בעקבות הגיליון הרביעי של המגזין בלוק 'ערים זמניות', עלו בראשי כמה מתווים, סקיצות למאמרים שיעסקו בזמניות כפי שהיא מתבטאת במרחב הישראלי.
אילו הם ראשי-פרקים, מראי-מקום בלבד, שבאופן זמני מתחלקים לכותרות וכותרות משנה.
יום אחד אולי יתאחדו לכדי משהו אחד שלם – או שלא.
הזמני הוא הרי הקבוע.

שער הגיליון הרביעי של מגזים בלוק

אוהל מועד, הסוכה והמאחז – מבנים זמניים מראשית ישראל ועד הציונות הדתית
למבנים הזמניים יש מקום מרכזי ביהדות, הן במיתוס, למשל אוהל מועד – מקדש זמני ונייד, והן בהלכה, בדמות הסוכה – סמל נצחי לבנייה זמנית.
השימוש במבנים זמניים היה מאפיין של הציונות מראשיתה: מחומה ומגדל(1), דרך הבדונים והפחונים של המעברות (2) וכלה בקראוונים שיועדו למתנחלים, אח"כ לעולים החדשים ועכשיו שוב למתנחלים לאחר פינויים מגוש קטיף: בישראל המבנים הזמניים תמיד בשימוש, תמיד במרכז העניינים.

חומה ומגדל

מתנחלי הציונות הדתית הגדילו לעשות והפכו את המבנה הזמני – הקראוון, ואת הישוב הזמני – המאחז, לסמלים שהם משמעותיים יותר ממבני ומישובי הקבע.
מה סוד הקסם של המבנה הזמני עבור הציונות?
עד כמה הוא מבטא את היותה פרוייקט צבאי במהותו, פרוייקט מתמשך הנמצא בתנועה קדימה כל העת, ועד כמה הוא מבטא כמיהות יהודיות עמוקות יותר – של שלילה מתמדת של ישיבת הקבע וכמיהה לנדודים ולגלות?

תמיד זמניים 1 – הנדודים הפנימיים של הציבור הדתי לאומי – פינוי כפוי ותנועה יזומה במרחב הארצישראלי.
בהמשך לכך, לפעמים נוצרת תחושה שהציבור הדתי-לאומי נמצא בתנועה מתמדת: ממגורים בארץ להתנחלויות בשטחים, ולאחר שאלה התבססו למאחזים שכנים.
לצד תנועה זו מתקיימת מגמה של מעבר מן ההתנחלויות לישובים חדשים בנגב (כמו הישוב החדש 'מרחב-עם' ליד ירוחם) או לשכונות מעורבות ולישובים ערביים בתוך ישראל (בעכו או בפקיעין). כל זה בשל משימת ייהוד הארץ שהפכה לנשמת אפה של הציונות הדתית.
בה בעת מתנחלים מאבדים את בתי-הקבע שבנו ברצועת עזה וחוזרים לגור בישובים זמניים כמו ניצן,יתד ויבול, בהמתנה לישובי הקבע החדשים שהובטחו להם.
האם יש פשר לתנועה התזזיתית הזו?

תמיד זמניים 2 – על הארכיטקטורה של מחנות הפליטים הפלסטיניים
מאז 1948 חיים אלפי פלסטינאים במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון.
מחנות הפליטים הם אילוץ אך גם סמל.
מהם הקודים האורבניים והאדריכליים שהתפתחו במחנות הפליטים?
האם ניתן ללמוד מהם משהו על החיים במציאות טריטוראלית לא-יציבה ועל ההתמודדות של הבנייה והאדריכלות עם מצבים כאלה?
מאמרה של החוקרת הצרפתייה סילווין בול "אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה" פותח את הדיון בנושאים האלה.

מחנות צה"ל כמיצג של בנייה זמנית
צבא הוא גוף שמהותו היא להתקדם קדימה ולנוע: ישיבת הקבע היא עבורו מצב זמני.
מחנות צה"ל מבטאים היטב מצב זה בהיותם מורכבים, לפחות עד לאחרונה, מגיבוב של מבנים זמניים שונים : מצריפי העץ הבריטיים ,ששורדים כבר 60 שנה, דרך גיבובים של קראוונים ומכולות וכלה באוהלים.

גם מבני הקבע הטרומיים המשוכפלים מבסיס לבסיס נראים תמיד כמועמדים לפירוק ותורמים לרושם הזמניות.
מהו חלקה של האסתטיקה הצה"לית בגיבוש תמונת העולם האדריכלית של הישראלים?

המרפסות סגורות – סגירות זמניות כנוכח קבוע בנוף העירוני
תריסי הפלסטיק הם מאפיין מרכזי של הנוף הבנוי הישראלי.
כוחם בזמניותם וניידותם – לכאורה ניתן לפרק אותם בכל רגע ולאפשר חזרה למצב הפתוח, החוקי.

לכן זה לא כל-כך נורא שהם כאן כל הזמן.
אבל בעצם מה שזמני היא המרפסת הפתוחה – ממתינה בדריכות לרגע שתיסגר ותתאחד עם פנים הבית.

מבד לפח – מוטיבים ארכיטקטוניים בהתיישבות של הפזורה הבדואית בנגב

לבניה בפזורה הבדואית יש אופי אדריכלי מובחן – ובמרכזו השימוש בפח גלי -איסכורית- כחומר גלם מרכזי. מהם האילוצים שמכתיבים את הבחירה הזו, מהם יתרונותיה וחסרונותיה והאם יש לה משמעויות והשלכות תרבותיות?

מבנים זמניים- טיפולוגיה של מחסני האסבסט כטיפוס מרכזי בנוף הישראלי
בחינה אדריכלית של שיטת הבנייה הפופלרית של חברת מ.ל.ט שהתבססה על מערכת לוחות בטון מודולריים וגגות אסבסט הניתנת לפירוק והרכבה, והפכה למבנה הטרומי הפופלרי ביותר.
מעניין לצלם את המבנים האלה במקומות שונים בארץ – במחנות צבא, בקיבוצים, בחצרות של בתים פרטיים – ולתעד את ההשתלבות ואת ההתנכרות שלהם לרקע.

מחסנים טרומיים של חברת מ.ל.ט מתוך הספר 'הפרוייקט הישראלי' עמ' 652

סוף לנדודים: מגמות אורבניות בהתיישבות הפזורה הבדואית בנגב
העיסוק בכפרים הבדואיים בנגב שלא-מוכרים על-ידי המדינה עוסק תמיד בשאלת החוקיות, הזכות והבעלות.
אבל מהם המאפיינים האורבניים והגאוגרפיים של ההתיישבות הספונטנית הזו? מהם הדפוסים הכלכליים והחברתיים שמעצבים את צורתה?

נדמה שבתרבות הערבית לנווד – לבדואי – יש משמעות כסמל, כביטוי של המקור האותנטי של הערביות.

האם בבחירה בהתיישבות לא-מוסדרת יש גם כמיהה לשמור על איזה שריד של הזהות הזו?

ישוב בדואי בנגב (תצלום מאתר YNET)

1 ניתוח של חומה ומגדל והמבנים הזמניים כסמל של האדריכלות הישראלית:
Sharon Rotbard (2003) 'Wall and Tower-The Mold of Israeli Architecture' in Rafi Segal, Eyal Weizman (Eds.) 'A Civilian Occupation' pp. 39-56 Babel and Verso, Tel-Aviv, London
2 על המעברות ראה אצל:
צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 513-558, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

החזון האוטופי היא המנוע של האדריכלות המודרנית מימיה הראשונים.
האוטופיה היא גם הנושא של הגיליון השלישי של כתב העת 'בלוק' (1).
חוץ מזה כותבים בגיליון כל החשודים המיידים של השמאל התכנוני הישראלי.
אז איך יכולתי שלא לקנות אותו מיד?

ההשקעה השתלמה.
הגיליון, בעריכתה של טלי חתוקה, מציג מגוון רחב של כותבים, מפרופסורים בעלי שם בינלאומי ועד למסטרנטים ישראלים צעירים. כולם עוסקים במימדים הפוליטיים והאידיאולוגיים של התכנון מזוויות שונות, מההיסטוריה והפילוסופיה של האוטופיה ועד לביטוייה בפרוייקט בנה ביתך.

המטרה המוצהרת של הגיליון היא להחזיר את הדיון באוטופיה למרכז הבמה האדריכלית, לחזור ולהשתמש באוטופיה כמניע לתכנון וליצירה, ואולי גם, אני מרשה לעצמי לומר, ככלי להחזרת האדריכל עצמו למרכז הבמה, ממעמדו הנוכחי כעבדו הנרצע של היזם.

אבל הדרך שבה עושה זאת הבלוק השלישי היא לא הדרך הנכונה.
באקדמאיות מלאת רצון טוב בוחנים הכותבים את הרעיון האוטופי בהיסטוריה, בוחנים התממשויות שונות שלו בישראל, בוחנים היבטים אוטופיים ודכאניים של התכנון העירוני.

אבל כמעט אף אחד לא מציע אוטופיה – חזון חדש ומלהיב, מסחרר ומרגש לעתיד מופלא לישראל ולעולם שיתגשם באמצעות הארכיטקטורה.
יוברט לו-יון ואיריס ערבות – אולי לא במקרה הטכניוניסטים הותיקים היחידים בחבורה – מנסים לנסח מניפסט כלשהו לחברה אוטופית – חברה ללא קפיטליזם אצל לו-יון, ואצל ערבות רשת חברתית רופפת שמכנסת את כולם תחת גלימה של סימבוליזם שאינו סימבולי.
אך גם שניהם מלאים בספקות לגבי האוטופיה ומודעות כמעט בלתי-נמנעת לפרכותיה ואפילו לטיב הגעגועים אליה. לו-יון כותב: "..אפילו נוכח אכזבות מהיומרנות והכוחניות של פרוייקטים מודרניסטיים רבים, עדיין מתגעגעים לחזרה אל משב הרוח הרענן של האוטופיות." (עמ' 112)
שניהם גם נמנעים מנקיטת עמדה אדריכלית או תכנונית ולמעשה מדברים על חברה אוטופית שתוליד את האדריכלות האוטופית ולא, כמו ראשוני המודרניסטים, קובעים שפתרון אדריכלי מסוים הוא זה שיביא את בכנפיו את האוטופיה.

לפיכך, אין זה מקרה אולי שרוב הדימויים האדריכליים בגיליון מרוכזים בכעין גטאות, מעין מקבצים צפופים של דימויים המנותקים מכל קשר למאמרים ומאורגנים בצורה שמקשה במיוחד על הניסיון לקרוא אותם ולהבין מה הם. הדימוי הוא זר לכתיבה האקדמית על האוטופיה, כתיבה שאין לה פרוגרמה אדריכלית ברורה להציע, פרוגרמה שלא ניתן לדון בה ללא תכנית, חתך או מפה.

רק מאמר אחד חורג מהדפוס הזה ולא במקרה הוא מהיחידים שיש בהם ביטויים אדריכליים מקובלים של תכניות וחזיתות: אלכסנדר ד'הוגה הבלגי, אירופי יחיד בקהל הישראלים והאמריקאים, מציע פתרונות אוטופיים לעיר בריסל ובכלל, בדמות מבני ציבור חדשים ועצומים, שיסמלו מחדש את המוסדות ואת מוקדי הכוח המבוזרים של הדמוקרטיה הליברלית.
יש משהו אוטופי בכתיבתו: העיסוק שלו בבעיותיה של העיר בריסל, יש בו מן הילדותיות של האוטופיזם האדריכלי שמנסה לפתור בעייה אדריכלית ספיציפית אבל טוען שהוא פותר את בעיות העולם כולו: " ..את אירועי ה-11 בספטמבר, את הרציחות הפוליטיות בהולנד, את דחיית החוקה של האיחוד האירופי…" (עמ' 59) – את כולם יפתור פרוייקט בעל 'צלילים אוטופיים'. האירוצנטריזם של הכותב, שבגללו המאמר כלל אינו נהיר למי שלא מכיר היטב את בריסל, קרוב הרבה יותר לרוח האוטופיה האדריכלית של ראשית המאה ה-20 מאשר ההתלבטויות המיוסרות של מדעני החברה שפוסעים זהיר-זהיר בסבך הזהויות, המעמדות והלאומים.
גם הפתרונות של ד'הוגה הם אוטופיים ברוח הישנה – מבני ענק פורמליסטיים שנכפים על העיר הר כגיגית , בלי הקשר ברור של סביבה או תוכן ודווקא בשל כך אמורים באופן כלשהו להציל את "האוטופיה של הליברליזם…היצירה היקרה הזו של הנאורות (ה)נמצאת כעת בסכנה" (עמ' 65).

טוב שהמאמר הזה נכלל בגיליון.
הוא מזכיר לנו בצורה משכנעת את הבעיות והמגבלות העצומות של האוטופיה האדריכלית ואת הכשלון שלה ליצור את העולם החדש והמופלא אותו הבטיחה.

במדינת ישראל, כפי שממחיש מאמרו של יואב מאירי, התמזגה ונבלעה ההבטחה של האדריכלות המודרנית בתוך ההבטחות – הגורפות יותר – של המדינה הצעירה. וכך ניתן לייחס את הכשלונות של האדריכלות המודרנית למדינה: חזותו של השיכון – שאפשר לפרש אותה כביטוי מוחשי לחוסר שביעות הרצון של הדיירים מהפתרון האדריכלי שקיבלו – גם היא לפי מאירי נגזרת מהחלטת המדינה להעדיף להעלים עין מעבירות הדיירים כדי לשמור אותם כניצבים במערכה הדמוגרפית (עמ' 73).
אבל באירופה, למשל, שם הפוליטיקה והאדריכלות נכרכות זו בזו באופנים אחרים, הכשלון של התכנון העירוני, הדיור ההמוני ומבני הציבור המודרניסטיים בא לידי ביטוי מוחשי בגל הפוסט-מודרניסטי משנות ה-80 ואילך. רק לאיטה חוזרת האדריכלות המודרנית לשקם את מעמדה והפעם ללא הבטחות נועזות של חירות, זהות והנאה, אלא בעיקר כמוצר אליטיסטי, כמפגן של כוח או של חריגות, כקישוט של מוזיאונים ליודעי דבר.

יש על-כן משהו מוזר ברוחו של הגיליון. מן דיאלקטיקה בין המודעות לבעייתיות העצומה של הקשר בין אדריכלות ואוטופיה לבין איזו ציפייה, איזשהם ייחולים לחזון אוטופי חדש ,שבעצם קיומו, עוד לפני שיתממש בדמות ערים ומבנים, יגאל אותנו. כפי שמציין לורנס וייל : "…מחוות פרובוקטיביות גדולות, הצעות ותכניות בקנה -מידה גדול. אם ארכיטקטים, מתכננים ומעצבים אורבניים לא יצליחו לספק אותם, אזי המקצועות האלה יידחקו לשוליים…" (עמ' 25)

בהקשר הישראלי ניכרים הדברים בגעגועים לתכנית שרון, שמתבטאת במאמרו של דן הנדל וגם בחלקו של הגיליון שעוסק בתמ"א 35.
כולם מודעים למגבלות של תכנית שרון, לבעיות העצומות שיצרה, למניעים הלאומייים שהיו מטרתה היחידה ולכשלונה להגשים אפילו אותם באורח משביע רצון. אבל יש געגועים להחלטיות התמימה והנחרצת שלה, לדמות האב של אריה שרון וכמובן לפטרונו בן-גוריון. יש גם געגועים לזמן שבו מילה של אדריכל הייתה מילה וציורים יפים בצבעי מים הפכו מיד לעיירות המעלות אבק עד היום.
לאף אחד אין כוח לתכנית כמו תמ"א 35 שמנסה לפעול אל מול ובתוך הכוחות, שלא ניתן כבר לומר אם הם מנוגדים או מאוחדים, של ההון והשלטון, ומול מגזרים רבים שיש להם רצונות רבים וסותרים. זאת עוד לפני שמתעמקים בביקורתו של דניאל מורגנשטרן שטוען שתמ"א 35 מצהירה על עקרונות מסוימים ובפועל מקדמת אחרים (עמ' 174).

אבל מצד שני אף אחד לא מעז להציע תכנית אחרת, חזון מקומי חלופי, אוטופיה תכנונית ואדריכלית – לא אוסף של עקרונות חברתיים ופוליטיים, ראויים כשלעצמם – למדינת ישראל או למרחב המזרח-תיכוני. גם הפרוייקט 'ירושלים צודקת' של דייוויס ופרסח מתגלה בסופו של דבר כקול-קורא לפרוייקטים אורבניים שאולי, ואולי לא, יצילו את ירושלים מלפיתתן של הלאומנות והדת.

הבריחה הזו מהצעות תכנוניות קונקרטיות מקבלת צידוק במאמרו של אורן יפתחאל. יפתחאל מנתח את הקשר בין התכנון לבין המדינה, פוסל את הנאיביות שמציגה את התכנון ככלי מיטיב וחסר-פניות ומסמן אותו ככלי נוסף שמשמש את המדינה כנגד אזרחיה – וכך בעקיפין מסמן ככזו גם את האוטופיה האדריכלית.
לאור הניתוח הזה הוא מציע לנתק בין הפרקטיקה של התכנון לבין המחקר שלו, ולהפוך את המחקר של התכנון ממשרתם של המתכננים למבקר שלהם.

הדבר נכון גם לגיליון השלישי של בלוק.
השיח האקדמי, רצוף הציטוטים והניסוחים המסורבלים, המחקר האקדמי שחייב לראות את כל הצדדים של כל בעייה – לא מתאים לחשיבה האוטופית.
מניפסטים אוטופיים הם חד-צדדיים, מתלהמים ופשטניים – והם חייבים להיות כאלה. אסור להם להתלבט ולהרהר. מי שרוצה לקחת את הסיכון ולהחיות את הקשר שבין האוטופיה והאדריכלות, לא יכול להישען על הביקורת והמחקר האקדמיים. הכלים שלו צריכים להיות הסקיצות, הסיסמאות וההדמיות.

מי שחושש, ובצדק, לבסס את תכנון המרחב רק על הכלים האלה אולי ייטיב לעשות אם יגמל מגעגועיו לאוטופיה.

(1) בלוק 03# / ?Y-UTOPIA, חורף 2006, עורכים ראשיים: כרמלה יעקובי-וולק ויפתח אלוני, עורכת-אורחת ד"ר טלי חתוקה. כל הציטוטים לקוחים מן הגיליון.

אתר המגזין 'בלוק'

ספרו הקודם של שרון רוטברד 'עיר לבנה,עיר שחורה' סימן את סופו של הגל הראשון בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית.

בספר מגדיר רוטברד ותוחם את התיעוד ההיסטורי של האדיכלות הישראלית עד 1948 – מספרו של פרופ' מיכאל לוין 'עיר לבנה', דרך הכתיבה אסתר זנדברג ושל ניצה סמוק ועד להכרזה על תל-אביב כעל עיר מורשת בינלאומית ע"י אונסקו.
רוטברד מסכם את הפרק הראשון הזה בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות היהודית בישראל – ויוצא נגדו כדי לקעקע אותו כליל.
עם מעט מאוד סלחנות עושה הספר מאמצים ניכרים לפרק את המיתוס שנבנה סביב 'הבאוהאוס' הישראלי והעיר הלבנה – ובכך בעצם פותח את הפתח לגל השני בתיעודה של האדריכלות הישראלית (1).

הגל השני שאנו נמצאים בעיצומו מתאר תקופה שונה ועושה זאת בשיטה אחרת.
אותו גל שני נשען בראש ובראשונה על ספרו המונומנטלי של צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי' שסוקר את האדריכלות הישראלית מקום המדינה ועד מלחמת יום-כיפור.
בניגוד לספרי הגל הראשון שנמנעו מלעסוק בשאלות של פוליטיקה ומדיניות תכנון, ב'פרויקט הישראלי' נעשה מאמץ מכוון להרחיב את יריעת האדריכלות עד כמה שניתן ולהשתמש באדריכלות כראי לתהליכים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים: פרוטוקולים של ישיבות הממשלה מקבלים בו מקום שווה לתצלומים של מבנים.

לגל ספרי אדריכלות המדינה מצטרף ספרו השני של שרון רוטברד על 'אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית'.

הספר החדש מוצא את רוטברד כועס הרבה פחות.
תורמת לכך וודאי העובדה שהספר על אברהם יסקי הוא ספר מוזמן: דווקא בהקשר זה ניתן למצוא בספר לא מעט אבחנות ביקורתיות מרתקות, שהן תעודות כבוד ליסקי, על רקע נוף האדריכלות הישראלית הטופחת לעצמה תדיר על השכם.
המהלך שרוטברד נוקט בו כדי לכתוב ספר בנימה אוהדת היא להתמקד בקטעים בקריירה של יסקי שאליהם יש לו הערכה אמיתית – התקופה הברוטליסטית של יסקי ו(הרבה פחות מכך) המגדלים.
בכך הוא ממשיך את המהלך שסומן כבר בספר הפרוייקט הישראלי – החזרה לברוטליזם 'האפור' וההתרפקות עליו, לצד הערצה – מהולה בהסתייגות מרומזת – למגדל, כאילוסטרציה לסוגיית הגודל שרם קולהאס זיהה והפך לאופנתית.

אך בכך יש כדי להמעיט מהישגו של רוטברד בספר.
רוטברד ממנף את הקריירה העשירה , שלא לומר מדהימה, של אברהם יסקי, כדי לתקוף באומץ נושאי יסוד של האדריכלות הישראלית:
כיכר מלכי ישראל כסמל לציבוריות הישראלית,

בנייני האוניברסיטה בגבעת-רם כסמל לאפשרות שנזנחה לבנייה חילונית ישראלית בירושלים,
הפרוייקטים של יסקי בבאר שבע ובדרום כמצע לדיון בעיירות הפיתוח כולן שנולדו (בחטא?) מתכנית שרון
ועיסוק נרחב בשאלת המגורים – שאלת המפתח החברתית של האדריכלות המודרנית- באמצעות סקירה של פרוייקטי המגורים שתכנן יסקי משכונות השטיח, דרך ההוסטלים לעולים שנבנו בנצרת ובבאר-שבע וכלה במגדלי המגורים המתוכננים להיבנות בככר המדינה.

כפי שבספרו 'עיר לבנה ,עיר שחורה' הביט רוטברד מבעד למבט המיתי המצועף של ההיסטוריונים של הבאוהאוס, הספר על אברהם יסקי הוא זירה למבט שני, מעט ביקורתי יותר על הנושאים והתקופות בהם עסק הספר 'הפרוייקט הישראלי'.

רוטברד עוסק באותן סוגיות יסוד אך הוא מסונוור פחות מן העוצמה והיכולת הביצועית והאדריכלית, שצבי אפרת נדמה לפעמים כמסוחרר ממנה .
לדוגמה, אצל צבי אפרת בלוק רבע הקילומטר מבנה המגורים שתכנן יסקי לבאר שבע – שמצביע על 'על ענקיותם הניסיונית ,על מרדנותם האדולסנטית' ( של הסופר-בלוקים) – 'הושחת (על ידי דייריו)…והוגדר על-ידי אברהם יסקי…כניסיון מודע שנכשל לחלוטין" (2)(3).
רוטברד לעומתו, שפותח בהצגת 'הדחף הזכרי' של השאיפה המודרניסטית לגודל , יכול לראות גם את 'מי שהיו אמורים לאכלס את בלוק רבע-הקילומטר' שעבורם 'חווית המגורים בו הייתה עשויה להיות מעיקה'…'למרות או אולי בגלל האיכויות הארכיטקטונית הלא-רגילות של הפרוייקט' (4)(5).

רוטברד כותב על האדריכלות המוקדמת של יסקי – בשותפויותיו עם פבזנר ועם אלכסנדרוני – בפירוט רב ומתוך אהדה אמיתית למבנים ולסגנון הקורובוזיאני שלהם.
למרות שרוטברד ער להיבטים הפוליטיים המפוקפקים של הבנייה בשנות ה-50 וה-60 מנקודת המבט השמאלנית הרדיקלית – הספר נפתח בהצגת הכישלון של 'בתי יסקי' בקריית-גת (6) , ולא מסתיר את האפלייה בקבלת העולים במעון לעולים אקדמאים בבאר-שבע (7) – האקט של הבנייה הציבורית בו בונה המדינה עבור אזרחיה והכנות של הבטון כחומר גלם וגמר – שובים את לבו.

מתיאור מדוקדק זה של העשייה של יסקי בצמתים המכריעות של האדריכלות הישראלית שלפני 1967 מדלג רוטברד בקלילות למגדלי המשרדים והמגורים שבנה משרד יסקי מסוף שנות ה-70 ואילך, והם משמשים לו לתובנות מאירות עיניים – אם כי נראה שהוא רוחש הרבה פחות אהדה למגדלים הנוצצים והמאוחרים של משרד יסקי.

כאן נוצרת החמצה, מכוונת בוודאי, אך צורמת.
העשייה המרובה של אברהם יסקי מעבר לקו הירוק זוכה להתייחסות חלקית ביותר – הקורא זוכה לאיזכור כוללני של מגמות התכנון בשכונות שנבנו בשטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת-הימים, ולאחר מכן לתמונות וטקסטים מתוך מגזינים בני התקופה שסוקרים את שכונת גילה שיסקי תיכן את תכנית האב שלה – במקום לכתיבה היסטורית (8) .
כנראה שמה שהיה לשרון רוטברד לומר על התכנון מעבר לקו הירוק לא יכול היה להיכתב בספר הנכתב לכבודו של אברהם יסקי.
בשל כך, מן הסתם,תכנית האב שעשה יסקי להתנחלות אלפי מנשה מוזכרת רק ברשימת הפרוייקטים שבסוף הספר (9).

בכך בעצם מוותר רוטברד על הזדמנות להמחיש האם וכיצד ידע יסקי להיות 'מדיום של הכוח…בחכמה, בתבונה, בהגינות וברהיטות' גם כשהכוח של המדינה הישראלית הפך לכוח דורסני באמת (10).

גם כוחו של ההון – אותו עבר יסקי לשרת בשנות התשעים – מקבל הנחה.
בניגוד למגדלים, שזוכים לסקירה מעמיקה, הקניונים הרבים שתכנן משרד יסקי – מלחה בירושלים, קניון חיפה, קניון הנגב, קניון השרון, קניון רמת-אביב – מבנים מרכזיים יותר ליומיום הישראלי אך גם בעייתים יותר לאדריכל האנין – כמעט שלא זוכים לאיזכור.
ההתמקדות בסוגיות הטכניות והחברתיות של הבנייה לגובה מאפשרת לרוטברד לטשטש את התפניות הסגנוניות (11) של יסקי כמעין אפיזודות בטכנולוגיה של תכנון המגדל, שעל-פי רוטברד 'אמיתי' כמו מבנה הבטון החשוף, מכיוון שהטכנולוגיה והצרכים מגדירים את צורתו והוא 'מבקש לבטא אמת כלכלית שהתמצקה ברגע נתון' (12).
בקניון, לעומת זאת, הדקורציה של הקופסא היא אף פעם לא יותר מאשר דקורציה – למשל השימוש במוטיבים של ספינה בקניון חיפה – ולכן למודרניסט כמו רוטברד קשה הרבה יותר להסביר או להצדיק אותם.

בכך מוחמץ דיון חשוב ועקרוני – ובמקרה של יסקי גם חיוני – על המתח שבין סגנון אישי לאופנות מתחלפות ובין כשרון לנקיטת עמדה.
הבהירות הגיאומטרית, הסדר האדריכלי והרהיטות של יסקי באים לידי ביטוי גם כשהוא מעתיק אלמנטיים פוסט-מודרניים מובהקים מגלריית קלור של סטירלינג לקניון הנגב – הכישרון, 'היד' של היוצר, ניכרת.
מה שחסר הוא נקיטת עמדה, פריבילגיה שאדריכל שנצמד למקורות הכוח כנראה לא יכול להרשות לעצמו.

אבל מצד שני, מי שבונה מספיק תמיד יכול לערוך את התמונה בדיעבד.

הערות

1. קצת עצוב שבישראל 'גל' של כתיבה אדריכלית הוא יותר כמו אדווה קלילה שמניבה פחות מעשרה ספרים לפני שהיא דועכת למיסחור מחד ולפירוק ביקורתי מאידך.
יש עוד לא מעט לומר על תקופת הבאוהאוס בישראל.
2. צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 253, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
3. שם, עמ' 339
4. שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 622, הוצאת בבל, תל-אביב.
5. שם, עמ' 631
6. שם, עמ' 15
7. שם עמ' 431
8. שם עמ' 718 ואילך.
9. שם, עמ' 987 רשימת פרוייקטים – הופתעתי לראות שיסקי תיכנן די הרבה בשטחים. לפי הרשימה יסקי הוא גם אדריכל הדגל של מערכת הביטחון הישראלית.
10. שם, עמ' 57
11. האם ניתן למצוא קשר בין השינויים בסגנון העבודות של משרד יסקי להתחלפות של השותפים?
פבזנר הוא איש תקופת קורבוזיה המוקדם, אלכסנדרוני מביא את הברוטליזם, עם יעקב גיל הברוטליזם מתחיל להתעבות ויוסי סיון מביא עימו את הרמזים הראשונים של פוסט מודרניזם. הצטרפות דור הבנים מסמנת את החזרה למודרניזם דרך הנוסח ההולנדי.
באופן מקרי – או לא – שינוי השותפים מקביל לתולדות מלחמות ישראל – עם פבזנר עד 1956 (מבצע סיני), גיל מצטרף ב1967 (ששת- הימים) וסיון ב1973 (יום-כיפור).
12. שם, עמ. 872