יצא לי שוב להזדמן לאופקים.

זהו בסך-הכל הביקור השלישי שלי בעיר אבל יש לי חיבה למקום הזה.
אולי בגלל הנוף הפתוח ושל הנגב המערבי שיש בו תחושה של מרחבים שכל-כך חסרה במקומות אחרים בארץ. אולי כי אופקים שוכנת כמעט בדיוק בנקודה הזו בה מסתיים האזור המיושב ומתחיל הישימון. אולי כי באופקים התחושה מכמירת-הלב שיש בעיירות פיתוח היא קצת יותר חזקה.

בכל מקרה הסיבוב האחרון הניב תצלומים של בית פרטי ממש רדיקלי. נראה לי שהוא עשוי משתי חביות מתכת ענקיות או שני סילואים שחוברו להם יחדיו, אבל החלונות והמעקות רומזים לא למודרניזם אלא דווקא למן סגנון כפרי והניגוד בין צורת המבנה לפרטים יוצר תוצאה בלתי צפויה.

בנוסף ביקרתי במפעל הטקסטיל הנטוש 'אופ-אר' שזכה לתערוכה שלמה שאצרו שלי כהן ושני בר-און בבית האדריכל.

גיליתי שחלק מן המפעל שופץ וחזר לעבודה. מן הסתם, אחרי השיפוץ המבנה הרבה פחות דרמטי, אבל זה בטח טוב יותר לעיר. צילמתי גם אי-אילו תמונות של החלק שעדיין נטוש, למרות שהוא כבר צולם בידי צלמים הרבה יותר מוכשרים ממני – פשוט לא יכולתי להתאפק.

בגיליון החמישי של המגזין דומוס, בגרסתו העברית, התפרסם מאמר פרי עטי העוסק במבנה אולמות הקולנוע והמזון המהיר שנבנה כתוספת לקניון אייילון ברמת גן.
את הכתבה, שנערכה על-ידי ד"ר הדס שדר, ניתן לקרוא גם באתר של 'עיתון עיצוב'.

העניין שלי באזור קניון איילון התחיל עוד במסגרת פרוייקט הגמר שלי בטכניון אז תיכננתי בהנחיית אדריכל רפי סגל תוספת של ספריה המפלחת את המבנה הקיים ויוצרת דרך ציבורית, מעין רחוב פתוח, הקושר את הקניון ואת האזור המסחרי שסביבו לפארק הירקון הנמצא בעורפו.
במבט לאחור יש לי, מן הסתם, הסתייגויות רבות מן התוצאה הסופית אבל כדי לגרש את השדים האחרונים מלימודי התואר הראשון אני מעלה אותה כאן לשיפוטכם.

Library in a shopping Mall

ההגשה של הפרוייקט נערכה כספר ומופיעה במצגת ככפולת דפים, על-כן מומלץ לצפת בה מוגדלת (FULL).

נושא האבולוציה של הקניונים ושל אזורי התעשייה/מסחר האנטי-עירוניים והאפשרות ליצור בהם חוויה אנושית, עירונית ונעימה יותר היא נושא מרתק שבארצות-הברית כבר החלו לעסוק בו ואני מניח שתהליכים דומים יתרחשו בסופו של דבר גם בישראל. אני רוצה להאמין שתהליכים אנטי-עירוניים לא מתקדמים בכיוון אחד ושיש אפשרות לגאול גם את הגדולים שבחוטאים ובראשם, כמובן, קניון איילון.

באמת שרציתי לכתוב בגנות רפורמת הבזק המונומנטלית האורבת למערך התכנון במדינת ישראל, אך בינתיים לא עלה בידי לעמוד במשימה. הרפורמה נדמית לי כה מאיימת ומופרכת שאינני יודע מאיפה להתחיל.

אבל ברור לי שאסור להתייאש: ביבי הוא לחיץ וסחיט, אנחנו כבר יודעים זאת, והחוכמה היא רק ליצור את הקואליציה הנכונה שתלחץ עליו במקום הנכון ותגרום לו ולממשלתו לצמצם ולשנות את נוסח החוק המוצע.

למרבה המזל יש אנשים טובים ורציניים שעוסקים בכך ובראשם המטה לתכנון אחראי.

אני מפציר בכם להיכנס לאתר שלהם ולכל הפחות לשלוח מכתב לשרי הממשלה.

מעניין לעיתים לצפות בתהליכים עירוניים המתרחשים בזעיר-אנפין, כנגד כל התכניות הגדולות המאיימות לסחוף ולטלטל את העיר.
תהליך כזה מתרחש באחרונה בשכונה שלי ואני מביא אותו כאן.

שדרות המעפילים שוכנות במבואותיה המערביים של שכונת יד-אליהו, מיד לאחר שחציתם את ערוץ האיילון שוצף התנועה בדרככם מזרחה.
משני עברי הצומת, בניצב לרחוב לה-גרדיה, נבנתה שדרה קטנה עם מגורים וחנויות משני צידיה: בלוק ה'סרגל', ששכונת יד-אליהו היא אחד הביטויים המובהקים והמוקדמים שלו בישראל מקבל כאן חנויות בקומות הקרקע שהופכות אותו באחת מאלמנט מנותק בתוך פארק להתחלה של רחוב עירוני, רחוב שהוא נעים למדי גם בזכות השדרה שבאמצעו, על הגינון והצמחיה שבה.

למרות חינניותו של מקטע עירוני זעיר זה סובל המתחם, מזה זמן, מדעיכה מתמשכת. חלק מן החנויות עומדות נטושות תקופה ארוכה. אחרות משכנות פונקציות קהילתיות כמו מרכז השיטור הקהילתי או מינהלת הרובע ואילו אחרות מאוכלסות בספק משרדים כמו תחנת מוניות או חברה לפוליש-ווקס.
במאמר מוסגר אעיר שאני דווקא מאוד אוהב חנויות קטנות שמתפקדות כמשרדים ויוצרות קשר בין מקום העבודה לרחוב ואני גם שמח שהעירייה והמשטרה ממקמות את נקודות הממשק שלהן עם האזרח באופן כה נגיש. אבל נוכחותן של פונקציות אלה מעידה על היעדר כוח משיכה של החנויות באזור עבור פונקציות מסחריות מובהקות יותר. גם הספריה, הדואר וסניף הבנק נסגרו ולא תמיד יש מי שימלא את החלל שנפער.

שדרות המעפילים

אבל יותר מהכל מאיימת על המתחם החביב הזה תכנית זדונית של העירייה ומשרד התחבורה המבקשים לחפור מנהרה תת-קרקעית מתחת לרחוב לה-גארדיה ולשדרה. המנהרה המתוכננת אמורה להקל על הפניה שמאלה של אלה הבאים מדי בוקר מנתיבי האיילון דרך רחוב לה-גארדיה ורוצים להגיע אל אזור התעסוקה המתפתח סמוך להיכל נוקיה. אבל בדרכה תמחוק המנהרה את השדרות החביבות ותהפוך עוד 'מקום' לדרך. זאת ועוד, תושבי האזור טוענים שהתכנית תוביל באופן בלתי נמנע להרחבה של רחוב לה-גארדיה על חשבון מגרשי המגורים אך לא תפתור את הפקק אלא רק תעביר אותו רמזור אחד קדימה לצומת שדרות המעפילים ורחוב וינגייט. לטענתם, המנהרה המתוכננת אף לא תיתן מענה לאירועים גדולים בהיכל נוקיה, ארועים שמטילים היום עומס כבד על מערך הכבישים ביד-אליהו, משום שבעת ארועים לא תאפשר המשטרה את השימוש במנהרה, מה גם שהמנהרה לא תשמש את האלפים שעוזבים את ההיכל.
כל המהלך התכנוני הזה נעשה כמובן במיטב המסורת של תכנון הערים המודרניסטי ומדיניות התכנון העירונית בדרום העיר שמשום מה עדיין מאמינה בהזרמת התנועה כבערך עליון.

התכנית המוצעת למנהרה מתחת לשדרות המעפילים (מתוך אתר ממ"י באמצעות איתי הורביץ)

תכנית המנהרה היא לא רק הרסנית – ויקרה מאד – אלא אף מיותרת משום שניתן לפתור את הבעייה בצורה פשוטה הרבה יותר באמצעות שימוש במחלף לה-גארדיה. הצעה כזו אף הועברה על-ידי העירייה למשרד התחבורה שפסל אותה משיקולים של היררכיה בין דרכים, או משהו כזה.
ואכן, ההתנגדות שהגישה לתכנית ועדת התכנון והבנייה של ועד שכונת יד-אליהו נדחתה והתכנית אושרה, אך מכיוון שעדיין לא נבנה דבר אולי יכולה עוד העירייה לשנות את דעתה. בכיכר דיזינגוף כבר למדנו על פגיעתם הרעה של מעברים תת-קרקעיים ולא יתכן שעירייה השואפת, לפחות מן הפה אל החוץ, לתקן את הטעות ההיסטורית של כיכר דיזינגוף תיצור טעות דומה בשדרות המעפילים.

אל מול כל אלה עומד תהליך מעניין של פתיחת חנויות צבעוניות וצעירות באזור הצפוני של שדרות המעפילים, הסמוך להיכל הספורט.
שתי החנויות החדשות הן חנויות המיועדות לסקייטרים – חבר'ה שגולשים על סקייטבורד – והן מוכרות סקייטבורדים, חלפים ואביזרים וכן פריטי אופנה שהם חלק חשוב מתרבות הגולשים.
עיצוב חלונות הראווה, הקהל הפוקד אותן ושעות הפתיחה של החנויות החדשות בבלוק חריגים באזור המנומנם של שדרות המעפילים והן מוסיפות לו צבע, עניין והתרחשות.

חנויות הסקטיירים

גראפיטי על התריס של אחת החנויות

הופעתן הפתאומית של החנויות במקום אינה מקרית.
העירייה (אותה עירייה מהמנהרה שמקודם) בנתה מצפון לשדרות המעפילים את פארק 'גלית' – פארק חדש שבליבו משטח לפעלולי סקייטבורד שהוא אחד המקצועיים בישראל (כך לפחות כותבים). הפארק הביא לאזור את האוכלוסייה המסורה והנלהבת של הגולשים שמוכנה להרחיק לכת בשביל לגלוש במקום מתאים – כה נלהבת שבעבר עמדה על זכותה לגלוש גם במקומות שלא כל-כך התאימו לציבור הכללי. אחד האתרים החביבים על גולשי הסקייטבורד בעבר היה האזור של מוזיאון תל-אביב ומשכן אומנויות הבמה שם גרמה פעילותם לנזק ניכר – הם פשוט שברו את כל קופינג הטרה-קוטה בפיתוח – והעיריה התקינה מעצורים קטנים, נבזיים וכנראה אפקטיביים לאורכן של כל הערוגות בכדי לצמצם את הנזק.
המפגש הזה בין אומנות גבוהה, אדריכלות מודרנית וסקייטרים שועטים תמיד הזכיר לי את הנוכחות של גולשי סקייטבורד אנגלים ב- SOUTH BANK CENTER , מתחם התרבות של לונדון – גם הוא מתחם מודרניסטי של תרבות, מוזיאונים, אולמות ושום שימוש קרקע אחר – שגם בו מצאו הגולשים זירה מעולה לגלישה, פעילות שפגעה לא פעם בחוויה של המשתמשים האחרים. אני בטוח שלג'יין ג'ייקובס היה מה להגיד על זה…

אזור הגלישה בפארק גלית

אינני יודע אם איזור המוזיאון כבר לא אטרקטיבי לגולשים ואני מניח שחלקם היו אולי שמחים לפתרון גלישה במיקום יותר מרכזי בעיר, אבל אין שום ספק שנוכחותם בפארק גלית היא שהולידה את שתי החנויות החדשות – אני מניח שגם בעל הפיצוציה הסמוכה לא יוצא מופסד – והפיחה חיים במתחם דועך.
אחת החנויות, אגב, ניסתה לעבור לזמן מה לחללים המסחריים החדשים שנוצרו בהיכל נוקיה – שהם כשלעצמם יוצרים תהליכים עירוניים חדשים באזור – אך עד מהרה שבה לחנות שבבלוק. חנות נוספת עומדת להיפתח בקומת הקרקע של מבנה המשרדים השוכן מעברו השני של פארק גלית – סביבה אחרת, מנוכרת יותר באופייה שמעניין לראות כיצד תשפיע על החנות החדשה.

חנות נוספת העתידה להיפתח באזור

מדובר אם כן בדוגמא לתהליך עירוני זעיר בו שימוש קרקע חדש משפיע על שימושי קרקע שכנים ומתניע תהליכים כלכליים ותרבותיים. עירוב השימושים וגיוונם יוצר תהליך סינרגטי עם תוצאות לא בהכרח צפויות.
בינתיים גם שיפצו את אחד מהבלוקים – אני מקווה שהחברה מהחנות לא עושים להן רעש… ומצטברים רמזים למן רנסאנס קטן באזור החמוד הזה שאני מקווה שהערייה תימנע מלהחריבו בגסות.

מבט משדרות המעפילים לעבר פארק גלית

אני מודה לאדריכל איתי הורביץ מועדת התכנון של שכונת יד-אליהו על המידע המועיל והחומר בנושא תכנית המנהרה.

בעקבות אסתר זנדברג ניסיתי להעביר את מוזיאון העיצוב החדש שתכנן רון ארד לאזור קצת יותר אורבני בעיר חולון.

צילום המוזיאון: יובל טבול. את הכיכר צילמתי והראתי פה בעבר.

כל הזמן מסבירים לנו שחייבים רפורמה במוסדות התכנון כי נורא קשה לקבל בישראל אישור לסגירת מרפסת.

מבלי לדון בשאלה אם אכן צריך וראוי שאנשים יסגרו מרפסות, צריך להודות שרוב אזרחי ישראל סגרו את המרפסות שלהם מבלי לבקש אישור מאף אחד: לא מהועדה המקומית, לא מהועדה המחוזית ואפילו לא מן השכנים.

נדמה לי שמי שיבוא לועדה לתכנון ובנייה כדי לקבל היתר לסגירת מרפסת יזכה בעיקר לחיוכים של רחמים, אם לא לצחוק גדול, מצד פקידי הרישוי שלא ידעו כיצד לנהוג באותו תמהוני.

סיסמת השיווק, אם כן, כלל לא קשורה למציאות האמיתית בישראל.

אני חושש שגם הרפורמה מנותקת מן המציאות באותה המידה לפחות, ופגיעתה עשויה להיות רעה מאוד.

בסופו של דבר, גם הבלוג הזה הגיע אל הפוסט ה-100, אם כי באיטיות מעוררת דאגה, ומאחר שנוצרה כאן ברשימות, באחרונה, איזושהי תכונה סביב הפוסט המאה, החלטתי גם אני להקדיש אותו להרהורים אינטרוספקטיביים.

קשה להגדיר את סצנת הכתיבה על האדריכלות בישראל כשוקקת במיוחד, למרות שאם לוקחים בחשבון שוק של כ-7000 אדריכלים רשומים בסך הכל, המצב אינו גרוע כל-כך: יש רבעון אחד שמופיע כבר שנים רבות בעקביות שמעוררת הערכה, מגזין חדש וירחון מכובד לעיצוב הבית.
באחרונה אף התארגנה הכתיבה על אדריכלות ב'הארץ' בכפולת עמודים שבועית ומעניין לחשוב מה היה קורה אם היו מאחדים את שני הקטבים של המקצוע וכורכים את האדריכלות ביחד עם מוסף הנדל"ן.
לעומת זאת, דעיכתה בטרם-עת של הגירסא המודפסת של המגזין בלוק כמו גם העדר ההמשכיות היסטורית בסצנת המגזינים, לצד המחסור בספרים הסוקרים את האדריכלות הישראלית העכשווית (ולא את זו ההיסטורית) באופן אובייקטיבי, מלמדת שיש עוד לאן לשאוף.

בהקשר זה עולה במחשבה כמעט מיד המגזין 'תווי' שהאדריכל אבא אלחנני ז"ל הצליח לפרסם כמעט בעצמו במשך שנים רבות, לצד קריירה אדריכלית משגשגת. ואכן, בתערוכה שהוצגה עד לא מכבר בגלריה של בית האדריכל הוצג מפעלו של אלחנני הן בתחום הבנייה והן בתחום הביקורת, ועל כך תבוא הברכה על המארגנים – ובראשם צבי אלחייני – שעשו, כך נדמה לי, את המלאכה בהתנדבות.
אבל כדי לעשות צדק עם מפעלו של אבא אלחנני נדרשת תערוכה במוזיאון, עם תכניות ומודלים של המבנים ועם צילומים עכשוויים וצבעוניים שלהם כדי שנראה האם שרדו את פגעי הזמן.
בתחום הביקורת אמנם השכיל אלחנני והספיק לתמצת חלק ניכר מחומר שנאסף במגזין לתוך ספרו הקאנוני 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) אבל בתערוכה הסתבר לי שכתב גם עבור עיתון 'הארץ'. במסגרת תערוכה מקיפה יאוגדו ויודפסו מחדש, מן הסתם, חלק מן הביקורות האלה (2).

אבא אלחנני אינו המבקר היחיד שכתביו ראויים לאיסוף ופרסום מחדש.
לפני מספר שנים עיינתי בספר שליקט את מאמרי הביקורת של האדריכל אברהם ארליק שכתב גם הוא עבור עיתון הארץ, בין השאר. התפעלתי מן התובנות וההתבוננויות שלו ומן הזיהוי מראש של מה שהיום אנו יודעים בוודאות שהיו טעויות הרות אסון בתחום האדריכלות והתכנון העירוני, אותו בחן ברוח משנתו של קמילו סיטה. גם מיכאל קון מצטייר, מציטוטים מדבריו המופיעים זעיר פה זעיר שם, כמי שהיה בעל ביקורת נוקבת ומעניין לדעת אם ניתן לרכז את כתביו (3).

אבל קשה להאמין שמישהו יטרח לפרסם ספרים כה אזוטריים, למרות שהם חשובים ליצירת הרצף ההיסטורי של האדריכלות בארץ, כפי שמציין אלחייני במאמרו ההיסטוריוגרפי, גם משום שיש כל-כך הרבה דברים שדחוף יותר לכתוב ולפרסם על האדריכלות הישראלית.

אבל דווקא בהקשר של הפרסומים האזוטריים שבקצהו של הזנב הארוך של העניין באדריכלות ישראלית אנו עומדים לפני נקודת מפנה.
נדמה לי שכניסתו ההדרגתית לשימוש של הספר האלקטרוני – בכל מתווה טכנולוגי בו הוא יתממש (4) – תביא לשינוי דרמטי בתחומי השכלה רבים והכתיבה על אדריכלות תהיה אחד מהם.
אמצעי שיאפשר קריאה נוחה של מאמרים ארוכים ללא חסמי ההדפסה וההפצה הקיימים עדיין בתחום המו"לות, תאפשר להכניס לסירקולציה הרבה חומרים שהיום בלתי אפשרי מבחינה מסחרית לפרסם בספר, כדוגמת לא מעט כותרים ישנים, וחדשים, בתחום האדריכלות.
גם זירת המגזינים עתידה להשתנות: האינטרנט על כל מעלותין הרבות עדיין לא מחליף את הדפדוף האגבי בתמונות הצבעוניות (5) שהוא נשמת אפו של המגזין האדריכלי, מחד, ומאידך גם לא מאפשר קריאה מעמיקה ורצופה. ספרים אלקטרוניים יאפשרו את שתי הפעולות, לצד ההזרמה של פרסומות, עדכונים וקישורים שוטפים.

האם האלקטרוניקה הדיגיטלית תגאל תת-מודע שלם של כתיבה על האדריכלות המקומית מן הספרים הישנים בספריות המאובקות וממדפי עבודות התזה הנשכחות ותציף אותו אל האור?
אני רוצה לקוות שכן, כי הארכיטקטורה היא הלא בניינים + מדיה.

1) ספר שעושה שימוש נרחב – ושנון – בהערות שוליים.

2) ספר שלם יכול, וצריך, להיות מוקדש למקומו של אלחנני כאחד הראשונים שחיפשו שפה מקומית לאדריכלות הישראלית, נושא שכרגע אולי אינו אופנתי כל-כך אבל הוא ממשיך וימשיך ללוות את האדריכלות כאן.

3) אגב, ראיתי בספרו של איתמר לויטין על אולמות הספורט אולם ספורט שתיכנן מיכאל קון בקיבוץ מסילות – האם מישהו מכיר או יודע?

4) בין אם יהיו אלה מכשירים יעודיים, צגים מיוחדים למחשב הנייד או לפלאפון – העיקר שיאפשרו קריאה נוחה לעיניים, ניידת ומתמשכת.

5) לאור החיבה של ספרי אדריכלות ישראליים לתצלומים בשחור לבן, הנובעת ככל הנראה במידה שווה מטעם אומנותי ומאילוצים כלכליים, ניתן לחזות מעבר לספר האלקטרוני גם לפני שיהיה ניתן להפיק תמונות צבע באמצעות דיו אלקטרוני.