ביטול קו הרכבת המתוכנן בין אשקלון ובאר-שבע שאמור לשרת את שדרות המופגזת ואת עיירות הפיתוח המוחלשות בדרום הוא צעד פסול ואולי אפילו נבזי.

גם אם אין לו תועלת כלכלית מיידית, לקו רכבת זה חשיבות גדולה לפיתוח הנגב המערבי ומרחב באר-שבע.

העובדה שהקו יתבטל בעיקר בשל חריגות כספיות של הרכבת בקווים אחרים, ובראשם קו ת"א-ירושלים, מעידה על סדר העדיפויות האמיתי של מדינת ישראל, שלמרות מס השפתיים שמה את הפריפריה בסוף, תמיד. 

"השאלה היא איפה יגורו העניים."
שרון רוטברד, 'אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית', עמ' 525

אחד הדברים שמאפיינים דיונים עם אדריכלים על התחדשות עירונית הוא שכל החבר'ה מדברים על שיקום, על משפחות עם ילדים ועל יזמים – אבל בתוך-תוכם כולם – אלה שבעד וגם אלה שנגד – חושבים רק על שני דברים – על הצבע של הטיח ועל בתי הקפה.

זה לא כל-כך לא מובן.

אדריכלים מתעניינים בבניינים כי הם חושבים שבניינים זה דבר יפה ומתעניינים בעיר בשל החיים שבה.
אדריכלים אחרים נמשכים לקסם הרומנטי של ההזנחה או לסדר הגאומטרי ולארגון של העיר.

השיפוץ ובית הקפה הם סימנים לדברים האלה:
השיפוץ מבטא את העניין ביופיים של מבנים.
בית הקפה מסמל את החיים העירוניים.

אבל שכשבאים לשקם שכונה שגרים בה אלפי בני-אדם יש סוגיות קצת יותר חשובות מגוון הטיח של הקירות המשופצים ואם בסוף זה יראה או כמו דיסנילנד או לא.
כשעוסקים בתפקוד הכלכלי של מתחם של חנויות,עסקים ומגורים, ששוויו המצטבר הוא מיליונים רבים של שקלים, אי-אפשר לדבר רק על בתי הקפה.

האדריכלים כבר יודעים כבר שצבע ובתי קפה זה לא מספיק.

בית-קפה שיוקם במקום הלא-נכון לא יוציא את ימיו. שיפוץ שיבוצע מבלי למצוא מזור לבעיות הכלכליות של הדיירים לא יחזיק יותר משנה.
ולכן כולם יודעים שצריך לדבר על תמהיל ועל תנועה ועל חיזוק האוכלוסייה אבל אצל כולם בראש עדיין מנקרת השאלה: ובסוף, הבתים – הם יהיו משופצים? ובתי קפה – נצליח לעשות שם?
ככה נוצרות תכניות שאפתניות של החלפת אוכלוסיה ושל תוספות בנייה שונות ומשונות שכל תכליתן לגרום לאנשים לשמור על חזות הבניינים שלהם.

עוד בראשית המאה ה-20 עבד ההגיון האדריכלי ככה:
"השכונה הזו מלוכלכת ומזוהמת והבתים בה לא מטופחים וזה בטח בגלל שהיא צפופה (ולא משום שהאנשים שגרים בה הם עניים מכדי שיהיה להם הכסף והזמן כדי לשפץ ולטפח). אם נחליף אותה במבנים גבוהים בתוך פארק רחב ידיים אז האנשים האלה יגורו במקום מטופח. את השכונה בפארק הם לא יצליחו ללכלך."

וככה העבירו את העניים לשיכונים מוקפי ירק וגילו שאם אתה עני מכדי לתחזק בית קטן אתה ודאי עני מכדי לתחזק מבנה גדול עתיר מערכות וגינות משותפות ענקיות.

ראו את זה האדריכלים ואמרו: "בעצם היה ערך בסלמס שהרסנו, בבנייה הצפופה של מרכזי הערים. בואו נשחזר ונטפח אותם."

או-אז נכנסה לשכונות במרכז העיר אוכלוסיה חזקה והן הפכו ליקרות ומצועצעות עם טיח צבעוני מדי ובתי קפה שאדריכלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם.

עכשיו האדריכלים החתרניים אומרים "איפה הקסם שהיה פה, בטיח המתקלף ובמסעדות הפועלים (…ומה קרה לאוכלוסיה הענייה שנדחקה מן השכונה…), איפה האותנטיות שחיפשנו – כולם כאן נהיו יאפים עם ג'יפים.
אולי בעולם השלישי נמצא את הדופק הפועם של העירוניות האותנטית…"

וכך הגלגל חוזר – מהלכים אדירים של תכנון עירוני ורה-תכנון מרובי יעדים ומטרות תרומיות, מונעים בעיקר בדחף שהכל יהיה משופץ ויפה ושיהיו גם כמה בתי קפה.

לפעמים מתחשק להגיד – אם כל מה שהאדריכלים רוצים זה בניינים מטופחים ובתי קפה אולי יהיה יותר זול לסבסד את זה ולרדת מכל התכניות הגרנדיוזיות.
העירייה תשפץ אחת לשנה את החזיתות על חשבונה, תתמוך כלכלית באיזה בית קפה או שניים ואולי גם באיזה פאב או מסעדה.

האדריכלים ירגעו, ינשמו לרווחה ויוותרו על כל התכניות המסובכות.

לכאורה, הוצאה גדולה לעירייה. למעשה, חיסכון גדול – במקום להשקיע בהכנת תכניות, בבנייה של כבישים, בהשקעה בתשתיות ובמגורים, בבניית מבני ציבור חדשים ובמימון כל מיני פסטיבלים: קצת טיח ומכונת אספרסו יפתרו את כל הבעיות – של האדריכלים – והעיר כבר תדאג לעצמה…

והנה עוד רעיון – אם נוכל לעשות שהאנשים מהשכונה יהיו קצת פחות עניים, אז הבתים ישופצו ואולי גם יפתחו בתי-קפה  כדי שהתושבים – שיהיה להם פתאום גם כסף וגם זמן – יוכלו לשבת שם ולבזבז אותם.

בעקבות הגיליון הרביעי של המגזין בלוק 'ערים זמניות', עלו בראשי כמה מתווים, סקיצות למאמרים שיעסקו בזמניות כפי שהיא מתבטאת במרחב הישראלי.
אילו הם ראשי-פרקים, מראי-מקום בלבד, שבאופן זמני מתחלקים לכותרות וכותרות משנה.
יום אחד אולי יתאחדו לכדי משהו אחד שלם – או שלא.
הזמני הוא הרי הקבוע.

שער הגיליון הרביעי של מגזים בלוק

אוהל מועד, הסוכה והמאחז – מבנים זמניים מראשית ישראל ועד הציונות הדתית
למבנים הזמניים יש מקום מרכזי ביהדות, הן במיתוס, למשל אוהל מועד – מקדש זמני ונייד, והן בהלכה, בדמות הסוכה – סמל נצחי לבנייה זמנית.
השימוש במבנים זמניים היה מאפיין של הציונות מראשיתה: מחומה ומגדל(1), דרך הבדונים והפחונים של המעברות (2) וכלה בקראוונים שיועדו למתנחלים, אח"כ לעולים החדשים ועכשיו שוב למתנחלים לאחר פינויים מגוש קטיף: בישראל המבנים הזמניים תמיד בשימוש, תמיד במרכז העניינים.

חומה ומגדל

מתנחלי הציונות הדתית הגדילו לעשות והפכו את המבנה הזמני – הקראוון, ואת הישוב הזמני – המאחז, לסמלים שהם משמעותיים יותר ממבני ומישובי הקבע.
מה סוד הקסם של המבנה הזמני עבור הציונות?
עד כמה הוא מבטא את היותה פרוייקט צבאי במהותו, פרוייקט מתמשך הנמצא בתנועה קדימה כל העת, ועד כמה הוא מבטא כמיהות יהודיות עמוקות יותר – של שלילה מתמדת של ישיבת הקבע וכמיהה לנדודים ולגלות?

תמיד זמניים 1 – הנדודים הפנימיים של הציבור הדתי לאומי – פינוי כפוי ותנועה יזומה במרחב הארצישראלי.
בהמשך לכך, לפעמים נוצרת תחושה שהציבור הדתי-לאומי נמצא בתנועה מתמדת: ממגורים בארץ להתנחלויות בשטחים, ולאחר שאלה התבססו למאחזים שכנים.
לצד תנועה זו מתקיימת מגמה של מעבר מן ההתנחלויות לישובים חדשים בנגב (כמו הישוב החדש 'מרחב-עם' ליד ירוחם) או לשכונות מעורבות ולישובים ערביים בתוך ישראל (בעכו או בפקיעין). כל זה בשל משימת ייהוד הארץ שהפכה לנשמת אפה של הציונות הדתית.
בה בעת מתנחלים מאבדים את בתי-הקבע שבנו ברצועת עזה וחוזרים לגור בישובים זמניים כמו ניצן,יתד ויבול, בהמתנה לישובי הקבע החדשים שהובטחו להם.
האם יש פשר לתנועה התזזיתית הזו?

תמיד זמניים 2 – על הארכיטקטורה של מחנות הפליטים הפלסטיניים
מאז 1948 חיים אלפי פלסטינאים במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון.
מחנות הפליטים הם אילוץ אך גם סמל.
מהם הקודים האורבניים והאדריכליים שהתפתחו במחנות הפליטים?
האם ניתן ללמוד מהם משהו על החיים במציאות טריטוראלית לא-יציבה ועל ההתמודדות של הבנייה והאדריכלות עם מצבים כאלה?
מאמרה של החוקרת הצרפתייה סילווין בול "אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה" פותח את הדיון בנושאים האלה.

מחנות צה"ל כמיצג של בנייה זמנית
צבא הוא גוף שמהותו היא להתקדם קדימה ולנוע: ישיבת הקבע היא עבורו מצב זמני.
מחנות צה"ל מבטאים היטב מצב זה בהיותם מורכבים, לפחות עד לאחרונה, מגיבוב של מבנים זמניים שונים : מצריפי העץ הבריטיים ,ששורדים כבר 60 שנה, דרך גיבובים של קראוונים ומכולות וכלה באוהלים.

גם מבני הקבע הטרומיים המשוכפלים מבסיס לבסיס נראים תמיד כמועמדים לפירוק ותורמים לרושם הזמניות.
מהו חלקה של האסתטיקה הצה"לית בגיבוש תמונת העולם האדריכלית של הישראלים?

המרפסות סגורות – סגירות זמניות כנוכח קבוע בנוף העירוני
תריסי הפלסטיק הם מאפיין מרכזי של הנוף הבנוי הישראלי.
כוחם בזמניותם וניידותם – לכאורה ניתן לפרק אותם בכל רגע ולאפשר חזרה למצב הפתוח, החוקי.

לכן זה לא כל-כך נורא שהם כאן כל הזמן.
אבל בעצם מה שזמני היא המרפסת הפתוחה – ממתינה בדריכות לרגע שתיסגר ותתאחד עם פנים הבית.

מבד לפח – מוטיבים ארכיטקטוניים בהתיישבות של הפזורה הבדואית בנגב

לבניה בפזורה הבדואית יש אופי אדריכלי מובחן – ובמרכזו השימוש בפח גלי -איסכורית- כחומר גלם מרכזי. מהם האילוצים שמכתיבים את הבחירה הזו, מהם יתרונותיה וחסרונותיה והאם יש לה משמעויות והשלכות תרבותיות?

מבנים זמניים- טיפולוגיה של מחסני האסבסט כטיפוס מרכזי בנוף הישראלי
בחינה אדריכלית של שיטת הבנייה הפופלרית של חברת מ.ל.ט שהתבססה על מערכת לוחות בטון מודולריים וגגות אסבסט הניתנת לפירוק והרכבה, והפכה למבנה הטרומי הפופלרי ביותר.
מעניין לצלם את המבנים האלה במקומות שונים בארץ – במחנות צבא, בקיבוצים, בחצרות של בתים פרטיים – ולתעד את ההשתלבות ואת ההתנכרות שלהם לרקע.

מחסנים טרומיים של חברת מ.ל.ט מתוך הספר 'הפרוייקט הישראלי' עמ' 652

סוף לנדודים: מגמות אורבניות בהתיישבות הפזורה הבדואית בנגב
העיסוק בכפרים הבדואיים בנגב שלא-מוכרים על-ידי המדינה עוסק תמיד בשאלת החוקיות, הזכות והבעלות.
אבל מהם המאפיינים האורבניים והגאוגרפיים של ההתיישבות הספונטנית הזו? מהם הדפוסים הכלכליים והחברתיים שמעצבים את צורתה?

נדמה שבתרבות הערבית לנווד – לבדואי – יש משמעות כסמל, כביטוי של המקור האותנטי של הערביות.

האם בבחירה בהתיישבות לא-מוסדרת יש גם כמיהה לשמור על איזה שריד של הזהות הזו?

ישוב בדואי בנגב (תצלום מאתר YNET)

1 ניתוח של חומה ומגדל והמבנים הזמניים כסמל של האדריכלות הישראלית:
Sharon Rotbard (2003) 'Wall and Tower-The Mold of Israeli Architecture' in Rafi Segal, Eyal Weizman (Eds.) 'A Civilian Occupation' pp. 39-56 Babel and Verso, Tel-Aviv, London
2 על המעברות ראה אצל:
צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 513-558, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

בשנים האחרונות, עם עליית המודעות להתדלדלותם של השטחים הפתוחים, בעיקר במרכזה של ישראל, זוכה רעיון הפינוי בינוי לעדנה.

בשנת 2000 הקימה ממשלת ישראל מינהלת, בה שותפים משרד האוצר ומשרד השיכון, שיצרה מסגרת לעידוד וקידום פרוייקטים של פינוי-בינוי: הכוונה היא שפרוייקטים אלה יבוצעו ע"י המגזר הפרטי תוך סיוע וניהול של הרשויות המקומיות, כשהשלטון המרכזי מתווה דרך ומסייע. בנוסף חוקקו חוקים שונים ותקנות מס הותקנו כדי לעודד את המגזר הפרטי לקחת חלק בייזום ובביצוע של פרוייקטים של פינוי-בינוי בערים.

למרות זאת נדמה כרגע שהביצוע בשטח מתקדם בעצלתיים – פרט לפרוייקט במרכז קריית אונו לא קראתי על פרוייקטים נוספים שיצאו לדרך או הושלמו.
אך יש לזכור שחמש שנים, מתוכם שלוש שנים של מיתון קשה, הן פרק זמן קצר מדי כדי לבחון מהלך תיכנוני-נדל"ני משמעותי שכזה.

למרות רתיעתי הטבעית, הן מהריסתם של מרקמים קיימים והן מאופייה של הבנייה הישראלית החדשה שתחליף אותם, קשה לפסול על הסף את גישת הפינוי-בינוי.
לא כל המרקמים הבנויים בישראל הם מוצלחים, ולא כולם עומדים בדרישות המודרניות של נוחות, בטיחות, ביטחון וניצול יעיל של הקרקע.
אמנם, שיפוץ ועיבוי הן אופציות שתמיד קיימות אך בלא מעט מקרים הן יקרות יותר וודאי מסובכות (1) יותר מפינוי ובנייה מחדש.
לכן יש מן הסתם הצדקה לקיומה של אופציית הפינוי בינוי בתוך ארגז הכלים של התכנון העירוני.

השאלה היא כמובן איך והיכן משתמשים באופציה הזו.
הפינוי בינוי שנעשה במסגרת משרד השיכון ובסיועו מתמקד בעיקר בשכונות ובאזורים חלשים: ברטוריקה המתלווה לפרוייקט מוצג הפוטנציאל של הפינוי בינוי לגאול את הדיירים העניים ממצוקת הדיור ולהעניק להם דירות חדשות ומרווחות , מבלי להשקיע בכך כסף ציבורי. "צפוי כי תוספת בנייה זו…תמנע הדרדרות שכונות מן ההיבט הפיזי והחברתי" (2).

לעומת זאת בתנאי הסף למיון המתחמים שיקבלו סיוע ממשלתי לצורך תכנון וקידום הפרוייקט, כפי שהם מופיעים באוגדן שהוציא משרד השיכון, אין כמעט התייחסות לאמות-מידה כלכליות וחברתיות ולא נראה שניתן משקל כלשהו למצבה הפיזי והכלכלי של השכונה.יש, לעומת זאת, קביעה של תנאים הנוגעים לניצול מבני ציבור קיימים, התייחסות למספר בעלי קרקע עימם יש להתדיין והתייחסות לציפוף הנדרש.

מתוך אוגדן משרד השיכון

רק בהקשר זה, ההקשר של הציפוף הנדרש, שהוא המטרה העיקרית של פרוייקט הפינוי-בינוי, מופיעה התייחסות למצב הכלכלי של המתחם המיועד לפינוי.
כחלק מתנאי הסף למיון המתחמים מופיעה טבלה שמגדירה את מכפילי הציפוף הנדרשים – פי כמה התכנית החדשה צריכה להיות צפופה ביחס לצפיפות הקיימת בשטח.

טבלה זו יוצרת קשר הפוך בין ערך הקרקע הנוכחי לבין מכפיל הציפוף הנדרש: ככל שמחיר המכירה של מ"ר נמוך יותר – כלומר המתחם אטרקטיבי פחות – מכפיל הציפוף – קרי פי כמה צריך להגדיל את מספר יחידות הדיור או את שטח המגורים – גדול יותר.
ניתן לומר, בהכללה, שככל שהשכונה שצריכה להיות מפונה ענייה יותר כך הבינוי שצריך להחליף אותה צריך להיות צפוף יותר.
אני מניח שהיחס הזה בין ערך המכירה הנוכחי לבין הציפוף נועד לעשות את העיסקה אטרקטיבית לקבלנים: בשכונה שערכי המכירה הנוכחיים בה נמוכים גם ערך הדירות שיבנו, לאחר הפינוי, יהיה נמוך יותר ולכן ליזם פחות כדאי להשקיע בה. כדי להתגבר על בעיה זו יש לפצות את החברה היזמית ביותר דירות, כך שהרווח הכולל בפרוייקט יעשה את ההשתתפות בו לכדאית.

אלא שמבחינה חברתית ותכנונית יש כאן חוסר הגיון: דווקא בשכונות העניות ביותר יווצרו המתחמים הצפופים ביותר.
בשכונה עניה אפשר לבנות רק מבנים פשוטים, שיעמדו בתנאי האחזקה הנמוכים הצפויים. לכן לא ניתן להשיג את הציפוף באמצעות בניית מגדלים שהם יקרים לבנייה ודורשים רמת אחזקה גבוהה (3). ניתן אולי להשיג את הציפוף הנדרש באמצעות בנייה מרקמית דחוסה, עם פתרונות כגון שכונות שטיח וכדומה, אך גם אם אלו יצליחו לעמוד במכפילי הצפיפות הנדרשים, התקציב הנמוך יותיר להם שוליים צרים ביותר כדי ליצור איכות של מגורים.
לשכונה עניות אין בדרך כלל יתרונות להציע שיאזנו, עבור הדיירים, את מחיר הציפוף. אנשים מוכנים להצטופף בלב תל-אביב כדי להנות מרמת שירותים גבוהה וייחודית. לרוב השכונות העניות, ובייחוד לאלה שמחוץ למרכזי שלוש הערים הגדולות, אין את האפשרות להציע את הערך המוסף של קירבה למקומות העבודה, לשירותים ציבוריים ברמה גבוהה או להיצע עשיר של בילוי ופנאי.

ניתן, אם כן, לדמיין שתי תוצאות אפשריות למכפילי הציפוף של משרד השיכון: האחת, שאף יזם לא יגש לטפל בשכונות אלה, מתוך הבנה שהתמריץ שמוצע לו – הגדלת הצפיפות – כלל אינו תמריץ אמיתי אלא בעצם נטל.
לחלופין השכונה תפונה, תיבנה ותהפוך במהירות לשכונת מצוקה. אך במקום שכונת מצוקה שנהנית (רק) מצפיפות נמוכה – נתון שיש בו פוטנציאל לאיכות חיים ולשיקום – היא תהפוך לשכונת מצוקה צפופה, לסלאמס שאין לו תקנה.

אזור המיועד לפינוי-בינוי ביבנה מתוך אתר yavnecity.co.il

אילולא היו פרנסי המדינה כה להוטים להטיל את נטל הדאגה לאזרחים על היזמים הפרטיים ואילו היו מכירים במחויבתם לשאת בעול היו מבינים שיש לנתק את הקשר הגורדי בין פינוי לשיקום והופכים את טבלת הציפוף על ראשה.

שכונות חלשות שיש בהם מצוקה, לא יכולות לשאת על גבן השביר את הצורך בציפוף.
אם בחינה מדוקדקת מראה שפינוי הוא הדרך היחידה לשקם שכונה, צריכה הממשלה להכניס את היד לכיס ולממן פינוי ובינוי שייתן לדיירים פיתרונות מגורים איכותיים. אלה לא רק ישפרו את מצב הדיור של אוכלוסיית השכונה אלא עשויים אף להעלות את ערכה הנדלנ"י ולתת בידי האוכלוסיות העניות משאבים כספיים נוספים שיסייעו להן להיחלץ ממקומן בתחתית הסולם הכלכלי .

דרך נוספת להתמודדות עם ריכוז של מצוקה כלכלית, חברתית וסביבתית היא דילול-בינוי.

בפרוייקט דילול-בינוי צריך להציע לדיירים שמעוניינים לעזוב את המתחם תנאים אטרקטיביים למעבר לפתרון דיור חלופי מחוץ לשכונה, במסגרת השוק החופשי – דיור מרווח יותר וחדש יותר המתאים לרצונם ולצרכיהם.

הדיירים שמעוניינים להישאר בשכונה יוכלו לקבל את הדירות שהתפנו וכך להגדיל את בתיהן. דירות אחרות שהתפנו, יאוחדו, יוגדלו וימכרו בשוק החופשי, ובשל גודלן ימשכו לשכונה אוכלוסייה חזקה יותר.

כך במין משחק של כיסאות מוסיקליים (4), ישתפרו משמעותית תנאי המגורים של האוכלוסייה הנשארת ותיכנס לשכונה (שבין כה וכה הפכה פחות צפופה) אוכלוסייה מבוססת יותר. לאורך זמן יוכל תהליך כזה לצמצם בצורה משמעותי את המצוקה שהתרכזה בשכונה. זוהי בעצם מעין ג'נטריפיקציה יזומה שנעשית בשיתוף הדיירים ולמענם.
שיטת פעולה כזו דורשת מן הממסד הן משאבים כספיים והן משאבים ארגוניים וניהוליים לא מועטים שלא ניתן להשית אותם בקלות על יזם פרטי (כמו בפינוי-בינוי) או על בעלי הדירות (כמו בעיבוי-בינוי). רווח כלכלי צפוי להגיע רק בתום התהליך, כשהשכונה תהפוך אטרקטיבית במידה כזו שיווצר בה ביקוש לתוספות בנייה ולמבנים חדשים.
אך עבור שכונות שמרוכזת בהן אוכלוסייה ענייה והן נתונות במעגל קסמים של הידרדרות, רק תהליך כזה, שבו יוצרים תמהיל מאוזן יותר של גדלי-דירות, ולפיכך גם של מעמדות כלכליים בשכונה, יכול להפוך את המגמה. יתרונו של תהליך כזה על תהליך (תיאורטי) של פינוי ובינוי ללא כל ציפוף הוא ההדרגתיות שלו, אופיו הוולונטרי וההשקעה המועטת יחסית שנדרשת כדי להתניע אותו.

אבל היכן יתרכז הציפוף שאנו זקוקים לו כאן ועכשיו?
המגמות והתהליכים שקורים מאליהם בשטח מלמדים שהציפוף צריך להתחיל בשכונות החזקות והמרווחות.
יוזמות עצמאיות של דיירי בתי דירות נמוכים ברמת אביב להתפנות כדי לבנות מגדל במקום בית-הדירות שלהם;
התהליכים הטבעיים שמתרחשים כבר כמה עשורים במושבות לשעבר כמו הרצליה, רעננה ורחובות, שם בתים-צמודי קרקע הופכים בתהליך הדרגתי לבתי דירות;
והמגדלים לעשירים שצומחים בתל-אביב;
כל אלה מראים שהכיוון הנכון הוא להתחיל את הציפוף מלמעלה (5).

אפשר לקחת את שכונות הוילות הצפוניות של תל-אביב כדוגמא.
חיפוש אקראי באמצעות מערכת המיפוי המעולה של עיריית ת"א מעלה נתונים מעניינים. לדוגמא, בשכונת צהלה, ברחוב המצביאים, אפשר למצוא מגרש פינתי ששטחו כדונם ומותרת בו יחידת דיור אחת – ב 30% בנייה. זכות הדרך במקום היא ברוחב 12 מטר.
בשכונת תל-ברוך דרום, ברחוב אוגרית, אפשר למצוא מגרשים בשטח 600 מ"ר, השוכנים על דרך ברוחב 12 מטר, בהם מותרות שתי יחידות דיור בלבד ב-40% בנייה.
אלה הם גדלים טיפוסיים של מגרשים ואחוזי בנייה שמוכתבים בתכנית בניין העיר של השכונות האלה.
במרכז תל-אביב לעומת זאת, ברחוב שולמית הסמוך לכיכר דיזנגוף, על מגרש ששטחו 500 מ"ר, מאפשרת התב"ע לבנות 9 יחידות דיור ב 4 קומות ב-146% משטח המגרש. ברחוב שולמית עומד רוחב הדרך על 10 מטר.

תכנית גדס – רחוב שולמית ורחוב יעל, מתוך מאמרו של נחום כהן 'תל-אביב ותכנון מודרני' באתר Architecture.org.il

כלומר אם יחילו את התב"ע של תכנית גדס – שמוסכם היום על רבים שהיא יוצרת מרקם עירוני איכותי ואטרקטיבי – על שכונות הוילות של צפון העיר ניתן יהיה להכפיל את מספר יחידות הדיור במגרשים בין פי 5 לפי 18 ואת אחוזי הבנייה ניתן יהיה להכפיל ב-5.
אומנם לא מגיעים למכפיל התמוה של פי 16 שמייעד משרד השיכון לשכונות העניות ביותר (6), אבל בהחלט מדובר על ציפוף משמעותי.
ציפוף זה יתבסס על רשת דרכים שרובן רחבות יותר מן הדרכים שמזינות את התנועה ברחובות המגורים של מרכז תל-אביב. הציפוף יעשה בהדרגה כיון שהוא מתבסס על יוזמות נקודתיות ועל מגרשים קטנים וכך יוכל להתמודד עם התנודתיות של שוק הנדל"ן הישראלי. התהליך הוא תהליך וולונטרי לגמרי ואיש אינו מגורש מביתו או נתבע ע"י שכניו לפי חוק 'הדייר הסורר'.
אמנם צפויה בוודאי התנגדות לתב"ע כזו מצד אלה מבין דיירי השכונה שרוצים שגם שכניהם יגורו בבתים צמודי-קרקע, אך הרווח הגדול הצפוי לכל בעלי המגרשים מהגדלת אחוזי הבנייה וודאי יעשה את השכנוע לקל יותר.

שכונת צהלה – תצלום אוויר. מתוך אתר המיפוי של עירית ת"א.

כיוון ששכונת צהלה ,למשל, עוברת בין כה וכה תהליך של פינוי – של הבתים הישנים והצנועים – ובינוי – של וילות ענקיות בשלל סגנונות – תהליך כזה הוא עניין בעיתו.
גם שכונות בנה-ביתך שנבנו שנות השמונים הולכות ומבשילות לתהליך של ציפוף: המשפחות שגרו בווילות מתבגרות, הילדים עוזבים וההורים בעקבותיהם. הרווחים התדמיתיים והכלכליים לעיר מהבנייה צמודת הקרקע כבר מוצו וזוהי עת טובה לתת אפשרות להגדלת הצפיפות (7).

האימפריה הבריטית נשענה על 'אליטה משרתת' שבדרך תמיד גרפה לעצמה רווחים נאים.

פינוי ובינוי של שכונות הוילות האמידות יתן לאליטות הזדמנות לשרת את יעדי הציפוף של המדינה – ובדרך וודאי לגרוף רווחים נאים.

1 בנייה מחדש במקום עיבוי ושיפוץ הקיים היא פשוטה בעיקר ליזם. מחקרים שנעשו באירופה בשנות ה-60 הראו שעבור הדיירים פרוייקטים מסיביים של פינוי ובנייה מחדש בדרך-כלל הסתיימו בתקופות ארוכות מאוד של מגורים זמניים.
2 מתוך אוגדן 'התחדשות עירונית – מסלול פינוי-בינוי – נוסח מקוצר' עמ' 2 להורדה מאתר משרד הבינוי והשיכון.
3 בשאלה האם מגדלים בכלל יכולים להשיג יותר ציפוף ביחס לרמת רווחה נתונה יש מחלוקת. ראו את מאמרו של נחום כהן 'הקרב על הגובה'.
4 במסגרת כזה פרוייקט אפשר ליצור מעין 'בנק' של דירות שיחבר בין דירות שהתפנו לדיירים שרוצים להחליף אותן תמורת דירתם הנוכחית, כולל 'מסלקה' שתאזן את הפרשי הערכים בין הדירה שהתפנתה לדירה שנמסרה תמורתה.
5 כל מגמה או אופנה תכנונית שרוצים להחדיר צריכה להתחיל מן העשירים, שיעניקו ברק גם לתכנון הגרוע ביותר.
6 לפי מכפיל של פי 16 מגרש שהיום יש בו בית פרטי ב-30% בנייה יהפוך למגדל ב-480% בנייה – יותר צפוף ממגדלי צמרת בני 32 הקומות.
7 גילוי נאות – הורי גרים בוילה בשכונת בנה-ביתך.

באתר מכונת-קריאה של הוצאת בבל התפרסם בימים אלה הראיון שערכתי בשנת 2002 עם האדריכל טומי לייטרסדורף. הריאיון, שנערך ביוזמתו של אייל וייצמן, עסק בעיקר בתכנון של שתי התנחלויות עירוניות – מעלה-אדומים ועמנואל, שללייטרסדורף היה תפקיד מכריע בעיצוב דמותן. המאמר התפרסם בעבר בספר 'Civilian Occupation' (עורכים: אייל וייצמן ורפי סגל) שיצא לאור באנגלית ובצרפתית, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא מתפרסם בעברית.

בשנים האחרונות מתעוררת לאיטה המודעות לממדים הפוליטיים של האדריכלות.
ביטוי חד לכך ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של 'הארץ', שלכתיבתה, שבו-זמנית מתארת מגמה וגם מתווה אותה, נוסף בשנים האחרונות מימד פוליטי ברור.
הניתוח של המימד האדריכלי של הכיבוש על-ידי האדריכלים אייל וייצמן ורפי סגל, שעשה רבות להצפת הנושא לתודעה (1), כמו גם הכתיבה המודעת פוליטית של צבי אפרת, שרון רוטברד ואחרים הציבו את הבנייה הישראלית בתוך הקונטקסט המדיני והכלכלי שלה.
בשטח הדבר בא לידי ביטוי בפעילות של גוף כמו ''במקום', ובתערוכות וימי עיון של עמותת האדריכלים.
הפוליטיזציה הזו של האדריכלות קשורה הן לתהליכים פוליטיים ואינטלקטואליים מקומיים והן למגמות בינלאומיות במחשבה, במחקר ובאמנות שמעודדות, אפילו מחייבות, מימד פוליטי מובהק בביקורת האמנות והתרבות.
אפילו אל תוך האקדמיה האדריכלית הישנונית מחלחלת לאיטה המודעות הפוליטית.

ההתנחלות חומש לפני פינויה. צולם בדצמבר 2005 ע"י נריה הרואה.

בעיני זוהי התפתחות חיובית מעיקרה. אבל במאמר הזה אני מבקש דווקא לסמן את הגבולות והמגבלות של הקשר בין אדריכלות ופוליטיקה.

כמבקר יש לאדריכל הרבה לתרום בשדה הפוליטי.
כיוון שהבנייה דורשת הרבה 'כוח' (2) היא תמיד פוליטית, ולכן מי שמביט באדריכלות ומבין אותה יכול וצריך לזהות את התהליכים והכוחות הפוליטיים שהיא מבטאת ויוצרת, לסמן ונתח אותם.
בישראל, היכן שהסכסוך בין היהודים לערבים מתבטא בבנייה והתיישבות – הידע המקצועי הספציפי של האדריכל יכול לתרום לא מעט כדי להבהיר התרחשויות פוליטיות בעודן קורות. כך למשל במשימות כמו ניתוח תכניות מתאר של התנחלויות, ניתוח המטרות וההשפעות של גדר ההפרדה, או ניתוח דפוסי ההתיישבות של הבדואים ושל חוות הבודדים בנגב, ועוד ועוד משני צידי המתרס הפוליטי.
לא פחות מכך אמורים הדברים בזיהוי תמורות במרחב הבנוי שמבטאות תהליכים חברתיים וכלכליים. תהליכים כאלה הם חמקניים יותר ובין כה וכה נחשבים כמשניים לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו.
דווקא משום כך על האדריכל הביקורתי להשתמש בביקורת של הסביבה הבנויה כדי להנהיר תהליכים כלכליים וחברתיים סמויים מן העין: העדרה של דרך מהירה ממוחלפת מדרום לאשדוד מבהירה יותר מאלף סיסמאות את המדיניות האמיתית של ממשלות ישראל ביחס לדרום.

אבל, אם כל חשיבותן והכרחיותן של פעולות אלה חשוב להבין את היותן צדדיות למשימתו העיקרית של האדריכל : בסופו של דבר תפקידו של האדריכל הוא לתכנן. כמתכננים, מרחב הפעולה הפוליטי של האדריכלים והאדריכליות מוגבל הרבה יותר.
יש מרחק גדול מאוד בין לתכן תכנית ולבצע אותה. את המרחק הזה ממלאים בעלי הכוח והכסף – המדינה, היזמים והבורגנות.
אדריכלים אמנם יכולים להתארגן ולהפוך ליזמים של פרוייקטים למשל יובל אמיר ז"ל, מיכל ויטל, שרון צ'סנובסקי ואחרים שבנו מרפאה בכפר בדואי לא-מוכר או תכניות מתאר חילופית שנעשות באירגון 'במקום', אך במקרה כזו היזמות הופכת פוליטית הרבה יותר מן האדריכלות; האקט של בנייית מרפאה בכפר בדואי חשובה ומשמעותית יותר מן העובדה שהמרפאה בנויה מבוץ או מבלוקים.
כמשרתם של בעלי הכוח והשררה לאדריכל יש חופש תכנוני מוגבל הרבה יותר.
אם אתה אדריכל שמאלני אתה יכול לסרב לבנות או לתכנן בהתנחלות. אתה יכול לסרב לתכנן מגדל בלב מרקם נמוך או וילה בהרחבה של קיבוץ, אבל קשה לי לראות אדריכל שמניע יזם לוותר על תכניתו לבנות מגדל מגורים לעשירים בתל-אביב ובמקומו לשים את הכסף על דיור מוגן מוזל לקשישים בקריית שמונה.

ההנחה המובלעת בביקורתה של אסתר זנדברג על האדריכלים הישראלים (למשל יעקב יער לאחר זכיייתו בפרס ישראל) היא שהם תמיד יעדיפו לבנות מאשר להיות נאמנים לעקרונותיהם הפוליטיים.
יש בכך משהו: כשמישהו מצהיר שהוא שמאלני בדעותיו, והתכנון שלו מנסה לבטא ערכים של שיוויון וחירות אבל המבנה המתוכנן נמצא, אופס, מעבר לקו הירוק יש בכך צביעות בלתי-נסבלת.

שכונת פיסגת זאב בירושלים, מעבר לקו הירוק. תוכננה ע"י יעקב יער. מתוך האתר jerusalemshots.com

אבל אם נמצא הרצון והכסף לבנות התנחלויות למשל, ימצא גם ימצא מי שיתכנן אותן – אם לא אדריכל אחד, אז אחר.
בכך אני לא מנסה לנקות את האדריכלים שיאמרו "בכל מקרה מישהו היה מתכנן את ההתנחלות הזאת, אז למה לא אני?"
אני רק מנסה לרמוז שסירוב המוני של אדריכלים שמאלנים לתכנן מעבר לקו הירוק לא היה ממוטט את מפעל ההתנחלות – כי ההנחה המובלעת אצל זנדברג שכל האדריכלים הם בהכרח שמאלנים אינה נכונה.

תכניות האב הראשוניות של רוב ההתנחלויות נערכו ע"י אדריכלים שהיו שכירים של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. אחרות תוכננו בידי אדריכלים שעבדו במשרד השיכון.
יש גם אדריכלים עצמאיים בעלי שיעור-קומה שהם ימנים בדעותיהם, כמו למשל מוטי בן חורין, טומי לייטרסדורף שתכנן בין השאר את מעלה אדומים ועמנואל, סעדיה מנדל שתיכנן עבור הישוב היהודי בחברון והפרופסורים אברהם וכמן ומיכה בורט שהציעו בזמנם תכנית להתיישבות בבקעה שנקראה 'שדרה שנייה לישראל'. 

במאמר מוסגר יאמר כי קווי התיחום של הקונצנזוס בנוגע לבנייה מעבר לקו הירוק מטושטשים וניידים: כשראש הממשלה ושר הביטחון – שניים מהפוליטיקאים עם הרטוריקה היותר שמאלנית שנראו כאן, אחד מהם עומד בראשה של מפלגת 'השמאל' הגדולה – תומכים ב'גושי ההתיישבות' בשטחים, שלא לדבר על 'ירושלים המאוחדת לנצח-נצחים' קצת קשה, סוציולוגית וסטטיסטית, לצפות מציבור האדריכלים שיעמוד ברובו משמאל להם.

בעולם אידאלי יש רצף בין תכנון העיר, השכונה, הבניין וידית הדלת. אבל בעולם האמיתי, לפחות זה המוכר לי בישראל, יש במקרים רבים נתק בין התכנון העירוני והאיזורי לבין התכנון של המבנה.
הדבר נובע מן הפיצול בין הלקוחות: התכנון הארצי או העירוני ניזום ומבוצע ע"י רשויות המדינה והעיריות ואילו המגרשים, לאחר שחולקו, מתוכננים ע"י היזמים הפרטיים שרכשו אותם.
כך נוצר נתק בין ההחלטות, הפוליטיות במהותן, של התכנון האזורי והעירוני שנעשות, כפי שצריך שיעשו, ע"י הגופים השלטוניים, החלטות שנותרות אנונימיות ובלתי-נראות ולעיתים מקבלות צורה בנויה שנים רבות לאחר שנתקבלו ואושרו, לבין הייצוג שלהם בבניינים: הנתק הזה הוא הנתק בין המסמן האדריכלי הבנוי למסומן התכנוני הפוליטי.
הביקורת האדריכלית, כמו האדריכלות עצמה, חיה על התפר בין המסמן והמסומן: המבנה הוא באותה עת סמל לערכים, שאיפות ורעיונות אך הוא גם ישות קונקרטית ושימושית שמשפיעה על העולם באופן ישיר – בניגוד לציור, למשל.
בביקורת הפוליטית של האדריכלות יש רצון רטורי מובן ליצור קשר בין המסומן – למשל וילה בהתנחלות, שנכפית הר כגיגית על שכניה הערבים, שהיא 'שחקן' של התיכנון האזורי, לבין המסמן – גג הרעפים שמעטר חלק ניכר מן הבנייה של הבתים הפרטיים בהתנחלויות (3).
בהקשר של התכנון האזורי, בהקשר של המוסר של התכנון, גג-הרעפים הוא רק פרט זניח, אבל לעין הוא סמל ברור ומוחשי. לכן קל ומעניין לתקוף את המסמן – גג הרעפים – ולא את המסומן – למשל את התפרוסת של ההתנחלויות ואת רשת השליטה במרחב שהן יוצרות.

אבל למרבה הצער, למוסר הפוליטי לא יכול להיות איכפת מסמלים ומכוונות אסתטיות. אם יש פגם מוסרי בהקמת ההתנחליות, סגנון הבניה שלהן לא מעלה ולא מוריד, בין אם הוא מנסה להשתלב בבנייה הערבית (למשל בבנייה בשכונת גילה) ובין אם הוא מנסה להתנכר לה באמצעות סמלים כמו גג הרעפים ואפילו אם הוא עוף אדריכלי מוזר כמו שכונת הכוורות של צבי הקר ברמות.
אם יש פסול בסגירת המעבר הציבורי לים בפרוייקט ביפו או במגדל עצום שמצל על שכונה שלמה, חד הוא אם הפרוייקט עשוי בסגנון נאו-יפואי כמו גבעת אנדרומדה או במודרניזם של בתי-מלון בנוסח מגדל נווה-צדק.
הבחירה הסגנונית מלמדת אותנו משהו – היא איננה ריקה ממשמעות, אבל לא ניתן להחליף את הויכוח על חוקיות ההתנחלויות בויכוח על טוהרו הפוליטי של הגג השטוח מול גג הרעפים.

רמות-פולין בירושלים בתכנונו של צבי הקר. צולם ע"י נחמיה ג.

לכן יש לנהוג זהירות רבה בהבחנה בין ניתוח של סגנון בנייה שיכול, וצריך, ללמד על מבני עומק מחשבתיים של חברה או משטר מסויים, לבין המהות הפוליטית של תוכנית ספציפית.
מה בונים והיכן בונים היא שאלה פוליטית מהותית. איך בונים ואיך זה נראה – הרבה פחות.

כסמל, האדריכלות מתמסרת בקלות לפירוש פוליטי. הזיהוי של סגנון מסוים עם תרבות או דת, לאום או תקופה – אדריכלות יוונית, אדריכלות מוסלמית, או אדריכלות ג'ורג'יאנית – משאיל עצמו מאוד בקלות לזיהוי פוליטי מסוים.

אבל גם כאן צריך להיזהר. הניאו-קלאסיציזם שימש הן למבנים של הדמוקרטיה האמריקאית והן למבני הראווה המטורפים של אדריכלו של היטלר, אלברט שפר.
המודרניזם של הסגנון הבינלאומי היו אמנם שנוא על רוב המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים אך בכל זאת אחת מאבני הדרך שלו היא ה- casa del fascio ('בית הפשיסטים') בתכנונו של האדריכל ג'יוספה טריאני (Giuseppe Terragni) בקומו שתוכנן עבור וששימש כמטה המפלגה הפשיסטית בעיר (4).

גם את סגנונות המועטים ששימשו את האדריכלים בישראל קשה לצבוע בצבע אחד.
לכאורה המודרניזם הבינלאומי של 'העיר הלבנה' הוא סגנון הומניסטי המתרחק מהסגנונות החביבים על הימין הישראלי אך מבחינה סגנונית הוא מנוכר לגמרי ומתעלם מן הבנייה הערבית שהייתה בארץ-ישראל/פלסטין לפניו ולצידו, כפי שמראה שרון רוטברד בספרו עיר לבנה/ עיר שחורה (5).
האם האדריכלות הפונקציונליסטית של שיכוני שנות ה-50 אמורה בפשטות, ביעילות ובחוסר היומרה שלה לנחם את הפליט הפלסטיני שעל אדמתו היא נבנתה? האם הברוטליזם של הבניינים הראשונים בכרמיאל מכשירה את הפקעת האדמות של שטח 9? או שאלה רק נימוקים בהם אנו משתמשים כנגד רגשות האשמה של עצמנו, בבחינת 'אמנם לקחנו את האדמות מן הערבים, אבל לפחות לא בנינו עליהן ארמונות'?
לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד (6), הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.

באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו. זהו מותר האמנות (הפוליטית) על מצע המפלגה ותכנית המדיניות.
לפיכך בעוד שביקורת תכנונית צריכה וחייבת להיות נוקבת וחד משמעית בביטוי של עמדה פוליטית ושל ביטויה בשטח, העיסוק במשמעויות ובערכים הפוליטיים של מבנה או סגנון מסוים צריכות להיות פתוחות ורב-משמעיות הרבה יותר.

1 גילוי נאות: לקחתי חלק בפרוייקט התיעוד והניתוח של רפי סגל ואייל וייצמן אצלם למדתי ועבדתי.
2 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 55, הוצאת בבל, תל-אביב.
3 אייל וייצמן מצא שמועצת יש"ע מכתיבה בנייה של גג רעפים בהתנחלויות בכדי להבדיל אותן מן הכפרים הערביים.
4 P. Koulermos (1995) 20th Century European Rationalism pp. 85, Academy Editions, London
5 שרון רוטברד (2005) עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 290 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.
6 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 718, הוצאת בבל, תל-אביב.

התמונות של שכונת רמות וחומש מתוך אתר ויקיפדיה.

הויכוחים בנושא פינוי התושבים בכפר שלם נסוב סביב שאלה אחת מרכזית – איך ובכמה לפנות את התושבים.
התושבים נאלצים, אולי אפילו בוחרים, לדון עם הרשויות בשאלה תמורת כמה כסף יפנו את ביתם ומי מהם ראוי לקבל את הפיצוי ובאיזה אופן.

אבל ישנה שאלה בסיסית יותר שראויה להישאל – מדוע בעצם לפנות את האנשים מהבתים בהם הם מתגוררים?
כי מעבר לשאלות של בעלות ושל כסף יש פה שאלה אדריכלית תכנונית.
מישהו החליט ב1965 (לפי הארץ), או אולי לפני כן, שצריך לפנות את כפר-שלם ולהפוך אותה לשכונה 'מודרנית'.
יתכן שזו הייתה תגובת בטן מודרניסטית טיפוסית לחוסר-הסדר של ההתיישבות הספורדית ,אך היזומה ע"י המדינה, בשרידי הכפר הערבי סלמה.
ייתכן מאוד שהיה בזה רצון למחות את השרידים של ההתיישבות הערבית באזור.

בסיור באזור נדמה שחלק לא מבוטל מהכפר פונה.
גל הפינוי הראשון התנקז לשיכונים של נווה-אליעזר שהיום שרועים מוזנחים בעליבותם בחלקה הדרום-מזרחי של השכונה .
בגל השני של הבנייה מחדש, שלא ידוע לי אם הוא מבוסס על שטחים מפונים או שטחים שהיו ברובם פנויים מלכתחילה, יש אמנם לא מעט בניינים מגורים נאים שנראים מתוחזקים למדי, אך בעיות הפינוי עדיין מרחפות מעל השכונה – כפי שמעידים אירועי השבועות האחרונים – ומקרינות על חזותה ותדמיתה.

בעיני הבנייה החדשה יוצרת שכונה משמימה ומשעממת. איננה יודע מה יקרה לערך הנכסים בה בעתיד אך הניסיונות הקודמים לבניית שיכונים ובתי-מגורים גבוהים באזור לא עלה כל-כך יפה.

מה אם-כן צריכה להיות מטרתו של התכנון העירוני במקום שמוגדר כנחשל כמו כפר-שלם?
ראשית, לשפר את מצב הדיור של התושבים החיים במקום.
שנית, לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.
שלישית, להכניס את השכונה לדינמיקה חיובית של עלייה בערך הנכסים ומאזן הגירה חיובי. תהליך כזה של ג'נטריפיקציה יכול להיות חיובי רק אם התושבים בשכונה הם בעלי הנכסים שאז הנכס שבידיהם משביח והם יכולים לבחור אם לממש אותו ברווח או להישאר בו ולהנות מהשיפור באיכות החיים בשכונה.
שכונות חלשות לא צריכות להיות האתר להשגת יעדי ציפוף עירוניים. את אלה אפשר להשיג (אם צריך) בפינוי-בינוי של הוילות בשכונת אפקה למשל.

אז מה היה קורה אילו במקום למחוק את המורשת של המקום, את ההיסטוריה המרובדת שלו, היו מנסים לללכת עם הקיים?
אם הייתה תכנית שמנתחת את המבנה של הכפר שהיה ומתכננת בינוי שמשתלב בשרידים הקיימים במקום לנסות למחוק אותם לחלוטין? אם הייתה תכנית שקנה המידה שלה היה קנה המידה של ביצרון או נווה-צדק ולא של רמת-אביב ג'?
האם אז ניתן היה להשיג את המטרות של רווחת התושבים בטווח המיידי ובטווח הארוך?

אם היה נעשה לשכונה תכנון שמתבסס על הקיים ניתן היה בקלות לשמור על המבנים הקיימים ולהעביר אותם לבעלות המשפחות שחיות בהם היום על בסיס העקרונות של חוק הדיור הציבורי – בייחוד מכיוון שחלקם שילמו במשך שנים שכר דירה לעמידר (על פי העיתונות). צעד כזה שיכלול הלבנה של חלק מחריגות הבנייה וייתן אפשרות לניצול של המגרשים על-ידי הדרים בהם יפתור את הבעיות המיידיות של מצוקת דיור ופינוי כפוי, וגם את ההזנחה והבלגן שמאפיינים אותם היום.

חלקות ומגרשים שלא ניתן או לא ראוי להעביר את הבעלות בהן לידי הדיירים הנוכחיים (מאיזשהן סיבות) ישארו בבעלות המדינה (שהיא הבעלים של רוב-רובו של השטח) אך לא יהוו מכשול לפיתוח כיוון שהתכנון היה לוקח אותן בחשבון ולא מחייב את מחיקתן.

במצב כזה ניתן יהיה לקדם את השכונה בלי שכל משפחה 'סרבנית' מהווה בלם לתהליך כולו. עם הזמן ועם העלייה בערך הנכסים יהיה אפשר למצוא את המשאבים הכלכליים הנדרשים כדי להגיע להסדרים הוגנים עם כל מי שהיום מוגדרים כפולשים.

נסיעה לאורך רחוב מח"ל יכולה ללמד מה קורה כשהתכנון כופה עצמו על מרקם קיים. רחוב רחב, אולי רחב מדי, נעצר פתאום בבית-כנסת קיים והופך לרוחב צר, מתרחב שוב לפתע, ואחרי שני בתים הופך לרחוב צר ומתפתל שמטפס על הגבעה, פונה לכאן ולכאן, ואז מתרחב שוב, מוקף בשטחים פתוחים וחורשות זמניות, ורגע לפני שהוא פוגש את רחוב משה דיין הופך שוב לרחוב צר. את האדריכל חובב המוזריות האורבניות תסריט כזה יכול לעניין, אך אין ספק שהוא יוצר מרקם אורבני קטוע ולא נעים, מרקם של עזובה ומצוקה.

אבל אם במקום להתעסק בפינוי אלים של דיירים מבתיהם כד להעביר כביש ארבע נתיבי, יציר פנטזיה של מהנדס תנועה מן הדור הקודם, היו הרשויות בוחרות לעסוק ביצירת תשתיות עירוניות על בסיס הקיים, כפי שנעשה, ברמה מסוימת ,באזור הפארק החדש שבראש הגבעה, ניתן אולי היה ליצור דינמיקה טבעית של פיתוח ועלייה בערך הנכסים. מתהליך כזה הייתה נשכרת גם השכונה בכללותה וגם הדיירים שערך הנכסים שבבעלותם יעלה.

חשוב לזכור שגם נווה-צדק הייתה פעם מיועדת להריסה, ועד לא מזמן גם שכונת שפירא (כפי שניתן לקרוא במאמר ב'העיר' ביום שישי.)
דווקא הפיכת המגמה ההרסנית של פינוי-בינוי הביאה לשיפור התדמית ועליית ערך הנכסים בשכונות אלה.

תהליך דומה ראוי שיקרה גם בכפר-שלם.

ומה לגבי 'הנצחת' המורשת הערבית?
לצערי אני מבין לפעמים את נטיית הלב להעלים את הזכרון הערבי שבמרחב.
יש לנו רצון לשכוח ולהשכיח את אלה שהיו כאן לפנינו בייחוד משום שתביעתם לשוב עדיין תלויה ועומדת.

אבל למעשה מדובר בעיקר בלשקר לעצמנו.
אני לא מניח שהרס שרידי הכפרים הוא שיגרום לפליטים הפלשתיניים לשכוח את הזיקה שלהם למה שהם היום הרחובות והבתים שלנו.
גם את התביעה ההיסטורית הקונקרטית יהיה קשה להעלים כי קיימות מפות, רישומי מקרקעין, צילומים וגם סרטים המתעדים את הכפרים הפלסטיניים.

אז האם זה טוב לשקר לעצמנו ולגדל דורות אזרחים שלא יודעים שפעם חיו פה אנשים אחרים שאותם הורשנו וירשנו?
אני לא בטוח.

בורות היא בסיס די רעוע לבנות עליו זהות לאומית. בהתחלה תחושת הצדק שיוצרת האמונה שבאנו לארץ ריקה והעלבון מול התביעה הערבית על הארץ יכולה לתת כוח ועוצמה.
אך לאורך זמן יש לה השפעות הרסניות:
היא מערערת את כושר השיפוט – כי מי שלא מבין מה קרה פה ב-1948 לא יכול להבין מה קורה סביבו ומה עתיד לקרות.
והיא בסופו של יום יוצרת ניכור כי עם התגלות השקר שעליו גידלה אותך המדינה נוצרת תחושה של ניכור וכעס כלפי המשקרים. תחושה כזו יכולה להיות הרסנית ולמוטט כליל את הזהות הלאומית, שהמסתירים וההורסים עמלים ליצור.

ישראל חייבת להביט אל האמת ומולה להצהיר על צדקת דרכיה. כי אם אל מול האמת הצדק לא עומד, אז הוא לא עומד כלל.

כל התמונות צולמו בכפר-שלם.

באחרונה התלהט שוב הויכוח בנושא ישובים חדשים בישראל, בעקבות היוזמה הממשלתית הקורמת עור וגידים להקים למפוני גוש קטיף ישובים חדשים באזור לכיש.

בויכוח, תומכי הישובים החדשים מציגים תמיד את הטיעון הציוני-ביטחוני בדבר השליטה בקרקע מול הערבים. זהו טיעון מנצח מכיוון שמי שמעז להתנגד לו הוא כמובן פוסט-ציוני עוכר ישראל ולכן דעתו בהכרח אינה נחשבת.
לטיעון הציוני מספר רבדים:
הרובד הראשון הוא צבאי-ביטחוני ולפיו התושבים בישובי הספר הם מעין כוח מילואים שבשגרה צופה ומשגיח על שכניו הערבים בארץ ומעבר לגבולות (1) ובשעת חירום מתארגן ומחזיק את הקו מול צבא האויב כמו דגניה מול הטנקים הסורים.

הרובד השני הוא רובד 'מדיני' ולפיו שטח שבו יש ישובים יהודיים הוא שטח שהמעצמות לא ידרשו מאיתנו להחזיר, אסטרטגיה שהופעלה לראשונה בשטח שנכבש על-ידי מדינת ישראל מעבר לגבולות החלוקה במלחמת העצמאות ובהמשך (כמעט) בכל מקום.

הרובד השלישי הוא רובד 'חברתי' ולפיו עצם ההתיישבות בספר, בישובים קטנים ו'קהילתיים', יוצרת חברה טובה ובריאה יותר.

אני לא חושב שהטיעונים האלה הם לגמרי ריקים מתוכן. יש בהם ודאי אמת מסוימת במצבים מסוימים – אבל הם רחוקים מלהיות אקסיומות.

במלחמת השחרור היו אזורים שהייתה בהם נוכחות יהודית ובכל זאת נפלו בידי האויב כמו גוש עציון או הרובע היהודי של ירושלים. מאידך היו אזורים כמו הגליל המרכזי שהייתה בהם התיישבות יהודית דלילה ביותר ונוכחות פלסטינית נרחבת, ובכל זאת הם נכבשו ע"י צה"ל והפכו לחלק ממדינת ישראל.
לפלסטינים, מאידך, היו ישובים רבים בכל המרחב וזה לא הציל אותם מתבוסה צבאית וגירוש.
למעשה, יותר מ-500 שנה של כיבושים קולוניאליים מלמדות שצבא זר יכול להגיע בספינות, בלי שום ישוב בשטח, להשתלט על חברה שיושבת 'על האדמה', לשלוט בה מאות שנים ולפעמים אפילו לרשת אותה לחלוטין כמו בארה"ב ובאוסטרליה (2).

הטיעון המדיני בעייתי אף יותר. לא רק הערבים אלא גם המעצמות הידידותיות ביותר עדיין לא קיבלו את הלגיטימיות של ישובים עירוניים וחקלאיים שהוקמו בשטחים שנכבשו ב-1967. למעשה, מדינת ישראל עצמה כבר הוכיחה בהסכם השלום עם מצרים ולאחר מכן בהתנתקות שבנסיבות פוליטיות מסוימות היא אינה מהססת להחריב ישובים שהקימה.

גם לטענה שלפיה יש להתיישבות בספר ערך חברתי היא טענה בעייתית.
הצורך למשוך אוכלוסיה לפריפריה ולפזר אותה במרחב יצר שברי ישובים, הומוגניים מאוד בתוכם, עד לרמה של חמולה מכורדיסטאן או של מחזור מסויים של צופי רמת-גן, אך מנוכרים זה לזה מאוד: מנוכרים מתוקף הריחוק הגיאוגרפי ביניהם ומתוקף החלוקה למועצות, עיירות ותנועות התיישבות נבדלות.
אותם יישובים מתחרים על משאבים מוגבלים של מתיישבים איכותיים, כסף ותשומת-לב של השלטון המרכזי וכך מתחדדת ביניהם התחרות: עדות לכך ניתן לראות במתחים שעדיין מתקיימים בין הקיבוצים והמועצות האזוריות לבין עיירות הפיתוח לאחר יותר מחמישים שנה של שכנות. וכך, מתחים וזהויות שהחיים בעיר יכולים לטשטש ולהעלים משגשגים בואקום של הישובים הפריפריאליים הקטנים.

כל אלה הם טיעונים מוכרים של המתנגדים להקמה סיטונית של ישובים חדשים וניתן למצוא דיון בהם אצל  אורן יפתחאל, צפריר רינת ואסתר זנדברג, אם למנות רק כמה.

בולדוזר מקים ישוב חדש בנגב – אבל דווקא ישוב בדואי – ביר ה-דאג', כך על-פי האתר של מינהל מקרקעי ישראל.

אך אם אין תועלת רבה בייסוד ישובים חדשים, מהו סוד קסמם האפל?
מדוע כל הטיעונים ההגיוניים והיפים של המתכננים, הגיאוגרפים והארגונים הירוקים נופלים על אזניים ערלות? מדוע אריק שרון ובעקבותיו אהוד אולמרט יכולים באותו מהלך לפנות ישובים שנועדו לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות בשטח ואת מפוניהם לשכן בישובים חדשים שנועדו גם הם לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות?
מהו הדחף ששוכן מעבר לתועלות הפוליטיות והכלכליות המיידיות שצומחות למעורבים ולמקורבים?

הדחף הוא הפחד. הפחד העמוק מהעלמות המדינה היהודית.
פחד מחורבן וגלות שיש לו גורמים מוחשיים ויסודות קמאיים.
פחד שנובע מהמלחמה המתמשכת מול הפלסטינים ומהצהרותיהם של מנהיגים ערביים ומוסלמיים שמבקשים לחזות בסופה של הישות הציונית.
פחד שנובע ממורשת מחזורית של חורבן וגלות, שהמחזור האחרון שלה הוא שואת יהודי אירופה.

פחד שנובע גם, באופן פרדוקסלי, מהשבר הלאומי שהמטנו על הפלסטינים, שמחד ממחיש את מה שעלול לקרות גם לנו, ומאידך הוא הגורם לאיומים המתמשכים על קיומנו הלאומי.

לצידו של הפחד שוכנת גם תחושת זרות מודחקת: תחושת זרות טבעית של אלה שזה מקרוב באו לארץ זרה שנופיה אינם נופי ילדותם, בין אם גדלו על גדות הריין או הנילוס, תחושה טבעית, אך כזו שהם היו חייבים להתכחש אליה.

במהותה, הציונות מאמינה בהתמודדות עם האיום, עם הפחד ועם הקונפליקטים האידיאולוגיים והרגשיים באמצעות עשייה. עשייה אינטנסיבית, קומפולסיבית, נוירוטית כמעט, שמסגירה את הפחדים הקמאיים שמאחוריה.
בניית ישובים יהודיים – ומחיקת שרידים של ישובים ערביים (3) – היא הדרך הישראלית להתמודד עם חרדת החורבן ועם תחושת הזרות לארץ המלוות אותנו לאן שנפנה.

לכן להיגיון האקולוגי, התכנוני ואפילו המדיני-אסטרטגי אין כל דרך להשפיע על הדחף ההתיישבותי.

אלא שאם לדחף ההתיישבותי, היום, אחרי כמעט אלף ישובים יהודיים חדשים, אין תכלית לאומית אמיתית פרט להתמודדות עם האימה והזרות, אולי צריך להפוך אותו למזיק פחות, לבזבני פחות במשאבים הקרקעיים והכספיים המוגבלים של המדינה.

הרצון הוא הרי לסמן נקודה נוספת על המפה, כי דמות הארץ, בדיוק כמו הפחדים, קיימים בתודעה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר במציאות.
ולכן במקום להקים יישוב חדש בפועל אפשר אולי לתת לו קיום וירטואלי בלבד – קיום בתודעה, קיום שיחזק וינחם אותנו מבלי שהיישוב יתקיים באמת.
הרי גם ככה כמעט אף אחד לא מגיע לכל אותם היישובים הנידחים, חדשים או ישנים, אבל לראות את שמם על המפה ובשלטים בצידי הדרכים  – זה תמיד נותן הרגשה טובה של חיים בארץ גדולה, מפותחת ומיושבת למשעי.

צריך אם כן להתחיל בהכרזה ניצחת ונחושה על הקמת יישוב חדש.
צריך להתלבט על בחירת השם – להתחיל עם משהו תמים אך שורשי ואז אולי לצרף רמז לשמו של איזה פוליטיקאי או תורם מחו"ל (4).
צריך לתכנן את הישוב החדש בקפידה ולתת לו מעמד ועומק סטטוטורי עם קלסרים של תכתובת וריבים קטנוניים בין פקידים ופוליטיקאים זוטרים. גם מאמרים פובליציסטיים בעד ונגד וודאי לא יזיקו.
אפשר לפרסם את טיפוסי הבתים במגזינים ולממן כתבות יחצנות שיקראו למשפחות צעירות ואמידות להגשים את עצמן במרחבי הנגב והגליל.

מיד לאחר מכן יש לעדכן את כל המפות והשלטים כדי שהיישוב יופיע בהם בגאון.

רק על דבר אחד צריך לוותר: על הקמת היישוב עצמו, על תשתיותיו הבזבזניות, על המשפחות הצעירות שיגורו בו במקום בוילה בעיירה הסמוכה, ועל פגיעתו בשטח הפתוח.
אפשר להסתפק בקרוואן שיפעל בשבתות כמוקד לקליטת משפחות ובבולדוזר ישן שיעשה איזה סיבוב בשטח פעם בכמה ימים, כך שמי שמאמין לשלטים ולמפות יראה משהו אם הוא נקלע במקרה לאזור.

את הכסף שנחסך יהיה אפשר להעביר לצה"ל או למחלקת החינוך של עיירת הפיתוח השכנה – ובא לציון גואל.

1 בבג"צ אלון מורה יש, אם אינני טועה, התייחסות לעניין זה.
2 ואכן, לא הפלישתים או העמונים, האדומים או השומרונים הם שהחריבו את הבית, בראשונה ובשנייה, אלא אימפריות גדולות שצבאן הכובש הגיע ממרחק אלפי קילומטרים.
3 כמובן שמדינת ישראל הותירה על מכונם ישובים ערביים רבים והיא אף משקיעה בפיתוחם. אך ההרס השיטתי של הישובים שננטשו, כולל השרידים הדתיים והארכיאולוגיים, חייב אותי להתייחס לעניין.
4 אם ארקדי יתרום נקרא ליישוב 'גיא-עמק' ואם אדלסון יתן קצת מרווחי ההימורים אולי נוכל לקרוא ליישוב 'שלד-און'.