ארכיונים עבור קטגוריה: אדריכלות בישראל

את האדריכלות הישראלית שימשו, במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה, מספר סגנונות אדריכליים מובהקים. ניתן למנות ביניהם את הסגנון האקלקטי, את המודרניזם המוקדם, המכונה באוהאוס, ואת הברוטליזם. במסגרת המצומצמת של הכתיבה על האדריכלות בישראל זכו סגנונות אלה לתיעוד ולניתוח, ברמה זו או אחרת.

יש רק סגנון אחד שלא זוכה כמעט להתייחסות, וזאת למרות, ואולי בעצם בגלל, שהוא העל-זמני מכולם והנפוץ ביותר בישראל. סגנון זה הוא הסגנון העממי.

סגנון עממי מתקיים כמעט בכל מדינה, לצידם של הסגנונות האדריכליים הרשמיים שהם בדרך כלל בינלאומיים יותר. כמו כל סגנון אדריכלי, מתבסס הסגנון העממי על זהות של חומרים, טקסטורות וצבעים אך גם על דימיון של אלמנטים – צורת חלון, מרפסת, שיפועי הגג. לסגנון העממי יש לעיתים גם מאפיינים חוזרים של קומפוזיציה ונפח.

מבט על הבנייה באנגליה יכול לסייע להבין את הכוונה במונח 'סגנון עממי'.

חלק ניכר מן הבנייה למגורים באנגליה מתאפיינת בבנייה בלבני חימר שרופות בגוונים אדומים וחומים; הגגות הם בדרך כלל גגות ציפחה; החלונות עשויים במסגרות עץ שצבען לבן. כמובן שזהו אינו סגנון הבנייה היחיד וקיימת בתוכו עשרות וריאציות, אך הוא יוצר דמות של בית אנגלי טיפוסי שלא ניתן להתבלבל בינו לבין בית צרפתי טיפוסי, נניח. סגנון זה אינו סגנון היסטורי עתיק, למרות ששורשיו אולי כאלה, אלא סגנון ששימש בעיקר לבנייה ההמונית במהלך המאה העשרים ועד היום.

הסגנון העממי מאפיין בעיקר את הבנייה למגורים ואת המבנים – הפרטיים, הציבוריים והמסחריים – הקטנים יותר במידותיהם. למרות זאת לסגנון העממי אין תמיד זהות מעמדית ברורה והרבה מאפיינים שלו זולגים מוילות של האלפיון העליון לקוטג'ים ולתוספות הבנייה של השכבות האמידות פחות. לפעמים כיוון הזרימה הפוך ובתי-המידות שואבים את השראתם מבתי 'איכרים' – אמיתיים או מדומיינים.

עממיות, כמו אותנטיות, היא עניין חמקמק מאוד המשתנה תדיר.

האדריכלות של הסגנון העממי אינה נגזרת מהחלטה מודעת על זהות לאומית. מדובר, כנראה, בשילוב בין מערכת דרישות ואפשרויות טכניות ההופכות פתרון מבני מסוים למתאים, לבין העדפות תרבותיות[1] הנגזרות מנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות.

גג רעפים

אין ספק שהמאפיין המובהק ביותר של האדריכלות העממית הישראלית – יהודית הוא גג רעפי-החרס.

גג-הרעפים הוא האלמנט הפופולרי ביותר בציבור, ובהתאמה, השנוא ביותר על האדריכלים. את זאת אפשר לבדוק באמצעות ניסוי פשוט, בו משווים את שכיחות הופעת מבנים עם גגות רעפים במגזיני האדריכלות לכמותם בסביבה הבנויה של אותה עת.

אתמול

גג החרס הוא בעל נוכחות ארוכה במזרח התיכון – עוד מימי היוונים – אך הוא שב לאזורנו רק בשלהי המאה ה-19, עם כניסתם של מוצרים ושל טכנולוגיות ייצור אירופיות[2].

גג הרעפים היה נוכח בתחילה באדריכלות הישראלית משיקולים פונקציונליים ולעיתים אף הוסתר מאחורי חזיתות מודרניסטיות. אך עד מהרה הפך גג הרעפים לסמל מאפיין של הבנייה הכפרית הציונות. בין השאר נוכח גג הרעפים בקיבוצים – עדות לרומינטיציזם הכפרי שברעיון הקיבוץ המתקיים לצד רעיונות השיוויון המודרניים שלו. אבל גג הרעפים מופיע, כמובן, גם במושבים וגם בשכונות הפרבריות, ביישובים הקהילתיים ובשכונות בנה-ביתך והיום גם בעיירות ובכפרים הערביים. בקצרה, בית פרטי – וילה – בישראל הוא בית עם גג רעפים.

מראה

גג הרעפים משפיע בצורה דרמטית על חזת המבנה אותו הוא מקרה.

הוא מקנה למבנה צללית ייחודית, הנגזרת ממגבלות השיפוע היעיל שלו, שיפוע המשנה בתכלית את חזות המבנה אליו מצטרף הגג.

הצבע והטקסטורה של גג-הרעפים הם בדרך כלל האלמנט הבולט ביותר בבניין, והמבנה שמתחת שבדרך-כלל יהיה הרבה יותר מינורי במאפייניו הארכיטקטוניים.

לאלה מצטרפים בדרך-כלל פרטי הבניין של הגג – למשל ארגז הרוח או קורות העץ שגם הם מהווים אלמנט רב-הבעה.

לא בכדי גג הרעפים הוא אלמנט סימלי כל-כך. בעיקר בהקשר הישראלי, הוא פשוט כל-כך הרבה יותר עשיר בהבעה צורנית וחומרית ביחס לשאר מרכיבי המבנה.

היום

גג הרעפים עדיין איתנו. למרות מאמצי האוונגרד האדריכלי והוילות הלבנות, המינימליסטיות ושטוחות הגג שבמגזינים, ברוב הוילות גג הרעפים הוא עדיין אלמנט מנצח.

היום כבר נבנים גגות הרעפים מעל גגות בטון והרבה פעמים תכנית בניין העיר מחייבת את בנייתם תוך שהיא מגדירה להם שיפוע וגוון.

אפילו במבני ציבור – כגון בתי-ספר וגני ילדים – יש לעיתים דרישה לגגות רעפי חרס. נראה שלמרות שישנם לא פעם נימוקים ענייניים לטובת גגות הרעפים – שיקולים של אחזקה שוטפת למשל – אין ספק שהם הפכו מפתרון קירוי פונקציונלי לסמל מובהק של הכפריות הנכספת[3].

תריסי פלסטיק

אלמנט זה הוא אולי האלמנט המרכזי ביותר במרחב הבנוי הישראלי;  פרט בנייה שהפך להלך רוח, אלמנט קל, נייד לכאורה, שהפך לחזית הג'נרית של האדריכלות הישראלית.

בניגוד לגג הרעפים, תריס הפלסטיק הוא אלמנט שיש בה משהו מודרני ואולי בשל כך הוא זכה להתייחסות אוהדת בקרב מבקרי התרבות והאדריכלות[4]. צבי אפרת, למשל, התייחס אליו בהרחבה בספרו 'הפרוייקט הישראלי'[5] ואף הפך אותו לאלמנט המרכזי בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בונציה בשנת 2001.

טכני

תריס הפלסטיק הוא מוצר תעשייתי וכיוון שכך הוא מופיע בצורה זהה כמעט תמיד. גיוונים של צבע ופרופורציה בתריס הם נדירים: התריס הוא כמעט תמיד לבן וגובה אלמנט התריס הבודד כמעט תמיד זהה.

יתר על כן, האילוצים המבניים של השלב הבודד – קרי האורך המקסימלי היציב שלו – מכתיב את רוחבה האפשרי של מסגרת התריס. כך נוצרת מערכת פרופורציה אחידה לכל מרפסות הסגורות בכל רחבי המדינה. אכן, לא צריך להתגעגע למערכות פרופורציה המבוססות על שטיחוני הטאטמי היפניים או על האורדרים הקלאסיים. יש לנו מערכת פרופורציות משלנו המבוססת של אלומיניום ופלסטיק: זוהי העוצמה של הפרט הג'נרי שבו אילוץ יחסית מינורי של אלמנט מכתיב חזית של מבנה שלם.

אגב, נדמה לי שרם קולהאס כבר ציין שדווקא החומרים הקלים והמתועשים, המודרניים והחדשניים יותר, מאפיינים את הבנייה של העניים. העץ והאבן – חומרים טבעיים, מוכרים וישנים – הם כמעט תמיד נחלתם של העשירים. הפח הגלי של הבנייה של הבדואים או סגירות הפלסטיק הפרוביזוריות בשכונות ה'מצוקה' – בדיוק כמו התריסים הפלסטיים – מהווים דוגמאות מובהקות לטכנולוגיה חצי-מתקדמת שהיא הטכנולוגיה של העניים.

שכיח

עוצמתו של התריס הלבן היא כה גדולה שהוא ששב ומופיע גם בפרוייקטים בהם ניסו המתכננים לשלב פרט הצללה שונה בצבעו או באופיו: בתוך שנים ספורות מוחלפים התריסים המיוחדים בתריס פלסטי לבן ומוהלים את הפרוייקט מחדש לתוך השפה העממית הישראלית.

בפרוייקטי מגורים חדשים, למרות זאת, תריס הפלסטיק פופולרי הרבה פחות מבעבר[6]. התריס הנגלל, שהיה הפתרון הפופלרי לפני התפשטות התריס, שב למרכז הבמה: יתרונו העיקרי הוא בכך שבעת שהוא פתוח לרווחה, זכוכית החלון חשופה לגמרי וניתן לדמיין שאנו בארץ קרירה יותר. במגדלים היוקרתיים כבר נחבא התריס בין שכבות הזכוכית ההופכת לחומר הביטוי העיקרי.

אקולוגיה לעניים

חשוב לזכור שהתריס הינו אחד האלמנטים האקולוגיים ביותר שיש באדריכלות הישראלית. התריסים המתכווננים מאפשרים להגן על החלונות ועל הפנים מפני חומה וקרינתה של השמש בדיוק במידה הנדרשת תוך שהם מאפשרים לבריזה להיכנס. אפילו קירות המסך המשוכללים ביותר לא מצליחים להגיע לכזו רמה של אופטימיזציה אקלימית.

לצד דודי השמש ומרפסות הכביסה מבטא תריס הפלסטיק את ההתמודדות, נכונה בעיקרה[7], אם כי לא תמיד אלגנטית, של האדריכלות הישראלית עם מזג האוויר המקומי.

טיח שפריץ

ביחס לשכיחות שלו בסביבה הישראלית זכה ציפוי השפריץ למעט מאוד התייחסות עיונית. גם לנוסטלגיה לה זוכים אלמנטי ציפוי מבנה אחרים – כמו הקרצפוץ והוושפוץ[8] – עדיין לא זכה השפריץ.

יתכן שזהו בסה"כ עניין של זמן, כי היום, טיח השפריץ כבר יצא מן הרפרטואר. תוכניות בניין-עיר הדורשות חיפויים קשיחים גרמו להחלפתו באבן ובמוצרים הדומים לה. היכן שנעשה שימוש בטיח מדובר בדרך כלל בטיח חלק לפי המסורת הפוריסטית של הבאוהאוס או בשלל הצבעים של הטיח הפיגמנטי.

פשרה מחוספסת

השפריץ – תערובת טיח המותזת בלחץ על חזיתות המבנה ויוצרת פני שטח מחוספסים – הוא פתרון מוצלח למדי לבעייה הנצחית של החיפוי.

הוא מהווה סוג של פשרה בין הטיח החלק, הפגיע לליכלוך ולשבר, לבין חיפויים קשיחים שהם יקרים ומורכבים הרבה יותר.

חיספוסו של השפריץ ועובייו מונעים ממנו להראות מלוכלך ימים ספורים אחרי סיום העבודה, אך בניגוד לאבן אין לו כובד קונסטרוקטיבי ממשי ואף לא מטען סימלי כבד[9].

שמיכה של חול

מבחינה אסתטית השפריץ יוצר מן שכבה אחידה על המבנה המטשטשת את חדות הקווים שיש לאבן המלוטשת, לטיח החלק או לבטון החשוף: יש בו משהו מן האיכות של חול הדיונות, מין שמיכה אחידה המכסה את המבנה.

יש בחיספוס הזה גם משהו כפרי וגולמי שהתאים גם לברוטליזם הישראלי בתקופה מסויימת[10].

אם מתעקשים ניתן אולי, לראות בשפריץ ביטוי לחיספוס ישראלי צברי שיש בו הסתרה ,הדחקה של משהו אחר. יתכן שבכך הוא מהווה ביטוי אותנטי יותר לישראליות מאשר הבטון החשוף והישיר.

אבני לקט

עד לאחרונה כמעט כל הגדרות והקירות התומכים בישראל היו מצופים באבן לקט, אך השימוש בה לחיפוי המבנה עצמו נשמרה למבנים עממיים ולמקרים בהם התקציב לא איפשר חיפוי מעובד יותר, כמו בשנות ה-50 בירושלים למשל. אבן הלקט שימשה גם במספר מבנים שניסו ליצור ברוטליזם מקומי.

עבודת-יד

אבן הלקט שומרת על צורתה הטבעית ומיושרת רק בחלק ממקצועותיה, מה שהופך אותה למוצר יעיל וזול, אך לא אחיד.

משום כך עבודת הבנייה אינה כה פשוטה: לא ניתן לתכנן את האבנים בפירוט וקירות אבן הלקט משאירים מרחב גדול ליצירתיות ולמיומנות של הפועל בשטח המשלב בין האבנים.

כך מהווים קירות אבן-הלקט שריד אחרון לעבודת-היד שהולכת ונעלמת מתחום הבנייה.

טקסטורה

לאבן הלקט יש עושר של טקסטורה וצבע שלא קל להשיג בקיר אבן רגיל, אך עם זאת אין בה עיטור מכוון ומובהק – קו הגבול האחרון, אולי, של המודרניזם האדריכלי. בעידן של חיפוש אחרי הטקסטורה – חיפוש הבא לידי ביטוי על גבי קירות המסך ובמסכי העץ – יכולה להיות לאבן הלקט עדנה.

אך בינתיים, אפילו הגדרות וקירות הפיתוח החלו להיות מחופים במוצרים מתועשים שונים: חומרים המנסים, משום מה, להתחזות לחומרים טבעיים, אך עושים זאת בהצלחה מועטה.

האדריכלות העממית היום

מעניין להביט על הניגודים בין הסגנון העממי לבין הסגנונות הישראליים האחרים.

הניגודים הבולטים ביותר מתקיימים בין הסגנון העממי לבין הפוריזם של המודרניזם המוקדם.

בסגנון העממי יש קירות אבן לקט פראיים או טיח שפריץ מחוספס במקום קירות לבנים וחלקים האמורים לדמות מכונה[11] או ספינה;

גגות רעפים בצבע עז במקום גגות שטוחים;

תריסים במקום משטחי זכוכית נרחבים.

למרות זאת, ניתן לראות לא מעט מקרים של התכה של שני הסגנונות, כמו למשל גג רעפים המקרה מבנה מודרניסטי, בעיקר בבנייה הכפרית. בה בעת, השתלט התריסול, ובעקבותיו תריס הפלסטיק, על המרפסות המודרניסטיות וסגר אותן כמעט בכל הזדמנות.

הסגנון האקלקטי הישראלי גם הוא לא מתחבר לאלמנטים העממיים.

למרות שנעשה ברעפי חרס שימוש תכוף במבנים אקלקטיים הם לרוב הוסתרו, משום שרעפי החרס הם קצת גולמניים מדי בשביל מבנה אקלקטי אמיתי. מבנה כזה נדרש בדרך כלל לרעפי פח בשביל לקרות כיפות וגגונים מעודנים.

אבן הלקט הפראית והשפריץ לא מתאימים לחיפוי האקלטי שעושה בטיח שימוש הרבה יותר מגוון לשם יצירת עיטורים של חזית המבנה.

וכמובן, מבנים מן התקופה האקלקטית מתאפיינים בתריסי עץ ולא בתריסי פלסטיק ואלומיניום.

למרות זאת יש, בתל-אביב בעיקר, לא מעט מבנים אקלקטיים במקורם שעברו שיפוץ בסגנון עממי וכיום מבטאים איזה מין היבריד סגנוני.

דווקא לברוטליזם יש זיקה מובהקת לסגנון העממי. אמנם, בטון חשוף אינו מאפיין של הסגנון העממי, אך יש לא מעט אלמנטים עממיים שניתן לקשור ישירות ללה-קורבוזייה. קורבוזייה בנה בתים מאבן לקט[12], ציפה את כנסיית רונשמפ בטיח שפריץ, ויצר אלמנטים מודגשים של הצללה – למרות שעד כדי תריסול או גג רעפים מעולם לא הגיע. אין זה מפליא, אם כן, שבתקופה ברוטליסטית של האדריכלות הישראלית ניתן לראות לא מעט דוגמאות מוצלחות של שימוש בשפריץ או באבן לקט ועיסוק נרחב בסריגים של הצללה. נדרש מחקר בכדי לקבוע מה היה כיוון ההשפעה, האם מן הדוגמאות של המסטר עגול-המשקפיים למטה אל העם, או שמא עבודותיו של קורבוזייה רק העניקו לגיטימציה לשימוש באלמנטים מקומיים.

מאפייני הסגנון העממי אינם נצחיים ואינם אוניברסליים. המאפיינים שהוצגו כאן מאפיינים רגע מסויים בתולדות הסביבה הבנויה בישראל והם הולכים ומתחלפים באלמנטים אחרים שיצרו בעתיד קאנון עממי אחר לחלוטין[13].

אם כך, האם מעבר ללימוד ההיסטורי של אלמנטים אלה, יש טעם לחזור אליהם ולהחזיר אותם לתוך הלקסיקון האדריכלי העכשווי?

יכולות להיות למהלך כזה שתי סיבות:

האחת, ששלחומרי-הבנייה האלה יש עדיין יתרונות אמיתיים, של קיימות, עמידות ומחיר למשל, ההופכים אותם לרלוונטים, אפילו אם הם כבר לא כה אופנתיים.

הסיבה השנייה, שאלמנטים אלה כבר רכשו מימד סמלי ונוסטלגי שמעניין לפתחו: אחרי שכבר הותשו מקורות ההשראה הטמונים בסגנונות עבר המקומיים האחרים – הקיר הלבן והבטון הגלוי – יש אולי במאפייני הסגנון הישראלי העממי פוטנציאל לביטוי אדריכלי רענן .


[1] כפי שטוען פרופ' עמוס רפופורט שכתב על האלמנטים התרבותיים בבנייה עממית בספר House, form & culture

[2] ראו מאמרו של גיל גורדון 'גגות מתעופפים ברוח'' שהופיע  ב'זמנים' 96.

[3] אייל וייצמן ככתב על גגות הרעפים בהתנחלויות בשטחים כסמל שנועד לזהות ולסמן את הישובים היהודיים במרחב. מאז החלו גגות הרעפים להופיע גם בישובים הערביים.

[4] אפילו מעצבי המוצר שמו לב לתריסול ובאחרונה נבנה סביבו קו של מוצרים מעוצבים.

[5] צבי אפרת, 'הפרוייקט הישראלי', הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, כרך 2, עמ' 869 ואילך.

[6] המרפסות הקופצות נועדו, בראש ובראשונה, למניעת האפשרות של סגירת המרפסת בתריסים.

[7] גם המזגנים התלויים בחוץ מבטאים בסופו של דבר התמודדות עם מזג האוויר אם כי באופן הרבה פחות אקולוגי.

[8] אני חושב בעיקר על ספרה של ניצה סמוק 'בתים מן החול', ראו עמ' 30 למשל.

[9] גם כאן ניתן לראות את מה שכתב אייל וייצמן על חיפוי האבן הירושלמית ומשמעויותיו הפוליטיות.

[10] טיח השפריץ מתאים במיוחד גם ל'בלובים' האדריכליים, שבישראל כמעט ולא התגשמו (עדיין?).

[11] האמת, שהמכונה היחידה שדומה למבנה מודרניסטי היא מכונת הכביסה: קובייתית ולבנה עם גג שטוח וחלון עגול. רוב המכונות האמיתיות שונות לגמרי מהבניין המודרניסטי.

[12] ראו למשל Villa de mandrot , Pavilion Suisse

[13] יש מקום לדיון נרחב בשאלה היכן ומהו מקומם של האדריכלים ביצירת קאנון 'עממי'.

ראיתי שמיכאל יעקוסון פירסם רשימה על מרכז אשכול שתיכנן האדריכל חנן הברון וניזכרתי שגם אצלי יש כמה תמונות מהאזור.

אז קודם כל כמה תמונות של בניין המועצה האזורית שהוא חלק מהמכלול של מרכז אשכול, השוכן סמוך לקיבוץ מגן.

המבנה הוא ייחודי בכך שהוא אטום כלפי חוץ אך הוא מגדיר מעין חצר פנימית, התחומה באמצעות המבנה ובאמצעות קיר גדר גבוה מבטון חשוף. החצר הפנימית מאד מוצלחת בעיני אך לצערי אין לי תמונות טובות שלה.

מבנה מועצה אזורית אשכול

החזית האטומה של מבנה המועצה האזורית

החצר הפנימית היא אחד האלמנטים היחידים המרכז האזורי של אשכול הסוגר את עצמו מפני המדבר סחוף הרוחות שמסביב. שאר המרכז מאורגן בצורה מאוד אוורירית, ברוח התכנון המודרניסטי, ולא מצליח להגדיר חללים ברורים ומוצלים שהם כה חיוניים בטופוגרפיה ובאקלים של מערב הנגב בואכה רפיח.

חנו הברון המנוח תכנן גם את קיבוץ רעים הסמוך בו גם היה חבר.

במרכז הקיבוץ שוכן כמובן חדר-האוכל, בסמוך לרחבת הדשא המשותפת.

מבט על חדר-האוכל בקיבוץ רעים

חדר האוכל ורחבת הדשא

טופוגרפיה של גגות רעפים

בעיני מצאו חן מבני המגורים האלה שבזכות שילוב הבטון החשוף ומסגרות העץ של החלונות מקבלים נופך אירופי, סקנדינבי משהו, בלב המדבר.

גג האסבסט משתלב עם הבטון החשוף והעץ. חבל שכבר אי-אפשר להשתמש בחומר הזה...

מבנה מגורים לינארי, נמוך וצנוע

ועוד שתי תמונות של מקיבוץ רעים של מבנים, שהם כמעט צריפים, אך בכל זאת מעוררים געגוע לאדריכלות צנועה יותר.

ה'בודקה' של חנן הברון

ב'בודקה' תכננו הברון ומתכננים אחרים של המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד את הקיבוץ שזכה להתייחסות נרחבת בספר שהוקדש לזיכרו של הברון.

כמובן שמה שהכי יפה ומיוחד בקיבוץ הוא ה'נוי', שהירוק החי שלו עומד בניגוד כה נחרץ לאוויר צהוב של מרחבי ספר- המדבר שמסביב. למרות שאזור אשכול וחבל הבשור הוא אזור חקלאי המעובד באינטנסיביות, התחושה בו היא תחושה קצת צחיחה ומרחבי הקיבוץ נדמים כנווה מדבר. אין ספק שהנוף הקיבוצי הוא הישג מרשים שחשוב לשמור עליו, גם אל מול השינויים שעובר הקיבוץ. בסופו של דבר, איכות כזו של שטחים פתוחים אין גם לשרי אריסון.

אם אנחנו כבר באשכול ועם המחלקה לתכנון – שהפכה לא.ב. מתכננים – הנה בניין מעניין שראיתי בקיבוץ נירים.

מדובר במבנה שיועד במקור לשמש כמרכז פיתוח של חברת EMC ותכנן ע"י א.ב. מתכננים. הבנתי שבסופו של דבר היוזמה לפתוח מרכז היי-טק במקום לא צלחה והמבנה משמש את הקיבוץ לצרכים אחרים. בכל זאת מדובר במבנה מעניין מאד שעושה שימוש מוצלח בניגוד בין הבטון החשוף למשרביות הטרה-קוטה.

המבנה על רקע מדשאות הקיבוץ

בטון חשוף, טרהקוטה ומעט פלדה כחולה

ההצללה העמוקה על החלונות

למי שמתכנן סיור אדריכלי באזור אני ממליץ גם על ביקור בקיבוץ בארי ,שם ניתן לראות את מכלול המבנים המגדיר את הרחבה של חדר אוכל, שתוכננה גם היא ע"י חנן הברון. לשם האיזון, כדאי גם לעבור בהרחבה של מושב עין-הבשור, שם נותנות הוילות הצבעוניות מבט אחר על מצב האדריכלות – והחברה –  בישראל היום.

אגב, כל הקיבוצים והמושבים המרוחקים מזכירים לי שפעם היה לי חלום, להיות סוכן נוסע של חברה למוצרי השקייה, ככה שכל היום אוכל להסתובב בקיבוצים, במושבים ובכפרים נידחים בפריפריה, לראות מרחבים פתוחים ומבנים מעניינים ונשכחים.

אולי עוד לא מאוחר מדי להסבה מקצועית…

במסגרת המדור החביב 'מבנים ברוטליסטיים נשכחים במרחבי הנגב' אני שמח להציג כמה תמונות של פרוייקט בתי הפאטיו בערד.
מדובר בבתי מגורים משותפים שתוכננו בידי צוות של משרד השיכון, בראשות האדריכלים דרקסלר וונטורה, נבנו עם יסודה של העיר ערד בשנת 1964 ומתייחדים בשימוש שהם עושים בפאטיו, כפי שמרמז שמם.

patio-house-2

בתי הפאטיו בבנייה (מתוך אא גיליון  4/5 1983)

הפאטיו מופיע פעם אחת בדמות חצר פרטית גדולה לדירות בקומת הקרקע, חצר המוקפת בגדר גבוהה באופן המאפשר לדיירי הקומה להרחיב את דירתם עם גדילת המשפחה והשיפור בתנאים הכלכליים [על מודל מוקדם יותר של בתי פאטיו הגדלים בעצמם אפשר לקרוא אצל הדס שדר כאן.]

a4

מבט מן הרחוב אל בית-הפאטיו

a5

חלל המדרגות

פעם שנייה מופיע הפאטיו בחדר המדרגות שהורחב באופן משמעותי בכדי ליצור חלל פנימי משותף לכל גובה הבניין. החלל שנוצר פתוח משני הכיוונים ורוחבו כרוחב סמטא כך שכאשר המבנים מצטרפים זה לזה הם מגדירים נתיב תנועה הניצב לרחוב ומאפשר מעבר דרך רצף של פאטיו-ים. בצורה זו נוצר 'רחוב' מקורה ומוצל להולכי רגל בתוך השכונה, כחלק ממערך התנועה הרגלית המאפיין את התכנון המקורי של העיר ערד.

a2-1

המעבר המקורה

Arad001

בתי הפאטיו, מבט מן הצד (צולם ע"י מיכאל יעקובסון, מתוך הערך 'ערד' בויקיפדיה)

רעיון דומה, של נתיב המקורה בידי הבניינים, מופיע גם בשכונת השטיח שנבנתה במסגרת השכונה לדוגמא בבאר-שבע בתכנונם של חבקין וזולוטוב ואילו בניין מדברי רב-קומתי הבנוי סביב פאטיו מרכזי נבנה באילת ב- 1968 בתכנונו של אברהם אלואיל – כחלק מן הניסיונות ליצירת אדריכלות מדברית בישראל. בסקירה של הבנייה בנגב שכתב גלעד דובשני במסגרת חוברת של 'אא' שהוקדשה לנושא בשנת 1983 הוא מציין שההרכב האחיד מדי של שכונות אלה וניתוקן מהמרקם העירוני שסביבן מקשה על יצירת 'מקום', ובכל זאת יש בכל המבננים האלה יותר תחושה של חלל עירוני מוגדר מבהרבה טיפוסי בנייה אחרים הנפוצים במרחב הישראלי.

eilat-1-a

חתך דרך בית הפאטיו באילת

eilat-4

בית הפאטיו באילת (תצלום מתוך ישראל בונה 1971-72)

לתכנון המותאם לאקלים המדברי הייתה עדנה קצרה בישראל בעת שאדריכלים בעולם גילו עניין בדפוסי המגורים שהתפתחו במדבריות ערב, אלדו ון-אייק והקסבה המרוקאית, למשל, או הפרויקטים של ATBAT-Afrique. לא במקרה מדובר בתקופת שלהי הקולוניאליזם הצרפתי במגרב בו הייתה לא מעט עבודה לאדריכלים צרפתים, צעירים בעיקר, בבניית שיכונים לאוכלוסייה הערבית והקשר הזה בין מודרניזם, בנייה מדברית וקולוניאליזם נסקר בצורה נרחבת בתערוכה 'In The desert of Modernity' שהוצגה לא מכבר בברלין.
אך כפי שדעך העניין הבינלאומי (כדי להתעורר שוב לרגע אחד עם משבר הנפט ב- 1973) כך גם תשומת-הלב של האדריכלות הישראלית לבנייה המדברית ואף לעיר ערד נגוזה.

img75

בתי הפאטיו בבנייה (תצלום מן האתר של מוזיאון ערד)

על ערד, שהייתה אחת הפנינים בכתר עיירות הפיתוח, בעיקר בשל סינון אוכלוסיית המייסדים שנעשה בעת יסודה, עבר תהליך מצער של הדרדרות.
בין אם מדובר בתוצאה של הפניית תשומת הלב הלאומית לערים החדשות שמעבר לקו הירוק ובין אם מדובר בכך שלעיר לא היה בסופו של דבר בסיס אמיתי להתפתחות חברתית וכלכלית, היום ערד היא עיר ענייה עם אוכלוסייה גדולה הנזקקת לסעד וסיוע ועם ועדה קרואה השולטת בעיר במסגרת הפרוייקט הממשלתי לביעור הדמוקרטיה המוניציפלית בנגב.

דעיכתה של ערד מעוררת מחשבות נוגות על הסיכויים של הישובים במדבר הישראלי, מה שלא מונע מן הממשלה וגופי התכנון לנסות ולייצר עוד ישובים כאלה.
…אינני יודע אם הברוטליזם המדברי צרוב האבק הוא הפתרון או שמא שורש הבעיה, אבל אולי בכל זאת צריך לחזור אל בתי הפאטיו ולהתחיל מחדש.

a3-1

בסוף השבוע ביקרתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב המוקדשת למשפחת גיתאי – האדריכל מוניו גיתאי וינרויב ובנו במאי הקולנוע (והאדריכל) עמוס גיתאי.

ראשית, אני חייב להצטרף לאסתר זנדברג ולשבח את פועלו של עמוס גיתאי לשימור זכרו של אביו. נדמה לי שכל אב היה גאה בבן, שלצד הצלחתו הבינלאומית כיוצר עצמאי, עושה כה רבות להנציח את פועלו האמנותי של אביו.

כמובן שהדבר מאיר באור קצת עצוב את סצנת האדריכלות הישראלית שבה אדריכלים מן העבר (או ההווה) זוכים לתיעוד בספר ובתערוכה רק אם בני משפחתם – או הם עצמם – משתמשים בכספם ובקשריהם כדי לעשות זאת.
זוהי עובדה מצערת שרוב המונוגרפיות האדריכליות שהופקו בשנים האחרונות, ובכלל, היו יוזמות, ביקורתיות יותר או פחות, של האדריכלים עצמם או של משפחותיהם. וכך, במקום שהתיעוד יציג תיאור ביקורתי של האדריכלות והאדריכלים בישראל הוא משקף את יחסי הכוחות והכספים של הבנים והיורשים.

המקרה של מוניו וינרויב אינו שונה.
גיתאי – וינרויב זכה בשנים האחרונות למונוגרפיה באנגלית שנכתבה ע"י ריצ'רד אינגרסול, מבקר אדריכלות מארה"ב, שתורגמה כעת לעברית, לתערוכות במרכז פומפידו ובמוזיאון ישראל, וכן לתערוכה במינכן, גרמניה שהיא זו שמתארחת עכשיו במוזיאון ת"א.

אלא שרוב רובה של הקריירה של וינרויב (22 מתוך כ- 36 שנים) עמדה בסימן השותפות שלו עם אל מנספלד. מכלל הבניינים שהוצגו בתערוכה רוב מכריע תוכננו ע"י השותפות ורק מיעוטם ע"י וינרויב כאדריכל עצמאי.
מבלי לנסות לקבוע מי מן השותפים השפיע יותר על התוצרים של המשרד המשותף, ניתן להניח שהיה הרבה יותר נכון להעמיד תערוכה המוקדשת לוינרויב ולמנספלד יחדיו ובמסגרת זו להציג גם את העבודות העצמאיות שלהם, לפני ואחרי השותפות.

כיוון שהן מנספלד והן גיתאי-וינרויב היו אדריכלים שהתחנכו בגרמניה, ניתן היה להשיג בקלות מימון גרמני לתערוכה משותפת שכזו – שהרי הגרמנים הם המממנים העיקריים של תערוכות וספרים המוקדשים לאדריכלים ישראלים – ודוק, שגם הספר האחרון והרציני ביותר על מנספלד הופק ע"י הגרמנים ובמימונם.

אלא שכיוון ששתי המשפחות, כפי שנרמז אצל זנדברג, לא נמצאות בקשרים טובים, וכיוון שהפרופיל הבינלאומי של עמוס גיתאי מרשים יותר מזה של יורשיו של מנספלד, שנותרו בתחום האדריכלות, קשה לדמיין תערוכה משותפת כזו, שהיא כה מובנת מאליה מבחינה היסטוריוגרפית.

 

בית ספר לנערים בשפרעם שתוכנן ע"י מוניו גיתאי וינרויב. צילום: גבריאל בזיליקו

 

התערוכה עצמה מושקעת ועשויה היטב. הצילומים, פרי עמלו של הצלם גבריאל בזיליקו, מרשימים באיכויותיהם האומנותיות, כמו גם מודלי העץ המדוייקים של המבנים.
הטקסטים לעומת זאת לא היו מעניינים במיוחד.
נראה היה בבירור שהם נועדו לקהל שאינו ישראלי וככזה הם עוסקים בעיקר בהקשר הציוני של הבניה של וינרויב ומנספלד – למשל העובדה שתיכננו קיבוצים או שכונות גנים בארץ המתחדשת.
לצופה הישראלי אין בכך עניין רב משום שברור לו שרוב בני דורם של וינרויב ומנספלד עסקו בתכנון אותם פרוייקטים בדיוק – דיור ציבורי, מושבים וקיבוצים היו לחם חוקם של רוב המשרדים הגדולים שפעלו בישראל באותה עת.

לעומת זאת, קשה להבין מן התערוכה מה ייחד את עבודתם של גיתאי-וינרויב ומנספלד. אומנם התכניות בנות התקופה עשויות בגרפיקה נהדרת שאפשר רק להתקנא בה היום, אבל העדר ההשוואה לבני דורם והעדר ניתוח של התהליכים שעברו עליהם כמעצבים ומתכננים, מבתי הקובייה הצנועים של קרית-חיים ועד לבלוקי ה-T המפלצתיים של שכונת רמת הדר בחיפה, לא תורמים להבנת ייחודם. גם האווירה המלנכולית ששורה על התצלומים, התורמת לערכם האומנותי, לא תמיד עושה חסד, לטעמי, עם המבנים עצמם, שהיו לדעתי נשכרים מתצלומים עם קצת יותר צבע ואור.
אני דווקא סבור שהעבודות של מנספלד  את וינרויב משנות ה-50 , לפחות המעטות שאני מכיר, הן עבודות מצויינות שיש בהן איכות שמבליטה אותם מעבר לעבודות של בני דורם, אבל התערוכה לא מחזקת את התחושה הזו או מבארת אותה.

בלוקי ה-T ברמת-הדר, חיפה, שתוכננו ע"י גיתאי-וינרויב ומנספלד. צילום: גבריאל בזיליקו.

 

אלמנט נוסף שמאפיין את התערוכה הוא הניסיון לשלב את הארכיטקטורה של האב עם היצירה הקולנועית של הבן, שזוכה להצלחה רבה בחו"ל, אם כי לפחות אהדה בארץ. לי נראה שהניסיון לכרוך יחדיו את הסרטים ואת הארכיטקטורה הוא מעט מאולץ.
לצד המודלים, התצלומים והתכניות מוצגים בתערוכה קטעים מסרטיו של גיתאי הבן – כשאני עברתי שם הוצג הסרט 'כיפור', שהוא, אגב, הסרט היחיד של גיתאי שממש ראיתי ודווקא אהבתי – מבלי שיראה או יורגש איזשהו קשר בין המבנים לבין הסרטים שמוקרנים בחדרים נפרדים. בחדר האחרון בתערוכה מוצגים תצלומי סטילס מתוך שלל סרטיו של עמוס גיתאי ואני מודה שעברתי עליהם בחטף, כי הצגתם בנפרד מהעבודת של האב גורמת לכך שרק במאמץ ניתן למצוא קשר בין הדברים.

בחו"ל השילוב של עבודות של כל שני ישראלים, המוצג כך שהוא נוגע בנושאי הליבה של מדינת ישראל – למשל המתח בין הציונות לפוסט-ציונות שמתאר האוצר הגרמני של התערוכה למורת רוחו של עמוס גיתאי – יכול אולי לעניין את הצופה המשכיל, אך עבור הצופה הישראלי, שלא זקוק לקישורים היסטוריים מאולצים, יש צורך בתובנות הרבה יותר מעמיקות ומדוייקות בכדי ליצור ערך סינרגטי אמיתי מתצוגה משולבת שכזו.
כך שלצד ההערכה הרבה שלי למאמציו של עמוס גיתאי אני חושב שמוזיאון תל-אביב היה יכול להתאמץ קצת יותר ולארגן מחדש את החומרים המצויינים שקיבל מן המוזיאון במינכן לכלל תערוכה שתהיה רלווונטית באמת לקהל הישראלי.

ואם אתם כבר במוזיאון אני ממליץ בעיקר על תערוכת הציורים של אמנון דוד ער – אבל זה לא פייר, כי הוא חבר שלנו – וגם על הפסלים המצויינים של דורצ'ין.

החבר'ה הנחמדים של אורבניקה טרחו ועמלו רבות והצליחו לארגן פאנל מוצלח מאד, לעניות דעתי המשוחדת, בנושא כיכר המדינה.
הפתיעו ובאו אורחים רבים וביניהם גם אדריכלים בכירים שהיו מעורבים בתכנון הכיכר כמו משה צור ויעקב יער – שהציג את השיקולים שהנחו אותו ביצירת התב"ע לכיכר – אגב, מתי יהיה 'בתים מבפנים' עם יעקב יער בשכונת כפיר? – ובטח גם אחרים שלא זיהיתי.

הפאנל הנכבד כלל את פרופ' יצחק שנל מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, גיא נרדי רכז תכנון עירוני בחברה להגנת טבע בתל-אביב, עו"ד מועלם שעוסק בדיני תכנון ובנייה והציג את הצד המשפטי של תכנון כיכר המדינה, את אדר אופנהיים מאורבניקה, יואב גולדרינג חבר מועצת העיר מטעם עיר לכולנו, האדריכל ומתכנן הערים ניקי דוידוב, יואב לרמן והח"מ.

אציג את העמדה שהבעתי תוך התייחסות לדעתם של חלק מהמשתתפים האחרים בפאנל, שנכתבת כמובן מתוך זיכרוני ועל אחריותי בלבד.

פרופ' שנל התייחס לעובדה שהכיכר גדולה מדי מחד, אך שוליה נמוכים מכדי ליצור תחושה מרחב עירוני מובחן. אני נוטה להסכים עם ההבחנה הזו: המבנים שסביב לכיכר לא תוכננו לתחום כיכר כה גדולה אלא להוות טבעת משנית למבנים גבוהים יותר בטבעת הפנימית. במצב שנוצר המבנים הנמוכים תוחמים כיכר עצומה בגודלה כך שבמקום לקבל את תחושת החדר בעיר שכיכר, לטעמי, אמורה ליצור, אנחנו מקבלים חלל פתוח מדי שמאפיין את המודרניזם בכלל ואת המודרניזם הישראלי בפרט.

נציג החברה להגנת הטבע הפתיע את כולם כשציין שהכיכר לא מתאימה לשמש כפארק, בין השאר משום שהאזור הזה של צפון תל-אביב עתיר בשטחים ירוקים ובראשם פארק הירקון.
אפשר גם להוסיף שצורתה המעגלית של הכיכר לא בהכרח מתאימה לפארק עירוני כיוון שבמקום ליצור תחושה של פתיחות של המבט היא סוגרת עלייך מכל עבר, אם כי תכנון נוף זהיר יכול וודאי להתגבר על הבעייה.
אגב, זהו גם אזור שיש בו לא מעט מבני תרבות ותיאטרון ולא בטוח שהוא זקוק למבני-תרבות נוספים שיתמקמו כאטרקציות בנתח הציבורי של הכיכר.

יואב לרמן ציין שהכיכר גדולה מדי ביחס ליכולת הראייה וההתמצאות האנושית ויחד עם המבנים הזהים בהיקף שלה יוצרת תחושה חזקה של דיסאוריינטציה לצד חוסר יכולת או אפשרות לקיים בכיכר חיים עירוניים.

מעניין להשוות את כיכר המדינה לכיכר רבין, היא כיכר מלכי ישראל, שלמרות שגם היא גדולה ויחסית ריקה היא מתפקדת טוב הרבה יותר, בעיקר כזירה של הפגנות.
אני סבור שהתפקוד הזה של כיכר רבין נובע, בין השאר, מהכיווניות הברורה של צורתה המכוונת את ההמון לעבר מבנה שהוא סמל של הממסד, הן בתכליתו והן בצורתו ובמימדיו, המייצרים מעין במה ומסך לכיכר כולה.

בניגוד לכיכר רבין, כיכר המדינה היא כיכר אזרחית.
אין בה שום סממן שילטוני, מן הסוג שפרופ' שנל ביקש להוסיף לה, או אלמנט מונומנטלי כלשהו. צורתה העגולה והשלמה והבינוי האחיד שסובב אותה רומזים על ערכים של שיוויון. מאידך, הכיכר מוקפת חנויות המוכרות מוצרי יוקרה – אם כי החזות הכללית של הרחוב עלובה למדי – וכך מהווה מעין זירה מרכזית לעשירי ישראל. יכול להיות, אם כך, שנכון לפרש את צורתה כסמל החמקמק של שלטון ההון שפועל מאחורי הקלעים ויוצר אשליה ששלטון הכסף הגדול הוא עניין טבעי, מושלם כמו המעגל.
ייתכן גם שזו סתם מקריות, אבל ברור למה מחאתם של אנשי כיכר הלחם שניסו להקים היאחזות של עוני בכיכר נכשלה: הכיכר היא גדולה מדי ועגולה מדי וקשה מאוד להותיר בה חותם ברור שיבלוט ויהפוך לסמל של מאבק.

בפאנל, עורך הדין מועלם שהציג את המשמעויות המשפטיות של תוכניות בניין העיר של כיכר וחבר המועצה גולדרינג שסימן את המגבלות הפוליטיות לשינוי בתכנון, כמו גם נציג בעלי הקרקע, שצץ מתוך הקהל ונתן 'שואו' משכנע ביותר, הבהירו שהנסיון לבטל את תוכנית שלושת המגדלים היא כנראה לא יותר מפנטזיה.

אבל אם כבר עוסקים בפנטזיה, אני מרשה לעצמי לפרוס את הפנטזיה שלי לכיכר.
את אחוזי הבנייה וזכויות הקניין של בעלי הקרקע במרכז הכיכר הייתי מממש בטבעת החיצונית של הכיכר. אמנם הבניינים של אלחנני ולוטן המקיפים את הכיכר הם מעניינים, בין השאר בזכות האחידות שלהם סביב כל ההיקף, אך נראה לי שעיבוי בינוי זהיר יכול בהחלט לסייע להם ולכיכר. במקומות מסויימים הייתי מוותר על בנין או שניים וממיר אותם במגדלים שישלימו את אחוזי הבנייה הנדרשים ויתנו לכיכר אפשרות של התמצאות – ניתן לחשוב למשל למקם את המגדלים לפי זכויות השמש של השכנים וכך לתת לכיכר כיווניות ברורה, אך בעלת מימד תכליתי ואזרחי ולאו-דוווקא סימבולי.

טריק זול אך אפקטיבי – שוק הכרמל באמצע כיכר המדינה.

את השטח שהתפנה במרכז הכיכר לא הייתי הופך לפארק וגם לא למונומנט שילטוני או אחר שהיה גוזל מכיכר המדינה את האזרחיות שלה.
אומנם הכיכר גדולה מספיק כדי למקם במרכזה איזה קיבוץ או שכונת שטיח מעיירת פיתוח דרומית שיאזנו את העושר ה'צפוני' של הכיכר אך לא בטוח שזהו המקום הנכון בשבילם. מה שכן הייתי מביא מן הדרום לכיכר הבורגנית הוא שוק (רעיון שאת הקרדיט עליו אני חייב ליוליה) – שוק עממי שיאזן את שוק מותגי היוקרה בהיקף הכיכר.
הייתי חופר מעט את הכיכר ובתוך האזור החפור, אליו ניתן לרדת ברמפות מתונות במיוחד, הייתי עושה בינוי צפוף כמו באזור שוק הכרמל למשל. בתוך המרחב הגדול שיווצר הייתי ממקם בסטות וחנויות קטנות, משהו בין הבזאר הגדול באיסטנבול ושוק לה בוקריה בברצלונה. ירקות, מעדנים, פרחים, בגדים ותכשיטים, כולם יכולים להימכר בשוק הזה, שכל גובהו קומה אחת וכך הוא משמר משהו מתחושת הפתיחות שהכיכר בכל זאת מציעה.

 

שוק בכיכר המדינה

 

כך יכולה הכיכר לקבל הן תוספת של בנייה שתחזק את התיפקוד העירוני החווייתי שלה והן עושר של חיים עירוניים שכל-כך חסרים בה ובסביבותיה.

זוהי כמובן רק פנטזיה…או שאולי הפנטזיה האמיתית היא לחשוב שמכל התכניות שכבר הוצעו לכיכר דווקא התכנית הנוכחית תצליח להתממש?

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
מודע למגבלות ולבעיות של האדריכלות המודרנית אך נמשך אליה בעבותות.
מחד מתלהב מהמרקם ומהעושר של אדריכלות מסורתית – מקלסיציזם גבוה ועד לבנייה עממית ולא-פורמלית – ומאידך מודע לחוסר התוחלת של הניסיון לחזור אל המקומות האלה, היום ובייחוד בישראל.

כמה עניינים עוררו בי באחרונה את מחשבות כפירה האלה.
אחד הוא הארכיטקט הבריטי Quinlan Terry (קווינלאן טרי) שנתקלתי באתר האינטרנט שלו די במקרה, למרות שאת שמעו שמעתי עוד בשנות השמונים באנגליה.
טרי ממשיך ליצור אדריכלות נאו-קלאסית, נאו-פלאדינית כאילו המאה העשרים לא קרתה מעולם. אבל יש לו כמה טיעונים מעניינים להצדקת הסגנון בו בחר לעבוד, טיעונים שנוגעים בין השאר לאיכות החומרים לאורך זמן, לנצילות אנרגטית ואפילו לאפשרות לקבל עבודה איכותית מבעלי-המלאכה השונים. כל אלה, כך הוא טוען, מושגים טוב יותר בבנייה בסגנון ובטכנולוגיות מסורתיות כולל בשימוש בקירות נושאים, מאשר בטכניקות בנייה ועיצוב מודרניות.

עניין שני הוא הרצאה מעניינת ששמעתי ב'חללית' ברחוב הירקון ובה תיאר האדריכל אסף לרמן פרויקטים שלו במרחב הציבורי.
לצד תיאור המאבק הסיזיפי להכניס מימד ציבורי למבני ציבור, בניגוד לרצונה של העירייה, מאבק שככל הנראה עלה לו בעבודה או שתיים, תיאר לרמן את המאמץ לשמר את הגוון המקורי של הבטון החשוף במסגרת פרוייקט השיפוץ של היכל-הספורט ביד אליהו.
לרמן הזכיר את ההסתייגות של גורמים בעירייה מניסיונו לשמר, או למעשה לשחזר, את הבטון החשוף המקורי בקירות הפנימיים בהיכל.
הדבר המחיש בעיני את הפער שעדיין מתקיים בין התודעה של האדריכלים המודרניסטים לבין הציבור.
החיבה שאדריכלים מסויימים, ואני מודה שאני ביניהם, רוחשים לבטון החשוף ולגווני האפור השונים, חיבה עזה שעומדת בסתירה לסנטימנט ציבורי חזק כל-כך היא בעיני מן אות אזהרה שמהבהב כל העת להזכיר לנו שהבחירות שנראות לנו נכונות ומובנות מעליהן אינן כאלה כלל וכלל.
ובתוך כדי כך תמיד מנסרת האפשרות שאולי מדובר רק בעניין של אופנה ושהנוסטלגיה שהפכה את הבאוהאוס מסגנון רדיקלי לבון-טון גם אצל אחרון הקבלנים, תהפוך בקרוב גם את הבטון החשוף של שנות ה-60 לסגנון אהוב ומקובל.

עניין שלישי הוא פוסט של מיכאל יעקובסון כאן ב'רשימות', שתיאר את בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי בבני-ברק, בתכנונם של נטל וביגלאיזן, שיש בו מין שילוב שאופייני לשנות ה-50 של הפשטה מודרניסטית לצד משהו קלאסיציסטי בארגון של המסות.
לפעמים אני מרגיש שהאדריכלות של שנות ה-50 – שההיסטוריוגרפיה הרשמית של האדריכלות הישראלית (בסה"כ שניים וחצי ספרים) נטתה לדלג עליה בתיאור המעבר בין הבאוהאוס לברוטליזם – היא סוג של סגנון שעשוי ליישב את המתח בין מערך הייצור המודרני שאנחנו חלק ממנו לבין צורות מהעבר.
יש משהו תמים ופשוט בתוצרים של אדריכלות מסויימת שנבנתה בישראל בשנות ה-50 ושהתיכה מסות נעדרות עיטורים, כאלה שאיפיינו את הסגנון הבינלאומי ומערך מודרניסטי – קרי, כזה שלא מציית בהכרח לפרופורציות הקלסיות – עם אלמנטים שמאפיינים יותר אדריכלות מסורתית – אלמנטים אדריכליים כגון קשתות, חלונות בפרופורציה אנכית ופתחים קטנים. ישנם גם מקרים הפוכים של שימוש באלמנטי אירגון קלסיים של סימטריה אנכית ופרופורציה תוך שימוש באלמנטים אדריכליים מן המילון המודרניסטי – אבא אלחנני ז"ל כתב בזכות מבנים כאלה.
ושוב, בהמשך לפוסט של יעקובסון, מעניין בהקשר הזה להביט במצודות הטיגארט שבנו הבריטים, מקרה מעניין שבו האילוצים הטכניים והצבאיים יצרו מבנה שלמרות שתוכנן ונבנה בכדי לדכא את המרד הערבי, יצר בשילוב שמתקיים בו בין פתחים קטנים, מסות מלבניות שטוחות ולעיתים קרובות גם חצרות פנימיות סינתיזה מוצלחת בין אלמנטים של אדריכלות ערבית לבין מודרניזם.

אוניברסיטת בר-אילן – מרכז וואהל של ליבסקינד וברקע מבנה פקולטה פוסט-מודרני של לואיס קרול ודוד נופר.

 

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
אני מנוכר לצורות הנוצצות של אדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית – לפחות אלה המעטות שראיתי במו-עיני. אבל אני חושש שהברוטליזם של Team X על גילגוליו השונים, שלעיתים מסומן כאלטרנטיבה ראויה לשעשועים הריקים של אדריכלים כמו פרנק גרי או דניאל ליבסקינד, למרות שחיפש מורפולוגיה מסורתית ומענה חברתי נכון, יצר לעיתים קרובות יותר בעיות מאלה שהתיימר לפתור. מבוכי הבטון החשוף שיצר הזדקנו טוב פחות מהפוריזם של הגל הראשון של המודרניזם – שגם הוא לא יצר מבנים שידעו להתמודד היטב עם תלאות הזמן.

 

מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן בתכנונו של דניאל ליבסקינד

 

קשה לסתור את הטענה שאחרי מלחמת העולם השנייה לאדריכלי המודרניזם – פוריסטים וברוטליסטים כאחד – ניתנה הזדמנות לבנות עולם חדש והם פישלו ובגדול. כל מי שמלין על מעמדו הרעוע של האדריכל חייב לזכור בכל רגע את הכישלון הקולוסאלי הזה של האדריכלות המודרנית ולהבין שלא סתם איבדנו את אמונו של הציבור.
אין שום ספק, אני מודרניסט בעל כורחי.

בית דובינר הוכתר ע"י אבא אלחנני זכרו-לברכה, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) כאחד הבניינים המוצלחים ביותר של הטריו צבי הקר, אלפרד נוימן ואלדר שרון (2). הסופר-גרופ האדריכלי הזה של ילד הפלא, הדיקן והיורש יצר מבנים מעניינים ומיוחדים – וגם בעייתיים – שאיש מהם לא הצליח ליצור שכמותם לבדו בהמשך.

אין ספק שגם היום, בולט בית דובינר, שנבנה עבור התעשיין סם דובינר ואשתו בטי על גבעה ברחוב נסתר ברמת-גן, כיצירה ייחודית. לדעתי, הזמן והצמחייה ריככו את המבנה והם מעניקים לו איזו ביתיות שיתכן וחסרה לו בראשית הדרך.

הכניסה למבנה מראש הגבעה

אלחנני מנתח בפרוטרוט את צורתו של המבנה, שתכניתו היא צורת משושה העשוי בעצמו מרשת של משושים מאורכים 'המוטלים' בדירוג על המדרון התלול, ומזהה סימטריה חבויה שמעניקה למבנה את עוצמתו.
צבי הקר (3) מתאר את המבנה ככזה שמותאם לאקלים ולאורח החיים הים-תיכוני בזכות החצר הפנימית הנסתרת שבמרכזו ובזכות הגישה הישירה לדירות ללא חדרי-מדרגות סגורים, כמו-גם בשל המרפסות הרבות שיש לכל דירה כתוצאה מדירוג החתך.
לטעמי רבות מהאיכויות האלה אכן באות לידי ביטוי בסיור במבנה. לעומת זאת יתכן שחלקי המבנה שתלויים מעל הראש יוצרים תחושה מעט לא נעימה, כמו גם התזזיתיות המאפיינת את העבודה הגיאומטרית של שלישיית האדריכלים, שקשה לי להחליט אם היא מרתקת את העין או מעייפת אותה.

 

בית דובינר – תכנית גגות

 

 

צבי אפרת רואה בתכנון מבוסס הרשתות החזרתיות דחף בלתי-נשלט להתפשטות טריטוראלית (4). בהקשר זה אין ספק שהפאונים והזוויות של הקר -שרון- נוימן, כמו גם הספירלות והחמניות של הקר בהמשך הדרך מביאות לשיא קיצוני את הניכור של המודרניזם מהעיר. מבני הרשתות הזוויתיות והפאונים לא רוצים להתייחס או להתחבר לשכניהם בשום צורה ליצירת אמירה משותפת בדמות רחוב או חלל עירוני, למרות, ואולי בגלל השאיפה שלהם ליצירת מרקם אינסופי. לא מפתיע אולי שרק לאחר שהוקף בצמחיה עבותה הפך בית דובינר לשכן נעים יותר, כשבין כה וכה הוא גובל בגבעה ומולו בניין אחר של צבי הקר – 'בית הספירלה' המפורסם.

 

המרפסות הפונות אל הגן בצלע הגבעה.

למרות זאת, אם מתחילים את ההכרות עם הבניין מהתכנית, מפתיע לגלות עד כמה יש בו משהו נורמלי ונעים כשחווים אותו כמבנה וכחלל.
אולי אלה חומרי הגמר הפשוטים והמונוכרומטיים או אולי הריסון היחסי של הזוויות החדות שאיפיינו בדרך-כלל את האדריכלות של הקר-שרון-נוימן. יתכן גם שזו הקומפוזיציה הסימטרית – שאינה מקבילה לרחוב – עליה מצביע אלחנני שמקנה למבנה צורה מוגדרת יותר וקובעת לו גבול, אך אין ספק שהעושר החללי ותחושת השוטטות והגילוי המתמיד שצפויים למבקר הם חוויה יחודית ביחס למבני המגורים המוכרים בדרך-כלל.

 

חללי הגישה לדירות.

במפגש עם מבנה זה ומבנים אחרים של הקר, שרון ונוימן עולה תמיד השאלה האם השימוש בגאומטריה מורכבת של סריגים, משולשים וזוויות חדות היא המפתח לאיכויות החלליות של הבניין, או שמא העבודה בחתך, החצרות הפנימיות והמשחק בין האטום והפתוח בחזיתות הם העיקר. האם ניתן היה ליצור חללים דומים באמצעות רשתות אורתוגונליות?
עבודתו של הצוות בבה"ד 1 שם תוכננו המבנים ברשת אורתוגונלית היא בהחלט מקרה מבחן מעניין בהקשר זה, שמצריך עיון נוסף.

 

למרות שהוא כיום מפורסם פחות מאחיו הצעיר שמעבר לכביש, בית דובינר בהחלט מצדיק ביקור כשלעצמו, מה גם שרחוב צל-הגבעה עצמו הוא רחוב מעניין שכולל לא רק את שתי יצירות המופת של הקר אלא גם גבעה פרועה שמשקיפה על תל-אביב, את תיאטרון בית-צבי שיוצר אנסמבל עירוני מעניין ועוד מספר מבנים מיוחדים.

הערות

1) אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 114, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. (תכנית המבנה לקוחה מספר זה).
2) באתר שלו הקר לא משייך את הבניין לאלדר שרון אלא לו ולנוימן בלבד.
3) באתר האינטרטנט של צבי הקר יש תמונות רבות ומעניינות.
4) צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 353, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

 

 

המרפסות וברקע 'בית הספירלה'

 

מבט מהחצר הפנימית

 

 

מבט נוסף מן החצר הפנימית

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט על המרפסות

 

 

מרפסת מקרוב

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למטה

 

 

הבית בצל הגבעה

 

 

שלט בחצר בית דובינר

 

נדמה שניתן לומר במידה רבה של ביטחון שעליית מחירי הדיור במרכז תל-אביב הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות שנסתיימה זה לא מכבר.

אבל כבר במהלך הבחירות הפך נושא זה ללא-רלוונטי. המיתון העולמי שבפתח מבשר תקופה שבה האתגר לא יהיה לעצור את המיליונרים שרוצים לגור ולבנות בתל-אביב אלא למנוע קריסה כלכלית של העיר ומערכותיה. אמנם, נוכל לשמוח על תכניות גרנדיוזיות ומזיקות שיתבטלו וגם שכר הדירה וודאי ירד, אך רבים יאלצו לעזוב את מרכז העיר ולמצוא פתרונות דיור זולים הרבה יותר.

למרות זאת, אני שב לנושא הדיור במרכז העיר, כסיכום ואולי בציפייה לתקופה טובה יותר.

פוסט מאיר עיניים באתר 'אורבניקה' (שנדמה לי שכבר נמחק) הסביר בצורה כנה שישראלים צעירים עם יכולות או יומרות תרבותיות חייבים לגור במרכז תל-אביב משום שזהו המקום בו מתקיימת הקהילה שלהם – כמו שהקהילה של החרדים מתקיימת בבני-ברק.
אני לא משוכנע שעל בסיס זה אפשר לדרוש ממשלמי המיסים להשתתף בהוצאות הדיור של צעירים משכילים מהמעמד הבינוני. בהחלט יתכן שחשוב יותר להשקיע את כספי הציבור במענקים לעניי יפו כדי שיוכלו לרכוש את דירותיהם מידי עמידר המאיימת לזרוק אותם מהבית.
יש בטענה זו גם ניחוח מסוים של סגרגציה תרבותית. לקבוצות שסובלות מסוגים שונים של אפלייה והדרה – החרדים או הערבים בישראל – מפרגנת הרב-תרבותיות שמירה על בידול חברתי כדי להגן על קהילת המיעוט.
אך מקבוצה שיש לה (אני מקווה) יומרות להוביל את התרבות בישראל ניתן לצפות לנכונות להרחיב בעקשנות את גבולות הביצה.

יש אמנם אמת מסוימת בכך שמגורים של צעירים בעלי יוזמה תרבותית בסמיכות זה לזה יוצרת תשתית מרחבית חיונית לצמיחה של תרבות, אמנות ופנאי. זוהי מהותה של העירוניות.
אך יש גם משהו בעייתי בטיעון הזה.
הרי מכל המדינה מגיעים מדי יום אנשים צעירים וגם מבוגרים לצרוך ולייצר תרבות בתל-אביב והם חיוניים לה לא פחות ואולי אף יותר מתושבי מרכז העיר. אזורי התעשייה של הרצליה ושל רמת החייל מוכיחים, לצורך העניין, שניתן לייצר סצנה שוקקת של מסעדות וחיי לילה גם באזור שלא מתגורר בו אדם אחד. זה אולי מצער אותי, כמי שתומך בעירוב שימושים, אך זוהי עובדה.
יתרה מזאת, עשירי העיר יכולים להשתמש באותו טיעון בהצלחה מרובה יותר: הרי הם צורכים לא מעט תרבות ובכך תומכים בה ומאפשרים את קיומה. לא פחות מצעירים מגניבים, גם הם רוצים לגור ליד אנשים כמותם. האם העירייה צריכה לסבסד למנויי האופרה מגורים ברחוב צייטלין?

אבל, בהנחה שאנחנו מעוניינים במרכז עיר הטרוגני שלא חוסם אנשים שהכנסתם מועטה ומשאביהם הכלכליים מוגבלים – כיצד ניתן לעשות זאת?
מדובר בנושא סבוך שמומחים רציניים עוסקים בו משלהי המאה ה-19 לפחות, וגם היום, סוגיית הדיור הציבורי או הסיוע הציבורי לדיור היא נושא העומד במרכזם של דיונים סוערים בכל רחבי העולם המערבי.
חשוב לזכור בהקשר זה שהן בישראל והן במערב דיור ציבורי שנבנה בידי המדינה ותופעל על-ידה לא זכה להצלחה בטווח הארוך (אם כי ודאי פתר מצוקות דיור אקוטיות בטווח הקצר).
בהקשר זה ניתן לציין את גיין ג'ייקובס (1) שהזכירה שהמטרה של המדיניות הזו אינה לבנות דירות אלא לסייע לאנשים פרטיים למצוא קורת גג. ברוח זו ניתן אולי לומר שמכיוון שכל פתרון של דיור מסובסד יעלה לציבור כסף – אם בהוצאה מראש ואם בוויתור על הכנסה עתידית ממיסוי – יותר פשוט אולי לתת לאנשים את הכסף ביד בתור סוג של השלמת הכנסה או פטור ממיסוי.
אבל אלה הרי נושאים כלכליים שהם מעבר להבנתו של אדריכל פשוט.

מה שאדריכלים אמורים להבין בו הוא צד ההיצע – או בפשטות, איך לייצר יותר דירות. שהרי גם אם הממשלה תחלק כסף לכל מי שמעוניין לגור בת"א עדיין ידרשו הדירות כדי לאפשר זאת.
מרכז העיר תל-אביב הוא אזור מבונה בצפיפות, מבחינת תכסית הקרקע לכל הפחות: אין בו הרבה מגרשים פנויים וזאת אף מבלי לבחון את סוגיית הבעלויות. אבל מרכז העיר הוא בדיוק המקום בו נדרשות דירות לכל אותם יוצרים צעירים.
ניתן כמובן ליזום בניה של מגדלים על כל מגרש פנוי ואף במקום המבנים הקיימים, אך לטעמי זהו פתרון לא נכון. פתרון כזה יהיה הרסני למרקם של מרכז תל-אביב שהוא מרקם בעל ערך ויופי. יתר על-כן, מגורים במגדלים הם פתרון בעייתי לאוכלוסיה צעירה משום שמדובר במבנים שעלויות התחזוקה שלהם גבוהות יחסית ודורשות מהדיירים מידה רבה של ארגון ויציבות.

הפתרון המועדף הוא הגדלת התחום של מה שמתפקד ונתפס כמרכז תל-אביב.
'מרכז תל-אביב' הוא תופעה אנושית וחברתית שנגזרת ממצב גיאוגרפי מסויים, אך גם מגדירה אותו. אמנם, יש מן הסתם קשר בין המרקם והמבנה העירוני לאופי הפעילות שמתרחשת בו אבל בה-בעת חשוב לזכור שלתהליכים והתרחשויות אורבניות יש גם גמישות לא מבוטלת.
מעטים בשנות ה-70 שיערו שנווה-צדק תהפוך לשכונה של עשירים, שבניו-יורק הלופטים יהפכו ללהיט או שרחוב הרצל ברחובות יהפוך הומה בתי-קפה.

צריך לזכור שבנדל"ן יש שלושה כללים: מיקום, מיקום ומיקום, ולמרות שאדריכלים צריכים לראות מעבר לשלושתם, כדאי להיעזר בהם כדי להבין לאן צריך להתפתח המרכז של העיר תל-אביב.
תיאוריות של פיתוח עירוני מדברות על 'דילוגי צפרדע' בדפו
סים של ההתפתחות הכלכלית בעיר. מודלים כאלו מסבירים היטב את המצב השורר היום בו ניתן לראות אזורים הסמוכים למרכז הנמצאים בתת-פיתוח ואילו איזורים מרוחקים יותר המתפתחים במהירות.
למרות זאת (ואולי תודות לכך) הרחבת תחום אזור המרכז צריכה להעשות בסמוך למרכז הקיים, תוך ניצול האזורים שנמצאים כרגע במצב של הזנחה מסויימת.

למעשה מדובר בחדשות ישנות. העירייה בתל-אביב פעלה במשך שנים להרחבת התחום האפקטיבי של מרכז תל-אביב תוך ניצול אזורים שנמצאו בדעיכה.
דוגמאות לכך ניתן למצוא במאמרו המרתק של אדריכל ניקי דוידוב (2) שמתאר ומנתח את התכניות שערך בשנות ה-80 צוות בראשות אדריכל אדם מזור לרובע לב העיר ולנווה צדק.
גם היום מתרחשים תהליכים דומים: פרוייקט מתחם 'התחנה' באזור מנשייה הוא דוגמא לפעולה עירונית שמטרתה להכניס לפעולה את אזור תפרי נווה-צדק ומבואות יפו. לצד פיתוח מתחמי בילוי נראה שהעיירה מעודדת באזור זה לא מעט פרוייקטים חדשים של מגורים בפאתי פלורנטין, באזור המושבה האמריקאית וכמובן במגדל נווה-צדק הידוע לשימצה (3).
תהליך דומה מתרחש באזור גן-החשמל ורחוב לבונטין וגם במקומו של השוק הסיטונאי הישן.

להיכן אם כן יכול מרכז תל-אביב להמשיך ולהתפתח?
מעניין בהקשר הזה לחשוב על כל המוסכים ומבני התעשייה הקלה שמקיפים ועוטפים את מרכז העיר ממזרח ומדרום.
מפתיע לראות כמה מוסכים שהם למעשה פחונים מרובבי גריז בני קומה אחת שוכנים ליד מגדלי המשרדים היוקרתיים ביותר בתל-אביב (4).
ואגב, בביקור באיסטנבול לאחרונה נוכחתי לגלות שגם שם, מאחורי מרכז העיר ובסמוך למלונות היוקרתיים, יש אזור של מוסכים שהתמקם בשכונה שהייתה פעם שכונת יוקרה.

מפתה אם כן לצפות שכל התעשייה הקלה תעזוב את העיר – תהליך שמתרחש מרצון או ככורח בהרבה ערים במערב מאז שנות ה-70 – ותפנה מקום למגורים, משרדים ושימושי קרקע אחרים.
אבל אין צורך שכל התעשייה תצא מהעיר.
לא רק בשל תרומתה לכלכלה העירונית – בעיקר בימים כאלה שבהם כל 'עסקי האוויר' מתמוטטים – אלא גם בשל החובה של העיר לספק תעסוקה לכל סוגי האנשים ולא רק לעובדי המשרדים ולאלה שצריכים לנקות אחריהם.
אבל, כפי שבשנות השמונים והתשעים עודדה עיריית תל-אביב יציאה של המשרדים מדירות המגורים בעיר כדי לפנות מקום לדיירים (5) אני סבור שגם התעשייה בעיר צריכה לתרום את חלקה לניצול היעיל של הקרקע ולמגמת ההצטופפות המתחייבת.

 

הרמפה במפעל פיאט ב- Lingotto. מתוך ויקיפדיה.

 

אני חושב על מבנים כמו בית מרכזים ז"ל ושכניו או על בית פנורמה: מבננים ענקיים, מגא-סטרטקטורות עם מסלול מכוניות בתוכן שעולה מקומה לקומה. מבנים כאלה מאכלסים, או יכולים לאכלס, תעשיה קלה, אולמות יצור ומוסכים בקומות, אלה מעל אלה. הרי כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת בנו האיטלקים מפעל מכוניות רב-קומתי ועל גגו מסלול מרוצים.
מבנה מוסכים רב-קומתי יכול לפנות שטח עירוני יקר מחד ומאידך לשמור הן את השירות והן את התעסוקה במרכזי הערים מבלי לדחוק אותם לפאתי המטרופולין שם יבנו על חשבון שטחים פתוחים (6).

על העירייה ועל גורמי התכנון לפעול כדי לעודד הקמה של מבני תעשיה קלה רב-קומתיים ויעילים בתוך העיר, במקומות המתאימים לכך מבחינת הנגישות התחבורתית ומבחינת צמצום הפגיעה בשימושי קרקע סמוכים.
ריכוז התעשייה הקלה והמוסכים במבנים יעודיים כאלה יאפשר פינוי של מגרשים הסמוכים למרכז העיר שמשמשים כיום לתעשייה ושעושים כרגע שימוש לא יעיל בקרקע. במקומם יהיה ניתן לבנות מבני מגורים שיגדילו את היצע הדירות וירחיבו את תחום מרכז העיר. תהליך מתואם ומדורג כזה יאפשר הגדלה של היצע הקרקעות בלב המטרופולין מבלי לדחוק את שימושי הקרקע התעשייתיים מחוץ לעיר מחד ומבלי להמתין זמן רב להתפנותם ההדרגתית והלא-מוסדרת, מאידך.

ואז אולי ירד שכר הדירה של הבלוגרים על מקלדותיהם המושחזות, ובא לציון גואל.

הערות
1) ג'יין גייקובס, "מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות", תל-אביב, בבל, 2008, עמ' 387 ואילך.
2) ניקי דוידוב, "מרקם עירוני המשלב ישן וחדש", פרספקטיבה 28, עורכת גבי נוסבאום, עמותת אדריכלים בישראל, תל-אביב 2008, עמ' 22 ואילך.
3) במאמר מוסגר יאמר שיש טעם מסוים לפגם בכך שנראה שמדיניות פיתוח זו ממהרת מדי להביא לאזור גבול יפו – נווה צדק אוכלוסיה אמידה במקום לעודד תהליך יציב של ג'נטריפיקציה שמתחיל מלמטה. תהליך כזה הוא איטי יותר אך נדמה שהוא יוצר בסיס יציב יותר לתחייה של אזור מאשר כניסה של משפחות בעלות-אמצעים, שבהשתנה האופנה יכולות לעזוב אותו בקלות.
זה יכול להסביר חלקית את הכעס הן על הפרוייקטים המתוכננים בפלורנטין והן על מגדל נווה-צדק: לא כעסם של העניים הנדחקים אלא הכעס של הצעירים והאמנים שחשים שהעירייה מדלגת על חלקם בתהליך הג'נטריפיקציה.
4) אני חושב בהקשר זה על אזור דרך פתח-תקווה ליד צומת מעריב, ובהקשר זה כדאי לומר שמבחינה אורבנית הסביבה של שכונת חסן עראפה/שכונת הרכבת היא לפעמים יותר מעניינת ממגדלי המשרדים שצומחים לידה ובמקומה.
5) אם כי דווקא בהקשר של מגורים ומשרדים יש טעם בעירוב של שימושים.
6) למשל אזור מעויין שורק בקצה הדרומי של ראשון לציון שביחד עם כביש 431 החדש מחה שטח דיונות טבעי לטובת כבישים מהירים ומבני תעשייה.

מי שקורא בקביעות את פורום האדריכלות באתר 'ארכיג'וב' יודעי שהשאלות העיקריות שמטרידות את אדריכלינו (לפחות אלה שברשת) אינן שאלות תכנוניות מהותיות כגון גג רעפים בעד-או-נגד וגם לא סוגיות של פרבור מול בנייית מגדלים.

הנושאים העיקריים סביבם סובבים הדיונים קשורים למעמדו של המקצוע ולמקומו של האדריכל בחברה.
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בויכוח המתמיד בין האדיכלים להנדסאים שבמסגרתו מנסים האדריכלים להוכיח שהם היחידים שזכאים לתכנן בשל השכלתם והכשרתם. באחרונה מתבטא הנושא גם בדיונים נוקבים בנושא תקנות רישוי האדריכלים החדשות.
אלה דיונים שיש להם מימד ברור של מאבק על כסף, אך יש להם גם מימד של מאבק על הון סימלי.
לצד נושאים זה מככבים לימודי האדריכלות עצמם והקבלה אליהם כנושאים כל-כך בוערים שבאתר הקדישו להם פורומים נפרדים משלהם.

למרות העניין הרב בנושאים האלה שמשתקף בפורומים וגם בשיחות עם עמיתים אדריכלים במהלך שעות העבודה ולאחריהן, בכתבי העת המיועדים לאדריכלים הנושאים הפנים מקצועיים לא זוכים לסיקור שוטף. דיונים, אם מתקיימים כאלה, במסגרות פנימיות של עמותת האדריכלים או של דיקאני הפקולטות לאדריכלות לא מגיעים בדרך-כלל לציבור האדריכלים הרחב.

באופן טבעי, אם כן, לא מתנהל בארץ דיון פתוח ומבוסס בנושאים היום-יומיים שמעסיקים את האדריכלים: מעמד האדריכל, הרישוי, תנאי ההעסקה, אופי ההכשרה וכל מה שמסביב לעשייה התכנונית עצמה (1).
חלק ממה שחסר כדי לפתח דיון כזה, מלבד נתונים סטטיסטיים על המצב בארץ, הוא מידע לגבי המצב בארצות אחרות, מחד, ותובנה סוציולוגית הבוחנת את המקצוע מבחוץ, מאידך.

מקור מידע שיכול לתרום לדיון ראשוני בתחום הזה נקרה בדרכי בשיטוטי באינטרנט.
זהו אתר של אדריכל וסוציולוג של האדריכלות בשם ד"ר גארי סטיבנס מאוסטרליה.
אותו ד"ר גארי, כפי שהוא מכנה את עצמו, הוא אדריכל שעסק במחקר אדריכלי וגם חקר וכתב על מקצוע האדריכלות מנקודת מבט סוציולוגית. היום, כמובן, הוא כבר עזב את המקצוע.

את מסקנותיו ואת עמדותיו הקונטרוברסליות על היבטים שונים של מקצוע האדריכלות הוא מאוורר באתר האינטרנט שלו שכתוב בנימה מאוד אישית ומתנצחת אך גם מהווה מקור לא-אכזב למידע בנושאים שונים ולרעיונות פרובוקטיביים שמעוררים למחשבה.

עטיפת ספרו האחרון של ד"ר גארי סטיבנס The Favored Circle

ד"ר גארי סבור, למשל, שלא צריך ללמד אדריכלות באוניברסיטאות ושהמחקר לתארים מתקדמים בתחום האדריכלות הוא ביזבוז של זמן. זה לא מפריע לו להסביר איך צריך להפוך לאקדמאי מצליח.
אני נוטה להסכים עם האבחנה שהאקדמיזציה של מקצוע האדריכלות – תהליך שהתרחש גם במקצועות יישומיים אחרים – יוצרת לעיתים מצבים שבהם החדשנות והרצון לייצר אמירות ברורות – שהם נשמת אפו של המחקר המדעי – באים על חשבון האיכות של הסביבה הבנויה הקונקרטית שהיא זו שאמורה לעמוד לנגד עיניו של האדריכל.

ד"ר גארי גם סבור שכל נושא רישוי האדריכלים וכל המעמד המיוחד שהאדריכלים מבקשים לעצמם הוא מיותר ומספק בתוך כך מידע משווה על רישוי אדריכלים ברחבי העולם.
מעניין לגלות שביפן ניתן להפוך לאדריכל ללא לימודים בכלל אלא רק בתהליך של עבודה במשרדי-אדריכלים ועמידה בבחינות.
באנגליה, לעומת זאת, תהליך הרישוי הוא ארוך ומפרך אך הוא לא מקנה לזה שעומד בו דבר מלבד הזכות לקרוא לעצמו אדריכל. זאת משום שכמעט כל אחד רשאי עפ"י חוק להגיש תכנית בנייה לאישור הרשויות.
בארה"ב החוקים נוקשים אף יותר ומשתנים ממדינה למדינה אך לפחות בחלק מהמדינות כל אחד יכול לערוך בקשה להיתר לבית פרטי – מה שמאיר באור קצת פתטי את המאבק של האדריכלים בהנדסאים על כל וילה.

באתר ניתן למצוא גם מאמרים בנושא החינוך האדריכלי, המקורות ההיסטוריים שלו וההטייה שהוא יוצר לטובת סטודנטים שבאים מן המעמד הנכון.
ואכן, כשחושבים על מוסד ההגשה בהקשר האקדמי מבינים שזוהי שיטת בחינה מאוד תמוהה שנשענת באופן גורף על יכולתו של הסטודנט להציג את רעיונותיו ועל מערכת היחסים שהוא מפתח עם המנחים במהלך הסמסטר.
הרי באותה מידה ניתן היה בסוף כל קורס להגיש פאנלים אנונימיים למנחים שלא ליוו את הפרוייקט ולקבל ציון הרבה יותר ענייני, בדיוק באופן שבו נבחנים מבנים בתחרויות אדריכליות.
את מיומנויות ההצגה והדיון, החשובות כשלעצמן, ניתן לפתח אצל הסטודנטים לאדריכלות במסגרות אחרות.

הניתוח המעמדי תקף גם למקומם של האדריכלים בחברה בכלל ושל כוכבי האדריכלות בפרט ומחזק את התחושה שמתעוררת לפעמים שהאדריכלות, לפחות זו המעניינת, היא בעיקר תחביב לעשירים.

קריאה באתר חידדה עבורי את ההבנה שהסוגיות הפנים-מקצועיות שמטרידות אותנו אינן יחודיות ושותפים להן גם עמיתינו שמעבר לים, אלה שאנחנו נוהגים לפנטז על כוחם ומעמדם המקצועי.
עוד יותר מכך היא סייעה לי להבין ולשים במסגרת תיאורטית והיסטורית את הנחות המוצא החברתיות והמעמדיות של אותו שיח פנים-אדריכלי שאנו נתונים בתוכו.

לא אומר שיצאתי מעודד אבל היאוש, מן הסתם, נעשה יותר נוח.

הערה
1 יש עוד גוף שלם של נושאים מקצועיים שמעניינים את בעלי המשרדים: תעריפים, ניהול משרד, התנהלות מול לקוחות ועיריות וכיו"ב – נושאים שגם הם זוכים יחסית למעט סיקור בעיתונות המקצועית.

אם יש מהלך תכנוני אחד  שיכול לשנות סביבה מן הקצה אל הקצה – המהלך הזה הוא נטיעה של עצים.

לא רק משום שהאדריכלים, כפי שאמר פרנק לויד רייט, קוברים את טעויותיהם במטפסים, אלא גם משום שהעץ מסוגל להגדיר חלל מבלי לתחום ולגדור אותו, להצל על שטח וליצור 'מקום' מבלי להזדקק לתעלולים אדריכליים מסורבלים ולהפוך כל חצר מוזנחת וצרובת שמש לפינה מטופחת ועשירה.
כל זאת עוד לפני התרומה של העצים לשיפור מצב האקלים העירוני – מבחינת טמפרטורה וזיהום-אוויר (1) – ולשיפור מצב האקלים הגלובלי – ע"י קיבוע הפחמן הדו-חמצני שגורם לאפקט החממה.

חצר של בית משותף בבת-ים : תוספת של עצים הייתה יכולה להועיל

בשנה רביעית ללימודיי בטכניון השתתפתי בקורס שנקרא PPP – Public-Private Partnership

שיזמו האדריכלים רפי סגל ואייל וייצמן ועסק בממשק שבין היזמים, האדריכלים והגורמים הממשלתיים והעירוניים.
במסגרת זו העלנו רעיון לעידוד נטיעת עצים במגרשים פרטיים בעיר: לתת ליזמים זכויות בנייה נוספות לפי מספר העצים שישתלו (או ישמרו) במגרש.
הרעיון אינו מופרך כל-כך: מחד, עיריות רבות מעניקות תוספת של אחוזי בנייה תמורת בניית מעלית, למשל, או תמורת מטלות ציבוריות אחרות. מאידך, העיריות מתנות לעיתים את היתרי בנייה בהתחייבות לנטיעת מספר מסוים של עצים בתחום המגרש.
באותו האופן בדיוק ניתן להתנות תוספת של אחוזי בנייה בהקצאת מקום במגרש לעצים בוגרים בכפוף, נניח, לפרסום הקלה. בעת מתן טופס 4 (אישור חיבור לחשמל) לבניין ניתן לוודא שהעצים אכן ניטעו ושיש להם את התנאים החיוניים בכדי להתפתח כיאות. אם העצים יכרתו או 'יעלמו' בשלב כלשהו ניתן יהיה לדרוש תשלום 'כופר-עץ' מן הדיירים עד לנטיעת עצים חדשים, ובכלל לנהוג בנושא כאילו מדובר בעבירת בניה (לא שזה מבטיח כל-כך הרבה בישראל).

ניתן גם לשקול הקלות בתשלומי הארנונה לפי מכמות העצים הקיימת במגרש – ובכך להבטיח טיפוח מתמשך של העצים.

מכתב המפרט את ההצעה נשלח למשרדי הממשלה הרלוונטיים והם השיבו תשובות ענייניות.
למרבה הצער, המתכננים הממשלתיים לא כל-כך אהבו את הרעיון משום שסברו שהוא יכול להביא לתוצאות לא צפויות – ולא בהכרח חיוביות – הן מבחינת העצים והן מבחינת התוספות למבנה.
אין ספק שתכנית בניין עיר חדשה שלוקחת בחשבון הן את כלל נושאי הציפוף, והן את נושאי הגינון והאקולוגיה, תניב תוצרים טובים. לעומתה, פיתרון של מתן זכויות בנייה ללא הגדרות ברורות הוא בוודאי פשטני.
אלא שבפועל, רוב שטחן של הערים עדיין מתוכנן ונבנה לפי תכניות קיימות, ישנות ומיושנות. תכניות אלה כוללות אפשרויות למתן זכויות בנייה נוספות באופן שמביא, למשל, למבנים שמתוכננות בהם עוד ועוד מעליות רק כדי לקבל תוספת של אחוזי בנייה, למרות שהמעלית היא אינטרס פרטי ולא ציבורי. האם לא היה עדיף שבתמורה לתוספת שטח למבנה – והכנסה ליזם – יקבל הציבור עוד כמה עצים?

כמובן שמאחורי ההצעה שנדחתה עומדת גם אידיאולוגיה שמשליכה את יהבה על יוזמות פרטיות ומקומיות במקום תכנון מלמעלה, מתוך כוונה אדריכלית להגיע לתוצאות שתהיינה לא רק יעילות יותר אלא גם מקוריות ומפתיעות יותר מבחינה אסתטית – כמו שניתן לראות בבית שתכננו האדריכלים  Lacaton & Vassal בצרפת, בו מתרוממים גזעי העצים ועוברים דרך המבנה.

ניתן להבין את המתכננים הממשלתיים, שלמרות כל רוחות ההפרטה המנשבות במשרדי הממשלה, עדיין מסתייגים מגישה כזו ותומכים בתכנון כולל, מראש וללא הפתעות.

התוצאות הבלתי-צפויות של שמירה על עצים. בית ב Cap Ferret, France של Lacaton & Vassal

הבית ב Cap Ferret – חתך. גזעי העצים עוברים דרך המבנה בפתחים מיוחדים שמאפשרים לעצים לנוע ברוח.

כחלק מהעניין, שלחתי גם מכתב למערכת עיתון 'הארץ' בו הפצרתי בקק"ל להפנות את מירצה לייעור שטחים בעיר. הקוראת זהבה פישר השיבה לי והמליצה לא להמתין לקרן הקיימת לישראל אלא לעשות מעשה, לצאת ולשתול מספר עצים באי התנועה השומם הסמוך לביתי.
למרבה הצער, לא עשיתי דבר בעניין.

חלפו השנים, ולא מזמן, במסגרת מעורבתי בפורום התכנוני של יד-אליהו שמרכז האדריכל איתי הורביץ, נתקלתי ביוזמה רצינית הרבה יותר לייעור העיר.
זוהי יוזמה של של המהנדס יעקב גילת שפעל ורתם את הקרן הקיימת לישראל על משתלות העצים שלה, את העירייה בתל-אביב ואת החברה להגנת הטבע לפרוייקט של ייעור עירוני. במסגרת הפרוייקט יחולקו עצים לאזרחים פרטיים כדי שאלה יטעו אותם בחצר של הבית המשותף או הפרטי בו הם גרים, בגינות הקהילתיות ובתחומי העסקים שלהם.
מהלך כזה יכול לסייע מאוד לתוספת של עצים במרקם העירוני. כי בעוד שבתחום הרחוב הציבורי עיריית תל-אביב, למשל, פועלת באופן די אינטנסיבי לנטיעת עצים חדשים – אם כי לפעמים היא גם עוקרת עצים ותיקים – הרבה חצרות פרטיות נותרות שוממות מעצים.
במרקם התל-אביבי הטיפוסי- והישראלי בכלל – שבו שטח הגינון הפרטי נושק לרחוב וניצפה ממנו, לתוספת של עצים במגרש הפרטי יש חשיבות גדולה למראה של השכונה ושל העיר, כמו גם לאקלים שלה ולמאזן גזי-החממה הגלובלי. זהו רעיון שכבר פועל בערים אחרות בעולם, כמו לונדון ולוס-אנג'לס – ויש לו מן הסתם פוטנציאל להצליח גם אצלנו.

SlideShare | View | Upload your own

היוזמה הזו מתחילה לקרום עור וגידים ממש עכשיו לקראת עונת הנטיעות בחורף הקרוב.
הצלחה שלה ושיכפולה בערים נוספות יכולה לתרום תרומה גדולה מאוד למרקם העירוני שלנו.

(1) ניתן למצוא מבוא לנושא אצל שאול עמיר איילה ומשגב בספר " מדריך לתכנון מערכת עצי הרחוב בישובים עירוניים".

מי שחפץ להשתתף או ללמוד עוד פרטים מוזמן לפנות אלי בדוא"ל ואני אעביר הפנייה הלאה.