים וההדמיות המציפות את חושינו.
רם קולהאס, כמובן, פיתח את הרעיון הזה לתורה שלמה – ולספר עב-כרס – בניסיונו להחזיר את הרלוונטיות לאדריכלות בחברה הטכנולוגית.
אדריכלות יוונית - התיבה והעמודים
4. אם רוצים, אפשר להציג את תולדות האדריכלות – במובן הצר שלהן, כפי שמלמדים אותן בתולדות האמנות – כניסיון מתמיד לברוח מן המגבלות של החובה לייצר תיבות עם חורים. ניתן למיין את הסגנונות האדריכליים השונים לפי הדרך שבה הפכה התיבה עם החורים למשהו אחר.
האכסדרות של האדריכלות היוונית, למשל, הופכות את התיבה של המקדש היווני למבנה הרבה יותר מזמין ואוורירי.
תפקיד דומה ממלאות הקשתות הדואות של האדריכלות הגותית או הכיפות של המסגדים העותומניים. אפילו גגות הרעפים הפלבאיים נותנים לתיבה מורכבות גאומטרית.
אדריכלות גותית
במקרים רבים מדובר על אלמנטים שהיו חיוניים להשגת המיפתח הנדרש לחלל שבתוך התיבה, או באילוצים 'טכניים' אחרים, אך אלמנטים מבניים אלה שינו לחלוטין את צורתה של התיבה כלפי חוץ.
במקביל מתקיים בארכיטקטורה עיסוק מתמיד ב'חורים'.
מיקומם וצורתם של החלונות והפתחים, הפרופורציות שלהם והעיטורים שסביבם – אלה הם הבסיס להבחנה בין סגנונות וגישות שונות לאדריכלות גם כאשר התיבות עצמן אינן שונות זו מזו במימדים, בצורה או בפרופורציות. באדריכלות האקלקטית של המאה ה-19 באירופה ניתן לראות בברור איך הטיפול בפתחים הוא שיוצר את ההבדל בין טיפול נאו-גותי לטיפול נאו-קלאסי במסה בניינית כמעט זהה.
5. המטרה של רידוד אכזרי זה של תולדות האדריכלות נועד כדי לומר משהו על שיטות הקומפוזיציה של האדריכלות המודרנית.
לכאורה המודרניזם הוא הביטוי המבני הטהור של הטכנולגיה והפרוגרמה, ללא סגנון וללא כוונות של קומפוזיציה – אבל אלה הן כמובן שטויות. גם את הסגנון המודרני באדריכלות, כמו הסגנונות שקדמו לו, ניתן להבנה כניסיון להתמודד עם התיבה והחורים.
בתקופה המודרנית הנושא הפך אף משמעותי יותר בשל התקדמות טכנולוגיות הבנייה. הנדסת הבניין המודרנית נותנת לנו את רוב המפתחים השימושיים מבלי שנזדקק לקמרונות או לקשתות. טכנולוגיות האיטום, מצידן, ביטלו את הצורך בגג הרעפים כבר בראשית המאה הקודמת. וכך נותרנו עם תיבות מלבניות שאין הכרח הנדסי להוסיף להן משהו.
6. במאמר מוסגר יאמר שהזווית הישרה והתיבה האורתוגנלית אינן גחמות של אנשים 'מרובעים'. לזווית הישרה משמעות וחשיבות עצומה שלא זה המקום להרחיב עליה את הדיבור.
יצויין רק שהזווית הישרה היא הזווית היחידה היוצרת מצב שווה משני עבריה, מצב שהופך אותה לשימושית וחשובה במיוחד. יתרה מזאת, האדם בסופו של דבר מתקיים בזווית ישרה ביחס למישור ולכח הכבידה. כך שכמו לסימטריה, יש גם לאנך משמעות עמוקה לגיאומטריה האנושית.
בשל כך, בהינתן האפשרות הטכנולוגית, הבחירה השימושית והיעילה תהיה, כמעט תמיד, להשתמש בזויות ישרות. לשימוש בגאומטריה לא-אורתוגונלית ומתפתלת תמיד יהיה מימד של יתירות ועודפות, למרות ניסיונותיהם של הפרפורמליסטים לנסות ולהצדיק אותה בטיעונים שונים.
7. התקדמות ההנדסה מאפשרת מצב נוסף שלא ניתן היה להשיגו בעבר – פתיחות כמעט טוטלית של המבנה.
היכולת לצמצם את הרכיבים הנושאים של המבנה למינימום, מחד, והאפשרות לאטום את המבנה במשטחים עצומים ושקופים של זכוכית, מאידך, מאפשרת גישה חדשה לגמרי לעניין התיבה והחורים. קיר המסך הוא האמצעי שמאפשר זאת:
ראשית, החורים נטמעים בתוך המסה המבנית והתיבה הופכת להיות גוף מונוליטי, לכאורה ללא פתחים[1].
שנית, הזכוכית מצפה את המבנה כולו והופכת את התיבה למשהו שנדמה שקוף, אוורירי וחדיר[2].
בלילה, הקיר השקוף מעלים את התיבה - בניין ויליס ,פבר, דומא של פוסטר
קיר המסך הוא, אם כן, הפתרון האולמטיבי לניתוק המבנה מאילוצי התיבה המחוררת. זו הסיבה שנעשה בו שימוש רב גם בהקשרים בהם הוא, באופן מובהק, אינו מתאים.
ניתן לטעון, אם כך, שקיר המסך פתר סידרה שלמה של בעיות אסתטיות באדריכלות – או, לחילופין, שאלמנט זה רק רידד את האדריכלות ליצירה של קופסאות עם דקורציה על פני השטח.
8. הירהורים האלה לא מסתיימים במסקנה ברורה.
אותי ,באופן אישי, מעניין להתמודד עם התיבות ועם החורים כמות שהם. כלומר, לא להעלים את החורים באמצעות קירות המסך לסוגיהם וגם לא לפרק את הקופסה באמצעות מפגנים של גאומטריה מורכבת.
האם ניתן לעשות זאת מבלי לסגת לחיקויים של אדריכלות מן העבר?
אינני יודע.
[1] כמובן שלמערכות מיזוג האוויר יש גם חלק ביצירת אפשרות זו.
[2] את הבריסוליי ואת שאר אלמנטי הרשת והסבכה שחזרו להיות אופנתיים יש להבין בהקשר של הדומיננטיות של קיר המסך.
תוכניות המקדשים היוונים לקוחות מכאן.
הסקיצה של הקתדרלה לקוחה מכאן.
כל-מיני תיבות עם חורים: פתרונות גותיים, נאו-קלסיים, מודרניסטיים, ועכשוויים להתמודדות עם התיבה והחורים - מגדל 'סוויס רה' של נורמן פוסטר בסיטי של לונדון
כשכתבתי את הרשימה על הכניסה לאופקים התגלגלתי אל האתר 'אופקים – פורטל העיר' והכתיבה הנשכנית מצאה חן בעיני.
יצרתי קשר עם יצחק קריספל שעומד מאחורי הפורטל והוא הפנה אותו לשתי רשימות שכתב בנושא, המאירות את העניין מזווית אחרת:
האחת משווה בין אופקים לנתיבות;
השנייה מסבירה ומבארת מדוע הכניסה לאופקים נטושה ומיותמת.
אבל, מסתבר שגם הבלוג הזה נתן רעיון לאיציק והוא מציע פרשנות משלו לשם 'ערסיטקטורה'.
אני לא יכול לומר שזו הפרשנות שחשבנו עליה במקור, אבל אני חושב שכדאי לכם לקרוא.
ראיתי שמיכאל יעקוסון פירסם רשימה על מרכז אשכול שתיכנן האדריכל חנן הברון וניזכרתי שגם אצלי יש כמה תמונות מהאזור.
אז קודם כל כמה תמונות של בניין המועצה האזורית שהוא חלק מהמכלול של מרכז אשכול, השוכן סמוך לקיבוץ מגן.
המבנה הוא ייחודי בכך שהוא אטום כלפי חוץ אך הוא מגדיר מעין חצר פנימית, התחומה באמצעות המבנה ובאמצעות קיר גדר גבוה מבטון חשוף. החצר הפנימית מאד מוצלחת בעיני אך לצערי אין לי תמונות טובות שלה.
מבנה מועצה אזורית אשכול
החזית האטומה של מבנה המועצה האזורית
החצר הפנימית היא אחד האלמנטים היחידים המרכז האזורי של אשכול הסוגר את עצמו מפני המדבר סחוף הרוחות שמסביב. שאר המרכז מאורגן בצורה מאוד אוורירית, ברוח התכנון המודרניסטי, ולא מצליח להגדיר חללים ברורים ומוצלים שהם כה חיוניים בטופוגרפיה ובאקלים של מערב הנגב בואכה רפיח.
חנו הברון המנוח תכנן גם את קיבוץ רעים הסמוך בו גם היה חבר.
במרכז הקיבוץ שוכן כמובן חדר-האוכל, בסמוך לרחבת הדשא המשותפת.
מבט על חדר-האוכל בקיבוץ רעים
חדר האוכל ורחבת הדשא
טופוגרפיה של גגות רעפים
בעיני מצאו חן מבני המגורים האלה שבזכות שילוב הבטון החשוף ומסגרות העץ של החלונות מקבלים נופך אירופי, סקנדינבי משהו, בלב המדבר.
גג האסבסט משתלב עם הבטון החשוף והעץ. חבל שכבר אי-אפשר להשתמש בחומר הזה...
מבנה מגורים לינארי, נמוך וצנוע
ועוד שתי תמונות של מקיבוץ רעים של מבנים, שהם כמעט צריפים, אך בכל זאת מעוררים געגוע לאדריכלות צנועה יותר.
ה'בודקה' של חנן הברון
ב'בודקה' תכננו הברון ומתכננים אחרים של המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד את הקיבוץ שזכה להתייחסות נרחבת בספר שהוקדש לזיכרו של הברון.
כמובן שמה שהכי יפה ומיוחד בקיבוץ הוא ה'נוי', שהירוק החי שלו עומד בניגוד כה נחרץ לאוויר צהוב של מרחבי ספר- המדבר שמסביב. למרות שאזור אשכול וחבל הבשור הוא אזור חקלאי המעובד באינטנסיביות, התחושה בו היא תחושה קצת צחיחה ומרחבי הקיבוץ נדמים כנווה מדבר. אין ספק שהנוף הקיבוצי הוא הישג מרשים שחשוב לשמור עליו, גם אל מול השינויים שעובר הקיבוץ. בסופו של דבר, איכות כזו של שטחים פתוחים אין גם לשרי אריסון.
אם אנחנו כבר באשכול ועם המחלקה לתכנון – שהפכה לא.ב. מתכננים – הנה בניין מעניין שראיתי בקיבוץ נירים.
מדובר במבנה שיועד במקור לשמש כמרכז פיתוח של חברת EMC ותכנן ע"י א.ב. מתכננים. הבנתי שבסופו של דבר היוזמה לפתוח מרכז היי-טק במקום לא צלחה והמבנה משמש את הקיבוץ לצרכים אחרים. בכל זאת מדובר במבנה מעניין מאד שעושה שימוש מוצלח בניגוד בין הבטון החשוף למשרביות הטרה-קוטה.
המבנה על רקע מדשאות הקיבוץ
בטון חשוף, טרהקוטה ומעט פלדה כחולה
ההצללה העמוקה על החלונות
למי שמתכנן סיור אדריכלי באזור אני ממליץ גם על ביקור בקיבוץ בארי ,שם ניתן לראות את מכלול המבנים המגדיר את הרחבה של חדר אוכל, שתוכננה גם היא ע"י חנן הברון. לשם האיזון, כדאי גם לעבור בהרחבה של מושב עין-הבשור, שם נותנות הוילות הצבעוניות מבט אחר על מצב האדריכלות – והחברה – בישראל היום.
אגב, כל הקיבוצים והמושבים המרוחקים מזכירים לי שפעם היה לי חלום, להיות סוכן נוסע של חברה למוצרי השקייה, ככה שכל היום אוכל להסתובב בקיבוצים, במושבים ובכפרים נידחים בפריפריה, לראות מרחבים פתוחים ומבנים מעניינים ונשכחים.
אולי עוד לא מאוחר מדי להסבה מקצועית…
בצל סדרת המשברים התוקפת את הכלכלה העולמית, קשה שלא לחשוב על הקשר בין אדריכלות לבין קריסה כלכלית.
בארצות הברית נבע משבר הסאבפריים מהשקעות לא זהירות בנדל"ן. במקביל נרשם בשנים האחרונות מין רנסאנס אדריכלי בארצות-הברית כשידיהם של סטארכיטקטים אירופיים ומקומיים מלאות בעבודה בשל הזדמנויות מעניינות שקיבלו בניו-יורק ובכל רחבי ארצות-הברית.
באירלנד ובספרד יש קשר בין בועת הנכסים לבין ההתמוטטות הכלכלית, ובאופן לא מקרי האדריכלות בספרד ובעיקר באירלנד קיבלה לא מעט תשומת לב תקשורתית במגזינים המקצועיים בשנים האחרונות.
גם ביוון יש הקושרים את המשבר להשקעות האדירות בבנייה ובפיתוח שנעשו עבור האולימיפיאדה, והדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן דובאי, שם קרסה הכלכלה בפתאומיות ימים אחדים לפני חנוכת המגדל הגבוה בעולם.
אין ספק שניפוח שוק הנדל"ן ויצירת בועת נכסים קשורה קשר הדוק למשברים כלכליים עמוקים. גם בעולם של כלכלה וירטואלית והנדסה פיננסית לנכסי המגורים יש משקל עצום בהון של כל ציבור וכל מדינה.
באופן טבעי, כשערכי הנכסים עולים מתגלה לפתע עניין בארכיטקטורה שפתאום, ביחס למחירי הנכסים ולתשואות שניתן להפיק מהם, הופכת זולה ולבעלת תועלת כספית בשוק רווי-ביקושים. האדריכלות נתפסת לפתע ככלי להשבחת נכסים ולהמשך גילגולם בשוק שאמור לעלות בלי הפסקה, והיזמים שלוקחים סיכונים פיננסיים אדירים באופן יומיומי מרשים לעצמם גם סיכונים אדריכליים פה ושם, אולי רק בשביל להרגיש שהם עושים משהו גם בשביל התרבות ולא רק בשביל הכיס.
והמדינה? זו מחרה מחזיקה אחרי אזרחיה ומשקיעה במונומנטים אדריכליים שנועדו להושיע את העיר באמצעות מחווה אדריכלית נועזת אחת.
מסתבר שהאדריכלות היא סוג של לוקסוס וריבוי של כאלה מסמן בדרך-כלל בזבוז וחוסר זהירות.
אם כן, האם אדריכלות, במקום ליצור ערכים בני-קיימא, עוסקת בהשמדת ערך? דרך יותר אופטימית לחשוב על כך היא שמכל סממני העושר המוגזמים, האדריכלות היא היחידה שמותירה משהו קונקרטי, מבנה שאפילו אם אין לא ערך אסתטי או חווייתי לפחות נותר כסמל ואות להיבריס של הגאות הקודמת.
אבל אם, בכל זאת, אדריכלים עסוקים ומונומנטים נוצצים הם סימנים מנבאים של קריסה כלכלית, הייתי ממהר למשוך את השקעותי מסין, שהיא כנראה הבאה בתור.
דובאי: המגדל הגבוה בעולם שנחנך אחרי הקריסה הפיננסית של הנסיכות
יש סיבות רבות לנידחותן של עיירות הפיתוח בישראל.
ניתן למנות ביניהן, בין השאר, את היסודות הכלכליים הרעועים עליהם הוקמו, את האוכלוסייה החלשה שהופנתה לישובים כנגד רצונה, את ההשקעות הדלות בפיתוח ובתשתית ועוד ועוד. נכתבו על כך ספרים ומחקרים רבים, ורבים עוד יכתבו.
מן הסתם התכנון העירוני אינו הגורם המרכזי לשבר החלום של עיירות הפיתוח.
ובכל זאת, קשה שלא להתייחס אליו: תכנון עירוני שנדמה שעשה כל מאמץ אפשרי בכדי למנוע התפתחות של חיים עירוניים. כפי שהעיר האדריכל יצחק ישר 'היה עולם תעשייתי, היו ערים עצומות. שם הלכו וחיפשו את הפיזור…אותו רעיון…הועבר לבאר-שבע…שבה אתה מחפש את התנועה, מחפש התגודדות חברתית – שם בתוך המדבר, פתרת את הבעייה של לונדון.'[1]
יש בהחלט תחושה שתכנון שהיה מעודד יצירת מרכז עירוני מובהק ופעיל היה יכול לסייע לעיירות הפיתוח הן באמצעות חיזוק כלכלת המסחר המקומית ובעיקר בזכות יצירה של מרכז מובהק של פעילות שהיה מאזן את השלווה ומפחית את תחושת הנידחות והריקנות.
באזור הכניסה לעיר אופקים
אחד המפתחות ליצירה של חיים עירוניים בעיירות קטנות הוא החיבור לדרכים הארציות העוברות בסמוך להן.
ההתפתחות של ערים בצומת הדרכים היא המצב הטבעי. גם היום ערים מרכזיות יושבות בצמתים, צמתים ההופכים בהדרגה ממפגשי תנועה מקומיים למוקדים גלובליים ברשת של מטוסים, אוניות ורכבות מהירות.
הערים החדשות בישראל לא נוצרו באופן הזה.
היצירה של תבנית ישובית יש מאין אחרי מלחמת תש"ח אמנם התבססה על תיאוריה ששאבה את השראתה מהמרקם האורגני של עיירות מסחר במרחב הכפרי האירופי (תיאוריית המקומות המרכזיים של כריסטלר[2]) אבל התכנון של הישובים התבסס על הגישות הפרבריות – שלא לומר אנטי אורבניות – של CIAM ושל עיר הגנים האנגלית שמשלו באותה עת בכיפה.
על בסיס מקורות ההשראה האלה ומתוך רצון להרחיק את שכונות העיר מן הדרכים 'ההומות' והלא בריאות של הנגב והגליל מוקמו בדרך כלל עיירות הפיתוח במרחק-מה מצומת הדרכים הקרובה ומצומת הכניסה לישוב. המרחק בדרך-כלל כלל אינו גדול, וברכב כמעט ואין לו משמעות. אבל להולך הרגל, שהוא זה שיוצר ומגדיר את החיים העירונים, למרחק הזה יש משמעות גדולה ההופכת את צומת הדרכים למרחב המנותק מן העיר.
אפשר להמחיש את ההבדל באמצעות השוואה בין הערים נתיבות ואופקים.
לא אתיימר לנתח את כל ההבדלים בין שתי העיירות שהם היסטוריים, דמוגרפיים וגאוגרפיים. לא ניתן גם לכמת, ללא מחקר יסודי, את היתרון הכלכלי הצומח מן הפעילות העירונית שנראית בעין. אבל ניתן לומר שתחושת המבקר לרגע היא שבנתיבות יש אזור מסחרי הרבה יותר פעיל מאשר זה של אופקים. גם אזור הכניסה לנתיבות וגם העורף שלו הנושק לאזור התעשייה מאוכלסים בחנויות ויש בהם תנועה ערה של מכוניות ואנשים. באופקים, לעומת זאת, נראה שהרחוב הראשי הארוך והמרכז המסחרי הסמוך לעירייה מאכלסים פעילות דלילה בלבד. מעט יותר פעילות יש במרכז ה'ביג' שגם הוא נמצא בקצה דרך ללא מוצא באזור התעשייה.
הכניסה לעיר נתיבות כפי שהיא נראית מהכביש לבאר-שבע
נדמה שלפחות סיבה אחת למצב עניינים זה היא שמרכז העיר של אופקים נמצא במרחק מן הכניסה לעיר והוא מנותק ממנה, ואילו בנתיבות שוכן המרכז בצומת הכניסה לישוב. המרכז הזה כולל תחנת דלק – אלמנט שהרבה פעמיים מהווה גרעין של התפתחות אורבנית על אם הדרך – חנויות, מסעדות ומשרדים, כיכר ציבורית ומבני ציבור. בעורף אזור זה, בסביבות רחוב סמילו, יש אזור שוקק נוסף.
באופקים נמצאת על אם הדרך תחנת המשטרה , מגרש חניה למשאיות ופנצ'ריה – וזה כמעט הכל. מי שרוצה לעצור ולסעוד על אם הדרך לא ימצא דבר, ולא ניתן אפילו לעצור ולמלא דלק[3].
מבט על אזור הכניסה לעיר אופקים, כמעט ללא מוקדים של פעילות
כך, העסקים באופקים כלל לא נהנים ממעט התנועה שכבר עוברת באזור – עסקיהם לא נחשפים ולא זוכים ללקוחות מזדמנים. המרכז הקיים מפסיד פעמים – פעם אחת מהעדר תנועה ומגוון אנושי היוצרים את ההתגודדות החברתית והעניין ופעם שניה ממסחר רדום בעל היצע מוגבל הנסמך רק על משאביהם הדלים של תושבי העיר. פיתוח של פעילות מסחרית בצומת הכניסה לאופקים היה עשויה למשוך תנועה עוברת גם של תושבי האזור וגם של תיירים וחיילים ובכך וליצור מכפיל כח שהיה עשוי לקדם את העיר.
אופקים כמובן אינה חריגה בעניין זה. רוב עיירות הפיתוח בישראל מפנות את עורפן אל הכביש הראשי המזין אותן ולא משתמשות בצמתים הקרובות לעיר כדי לפתח סביבם פעילות מסחרית.
שדרות וירוחם שוכנות על צומת של כבישים מקומיים אך מסתגרות מפניהם.
מעלות-תרשיחא מפנה אל הכביש העובר פארק יפיפה המנתק בין החלק הערבי והחלק היהודי של הישוב.
בדימונה ובחצור הגלילית החלה בשנים האחרונות להיווצר פעילות מסחרית המנצלת את הכבישים הארציים המהירים העוברים בגבול העיר, אך למרבה הצער פעילת זו מתנקזת דווקא לקניונים ולא למערך של רחובות שיכול להיקשר לשאר חלקי העיר.
גם כרמיאל וערד החדשות והמצליחות יותר לא עושות מאמץ מיוחד להתחבר אל התנועה העוברת.
דווקא קרית-שמונה בנויה על העורק הראשי העולה צפונה (אם כי לא על צומת הדרכים האזוריות) ומעניין אם ניתן לזהות השפעה של מאפיין זה על ההתפתחות המסחרית של העיר.
מגדל המים בכניסה לעיר נותן לנתיבות מוקד וסמל מול התנועה העוברת
המרכז המסחרי המנומנם באופקים
פיתוח עירוני לאורך דרכים ראשיות ובצמתים של דרכים ארציות איננו עניין טריוואלי ודורש טיפול מבוקר של התנועה המהירה, התנועה המקומית ותנועת הולכי-הרגל[4]. אבל הדוגמא של נתיבות מלמדת שלא חייבים להפוך את הכביש הארצי לדרך עירונית. מספיק לפתוח את המרכז העירוני אל הצומת ע"י יצירת המשכיות של מבט, של תנועה ושל פעילות בכדי ליצור מוקד של חיים עירוניים גם בישובים קטנים על גבול הישימון.
[1] מתוך 'דיון על ערים חדשות' הנדסה ואדריכלות מרץ 1964, עמ' 15, מצוטט אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 2 עמ' 210
[2] ראה צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי', כרך 2 עמ' 998
[3] אגב, הן באופקים והן בנתיבות שוכן המרכז בסמוך לאזור המלאכה או התעשייה. נראה שסמיכות זו כשלעצמה לא מספיקה כדי להפוך אזור עירוני לפעיל, לפחות לא עד השלב שבו התעשייה הופכת להיי-טק.
[4] כפי שחוקר ומציע יודן רופא.
מפת העיר נתיבות עם סימון המרכז בכניסה חעיר
מפת העיר אופקים עם סימון הכניסה הראשית לעיר
צולם בבאר-שבע
יצא לי שוב להזדמן לאופקים.
זהו בסך-הכל הביקור השלישי שלי בעיר אבל יש לי חיבה למקום הזה.
אולי בגלל הנוף הפתוח ושל הנגב המערבי שיש בו תחושה של מרחבים שכל-כך חסרה במקומות אחרים בארץ. אולי כי אופקים שוכנת כמעט בדיוק בנקודה הזו בה מסתיים האזור המיושב ומתחיל הישימון. אולי כי באופקים התחושה מכמירת-הלב שיש בעיירות פיתוח היא קצת יותר חזקה.
בכל מקרה הסיבוב האחרון הניב תצלומים של בית פרטי ממש רדיקלי. נראה לי שהוא עשוי משתי חביות מתכת ענקיות או שני סילואים שחוברו להם יחדיו, אבל החלונות והמעקות רומזים לא למודרניזם אלא דווקא למן סגנון כפרי והניגוד בין צורת המבנה לפרטים יוצר תוצאה בלתי צפויה.
בנוסף ביקרתי במפעל הטקסטיל הנטוש 'אופ-אר' שזכה לתערוכה שלמה שאצרו שלי כהן ושני בר-און בבית האדריכל.
גיליתי שחלק מן המפעל שופץ וחזר לעבודה. מן הסתם, אחרי השיפוץ המבנה הרבה פחות דרמטי, אבל זה בטח טוב יותר לעיר. צילמתי גם אי-אילו תמונות של החלק שעדיין נטוש, למרות שהוא כבר צולם בידי צלמים הרבה יותר מוכשרים ממני – פשוט לא יכולתי להתאפק.
ערסיטקטורה 