החצר הפנימית

את התמונות של המבנים האלה צילמתי עוד בסוכות והמתנתי עם פירסומן משום שקיוויתי להשלים כמה פרטים.
אבל לצערי, בכל התקופה הזו שבין שני הרגלים לא עלה בידי להגיע לארכיון של מחלקת הנדסה בעיריית באר-שבע כדי לצלם את התכניות ולגלות מי המתכנן.
החלטתי לפיכך לנקוט בטקטיקה אחרת ולפרסם את התמונות ללא שם האדריכל בתקווה שהפרסום עצמו יביא להשלמת הנתונים החסרים.

אז אני מאוד אשמח אם מי שיש לו מושג מי תיכנן (עבור חברת שיכון עובדים) את הבניינים האלה ברחוב בן יהודה 22 בבאר-שבע יודיעני על כך ואני אמהר לעדכן את הפוסט.
 

ה'שער' מן הרחוב

בכל מקרה, אותו ערב סוכות, אחרי שצילמתי את מגדל המגירות הבאר-שבעי שתמונותיו כבר התפרסמו כאן, ראיתי לידו מבנה שנראה מעניין. משהו דמוי שער המחבר בין שני בלוקי מגורים די סטנדרטיים משך את תשומת-לבי ועברתי דרכו כדי לגלות חצר פנימית קסומה שנראית כלקוחה מאיזו פנטזיה ברזילאית.

החצר הפנימית

המבנה מורכב, לפי ההתרשמות בשטח, משני בלוקים בצורת האות L בגובה ארבע קומות (כולל קומת עמודים) שמחוברים זה לזה באמצעות מעין קורה במפלס כרכוב הגג, קורה שיוצרת את ה'שער' המדובר, כך שנוצרת מסגרת ריבועית הכולאת בתוכה חצר פנימית.
בחיבור בין שתי זרועות בלוק ה -L  נמצאים גרמי המדרגות שהם פתוחים ומתחברים לכניסות הדירות במעין גשרים קצרים.

ניתן לראות את גשרוני הכניסה לדירות

אך הדבר המרתק ביותר במבנה הוא החצר הפנימית הירוקה והשופעת חיים שבמרכזו המעוטרת במטפסים ובעצים בוגרים. לא ראיתי בישראל עוד גינות 'אנכיות' שכאלה, וודאי לא בבאר-שבע הצחיחה.
 
למעשה, יש עוד אחת כזו – בבלוק השכן, אחיו התאום של הבלוק הראשון, הנמצא מעבר למגרש החנייה המשותף: גם כאן יש חצר פנימית שופעת ירק ובה עצים קצת אחרים.
 
יש ,לדעתי, לקח מעניין שניתן ללמוד מהיופי של שתי החצרות הפנימיות האלה. אמנם, יתכן שבבלוקים האלה מתגוררים אנשי מחלקת הגינון של עיריית באר-שבע ולצידם הפרופסורים מן המחלקה לבוטניקה באוניברסיטת בן-גוריון. אבל נראה לי שגם לגיאומטריה של החצר הפנימית יש תרומה לאיכויות המיוחדות שנוצרו בשתי החצרות המצולמות.
 
בחצר פנימית המבט הרחוק חסום והעין נאלצת להתמקד בקירות התוחמים ובמה שנמצא בתוך החצר. זאת, בניגוד למקובל ברחוב הישראלי המפולש והפתוח שם העין רצה קדימה לחצר השכנה, לרחוב הבא או לחזית האחורית של הבית השכן.
בה בעת, הרבה יותר קל להפוך חצר פנימית מוגבלת בשטחה לשופעת ירק. אמנם החצרות הפנימיות שצולמו כאן הם מעטירות במיוחד, אבל גם עץ גדול אחד ומטפס יכולים למלא חצר פנימית בנוכחותם ולהעניק לה תחושה ירוקה ונעימה.

מבט מלמעלה

במגרש ישראלי רגיל, שם הגינה מקיפה את המבנה, יש לפזר את המאמץ בשלוש חזיתות לפחות כדי ליצור תחושה דומה של גן מטופח וגם זה לא תמיד יספיק אם המבט לחצר השכנה יגלה שם הזנחה ועזובה.

בנוסף לכך חצר פנימית תחומה יכולה לתת לשוהים בה תחושה תת-סיפית של הגנה ובטחון. זאת בניגוד לרחוב הישראלי הממוצע שם אין, מחד, מספיק פתיחות של המבט שיכולה לתת תחושה של שליטה במרחב, ומאידך אין את תחושת ההגנה שיש בחצר הפנימית (1).
 

השער בפינת החצר

יתר על כן, במבנים המצולמים ה'שער' הגדול וקומת העמודים המפולשת במפלס הקרקע מבטלים את הקלאסטרופוביה שעלולה להיווצר בחצר פנימית קטנה מדי וצפופה מדי. הם גם מאפשרים לשמור על האיכויות של בלוק המגורים הישראלי: כיווני אוויר רבים לדירות וחנייה זמינה במפלס הקרקע.

המבנה מבחוץ

 
השילוב שנוצר בין מבנה סביב חצר פנימית לבין בלוק הדירות הרגיל מהווה דוגמא למודל מגורים מוצלח שניתן, כך נראה לי, להמשיך ולפתח אותו – בין השאר ליצירה בלוק עירוני רציף – מבלי לאבד את איכויות המגורים המקובלות בארץ.
כשקדחת המגדלים תרגע, מודלים כאלה של מגורים יכולים לשוב ולהפוך לרלוונטיים. 
 

עדכון מרץ 2010: סוף -סוף גיליתי מי המתכנן. שאלתי את ד"ר הדס שדר, המומחית לאדריכלות מודרנית בבאר-שבע, והיא גילתה לי שהאדריכל מבני החצר המצולמים כאן הוא משרד שרון.
 
1) הקוראים מוזמנים להוסיף פרשנות פוליטית לפי טעמם.
 
 

אזור מנשיה כבר תואר, נחקר והוצג פעמים רבות.

עשרות, אם לא מאות, פרוייקטי גמר כבר תכננו ותכננו מחדש את זירת המפגש העגומה הזו בין יפו לתל-אביב.
המגזינים 'תווי' ו-'ארכיטקטורה' הקדישו לה גיליונות נושא מיוחדים.

שרון רוטברד תיאר את מסכת ההרס של שכונת מנשיה הפלסטינית בספרו 'עיר לבנה, עיר שחורה' (1) וצבי אפרת (2) וצבי אלחייני תיארו את הפרוייקטים הגרנדיוזיים והמופרכים שתוכננו עבורה. האמנית מירי סגל כבר קשרה אותה לקלנדיה במיצב שנעשה לא מזמן.

אני בכלל טיילתי בנווה-צדק ביום גשום והתגלגלתי משם ל'כיכר השעות היפות': הכיכר המוגבהת, ליבו של המע"ר החדש שאמור היה לקום במנשיה, הראשונה בסדרה של כיכרות מוגבהות שהיו מתוכננות להתחבר לשדרות רוטשילד תוך שהן רומסת את שכונת נווה-צדק.

תכנית האב לאזור מנשיה ונווה-צדק. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984

תצלום אוויר של המבנים והכיכר. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984.

אז הנה כמה צילומים של הכיכר והבניינים שסביבה וכמה תמונות ותכניות הלקוחות מתוך גיליון המגזין 'ארכיטקטורה' משנת 1984 בעריכת לוני גרשוני, שהציג את 'תכנית מנשיה', תכנית, שאחרי כל התחרויות הבינלאומיות, נערכה בידי אמנון ניב, רפי רייפר(ז"ל), אמנון שוורץ ודני שוורץ שהפכו עם השנים לחברת התכנון 'אמאב'. לתכנון הנוף בפרוייקט שותף גם הלל עומר, הוא משורר הילדים האהוב ע. הלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

הככר המוגבהת שמוצגת כאן תוכננה על גג מגרשי החניה שנבנו על הקרקע, משום שגובה מי-התהום באזור ייקר מאוד חפירה של מרתפי חנייה.
אך גם אם לוקחים את הדרישה לחנייה ואת המגבלה הטכנית כנתונות (ולא חייבים לעשות זאת, משום שהאזור מוקף עד היום בשפע של מגרשים ריקים המשמשים כחניות), לא ניכר שנעשה מאמץ רב להקל על הגישה לכיכר.
מדרגות העליה אליה נסתרות ומפותלות וכמעט בלתי אפשרי להבחין בהן מהרחוב. גם כשנמצאים למעלה בכיכר קשה לקלוט היכן הירידות ולאן הן מובילות – הכיכר מנותקת מסביבתה כמעט בכל דרך.

תכנית הכיכר. מתוך ארכיטקטורה 1984

המדרגות הספרדיות ברומא. צילם:חאנג'אן מהטה.

אם רוצים שאנשים יגיעו וישתמשו בכיכר מוגבהת המדרגות אליה צריכות להיות דומות יותר למדרגות הספרדיות ברומא – הן צריכות להיות גדולות וברורות ונוחות גם לטיפוס וגם לישיבה. בנוסף חייבים לכלול גם דרגנועים ציבוריים וכמה מעליות. צריך לעשות זאת גם אם נאלצים לוותר על כמה חניות – אחרת חבל על כל הגרנוליט.

הכיכר במבט-על. מתוך ארכיטקטורה 1984.

אבל הרבה יותר מפתה, כמובן, לקבור את החניות (היום כבר אפשר לחפור במי התהום) וליצור במקומן כיכר ענקית, פתוחה, במפלס הרחוב, שתחבר את נווה-צדק לים.

וזה יקרה, בוודאי, מיד אחרי בוא המשיח.

 

 

 

 

(ולסיום,תמונה מנווה-צדק)

1 שרון רוטברד (2005) עירלבנה,עיר שחורה, עמ' 225 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 268, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

עד לא מזמן, לפני שהתחילו לבנות מגורים לאורך שדרות רגר ומגדלים בכלל בבאר-שבע, היה מבנה שהיה כמו מין סמל של באר-שבע, כשעוד עברו בה בדרך לדרום. 
 

המבנה בלט בגובהו (היחסי) אך בעיקר בצורתו הייחודית, שנראתה כמו מין שידת מגרות מתוחכמת שמישהו פתח ושכח לסגור.

את המגדלון המשונה הזה, שתוכנן בשנות השישים (שנת הבנייה 1966) ע"י האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, ניתן לקשור לניסיונות האדריכליים של קבוצת ATBAT-AFRIQUE  במרוקו, שניסו ליצור, בבתים המשותפים שתכננו עבור האוכלוסייה הערבית במרוקו (האדריכלים עצמם היו צרפתים באזרחותם ודי מגוונים ברקע הלאומי), אדריכלות של 'קסבה' על-ידי יצירה של מעין חצרות סגורות בקומות שמעל הקרקע ובאמצעות שפה צורנית של תיבות שמסודרות בצורה לא-אחידה על פני החזית.

פרוייקט של ATBAT-AFRIQUE במרוקו.

מצד שני יש בו מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן.

מגדל הקפסולות נאגאשין, יפן. ארכיטקט קישו קורוקאווה.

אני אוהב את הגמלוניות האלגנטית של המבנה הזה ונראה לי שישנם כמה שיעורים מעניינים שאפשר ללמוד ממנו.

הבניין מציג פיתרון מעניין למרפסות מדלגות שהופכות מאילוץ, שיש להסתיר אותו בסבך של קורות, לנושא עיצובי מרכזי.
מאידך יש בו דוגמא למרפסות שניתן לסגור מבלי לגרום נזק משמעותי לחזות ולעיצוב של הבניין.

גם המודל של מעין חצר סגורה בשחקים, עם אור טבעי מלמעלה ומבטים מוגבלים לצדדים הוא רעיון מיוחד – קצת כמו חצר האור של האמן ג'יימס טורל  (JAMES TURREL) בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים, אם כי נראה לי שזה רעיון אטרקטיבי בעיקר עבור אדריכלים.

קצת חבל שתקופת המרפסות הקופצות (שכנראה מסתיימת) התרחשה בתקופה הפוסט-מודרנית והנאו-מודרנית באדריכלות הישראלית. המודלים של האדריכלות האירופית הקלסית והווריאציות הים-תיכוניות שלה, מחד, והמודלים של המודרניזם הפוריסטי המוקדם, מאידך, לא יכולים להתמודד בקלות עם הריצוד של המרפסות הקופצות על-פני החזית (1) . לעומתם, הזרמים הברוטליסטיים של המודרניזם המאוחר חוגגים את הדילוגים של המסות והופכים אותם בקלות יחסית לטקסטורה מרצדת או לקומפוזיציית אופ-ארט.

מעניין לראות איך המסות האטומות והגאומטריה המזוגזגת של המרפסות הבולטות משתלבות עם טיח השפריץ שקיבל פטינה כתומה מאבק המדבר ליצירת מבנה שיש בו משהו קסבאי וקצת מדברי, למרות שטיפולוגיית המגדל לא מתקשרת באופן מיידי עם הקסבה (2). מרחוק, לעומת זאת, נראה המבנה כמו מין רובוט ענק שנחת באמצע העיר המדברית, מקדים בכמה עשורים את הרובוטריקים התל-אביביים, המכונים גם מגדלי צמרת, שם מטשטשת הזכוכית את הדילוגים של המסות.

אמנם יש משהו קצת חד מדי, דוקרני ותזזיתי במגדל הזה אבל בכל זאת חבל שאדריכלות המגדלים והדילוגים של המגורים הישראליים בימינו לא לומדת ממנו יותר.

1) בשני המקרים נדרשת חזרתיות או לפחות התפתחות מודרגת על פני החזית שמתנגשת עם דילוגי המרפסות הלוך ושוב, הלוך ושוב.
2) אלא עם כן חושבים על המגדלים של אדריכלות המדבר בתימן .

בלוק הרבע-קילומטר, שדרות יעלים 3, שכונה ה' 'לדוגמא', באר-שבע, תכנון: א. יסקי – א. אלכסנדרוני 1962

למבט אופקי לחץ כאן.

(המידע מתוך ספרו של שרון רוטברד ' אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית')

אחד הבניינים החביבים עלי הוא ביתן הקרמיקה במוזיאון הארץ ברמת-אביב.

זהו בניין צנוע. במבט ראשון קשה לראות שמדובר במבנה. רואים גדר אבן גבוהה, עשויה חרכים צרים, ומעט מעליה מציץ ספק גג בטון, ספק פרגולה.
עוברים דרך הגדר ונכנסים לחצר.
מצד אחד ניתן לשוב ולהציץ החוצה דרך חרכי הגדר ומצד שני גג, תלוי מעבר לשורת עמודים, ומצל על קיר זכוכית.

עוברים דרך קיר הזכוכית ונכנסים למבנה עצמו.
עמודי בטון מרובעים בגריד סדור תומכים בגג המרחף מעל לקירות : תחושות הריחוף מושגת באמצעות חלונות המצויים בין הקירות והגג ומוצללים על-ידי רשת קורות הבטון שראינו מבחוץ.
מרכז החלל מוגדר על ידי רשת של קורות-עץ בתקרה, אך פרט לה ולעמודים מסור החלל לארונות התצוגה ולמוצגים. חלל פשוט ובהיר, אטום בשתי פאותיו הצדדיות ושקוף בחזית הקדמית – הנפתחת לחצר ומקנה תחושה של רווחה לחלל.

החזית השקופה לחצר והגג המרחף, המנותק מן הקירות, מעניקים למבנה תצוגה שבמהותו שואף להיות קופסא אטומה תחושה של רציפות עם החוץ. רציפות שהיא חשובה תמיד אך יש בה משמעות נוספת בבניין שהוא במוזיאון 'הארץ' – מוזיאון שבשמו, מעבר לרצון לתאר את הארץ (ולשלוט בה?) יש גם איזושהי 'ארציות', איזושהי פשטות וישירות של האומנים העוסקים בחומר.
הבניין הוא מודרני לחלוטין בגגות הבטון החשוף המרחפים שלו ובסדר הגיאומטרי הדקדקני, אך המבנה שלו, כמעין בית-חצר, הגדר האטומה הסובבת אותו וגווני האבן הצהבהבים רומזים למבנה כנעני או ישראלי קדום, בן זמנם של המוצגים שבתוכו.

למיטב ידיעתי הבניין תוכנן בידי יוסף ורנר ויטקובר, שתיכנן גם את תכנית האב למוזיאון הארץ, כמו גם את תכנית האב לאוניברסיטת תל-אביב.
בשנת 1993 יצא ספר על עבודתו של ויטקובר בשם "הבריזה הקרירה באה ממערב – 65 שנות ארכיטקטורה" שערך עוזי אגסי.

לסיור וירטואלי בביתן הקרמיקה
הסיור – באתר מוזיאון הארץ – מציג את פנים הביתן.