באחרונה דווחנו על שינוי בשוק מגדלי היוקרה בתל-אביב.
מסתבר שהמגמות בשוק השתנו ויזמים שאך אתמול קפצו על כל הזדמנות לבנות מגדל בעיר העברית הראשונה נרתעים היום מעצם המחשבה.

הדבר כמובן אינו מפתיע.
הכלכלה הקפיטליסטית, כך לימדו אותי בשנה א' אדריכלות באנגליה (בישראל לא נהוג לדבר עם הסטודנטים על ה'גועל-נפש'), היא מחזורית מטבעה, ושוק הנדל"ן, יותר מתחומים אחרים, חשוף במיוחד לכל תנודה.

אלא שלמרבה הצער, נדמה שהמתכננים העירוניים נוטים שלא לקחת עובדה זו בחשבון.
ההתעלמות ממחזוריות הכלכלה הקפיטליסטית מתבטאת בין השאר בכך שידם של המתכננים קלה על ברז אחוזי הבנייה והם יוצרים תכניות שעל-מנת שיבנו בצורה שלמה ויצרו סביבה מוגמרת ומגובשת, נדרשת פריחה כלכלית רצופה ומתמשכת.

הדבר ניכר בעיקר במגדלים, שדורשים איגום של משאבים כלכליים רבים:
מגדל הנבנה במגרש מסויים, תוך ניצול אחוזי הבנייה הנדיבים שניתנו לו, 'שותה' את הביקושים מכל המגרשים השכנים – כלומר, הוא נותן מענה לצרכים של שטחי מגורים או משרדים שבמצב אחר היו מתנקזים למבנים נוספים באותו האזור.
אילו הכלכלה הייתה במצב של צמיחה מתמדת אזי לא הייתה בכך כל בעיה. מסביב למגדל היו צומחים במהרה עוד מגדלים, שהיו אפילו נהנים מן השכנות למבנה קיים ומבוקש.
אלא שבמצב של גאות ושפל כלכליים המגדל האחד מושך את כל הביקושים שנוצרו בתקופת הגאות בה נבנה ומותיר את כל המגרשים השכנים ריקים עם בוא השפל. 
באופן הזה נוצרות הסביבות האורבניות שמאפיינות את ערינו – מגדל נוצץ מזדקר באזור של עזובה והזנחה.
כך למשל במפגש הרחובות שלמה המלך ואבן-גבירול, ליד לונדון מיניסטור ובית אמות משפט: המגדלים, שחלקם הוקמו עוד בשנות ה-70, מוקפים במגרשי חנייה ויוצרים מכלול אורבני חסר ונכה, שגם לאחר השלמת מגדל המגורים הנבנה באזור ישאר מנוקד במגרשים שוממים.
בבורסה ברמת-גן מוקפים המגדלים החדשים במבנים המוזנחים ששימשו את תעשיית היהלומים באזור. למדנו אמנם מג'יין גייקובס שמרקם אורבני פעיל צריך להכיל מבנים בני גילאים שונים (שעלותם לשוכר משתנה בהתאם), אבל יתכן שאם הנפח של המגדלים היה מתחלק על יותר מגרשים, היינו מקבלים גם שם מרקם אורבני שלם יותר ומטופח יותר.

דטרויט, ארה"ב. מגדלי משרדים מוקפים במגרשי חנייה שוממים. תמונה מתוך האתר seedetroit.com

במצב שבו לכל מגרש מוענקים אחוזי בנייה גדולים מאוד, בעל המגרש הבודד שמספיק לבנות את המגדל 'ולתפוס' את הגאות בשוק מרוויח ובגדול, אבל בעלי המגרשים השכנים (שגם עליהם, באופן כללי, לא צריך לרחם) מפסידים כי הביקושים הכלכליים באזור קיבלו מענה לשנים רבות קדימה.
אפשר אמנם לטעון שאם לא יבנה מגדל – לא יבנה אף מבנה אחר משום שהשוק של שוכרי המשרדים וקוני הדירות מוכן לשלם רק על שטח במגדל. ואכן, אין ספק שצריך ליצור תמהיל זכויות ושימושים אטרקטיבי שיעודד את היזמים להשקיע. אבל חשוב גם לזכור שבאטרקטיביות יש גם רכיב משמעותי של אופנה – אדריכלית וגם 'כלכלית' – כלומר גם מה שנחשב 'יפה' וגם מה שנחשב 'רווחי' משתנים ולא תמיד בשל סיבות אובייקטיביות ברורות. מגדלים נכנסים לאופנה בזמן מסויים והם עשויים לצאת ממנה כשעלויות הבנייה והאחזקה הגבוהות הופכות לבלתי-נסבלות או כשהם פתאום נתפסים כ'המוניים' מדי או 'מנוכרים'. לעומת זאת מגורים בבניינים לשימור עשויים להפוך בהדרגה מנטל לנכס עם השינויים באופנה.
באותה המידה מבנים בני שמונה או חמש-עשרה קומות עשויים, לשם הדוגמא, להפוך למבוקשים אם נוצר סביבם מרקם אורבני אטרקטיבי או אם עלויות הבנייה והאחזקה שלהם הופכים אותם לכדאיים כלכלית.

פארק צמרת, צפון תל-אביב. תכנון התב"ע: איתן-גושן, א. ישר

אני מקווה שבפארק צמרת לא יתרחש תהליך כמו זה המסתמן, של אזילת הביקושים באמצע הפרוייקט – כך שאחרי שהמגדלים שנבנים עכשיו יושלמו, מגדלי המגורים שמתוכננים בשאר המגרשים בשכונה לא יבנו במשך שנים והשכונה תישאר בנויה רק בחציה, כמעין פה בלי שיניים. המרקם העירוני החסר בלאו-הכי של פארק צמרת יהיה חלקי ופגום עוד יותר, למגינת-ליבם של תושבי העיר.

זוהי אולי סיבה (נוספת) לכך שאל לנו לבסס את הציפוף של המרקם העירוני רק על בניית מגדלים.

וזו גם הסיבה שעל המתכננים העירוניים להיות זהירים. זהירות שצריכה להתבטא בהקצאה קמצנית יותר של אחוזי בנייה, מתוך הבנה שלחצים נדל"ניים באזורים מסויימים הם לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות של העירייה לווסת ולכוון את הפיתוח לאזורים שזקוקים לשינוי, שינוי שלא יקרה אם כל התאווה הנדל"נית תבוא אל סיפוקה רק בבנייה לגובה.

זוהי המצגת של ההרצאה בנושא אדריכלות בנה-ביתך והמזרחיים.

אפשר לצפות בגודל מלא דרך האתר.

אשמח לתגובות.

| View | Upload your own

יש בעולם הרבה מאוד אוניברסיטאות שמתפקדות כחלק אורגני של המרקם והמרכז העירוני.

אוניברסיטת לונדון, למשל, מורכבת ממספר רב של מבנים שנמצאים במקומות שונים במרכז העיר, וכך גם הסורבון בפריז על שלל האוניברסיטאות שמשויכות לה.
באוקספורד ובקיימברידג' האוניברסיטה (ומרכז) העיר הם יישות אחד שיוצרת מכלול עירוני מיוחד ומשכנע, ויש ודאי עוד מאות דוגמאות.

לעומת זאת, ההתפרסות המרחבית של האקדמיה הישראלית היא אנטי-עירונית במפגיע.

לא מדובר בעניין חדש.
עוד בשנות ה-20 הוקם הקמפוס העברי בירושלים אי-שם בהר הצופים, במקום שאינו רק הקצה של העיר אלא גם קו פרשת המים שממזרח לו שוכן הישימון.

הטכניון שהוקם בהדר, בעת הקמתו עדיין בשולי העיר חיפה, מיהר לעזוב לנווה-שאנן כשהחלה העיר להתפתח סביבו.

אוניברסיטת תל-אביב בבנייתה, 1955. מתוך אתר האוניברסיטה. צילם:משה טלית.

בתל-אביב ,עיר שטוחה ונגישה, מוקמה האוניברסיטה על הגבעה היחידה בעיר, מעבר לירקון, ואם לא די בכך, נבנה בעורפה כביש מהיר שמוסיף ומנתק אותה.

על אוניברסיטת חיפה כמעט ואין מה לומר – מגדל האוניברסיטה מזדקר בקצה העיר ומעליה, כסמל לניכור של האקדמיה מחיי היום-יום.

אך אלה וודאי טעויות שנעשו אי-אז בימים, כשתיאוריות תכנוניות אחרות שלטו בכיפה והקמפוסים האוניברסיטאיים נתפסו ככאלה שימשכו את הפיתוח העירוני אל שוליה של העיר – מה שאכן קרה במידה מסוימת.

אבל מסתבר שהגישה הזו עדיין לא פסה מן העולם.
כשנבנו המכללות האזוריות בשנות ה-80 וה-90 מוקמו גם הן, הפלא ופלא, לא רק בשולי המרקם העירוני אלא אף מחוצה לו והרחק ממנו.
למרות שתיאוריות התכנון האופנתיות התחלפו, למרות שהמכללות תוכננו באזורים בהם הערים הקטנות, שסבלו בין כה וכה מתת-פיתוח, לא היו זקוקות למוצבים קדמיים שיש לגדול לעברם, למרות שהמכללות נתפסו ככלי מובהק לעידוד הפיתוח האזורי – ולא רק כמרכזים למחקר אקדמי – עדיין הקמפוסים נבנו אי-שם בקצה העיר.

חלק המהגורמים לכך קשורים לעובדה שהמכללות האזוריות הוקמו על-ידי ובעזרת המועצות האזוריות.
בשיקוף מדוייק של הפערים הכלכלים והמעמדיים בחברה הישראלית מיקמו המועצות האזוריות את הקמפוסים, במקרה הטוב, בסמוך לעיירות הפיתוח, אך תמיד מחוצה להן, בשטחים השייכים למועצה האזורית.
המקרה של שדרות הוא מקרה מבחן – מבני החינוך, האדמיניסטרציה ואפילו אזור התעשייה של המועצה האזורית שער הנגב מצויים בשולי העיר שדרות וצמודים לדופן שלה. כך כמובן גם הקמפוס של מכללת ספיר.
וודאי שעדיפה ההיצמדות הזו על מיקום מרוחק המנותק לחלוטין מן העיר.
אך יש משהו כל-כך מצער כשחושבים שכל המבנים הציבוריים האלה היו יכולים להיות ממוקמים, במאמץ קטן, במרכז העיר שדרות, וליצור מרקם עירוני פעיל במקום שהוא כל-כך נדרש.
למכללת ספיר יכול היה להיות, כמובן, חלק משמעותי בפעילות הזו כיוון שאז הסטודנטים היו משתמשים בשירותי העיר ומתגוררים בה, יותר מכפי שהם עושים כיום כשהם מצויים בשולי העיר, מה שהיה תורם ודאי לכלכלת העיר שהתקפות הקסאמים הביאו אותה אל סף קריסה.

מכללת תל-חי, מתוך אתר המכללה.

מצב דומה ניתן למצוא במכללת תל-חי המצויה בגבעה נישאה מעל קריית שמונה, במכללת עמק יזרעאל שממוקמת בפאתי העיר עפולה, במכללת עמק הירדן שנמצאת בצמח – רק עשר דקות נסיעה מטבריה, ועוד ועוד.
מבין כל המכללות בפריפריה רק המכללות בצפת, אשקלון ובכרמיאל נמצאות בתחומי העיר.

לתושבי הערים וודאי יש מה להרוויח מן האוניברסיטאות: עוד אנשים, עוד פעילות כלכלית ואפילו יוקרה, שמאצילות האקדמיות, ובצדק, על המקומות בהן הן שוכנות.
אך מה יצא לאוניברסיטאות ממעבר למרכזי הערים?
בתור פליט הטכניון אני יכול להעיד שלסטודנטים וודאי יש מה להרוויח מחיים עירוניים.
לא רק העובדה שבבסיסים צבאיים יש יותר מגוון של אפשרויות לארוחת צהריים מאשר בקריית הטכניון המעטירה, אלא גם ההעדר המוחלט של שירותים תומכים חיוניים שהופכים כל סידור טריוויאלי למשימה סבוכה. כל סטודנט לאדריכלות שנזקק לשני אוטובוסים כדי להפיק שרטוט במכון העתקות ידע על מה מדובר, אבל אני בטוח שגם החנונים מהנדסת מחשבים לא היו מתנגדים לזמינות יותר גדולה של חנויות ושירותים.
באותה מידה גם המרצים יצאו נשכרים מהקרבה של שרותים שונים למקום עבודתם, ביחוד אלה שתחומי המחקר שלהם משיקים לפעילויות אחרות שמתרחשות במרכזי הערים.

יתרה מזאת, המיקום של האוניברסיטאות בשולי העיר הופך ציבור גדול של סטודנטים שיש לו צורך, אפשרות – ואפילו רצון – להיות חופשי ממכוניות, לציבור שנידון להזדקק על-כורחו לרכב פרטי אם ברצונו לצאת מהקמפוס.

גם למנהלי האוניברסיטאות יש מה להרוויח ממיקום יותר מרכזי.
אמנם הדיקנים שואבים וודאי סיפוק מן העובדה שהם שולטים לא רק על שטח גדול ורציף, אלא גם על כל ההיבטים של חיי הסטודנטים, שהרי הניתוק מן העיר יוצר תלות מוחלטת של הסטודנט בשירותים שמספקת לו האוניברסיטה.
אבל בימים של קיצוצים ומצוקה תקציבית האם זה נכון שכל אוניברסיטה תאלץ להחזיק מערכות של הסעדה, קניות, בידור וספורט שיש לתחזק אותן גם אם הן לא רווחיות? האם זה נכון להחזיק תשתית אדמינסטרטיבית של עיר קטנה שלא תורמת דבר למחקר ולהשכלה האקדמית שהם, בסופו של דבר, המטרה המרכזית של המוסד?
מיקום האוניברסיטה בעיר מוריד מן המוסד את הנטל של אחזקת תשתית של הסעדה, בריאות ופעילות ספורטיבית: ניתן להסתפק בהסכמים עם גופים שכנים. השירותים שהאוניברסיטה כן מספקת יכולים, מאידך, להשען כלכלית גם על עוברי האורח שבעיר.

המבנה הנדל"ני של הקמפוס גם הוא יוצר מגבלות רציניות ומקשה מאוד על הגמישות הנדרשת במצבים של שינויים פתאומיים במספר הסטודנטים. בקמפוס מבודד לא ניתן להגדיל את ההיצע הכיתות והמבנים ללא בנייה חדשה שגוזלת זמן וממון.
לעומת זאת, בקמפוס עירוני מבוזר שנמצא במרכז העירוני קיימת האפשרות לשכור מבנים קיימים ולהסב אותם זמנית למבנים של אדמינסטרציה או כיתות, כמו-גם האפשרות לעשות שימוש כפול במבני בית-ספר ובמתקנים עירוניים אחרים. בה-בעת, בתקופות של מצוקה כלכלית או בעת צמצום בכמות הסטודנטים עשויה האוניברסיטה להשכיר מבנים שברשותה למשתמשים חיצוניים או לפעילויות שונות בשעות הערב.

נכון אמנם שבתחילת הדרך קל לתכנן ולבנות בקמפוס ריק ורחב ידיים שאין בו כל בעייה של שטח. אבל החל מנקודה מסוימת בזמן הקמפוס מתמלא במבנים (שנבנו מן הסתם בצפיפות נמוכה) וכל תוספת מצריכה מאמץ של סיפוח שטחים שכנים או הריסה ובנייה מחדש. קמפוס הפזור במבנים שונים ברחבי העיר אמנם פגיע יותר לתנודות במחירי הנדל"ן אך הוא יכול, באופן תיאורטי, להתפרס בכל נקודה במרחב העירוני.

קיימות כמובן המגבלות והקשיים הניהוליים והתפעוליים שעשויים לנבוע מפיזור של הפונקציות האוניברסיטאיות. אך למעשה, לטכניון יש פקולטה שלמה בעיר התחתית, האוניברסיטה בירושלים הייתה כמעט תמיד מחולקת לשלושה קמפוסים נפרדים ומרוחקים זה מזה ולאוניברסיטת בן-גוריון יש שלוחות אי-שם בקיבוץ שדה-בוקר ובאילת – הניהול של אוניברסיטה מבוזרת לא רק שאינו בלתי אפשרי, הוא כבר מתקיים בפועל.

עבור הסטודנטים אוניברסיטה מבוזרת לא מהווה מגבלה משמעותית.
האוניברסיטה הקטנה והפרברית בה למדתי – אוניברסיטת קינגסטון באנגליה – הייתה מורכבת ממבנים שונים שהיו פרוסים להם, חלקם קרוב למרכז העירוני של קינגסטון וחלקם ברחבי הפרברים המוריקים. בין המבנים ומעונות הסטודנטים השונים שהיו יחסית מרוחקים זה מזה חיבר, ברוח הפרבר, קו אוטובוס של האוניברסיטה. היו מבנים של האוניברסיטה שמעולם לא ביקרתי בהם וזה לא הפריע לי.
כל עוד הספריה המרכזית של האוניברסיטה נגישה, רוב הסטודנטים לתואר ראשון לא יוצאים הרבה מתחומי המחלקה שלהם. המפגש עם תחומי הידע השונים נעשה באולם ההרצאות ואליו יכולים המרצים להגיע מכל מקום – מהמחלקה השכנה, מהעיר הסמוכה ואפילו מחו"ל.

בישראל מתעוררת באחרונה המודעות לתפקיד שיכולות האוניברסיטאות לשחק בתחיית מרכזי הערים.
את התהליך מובילות העיריות, שבניסיונן להחזיר את
החיים למרכזי הערים, מקוות שהאוניברסיטאות, ובעיקר הסטודנטים, שנתפסים כאוכלוסייה שמוכנה לגור בכל מקום, יעשו להן את העבודה ויקצרו את התהליכים של החייאת מרכז העיר.
בירושלים מתמקדים הנסיונות בהעברת קמפוס בצלאל למגרש הרוסים, תהליך שצפוי לקחת שנים לא מעטות, ובחיפה בניסיון, נועז, אולי נואש, להעביר מגורי סטודנטים ומחלקות אקדמיות לאזור הנמל.

אך במקביל אוניברסיטת חיפה ממשיכה לפתח את הקמפוס שלה בראש ההר, אוניברסיטת בן-גוריון משלימה את המבנים החדשים שכמעט ומכפילים את שטח הקמפוס, ובהרצליה מתגבש הקמפוס החדש של המרכז הבינתחומי, באזור הכי פחות בנוי בכל העיר.

כל התכנון החדש הזה מוקף כמובן בגדרות ולא עושה אפילו מחווה של קשר למעט שבנוי סביבו.

ייתכן שסבב הפיתוח הנוכחי כבר אבוד, אבל אני מקווה שבשנים הקרובות נוכל להתחיל לראות התבססות של קמפוסים אוניברסיטאיים בערים ובעיקר, צריך לקוות, בעיירות הפיתוח.

מהלך כזה יבטא לא רק זריקה של מרץ למרכזי העיר הישראליות – במרכז ובפריפריה – אלא גם השתלבות סמלית של האקדמיה בחיי העיר. לא ירידה לרחוב אלא מעורבות אמיתית של האוניברסיטה בחיי היום-יום של האוכלוסיה הישראלית, שתאחה את הקרע בין מגדלי השן של ההשכלה והציבור הרחב.

אני תמיד חשבתי שלארכיטקטורה של בה"ד 1 הייתה תרומה גדולה לכך שעברתי את קורס הקצינים, והיום כותבת אסתר זנדברג על תחרות סטודנטים שנערכה בטכניון לתכנון מחדש של שטחי הציבור בבסיס.
  
אין ספק שהברוטליזם הוא הסגנון המתאים ביותר לבסיסי צבא מדבריים: הבטון קשה ואטום, חזק ותכליתי, הגאומטריה חזרתית ונוקשה והחלונות כחרכי ירי.
אבל התוכנית של המתחם והמבנים מנסה ליצור קהילה באמצעות 'רחובות' באוויר, חצרות פנימיות וכמובן באמצעות הכיכר המרכזית – רחבת המסדרים. הקהילתיות, עם הגעגוע לאיזו תקופה קדם-מודרנית, לא נמצאת שם סתם, כי הצבא הוא גוף שיוצר קהילה (זמנית) של חיילים שמטרתה להפעיל אלימות בשמה של הקהילה הלאומית (המדומיינת?).
 
 

רחבת המסדרים של בה"ד 1 – הכיכר המרכזית וברקע המבנים והמעברים המורמים- בטקס סיום קורס הקצינים של מישהו ששם את התמונה באינטרנט (ועל כך תודתי).
 
 
כמובן שהאיסור להשתמש ברחבה המרכזית הוא בעל חשיבות ומשמעות עצומה.
כל המטרה של השהות בבה"ד 1 היא להגיע ולצעוד על רחבת המסדרים שבמרכז, אותה רואים וסביבה סובבים כל הזמן ובה אסור לדרוך (מעניין לציין שבדרך כלל מביטים על הרחבה מלמעלה, והיא לא נישאת מעל האזורים שבשימוש יומיומי).
זוהי הדרך של המערכת הצבאית להפוך דבר סתמי – רחבת מסדרים, כומתא צבעונית – לסמל בעל חשיבות, חשוב יותר מהמטרה עצמה – להיות קצין, להיות קרבי. הסמל הוא שמדרבן את החייל להתיישר לדרישות המערכת יותר מאיזו מטרה תכליתית שעליה ניתן להתווכח. הצבא, כמערכת של כפייה ומשמעת, מצליח לטעון את האדריכלות במשמעות ובסמליות שכבר לא ניתן להקנות לה בחברה דמוקרטית.
 
קשה ולא הוגן לשפוט תכנית מוצעת על בסיס הדמייה אחת, אבל אני מקווה שבבה"ד 1 לא יסגרו את המרפסות ולא יטייחו את הבטון וישמרו על האיכויות המונומנטליות של המבנה, המתאימות כל-כך לתכליתו.

שער הקטלוג של חברת 'דומקריט'

עשינו סדר במשרד ובין כל הקטלוגים הישנים מצאתי את הקטלוג של חברת 'דומקריט' שבנתה בתי 'איגלו ' מבטון בכל רחבי הארץ בשנות ה-70.

מדובר בטכנולוגיה שהומצאה ע"י אינג' חיים חפץ ז"ל בה מנפחים בלון פלסטי ענק, מרכיבים עליו רשת ברזל לזיון ומרססים אותו בבטון בלחץ.
הטכנולוגיה הזו מאפשרת בנייה שהיא חזקה, מהירה וזולה – כך לפחות לדברי הממציאים.
לעומת זאת, המבנה שנוצר הוא בעל צורה שהיא כמעט לחלוטין לא שימושית – לא בשימוש יומיומי וגם לא מבחינת היכולת לבצע בו שינויים, תוספות והתאמות.

מסתבר שהחברה עדיין קיימת ופעילה בכל העולם.

אופנת ה'בלובים' יכולה להחזיר את הטכנולוגיה הזו לקידמת הבמה ואם אני לא טועה אדריכל חיים דותן כבר משתמש בשיטות דומות של ריסוס בטון – אם כי ללא שימוש בבלונים – לבנית מבנים בעלי גאומטריות 'נוזליות' בבאר-שבע.

כפר-נופש בקיבוץ נחשולים – טנטורה

מעניין אם אדריכלות הבלובים תישמור על מעמדה כסמל סטטוס אם וכאשר תהפוך מתהליך סופר-מסובך של מניפולציות ממוחשבות על אלפי אלמנטים שונים החתוכים בתוכנה ייחודית לתוצר של ריסוס בטון על בלונים נעווי-צורה?

חיפוי מבנה באבן הוא אופרציה לא פשוטה שמשפיעה באופן בלתי-נמנע לא רק על פני השטח של הבניין אלא גם על מסת המבנה עצמה.
אבן החפוי והמערכת הנושאת אותה היא עניין עבה וכבד וההתמודדות עימן מסרבלת באופן בלתי-נמנע את הגושים של המבנה.
ואכן לצד לא מעט מבנים שמתמודדים עם אילוצי האבן בצורה מעניינת יש מבנים רבים שנראים כאילו תוכננו לטיח ואז הולבשו, בניגוד לרצונם, בשלמת אבן שמתלבשת בקושי רב על כל העיגולים והזוויות.

חיפוי מבנה באבן בתלייה רטובה. מתוך אתר BneBeytcha.co.il

ישנו גם הסיפור המסתורי של התלייה היבשה באבן: לאחר שמערכת המבנה הושלמה ונאטמה בפני המים מורכבת אליה מערכת משנה של עמודים וקורות דקיקות ממתכת ועליהן נתלים אחד-אחד לוחות של אבן. בין הלוחות מירווחים שדרכם יכולים המים לחדור ולטפטף מטה על החזית הנסתרת שמאחורי האבן.
מדובר במאמץ עצום שכל תכליתו ליצור מעטפת בעלת משמעות אסתטית בלבד שאפילו אינה עוצרת את כל המים.
האבן, אלמנט כבד ומסיבי שיכול, לכאורה, לשמש כקיר נושא, נפרס דק-דק והופך למין ציפוי, ויניר דקיק שחזותו היא כל תכליתו (1), ציפוי שלפעמים אמור דווקא לשדר כובד ויציבות.

כציפוי, המראה, הצבע והטקסטורה של האבן הופכים לקריטיים, לא מעט בשל הרצון של האדריכל לקבל אבן שלא נראית כמו אבן, אלא דווקא כמו בטון או כמו טיח לבן, בסגנון הרטרו התל-אביבי או אולי בגוון צהבהב מדברי שדווקא אותו לא ניתן להשיג בארץ.
לכן יש לא מעט יבוא של אבן מסין, מספרד, או מכל מקום אחר, צעד לגמרי נורמלי בכלכלה הגלובלית שבכל זאת מרגיש לי קצת מוזר.

בעקבות תחושתי שהחיפוי באבן יוצר קשיים הן בשלב הבחירה של הגוון והטקסטורה של החומר והן מבחינת סירבול הביצוע חשבתי של רעיון של מוצר בנייה חדש – בלוקי-בלטות.

הרעיון הוא לשלב אריחים (בלטות) מטרצו ('שומשום') עם בלוקי בטון חלולים ליצירת מוצר אחד שיכול לשמש לבניה נקייה.
דמיינו שלוקחים את חלקה התחתון של הבלטה המוכרת- זה שעשוי מבטון אפור רגיל- ובמקומו שמים בלוק בטון חלול.
כך מקבלים בלוק בנייה מבודד רגיל שפניו החיצוניות עשויות מיציקה דקורטיבית של בטון או של בטון ואגרגט מלוטשים עם גימור הדומה למרצפות הטרצו המוכרות.
כיון שהציפוי החיצוני והבלוק הם אותו חומר כמעט – בטון – אין סיכוי להיפרדות של שתי השכבות.
כך מקבלים מוצר שמהווה מילואת קיר וחיפוי בעת ובעונה אחת ואינו מצריך ציפוי נוסף לאיטום או חיפוי ליופי ועמידות או תוספות מיוחדות לבידוד מחום וקור(2).

גוונים לאריחי טרצו מתוך האתר Balatot.co.il

התוצאה יכולה להיות מעניינת ושימושית כיוון שאת הטרצו ניתן לגוון באינספור גוונים לפי בחירה מדוייקת של האדריכל, והטקסטורה של אריחי השומשום העדינים יכולה להיות מאוד יפה.
היצירה של בלוק בנייה – בלוק רחב מספיק שיש בו חללים שמשמשים הן לבידוד טרמי והן למילוי בבטון ליצירת הקונסטרוקציה הנושאת – בלוק שפניו החיצוניים חלקים ויפים – יוצר מוצר המאפשר לבנות את הקיר ב'מכה אחת' מבלי לחזור ולחפות אותו לאחר הבנייה.

בבחינה מעמיקה יותר יש לפתרון כזה מספר מגבלות:
ראשית, גמר הטרצו, כפי שהוא מבוצע במרצפות, אינו עומד טוב בחשיפה למים ולחומצות של הגשם והמזהמים.
הפתרון לכך הוא שימוש בתערובת בטון חלקה אך ללא ליטוש – בדומה למעשה לאריחי המדרכה המוכרים – האבן המשתלבת או ה'אקרסטון' ודומיו, שעמידים, מן הסתם, במים ובחומרים תוקפניים אחרים.

שנית, שוק הבנייה לא כל-כך אוהב, כרגע לפחות, בנייה נקייה שמאיטה את ביצוע השלד ומצריכה תשומת לב רבה כבר בשלבים הראשוניים של הבנייה.
נדמה לי שהקבלנים מעדיפים לגמור את השלד כמה שיותר מהר ואז להתפנות לעבודות הגמר מבפנים ובחוץ עם קבלני משנה מתמחים. זאת למרות שיש טענה שבנייה נקייה מהירה יותר מבנייה של קיר ולאחר מכן חיפויו.

השוואה בין זמני בנייה של קירות בבנייה נקייה ובחיפוי. מתוך האתר של  'ספקטרה-גלייז'

מכאן אפשר להוליד וריאציה של הרעיון והיא יצירה של אבני חיפוי מבלטות – לוחות טרצו שישמשו לתלייה על הבניינים בחיפוי יבש או רטוב. אלא שבצורה כזאת מאבדים את הבנייה הנקייה שכה קוסמת לאדריכלים, את התחושה שמוצר אחד עושה את כל העבודה ולכן יש בו מן סוג של אמת, שהחיפוי או הטיוח מסתיר באיזשהו אופן.
בכל מקרה, אם מחפשים חומר חיפוי בגימור 'מלאכותי' למבנים קל וכדאי יותר להשתמש בווריאציות של קרמיקה ושל גרניט פורצלן הניתנות לגיוון אינסופי לא רק בצבע אלא גם במרקם ובדוגמא.
(ואגב שאלה – האם יש שיטה או תקן לתלייה של אריחי גרניט פורצלן או שהדבקתם היא הטכניקה היחידה?)

הבעייה השלישית היא שהרעיון אינו מקורי כל-כך.
חיפוש שטחי באינטרנט שיש מספר חברות בבריטניה ובארה"ב שמייצרות בלוקים מבודדים לבנייה נקייה.

למשל חברת Lignacite הבריטית שמייצרת בלוקים שעשויים מתערובת בטון עם אגרגטים צבעוניים ופיגמנטים שמשמשים לבנייה נקייה.
רוב הבלוקים הם בלוקים מלאים, שיש להשתמש בהם כמו בלבנים, בדומה ללבני הסיליקט אבל כנראה עמידים מהם במים, אך החברה מייצרת גם בלוקים חלולים – אף על פי שהם פחות מומלצים לשימוש חיצוני (עפ"י אתר החברה).

ספריית 'רסקין' באנגליה בתכנון האדריכלים מקורמיק-ג'יימסון-פריצ'ארד ובבנייה מבלוקי 'ליגנסייט', מתוך אתר החברה.

בלוק ספקטרה-גלייז עם טקסטורה, מתוך אתר החברה.

חברה אמריקאית בשם Spectra-Glaze מייצרת בלוקים חלולים עם גמר על בסיס גלזורה של קרמיקה שהופכת בתהליך הייצור לחלק מן הבלוק. גימור מסוג כזה הוא עמיד מאוד וניתן כמובן לגוון אותו ולתת לו שלל מרקמים.

בלוקי Spectra-Glaze

בשני המקרים כיוון שמדובר בנייה נקייה יש צורך במוצרי פינה מיוחדים, שיש לתכנן ולהזמין אותם מראש, אולי סיבה נוספת לכך שהאדריכל והקבלן הישראלי לא כל-כך אוהבים כאלה מוצרים.

בלוק קטום לפינות של 'ספקטרה-גלייז'

אגב, ישנם גם אריחי טרצו שמשמשים לחיפוי קירות, וגם אריחי בטון מיוחדים שיכולים לשמש לחיפוי ומן הסתם ישנם עוד מוצרים דומים רבים שהייתי מאתר לו הייתי יודע לחפשם בצרפתית, איטלקית וגרמנית.

אז מה היה לנו? רעיון לא רע – אבל לא מספיק טוב, ומוצרים מעניינים שהיה נחמד אם מישהו היה מייצר כדוגמתם בישראל.

וגם מחשבה: כל אדריכל רוצה שיהיו זמינים לו עוד ועוד חומרים מגוונים ומיוחדים. אבל, אולי, ככל שגדל הכוח לבחור גדל גם הכוח להזיק.
ככל שיש יותר ויותר חומרים וגימורים הסביבה הופכת עמוסה יותר ומקושקשת ומעט האחידות הסגנונית שכפו פעם האילוצים החיצוניים על המתכננים והלקוחות הופכת לקרנבל ססגוני ומעייף.

1) נושא החזית והחיפוי, שהיה ועודנו אחד הנושאים המרכזיים של האדריכלות הבינלאומית בשנים האחרונות, לא קיבל בישראל התייחסות תיאורטית או מעשית מספקת ולמרבה הצער גם מאמר זה לא יעמיק בו. כדאי רק להזכיר את התזה של אייל וייצמן בדבר השימוש בחיפוי האבן הירושלמית להאצלת הקדושה של העיר על עוד ועוד מרחבים.

2) פרט לפתרון גשרי הקור בעמודים ובקורות.

לרגל התערוכה החדשה שנפתחה בבית האדריכל ועוסקת במבנה מפעל הטקסטיל הנטוש 'אופ-אר' באופקים, רציתי להציג תמונות שצילמתי לפני כמה שנים בשכונת בנה-ביתך באופקים. מדובר בשכונת הוילות החדשה יותר השוכנת בפאתיה המזרחיים של העיר.

בניגוד למפעל, שמן התמונות שראיתי עד כה נראה מאוד מרשים, ניתן להניח שהאדריכלות של הוילות לא ניכפתה על יושביהן אלא גובשה במעורבות, לפחות חלקית, של הדיירים.

הוילות שצולמו לא מייצגות כמובן חתך סטטיסטי של טיפוסי הבנייה בשכונה, אלא רק מבנים ששבו את עיני.
למרות זאת, מעניין לציין את הנוכחות של מאפיינים 'דה-קונסטרוקטיביסטיים' בכמה מן הוילות ואת האופן שבו משתלבים מאפיינים אלה בתחביר גגות הרעפים שמאפיין את אדריכלות 'בנה-ביתך'.
הדימיון בין הוילות רומז לכך שאדריכל אחד תכנן אותן, אך לצערי אין לי את שמות האדריכלים שתכננו את המבנים או את הכתובות המדויקות – ואני אשמח על כל מידע שיעבירו אלי.

 

ניתן גם לציין את הצבעוניות העזה, שמאפיינת את וילות בנה-ביתך שנבנו בשנים האחרונות, גם באזורים יותר מבוססים, שלידה נראים השפריץ וגג הרעפים האדום של הוילות משנות ה-80 כמופת של עידון.

לצד אלה, אני תמיד אוהב לראות אנשים שמפסלים ומעטרים את ביתם, גם אם, ואולי בגלל שהתוצאות נראות מעט סוראליסטיות.

באר-שבע, שיכון לדוגמא, מעבר פנימי בשכונת הקוטג'ים (תכנון: יסקי-אלכסנדרוני)

בראשית שנות ה-60 נבנה, ביוזמת משרד השיכון, 'שיכון לדוגמא' בבאר-שבע.
צוות התכנון, בראשותו של אברהם יסקי, כלל את משרד יסקי-אלכסנדרוני, את משרד ברעלי-קיסילוב (חברת 'תכנון'), את נחום זולוטוב ואת דני חבקין, את משרד כרמי-מלצר-כרמי ואת האדריכלים צ'צ'יק וקומפורטי ממשרד השיכון. על תכנון הנוף היה אחראי משרד מילר-בלום.
הצוות יצר תכנית בינוי לשכונת מגורים בת כ-4400 יחידות-דיור ובמסגרתה תיכנן כל משרד אדריכלים מבנה, מבנן או מספר מבנים.
בסופו של דבר נבנו רק חלקים מן התכנית.

השיכון לדוגמא היה חדשני, חריג וייחודי בנוף הבנייה למגורים בישראל, הן ביחס למה שנבנה לפניו והן ביחס להתפתחויות מאוחרות יותר.
ככזה זכה להתייחסות ביקורתית נרחבת, הן בעת בנייתו והן כיום: השיכון זוכה לאיזכור נרחב אצל אבא אלחנני(1), אצל צבי אפרת(2) ואצל שרון רוטברד(3).

בשלושת הספרים, ומן הסתם גם בקטעי העיתונות מן התקופה, הפרוייקט מוצג בתצלומים שנעשו בעת הבנייה או זמן קצר לאחר מכן, בתמונות שחור לבן הרואיות ובהם נראים מבנים חדשים, נקיים וחדי-מיתאר על רקע נוף המדבר הצחיח.

בטקסט, לעומת זאת, ניתן לאתר נימה אחרת הרומזת ל'כל בעיות הבינוי של אותה שכונה'(4), על שיכוני השטיח שנבנו בה ש'רובם הפכו לסלאמס, המגובבים בתוספות בנייה מאולתרות של דיירים…', על בלוק רבע הקילומטר ש'הושחת…והוגדר על ידי אברהם יסקי, מתכננו, כ"ניסיון מודע שנכשל לחלוטין"'(5), ועל התושבים שטענו ש'אזור השטיח מזכיר "גטו" (6).

לא מזמן ביקרתי בשיכון לדוגמא בבאר-שבע וצילמתי מספר תמונות.
הפנורמה של בלוק הרבע-קילומטר הוצגה בפוסט הקודם. כאן צירפתי תמונות נוספות של הבלוק (תכנון: יסקי-אלכסדרוני) תמונות משכונת השטיח שתיכננו חבקין וזולוטוב, ותמונות משכונת הקוטג'ים מחופי השפריץ (שגם היא שכונת שטיח) שתכננו יסקי ואלכסנדרוני.

הקוראים ישפטו איך עמד השיכון לדוגמא במבחן הזמן.

1 אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 70-71, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. 

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 327-350, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

3 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 553-637, הוצאת בבל, תל-אביב.

4 אלחנני, עמ' 70
5 אפרת, עמ' 339 
6 רוטברד, עמ' 577

 

בלוק הרבע-קילומטר, מבט לקומה מפולשת

בלוק הרבע-קילומטר, חזית אחורית

בלוק הרבע-קילומטר, מבט

בלוק-הרבע-קילומטר, חזית קדמית וגינת משחקים

בלוק הרבע-קילומטר, מעבר בגשר מתחת למבנה, לעבר הכניסות

בלוק הרבע-קילומטר, מבט מבעד לעמודים

שכונת השטיח – המעבר המקורה

שכונת השטיח – המעבר המקורה, פתוח מצידו.

שכונת השטיח – המעבר המקורה

שכונת השטיח – מעבר מקורה

שכונת השטיח – גינה פנימית

שכונת השטיח – מבט מאזור חנייה לחזיתות המבנים.

שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי

שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי

שכונת הקוטג'ים – מעבר מקורה

שכונת הקוטג'ים – פרט

שכונת הקוטג'ים – פרט

באחרונה פורסם שחוקי העזר העוסקים בחישוב שטחי מרפסות בבניין מגורים עומדים להשתנות. התקנה שהגדירה שרק מרפסות עם קירוי בגובה שתי קומות יוכרו כמרפסות לצרכי חישוב שטחים ואגרות השתנתה כך שגם מרפסת בגובה קומה אחת תוכר לצרכי רישוי.
הדבר ככל הנראה ישוב ויעודד את הקבלנים לבנות מרפסות רגילות, והמרפסות הקופצות אליהן הורגלנו בשנים האחרונות יעלמו מן הנוף.
מכאו מתבקשת מסקנה אחת מיידית – זה הזמן להשקיע בעסק של תריסים וחלונות אלומיניום.

ובכל זאת, סוגיית המרפסות הקופצות מאירה סוגיות מעניינות השוכנות על התפר שבין הכלכלה, החוק, העיצוב והתרבות.
הכלכלה היא הראשונה: היזמים והקבלנים מניחים – ככל הנראה בצדק – שאף דייר לא יוותר על שטח דיור רגיל לטובת מרפסת. כי צריך להיות ברור שהחוק מתיר בניית מרפסות בכל גודל שהוא – אלא ששטחן יגרע מן השטח העיקרי המוקצה לדירה וגם האגרות וההיטלים שייגבו עבורן יהיו כאילו היו שטח דיור רגיל.

כאן נכנסת התרבות האדריכלית שמפיצה ומציפה את ההנחה שהמרפסת היא דבר טוב שיש לעודד אותו – כלומר יש למצוא דרך להתמודד עם כשל השוק שנוצר ושמונע בניית מרפסות.
ההנחה האדריכלית בדבר סגולותיה של המרפסת נובעת ממספר מקורות.
הטיעון השימושי מניח שלמרפסת יש תפקיד חשוב באיכות החיים של הדייר הישראלי באקלים המקומי החם. זאת למרות שמרבית הישראלים הבהירו במעשים שאינם משתמעים לשני פנים שהם מעדיפים להגדיל את שטחי הדיור על חשבון המרפסת. זאת גם למרות שמרפסת סגורה בתריסים ובזכוכית יכולה להיות שימושית אף יותר, ולתפקד, בתכנון נכון, הן כמרפסת והן כחדר.

הטיעון האסתטי מניח שבניינים עם מרפסות יהיו יפים ומעניינים יותר.
אין ספק שבאדריכלות המודרנית שויתרה על העיטור של פני השטח, בייחוד בהקשר של דלות החומר הישראלית, המרפסת היא כלי כמעט יחיד להעניק לחזיתות מבני המגורים את הפלסטיות שתציל אותן משיממון ויזואלי. למרבה הצער דווקא המרפסות היפות ביותר, מרפסות הסרט של הבאוהאוס לוקות בחוסר-שימושיות קיצוני בהיותן צרות וארוכות. מרפסות בעלות פרופורציות שימושיות הן בדרך כלל דלות יותר, בייחוד כשלמימדים הסטנדרטיים מצטרפת בדרך-כלל הימנעות ממעקות בנויים או מקושטים ומשימוש בעמודים, משרביות וחלקי קירות.

יש טיעון תרבותי שרואה במרפסת חלק ממסורת אדריכלית ישראלית הקושרת אותנו לבנייה ים-תיכונית, ולאחווה החברתית של הכפר היווני המדומיין.
כל אלה הן, כמובן, הנחות תלויות תרבות ותלויות נקודת תצפית שאין שום הכרח לקבל אותן. הן מבטאות שיקולים שימושיים וטעמים אסתטיים שאין להם מדדים אובייקטיבים מוסכמים והן תלויות מצב כלכלי, נסיבות וטעם אישי שיכולים להשתנות גם באותה דירה ואצל אותו דייר לאורך זמן.

אך כשהנחות אלה הופכות לתקנות, לחוק שיש לאוכפו, נכנסים לתמונה כללי התיחמון והאנטי-תיחמון – קצת כמו המחיקון והאנטי מחיקון – שמאפיינים את מערכת היחסים בין הרשות הישראלית לבין נתיניה.
כבר למדנו שאם יש מרפסת שניתן לסגור – הדייר הישראלי יסגור אותה.
אבל אז הוא מרוויח משהו שלא מגיע לו – וזה אולי לא כל כך חשוב אבל מאוד מרגיז את כולם, וגם משנה את חזיתות הבניין ואת חזות הרחוב מבלי לקבל אישור מהציבור בדמות השכנים או העירייה – וזה קצת יוצר משמעותי.

מסיבות שונות לא נאכף החוק האוסר על סגירת המרפסות ללא היתר.
אולי משום שהעיריות חשו שזו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אולי כי (כמעט) כולם היו עבריינים ולעיריות לא היה מספיק כוח אדם לטפל בנושא.
אולי בגלל שקל לפרק את התריסים ואז כשמגיע צוות ההריסה הוא מגלה שאין סגירה ואין תריסים והמרפסת פתוחה כביום תכנונה.

יש לי הרגשה שאילו העיריות היו יכולות לקנוס ולא להרוס הטיפול במרפסות היה הופך למקור להכנסה שוטפת לעירייה כמו אכיפת חוקי החנייה בתל-אביב.

מכיוון שלא ניתן לאכוף את החוק מחד אבל צריך מרפסות מאידך הוחלט בשנת 1992 ע"י שר הפנים דאז אריה דרעי ובעצתו של האדריכל דן איתן (1) למנוע מרפסות בנות קומה אחת ולעודד מרפסות כפולות קומה שאותן קשה הרבה יותר לסגור.

מרפסות קופצות (המושבה האיטלקית ת"א בתכנון ל. רובננקו)

כלומר נוצר סידור בו האדריכלות אוכפת את עצמה – שינוי הצורה והמבנה של המרפסת אמורים להשיג את המטרה של שמירה על הצורה והמבנה המקורי של המרפסת.
אלא שאין ארוחות חינם ומרפסת שהיא השוטר של עצמה לא יכולה להראות כמו מרפסת רגילה: וכך נוצרן החזיתות המדלגות והמרצדות שמאפיינות את האדריכלות המגורים הישראלית של שנות ה-90.
וכך בעייה אסתטית אחת של חזיתות מונוליטיות העשויות תריסי פלסטיק זולים וסגירות לא אחידות הוחלפה בבעייה אסתטית אחרת של תזזית ויזואלית. מן הבחינה הפונקציונלית המצב התדרדר כי למרפסת המקפצת יש בעיות של פרטיות ורעש ביחס למרפסת שמעליה, בעיות שהופכות את היחסים עם יותר מדי שכנים – מלמעלה, מלמטה ומן הצד – לקצת יותר מדי אינטימיים משנחוץ.
אמנם, בתכנון נכון הבעיות האלה הן פתירות – וניתן לראות דוגמאות מעטות לכך – אך כיוון שהן מסבכות ומייקרות את התכנון ואת הבנייה לא היה להן סיכוי אצל הקבלן הישראלי.

כל המסכת הזו מאפיינת את הניסיונות הנואשים המאפיינים את התרבות בישראל להרוג זבובים באמצעות פילים, להיכנס לחיי האזרחים ולחנך אותם בכוח, לגבב אילוץ על גבי אילוץ, חוק על גבי תקנה כדי להשיג מטרה שניתן אולי היה להשיג באמצעים פשוטים הרבה יותר.
ודוק, אם כל הסגירות היו בתריסי עץ ולא בתריסי הפלסטיק, או אולי רק בתריסי פלסטיק דקים יותר, עדינים יותר ואחידים – הכל היה נראה יותר טוב. אך איך ניתן לפצח את הגנאולוגיה של הכיעור הישראלי וליצור מרחב ציבורי יפה? – זו הרי כבר כמעט קלישאה לומר שתריס הפלסטיק הוא מעין סמל לישראליות – רעיון מוכר אך מתוחכם, שמתגלם מחדש בחומרים פשוטים, זולים אך עמידים, מתחיל כפתרון נועז ומקורי לבעייה אמיתית אך מהר מאוד מתפשט לכל מקום בצורה שהיא על גבול החוקיות ואף פעם לא מצליח להיות אלגנטי.

אז לאור חוסר רצונם הקולקטיבי של הישראלים במרפסת – חוסר רצון שאני מבין היטב כי חדר תמיד יהיה שימושי יותר ממרפסת – צריך פשוט לוותר. מי שרוצה מרפסת – שישלם עליה בשטח עיקרי. כל האחרים ישארו ספונים לבטח בתוך דירותיהם.

אבל יתכן שיש פיתרון – במקום ליצור אילוצים והגבלות שישאירו את המרפסות פתוחות צריך לתת יתרון וכדאיות בשמירת המרפסת פתוחה.

והרי יש רק דחף ישראלי אחד חזק יותר מהדחף לסגור מרפסת (2).

יש רק יתרון אחד של המרפסת שהתריסול לא יכול לתת לו מענה – המנגל.

אם יש לך תריסים במרפסת אתה לא יכול לעשות 'על האש' כי העשן ייכלא, יחדור לתוך הבית, ריחו ידבק לתריסים – ובכלל, מנגל עושים בחוץ, מנפנפים תחת השמש הקופחת. חוויות החוץ הישראלית קשורה בעבותות לגריל, והדחף הוא כה חזק שגם איי-תנועה תמימים לא ניצלים ממנו.

גריל עם ארובה במרפסת דירה באנטליה, תורכיה

לכן צריך לייצר מרפסות שאפשר למנגל בהן, מבלי להסתבך בריב שכנים. התורכים כבר פתרו את הבעייה ובאנטליה ניתן לראות מרפסת מעל מרפסת כשבכל אחת יש מנגל בנוי, גריל שמחובר לארובה שמושכת את העשן מכל הקומות למעלה אל-על ומשחררת אותו הרחק מן הדירות. כך ניתן לעשות מנגל במרפסת מבלי למרר את חיי השכנים ולהנות מחווית החוץ האולטימטיבית, שתי דקות מהמטבח ומול הטלוויזיה.

לדעתי מרפסת שעושים בה על האש לא תיסגר כל-כך מהר – ואז באמת נוכל להתרווח במרפסת ולהרגיש ים-תיכוניים.

1 האם זה מקרה שהמרפסות המדלגות הושקו במקביל להסכמי אוסלו והן גוועות ביחד עימו, במעין גל של נוסטלגיה לעבר מיתולוגי שבו המרפסות היו פתוחות, השכנים היו חברים והחיילים היו גיבורים?

2 אפשר להרחיק לכת ולומר שאם סגירת המרפסת היא כמו סיפוח השטחים, המנגל הוא כמו בית המקדש.

לפני כשבועיים התפרסמה בהארץ נדל"ן כתבה שעסקה בתהליך המתהווה (1) של שיקום מרכזי הערים ולמולו בתהליך המתמשך של התפתחות מרכזים מסחריים גדולים בשולי הערים ומחוץ להן.

בכתבה אומר היועץ הכלכלי תמיר בן-שחר שבאזור כרמיאל יש מספיק כח קנייה לקיים גם מרכז עיר שוקק וגם קניונים באיזור התעשייה של העיר.

הרעיון שבעצם המרכז העירוני הקיים ומרכזי הקניות שבשולי העיר אינם בהכרח סותרים זה את זה הוא רעיון מעניין.

יתכן שבעולם אידיאלי כל מערך המסחר שמתקיים היום בישראל יכול להתקיים ברחוב עירוני.
רחוב כזה לא יהיה רחוב כמו דיזנגוף או מדרחוב בן-יהודה אלא יותר כמו שדרה ניו-יורקית מרכזית. בישראל, רוב הרחובות הראשיים בערים הם רחובות מסחריים בקנה-מידה שכונתי, שהוא נעים מאוד אך אינו יכול להתמודד לא אם נפחי התנועה של מרקם מסחרי מודרני – אפילו אם מניחים את קיומה של רכבת תחתית – ולא עם הגודל של החנויות והמערכים הנלווים להן.
אם את רחוב מנחם בגין ואת דרך נמיר בת"א בתל-אביב (ואת שדרות רגר בבאר שבע, ואת דרך משה דיין בראשל"צ) היו מתכננים לא ככביש מהיר עם מגדלים מבודדים לאורכו אלא כבלוקים עירוניים רציפים ומעליהם מבנים רבי-קומות- משהו כמו עשרה קניוני עזריאלי עם קולונדה, צמודים זה לזה – אולי היה ניתן לאכלס שם מסחר שהיה מייתר את הקניונים הפריפראליים במטרופולין (2).

אבל מרכזי הערים הקיימים כנראה לא יוכלו, כמה שלא ישפצו וימתגו אותם, לדחוק את הקניונים ולחזור למעמד שאולי היה להם עד שנות ה-70.
הם יוכלו להשתקם ולחיות לצידם של הקניונים כחלק ממערך הולך ומתרחב של סביבות מסחריות מגוונות בחברה שרמת החיים שלה, בסופו של דבר, עולה כל העת.
כי אולי אין פה משחק סכום אפס שבו כל התפתחות של מסחר בשולי העיר בהכרח פוגעת במרכז. אולי למרות עיקרון גיוון השימושים, מגורים איכותיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם פעילות אינטנסיבית של מסחר ובילוי.

לכן השלב הבא בשיפור הסביבה העירונית בישראל, הוא להתמודד עם הקניון והסביבה שהוא יוצר ולקשור אותה למערך העירוני (3).
לכאורה, מדוע לטרוח? – הקניונים מצליחים, האנשים נוהרים בהמוניהם והיטלי ההשבחה זורמים לקופת העירייה. למה להשקיע שקל אחד מיותר באזור הקניונים?

הסיבה היא שלעיר הישראלית מגיע יותר, הרבה יותר.

גם אם הקניונים לא טובים לעיר כפי שהיינו רוצים לראות אותה, בסופו של יום הרבה מאוד אזרחים מבלים שם הרבה מאוד מזמנם.
זה כמובן הופך אותם לחלק מרכזי ומהותי של העיר.

זאת ועוד, בלא מעט מקרים קניון אחד מוליד סביבו קניונים נוספים ונוצרת סביבה עירונית שאין בה רק חניון ופנים-קניון- בלי שום מרחב ציבורי – אלא תחום ציבורי נרחב שעליו צריך לקחת אחריות.
הדוגמאות הן רבות – אזורי התעשייה של ראשון-לציון, של נתניה, האזור של קניון חיפה ומרכז הקונגרסים, אזור דרך חברון בבאר-שבע ועוד.

אזור קניון איילון בגבול רמת-גן, בני-ברק ותל-אביב הוא דוגמה מובהקת לסביבה עירונית שנוצרה סביב קניון.
האזור, שהיה אזור תעשייה מוזנח במיוחד הפך בהדרגה למוקד מסחר עירוני מובהק שיש בו, גם מחוץ לקניון, עוגנים של מסחר כללי כמו סופרמרקטים ומסחר מתמחה, בעיקר בתחום העיצוב והציוד לבית.
במקביל הולכים ומתפתחים בו משרדים – שני המגדלים של ב.ס.ר הם דוגמא מובהקת. למעשה אם מרחיבים רק במעט את המבט מגלים שגם אזור המשרדים והבילוי של רמת-החייל הוא קרוב מאוד.
בשולי המתחם מתקיימות גם פונקציות ציבוריות – בראש ובראשונה פארק הירקון שנושק לחניונים של קניון איילון, אבל גם מוזיאון רמת-גן שוכן ממש ליד, האיצטדיון ואפילו בתי-המשפט העירוניים.
באזור קיימות ומתוכננות גם תשתיות תחבורה ענפות – חלקן, כמו כביש איילון מזרח, הן הרסניות, וחלקן, כמו הרכבת, ציבוריות וברות-קיימא.

לפיכך ניתן לומר שאזור קניון איילון הוא מרכז עירוני מובהק. למעשה מרכז מטרופוליני מישני של כל גוש דן, שמתקיימים בו כל שימושי הקרקע פרט למגורים והוא רלוונטי הרבה יותר לתושבי המטרופולין מהמרכזים של רמת-גן וגבעתיים גם יחד: תושבי המרכז רשאים לספור מתי בפעם האחרונה הם היו ברחוב ביאליק שהוא המרכז המסחרי של רמת-גן ומתי בקניון איילון.

אבל כל ניסיון לתמרן ולהשתמש באזור, אפילו ברכב, הוא משימה מתסכלת ביותר. בהעדר מדרכות סבירות התמרון הרגלי באזור הוא חוויה קשה ומסוכנת, ואם בייאושך אתה מנסה לצלוח ברכב את המרחק הקצר מה"דיזיין סנטר" לקניון איילון אתה צפוי לשעה ארוכה של תמרונים סבוכים וחיפוש חנייה מייגע (4).
החזות הכללית של האזור כולו גם היא עלובה ביותר. אין בו צל או פינות ירוקות, רק שלטי ענק וגדרות מתכת מרקיבות – ואם פרנסי הקניונים וחנויות הענק חושבים שזה גורם לנו לבלות יותר זמן בקניון, במקום בחוץ – הם טועים.

אמנם חלק הבעיות באזור הן באחריותה הישירה של עיריית בני-ברק שבהיותה אחת מן העיירות העניות ביותר בישראל אין ביכולתה לפתח את אזור התעשייה והמסחר שלה בצורה הולמת. אבל גם אזורי הקניונים של ראשון או נתניה, שהם מסודרים מעט יותר, נעדרים תשתית למי שמעוניין להשתמש בהם כמכלול – אפילו ברכב.
נדמה שהמתכננים שבויים בתפישה של קניון או מבנה משרדים בודד באזור תעשייה שאליו אתה מגיע מרחוק עם הרכב ואותו אתה עוזב עם הרכב, מבלי לצאת מתחום המגרש הבודד – גדול ככל שיהיה.
אבל באזור שמכיל הרבה קניונים, משרדים ומוקדי בילוי ומושך כמות גדולה מאוד של תנועה להרבה אנשים נוח הרבה יותר לנוע רגלית בין מוקד למוקד. באזור בו יש תחנת רכבת סמוכה, כדאי מאוד – גם לקניונים ולעיריות – שיהיו פתרונות נוחים להגעה אל התחנה וממנה – אולי אפילו באופניים.
במוקד עירוני כזה צריך לדאוג לזרימה נוחה של התנועה בין המוקדים השונים, לא רק פנימה והחוצה מהקניון, ולתכנן את התנועה והחנייה בהתאם.

השלב הראשון,אם כן, הוא להבין שאזורי המסחר שנוצרו באזורי התעשיה של הערים הם למעשה מרכזים עירוניים, אולי יותר כאלה מהמרכזים הותיקים, ועל העיריות לטפל בהם ככאלה.
לא להמתין שההזנחה וחוסר הנוחות בשימוש ידחפו את הציבור החוצה לעבר מרכזים מסחריים בתחומי המושבים והמועצות האזוריות אלא לחשוב כיצד לשפר כל הזמן את הנוחות והשימושיות: את האיכויות העירוניות של מרכזי המסחר באזורי התעשייה.
מדרכות נוחות ומרווחות, הצללה, עצים, גינות וברזיות יכולים לתרום.
שילוט מכוון לנוסעים ולהולכים ברגל והכוונה אלקטרונית לחניונים בוודאי יכולה לסייע.
ובעתיד – תכנון עירוני שמאפשר התמצאות קלה והתקדמות נעימה בסבך המרכזים המסחריים המתחרים.
על שליטה בשילוט אפשר כנראה רק לפנטז.

נחל הירקון ליד קניון איילון

השלב הבא הוא שילוב של פונקציות ציבוריות באזור הקניונים.
לא רק הנחלים והפארקים שסביבם – או צריכים להיות סביבם – שמשום מה תמיד נמצאים בשכנות קרובה לאזורי התעשייה והקניונים (5): אם תל-אביבים מגיעים לקניון איילון לעיתים יותר תכופות מאשר הם מגיעים לבית-אריאלה אז אולי הספריה הגדולה בגוש-דן צריכה להימצא בסמוך לקניון איילון (6).
הספריה עצמה ודאי תצא נשכרת מכך. ככל שלאנשים יהיה קל ונוח יותר להגיע אליה יותר ישתמשו בשירותיה.
גם הציבוריות תרוויח.
לספריה, או לפונקציה ציבורית דומה יש איכות חתרנית כשהיא שוכנת ליד קניון וסותרת במהותה את הקפיטליזם הצרכני הרדוד שסביבה (7).
הנוכחות הציבורית הזאת חשובה יותר באזור הקניון מאשר בשכנות לבית המשפט והמוזיאון, או באמצע הקמפוס (8).

השלב האחרון הוא שזירה של המרכזים החדשים והפריפראליים למרכזים העירוניים הותיקים וחיבורם למרקם שסביבם בכדי להשלים מערכת עירונית רציפה, יעילה ומשולבת.

פרוייקט ספריה בקניון

תכנון עירוני המתעלם מהמרכזים העירוניים שבשולי הערים ומקווה להכחדתם, כדי לחזק את מרכז העיר המסורתי, הוא תכנון עירוני הבוחר לעצום את עיניו מול המציאות.
על המתכננים, האדריכלים והמעצבים להפנות את תשומת ליבם גם למרחבים העירוניים של השוליים המסחריים, הקניוניים, התעשייתיים של העיר ולהעניק להם איכויות של נוחות, נגישות, שימושיות ויופי.

1. למעשה כבר בשנות השמונים נעשו מהלכים מוצלחים מאוד של שיקום עירוני, למשל במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב (1987) ובנחלת-שבעה בירושלים (ע"י נחום מלצר).
2. רעינות בנושא יש באתר של יודן רופא.
3. מכאן ואילך הכוונה במילה קניון תהיה למרכזים מסחריים שנמצאים בשולי העיר ובדרך כלל באזורים תעשייתים. קניונים שנמצאים במרכז של עיר כמו דיזינגוף סנטר או קניון באר-שבע ראויים להתייחסות אחרת. קניונים באזורים חקלאיים לא צריכים להתקיים.
4. המצב כנראה ישתפר כשתושלם מערכת המחלפים באזור.
5. נחלים וקניונים – נחל הירקון באזור קניון איילון, נחל באר-שבע ליד הביג, יובל נחל רפאים ליד קניון מלחה.
6. פרוייקט הגמר שלי בטכניון, בהנחיית רפי סגל, עסק בתכנון ספריה בתוך קניון איילון.
7. כמו ערבי השירה שאנשי 'מעין'ערכן בסניף של מקדונלדס.
8. אם כי חייבים להודות שגם להעמדת הספרייה בשכנות לבסיס צבאי יש איכות חתרנית מסוימת.

פרוייקט ספרייה בקניון