הצטערתי לקרוא על ההמלצה שנתנה מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לתוספת מגדל מעל לבית אסיה בתל-אביב.

בית-אסיה, שנבנה ב- 1979, הוא בעיני הוא אחד הבניינים המעניינים והאלגנטיים בעיר. אמנם, המבנה לא זכה לתהודה היסטורית רבה, אולי משום שקשה למקם אותו על רצף סגנוני או אידאולוגי מובהק, אך דווקא משום מקוריותו יש לו בעיני חשיבות. גם אבא אלחנני ז"ל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית' (עמ' 232) מתקשה למצוא לו תקדימים אך מכיר באיכויותיו וביופיו.

את תוספת המגדל אמור לתכנן האדריכל המקורי של הבניין, מרדכי בן-חורין, כך על-פי העיתון. קשה לומר אם הדבר מבשר טובות או רעות – האם הוא ינהג ברגישות במעשה ידיו או שדווקא ירשה לעצמו לשנות ולעדכן את יצירתו המוקדמת?

למרות שמדובר במבנה משרדים שלא מייצג בסגנונו או בתכליתו אידאה ציבורית של פתיחות (סוציאליסטית) הייתי שמח לראות הירתמות לשמר את הבניין, בדומה למאמצים לשימור היכל התרבות בתל-אביב ובית מבטחים בזיכרון-יעקב, שני מאבקים חשובים שעדיין לא נסתיימו וכמו המאבק, שהצליח, לשימור אופיו של בית יבמ השכן.

איני יודע אם בעירית תל-אביב חושבים בכלל על מבנה כמו בית אסיה כמבנה הראוי לשימור והאם הציבו דרישות כאלה ליזם ולמתכנן. אבל, אין ספק שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של מבני האיכות משנות השישים והשבעים ויש להירתם כדי ליצור את סדר-היום הציבורי ואת המודעות הנדרשת, זו שתגרום לרשויות וליזמים לשמר אותם במקום לחרבם.

בית אסיה, צילום – יבגניה שיוק, מתוך tlv100.co.il

עידכון: שמחתי לקרוא שבניגוד למחלקת ההנדסה, הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל-אביב דחתה את בקשתו של היזם אלפרד אקירוב להוסיף מגדל של 12 קומות לבית אסיה ושלחה אותו לחפש חלופות לשידרוג הבניין. אני הייתי ממליץ לא לגעת בבניין ולממש את זכויות הבנייה במגרש אחר.

קריאה נוספת: אסתר זנדברג מראיינת את מרדכי בן-חורין. 

הביאנלה בבת-ים 'לאדריכלות הנוף העירוני' תתרחש בשנת 2010 בפעם השנייה ולאחרונה יצא קול שקורא, לכל מי שרוצה, להציע עבודות שישתתפו בה.

נושא הביאנלה הוא פעולות עירוניות…טבעה המשתנה של העיר…תהליכי בנייה ותשתיות…מרחבים זמניים שימושיים: העבודות נועדו לתת מזור זמני לתושבים במקומות שנמצאים בתהליך של בנייה, אך ההגדרות גמישות מספיק ומאפשרות להציע כל הצעה כמעט, חוץ אולי מפסל מוזהב של שלומי לחיאני…
מועד ההגשה הראשון להצעות הוא ה-30 באוגוסט, יש מועד נוסף בסוף ספטמבר ואת כל הפרטים על כך ניתן למצוא באתר הביאנלה.

לא מזמן, אגב, עברתי ברחוב יהודה הימית ביפו ויש שם מרחב זמני שימושי שיכול לזכות בפרס בכל ביאנלה: במסגרת שיפוץ הרחוב סגרו את הכביש ופתחו את האדמה לשם ביצוע עבודות חפירה ארכיאולוגיות.
העבודות מבוצעות באופן שיוצר מעין חדרים חפורים ברחוב – קירות בגובה מותן מתחת למפלס המדרכה וביניהם חפירות בגבהים שונים.
החפירות מעוררות הרהורים לגבי רסיסי החיים שנחבאים מתחת לרקמת החיים היומיומית והאופן המיידי כל-כך שבו ניתן לפרום אותה ולגלות מתחתיה משהו אחר לגמרי.
מעל לחפירות פרשו רשתות הצללה שמגדירות ותוחמות את החלל ומספקות צל, וכך החפירות יוצרות מקומות של השתהות והמתנה במקום תנועת המכוניות הסואנת.
הטרנספורמציה של הרחוב פתאומית ומלאה.

תחרות אחרת, שגם אם תרצו לא תוכלו לגשת אליה כי כבר יש בה זוכים, היא התחרות ReBurbia.
זוהי תערוכה שמציעה רעיונות למיחזור של המרחב הפרברי.
יש לה אמנם קשר מסוים לביאנלה בבת-ים שעוסקת גם היא במרחב שהוא פרברי לכאורה, אלא שתחרות ReBurbia ('שיעבור' בעברית) מתמקדת בפרברים (אמריקאיים) אמיתיים עם בתים פרטיים, גינות וקניונים ענקיים המוקפים בחנויות ויש לה מימד של פנטסיה.
התחרות מציגה רעיונות מגוונים ומשעשעים ומעלה לתודעה נושא חשוב ומעניין שראוי שיעסקו בו גם בישראל.

עבודה של לקוסט וסטיבנסון מתוך התחרות ReBurbia

אחת החוויות המפוקפקות ביותר של הקיץ היא הכניסה למכונית הלוהטת – והיא תמיד לוהטת, גם אם היא הייתה קפואה כאשר יצאת ממנה לפני רגע.

יש האומרים שאדריכלות הזכוכית שמאפיינת חלק ניכר מן 'הסגנון הבינלאומי' מקורה בערים הצפוניות בה נולדה האדריכלות המודרנית ומשם יוצאה לכל העולם ע"י בעלי הכוח והכסף.
נדמה שגם תכנון כלי הרכב סובל מאותה תופעה משום שכלי הרכב שלנו, המתוכנננים תחת שמי הצפון הקודרים, כלל לא מותאמים למזג האוויר המקומי הקופח.

כדי להפוך את הכניסה לרכב הלוהט לנסבלת יותר צריך להקטין את כמות החום הנצברת ברכב בעת שהוא עומד, שהרי בשעת נסיעה ניתן להפעיל את מערכת מיזוג האוויר או למצער לפתוח את החלונות לרוח. לשם כך יש לבודד את 'קירות' הרכב, להצליל על פתחיו ולאפשר לו להתאוורר.

בידוד תא הנוסעים מחום צריך שיעשה בעיקר באמצעות הגדלת יכולת הבידוד של שמשות הרכב ששטחן גדול והן מחדירות חום ומוליכות אותו פנימה.
פיתרון מתבקש הוא שימוש בזכוכית בידודית – שתי זכוכיות עם תווך של אוויר או גז אציל ביניהן המשמש לבידוד. מסתבר שנעשה כבר שימוש בפתרון כזה במכוניות יוקרה גרמניות, בעיקר לשם הפחתת הרעש, אלא שיש לו מגבלות רבות של בלאי גבוה, ייצור מסובך ומשקל עודף לצד תועלת אקלימית מעטה.
בנוגע לבידוד חלקי המתכת של המרכב סביב תא הנוסעים, קשה לי לקבוע אם מאמץ כזה יכול להועיל במשהו לצמצום החום המצטבר ברכב.

גישה נוספת היא להקטין מלכתחילה את פגיעת השמש בזגוגיות הרכב – שכנראה נקראות 'שמשות' מסיבה טובה.
הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הצללה מחוץ לשמשות הרכב, אלא שפתרון כזה מצריך מערכת מכנית מורכבת שצריכה להיות מתוכננת בקפידה כדי למנוע אפשרות של גלישה של הוילון או של התריס החיצוני בזמן הנסיעה, בעת שמופעלים עליו כוחות רבים.
לחלופין ניתן לעשות שימוש בזכוכיות מתוחכמות.
יש זכוכיות המודפסות בהדפסות קרמיות או מתכתיות שמקטינות את חדירת האור והחום שיתכן וניתן להשתמש בהן בחלונות הצידיים והאחוריים של הרכב.
ישנם גם ציפויים שונים – מתוחכמים פחות או יותר – שמקטינים את חדירת החום והקרינה העל-סגולה.
הפתרון המרתק ביותר הוא זכויות אלקטרו-כרומיות – זכוכיות שמתכהות ומבהירות בלחיצת כפתור. פתרון כזה כבר זמין בתחום הרכב ונדמה שיש לו פוטנציאל רב.

כאן ניתן לראות (בצד ימין) רשת צל לחלון-גג של מכונית מיני, אך נראה שהיא עשויה מבד ולא מחומר קשיח שיכול להגן מפני פריצה בעת חנייה.

הדרך לאוורר את הרכב בעת שהוא חונה היא באמצעות חלונות רשת:
רשת מתכתית צפופה, כמו זו שמשמשת בישומים אדריכליים, הנתונה במסגרת מתכת שמעניקה לה קשיחות, יכולה לתפקד במקביל לחלונות הנפתחים בגג או בדלתות. בעת חנייה ניתן להותיר את הזגוגית פתוחה ולסגור את החלון באמצעות מסך הרשת.
בניגוד לשמשות הזכוכית, הרשת מאפשרת כניסה ויציאה מסויימת של אוויר ובכך מונעת את הצטברות החום בחלל הרכב. מאידך היא עמידה בניסיון פריצה באותה מידה ואף יותר מזגוגית החלון אותה ניתן לנפץ בקלות. יתכן אפילו שפתרון כזה יכול להציל את חייהם של ילדים שנשכחים ברכב.
חסרונה של הרשת שהיא מאפשרת כניסה מסויימת של מים מבחוץ, אך זו אינה מגבלה תפקודית משמעותית באקלים הישראלי. באקלים טרופי, לעומת זאת, רשת המסוגלת להוציא אוויר חם אך יכולה גם לנקז את מי הגשמים הקיציים, שלא ירטיבו את הריפוד, היא אתגר תכנוני מורכב.
היישום האידיאלי של רשת כזו הוא בחלון העליון בגג הרכב – ב- SUNROOF. וילון מתכתי נגרר שכזה מתאחסן בקלות בגג הרכב, במקביל לסאנרוף הרגיל, והמיקום שלו בגג הוא אידיאלי לשחרור החום הנצבר ברכב.

שיפור הנוחות התרמית ברכב הוא עניין צנוע שיכול לתרום הרבה לאיכות החיים היומיומיים: יש פה וודאי אתגר למעצבים תעשייתיים משועממים.

אילו היו הקירות התומכים שבקצה המזרחי של שכונת המגדלים פארק צמרת בצפון תל-אביב מיצג אמנותי, הייתי מעתיר עליהם מחמאות רבות.
מדובר בקירות תומכים, בתכנון משרד אדריכלות הנוף ת.מ.א, העשויים לוחות בטון טרומים המונחים זה לצד זה בשיפוע מתון ובחפיפה מסויימת. החפיפה הזו מעניקה לקיר איכויות פלסטיות מעניינות, בעיקר בנקודה בה עוקב הקיר אחרי הפניה של הדרך, שם מדגישה החפיפה את טכניקת ההרכבה של הלוחות הטרומים שהובאו (ככל הנראה) מוכנים לאתר.

מעבר לכך, בפרשנות אומנותית של הקיר, קשה להימלט מהדימיון בינו לבין גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
אותם לוחות בטון חשוף טרומים, מלבניים וגבוהים, כמו אלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מופיעים גם סביב השכונה העשירה ביותר בצפון תל-אביב ורק משחק מעודן של הרכבה והטייה – ואולי גם גימור מעט טוב יותר – יוצרים את ההבדל.
כך שמבחינה אמנותית מדובר ביצירה חתרנית לעילא שמשלבת אסתטיקה עם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת.

גדר ההפרדה

הבעייה היחידה היא שהקירות התומכים המקיפים את שכונת פארק צמרת אינם יצירות אומנות חתרנית אלא עובדה ארכיטקטונית המגדירה את ומשפיעה על החיים סביבה. ולכן, גם אם יש צדק פואטי מסויים בדימיון לגדר ההפרדה, הבחירה בחומת בטון כה עצומה היא מאוד מצערת.
מצער לראות מבנה – חדש וכל-כך מושקע – שרק מגמד את האדם וגוזר גורל של שוליות וחוסר תפקוד על רחוב – היום הוא רק כביש – שנמצא במיקום כל-כך חשוב בלב מרכז העסקים של מטרופולין גוש דן.

אין לי ספק שניתן היה לעצב את הקיר התומך באופן אחר, מאיים מעט פחות. אני מניח שהיה ניתן לשלב בו צמחיה וגם לדרג או לשפע אותו באופן שהיה הופך אותו בעתיד לפחות קיר ויותר יער.
למעשה, מהלך כזה נעשה בחזית של שכונת צמרת לכיוון דרך נמיר, שם יצר אותו משרד אדריכליות קיר אקוסטי משופע ועליו צמחייה שבטיפול קפדני – וכזה נדרש משום שהצמחייה היא על מצע ולא על אדמה – עשויה להפוך בעתיד למסך ירוק לשכונה.
אלא שהרמפה הירוקה רק מבהירה שהבעייה עמוקה הרבה יותר ומתקיימת ברמה של התכנון העירוני ולא ברמה של העיצוב הנופי.

החומה האקוסטית בין מגדלי YOO לדרך נמיר

תב"ע של שכונת פארק צמרת. מתוך האתר של רונן כינורי.

אילו למשל היו מקיפים את מגדלי שכונת צמרת בחזית פעילה של חנויות קטנות או משרדים ואפילו – רחמנא לצלן – מגורים זולים לאנשים שמוכנים לגור על דרך ראשית, לא מבנים גדולים וגרנדיוזיים, אלא רצועה צרה ונמוכה של מבנים שהרעש לא מהווה עבורם בעייה והקירבה לדרך ראשית היא בשבילם יתרון – אזי היה ניתן לספק פתרונות אקוסטיים ומפלסיים למגדלים של השכונה מבלי להקיף אותה בגדרות מנוכרות אלא להיפך, ליצור סביב השכונה תווך של עירוניות שוקקת.

אפילו אם היו המתכננים דבקים בחזון המיושן של מגדלים בפארק – שהרי אחד הצידוקים העיקריים לבניה במגדלים מרוחקים זה מזה הוא הפארק שנוצר ביניהם – האם לא ניתן היה להקיף את השכונה ברצועת פארק עירונית עם גבעות מלאכותיות כחומה אקוסטית, כך שהציבור שגר מחוץ לשכונה – שכונה שהכניסה אליה ברכב או ברגל לא כל כך פשוטה – יזכה לרווח מסויים?

כל האסטרטגיות האלה לא ננקטו ובמקום ניצבת שכונה של מגדלים נוצצים המוקפים בגדרות גבוהות מכל עבר. האם יתכן שאותה מנטליות של הפרדה שעומדת מאחורי גדר (גדרות?) ההפרדה קיימת במנטליות של המתכננים גם בעת תכנון השכונות היוקרתיות ביותר?

בתור אב לילד קטן – כרגע בן שנתיים וחצי – גיליתי די מהר שהטיולים לעיירות פיתוח שכוחות-אל אותם הצגתי בפני אישתי כבילוי הולם לשבת הפכו לנחלת העבר.
את זמננו הפנוי אנו מבלים בגני שעשועי ופארקים, אך כדי להעשיר את החוויה האדריכלית ולהרחיב את מגוון ההתנסויות והמתקנים, אנו משתדלים לקחת את הילד לגן ציבורי או פארק אחר בכל פעם.
פרי ההסתובבויות האלה – תיאור קצר ועקרוני של אי-אלו גנים ציבוריים באזור המרכז – מובא כאן לפניכם.
ההתייחסות היא כמובן סובייקטיבית לחלוטין ומשקפת את ההתנסויות של הורים לפעוט שאוהב בעיקר להתנדנד ולהפיק עם מקל או עם אבן צלילים מצינורות פלדה מגולוונים. לכן הדגש העיקרי הוא על מתקני משחקים לפעוטות.
להורים לילדים אחרים יש וודאי רשמים אחרים לגמרי ואני אשמח לשמוע אותם.

פארקים עירוניים בתל-אביב

פארק גני יהושע

תיכנון: גדעון שריג ואחרים
יתרונו העיקרי של פארק גני יהושע הוא גודלו העצום שמאפשר להסתובב בו לאורך זמן ולחוש בתחושת המרחבים הפתוחים גם מבלי לצאת מן העיר.
מתקני המשחקים, לעומת זאת, ידעו ימים טובים יותר.
המתקנים לילדים העשויים מבולי עץ – רעיון ומעניין ומקורי בזמנו – קיבלו אומנם טיפול של מהנדס בטיחות במסגרתו הוספו להם מיני מעקות שונים שלא תורמים לעיצוב המקורי, אך לא זכו לשום חידוש משמעותי.
מתקנים אלה מיועדים לילדים גדולים ואינם מתאימים לפעוטות. אלה יהנו יותר מהמתקן החדש המיועד גם לילדים נכים שיספקו זמן שעשוע ארוך, למרות שאינם המתקנים הנגישים הטובים ביותר שראינו. המתקנים נהנים בעיקרון מצילם של העצים הבוגרים בפארק.
אלמנטי המים שבפארק – נחל הירקון ואזור שבע טחנות ששופץ לא מכבר ולצידו האגם המלאכותי, תורמים גם הם לתחושת העניין והרווחה של הפארק אך הם יצריכו השגחה צמודה יותר על פעוטות נמרצים.
הפארק הומה אדם ואזור המנגלים נוטה להיות מלוכלך לקראת סוף סוף-השבוע.
בפארק ישנן כמובן גם אטרקציות נוספות כגון הצאפרי, פארק הסלעים, רכבת לילדים, השכרת אופניים ועוד ועוד…
השירותים הציבוריים נקיים וזמינים ויש יותר מקיוסק אחד.

מיתקני משחקים בגני יהושע (התמונה מתוך אתר חברת גני יהושע)

פארק הירקון (החלק העירוני)

תיכנון: גדעון שריג ואחרים
גם פארק הירקון – שכמובן יוצר מכלול אחד עם גני יהושע – הוא פארק שמתבסס על האלמנט הטבעי של נחל הירקון ובנוסף נהנה מקשר לים ולאיזור הנמל כמו גם למרכז העיר תל-אביב. עובדות אלה הופכות את השיטוט בפארק, בעיקר עבור ההורים, לחוויה נעימה ומעניינת שניתן לשלב אותה בטיול גדול יותר, ומביאה לפארק אוכלוסייה שחורגת מחוץ לפרופיל ההורים הצעירים.
ישנם לא מעט מתקני משחקים שפזורים לכל אורך הפארק וריכוז עיקרי של פעילויות לילדים בגדת הנהר הצפונית הסמוכה לשכונת בבלי.
כמו בגני יהושע, גם כאן מתקני המשחקים ידעו ימים טובים יותר, ולצד מתקני המשחק המקוריים של גדעון שריג, שעברו התאמות בטיחותיות, יש מתקנים חדשים ונוחים יותר, אם כי פחות מיוחדים, שכולם נהנים מצל העצים.
הפארק כמעט תמיד הומה אדם ובכל זאת כמות המתקנים היא כזו שלא מתפתח תור משמעותי בנדנדות ובמגלשות. 
כמו-כן יש במקום פינת חי די גדולה ובה לא מעט חיות.
ישנו ריכוז נוסף של מתקנים בסמוך לחניון אוסישקין – מתקנים גדולים, חדשים ומוצלים. 
יש גם כמובן את פעילויות המים הקשורות לנחל הירקון – בעיקר סירות מסוגים שונים – לא הייתי ממליץ על שחייה – וגם אגם מלאכותי עם מזרקה וברבורים. אלה מוסיפים לעניין הכללי אך מצריכים השגחה יתרה על הילדים.
בפארק שירותים ציבוריים וקיוסקים אם כי אולי פחות ממה שניתן היה לבקש.
באזור הפארק יש מבחר של פתרונות חנייה, חלקם בתשלום וחלקם בחינם אבל בסופי-שבוע שמשיים הם כולם מלאים לגמרי.

פארק דרום

ביחס לגודלו ולוותק שלו פארק דרום (הקרוי ע"ש מנחם בגין) הוא קצת מאכזב.
חלקים גדולים בפארק אינם מוצלים והפתיחה שלו לנוף הנרחב של מה שאמור להיות בעתיד פארק איילון (או בשמו האחר פארק אריאל שרון – יפה ששמו אותו ליד בגין) עדיין לא באה לידי ביטוי.
האטקרציה העיקרית הזכורה לי היא הבריכה בה ניתן לעשות סקי מים, או למצער לצפות באנשים אתלטיים יותר גולשים.
מביקורי האחרון לא זכורים לי מתקני משחקים מיוחדים עבור ילדים, אבל יש תחום מסויים בפארק שהוא עתיר בעצים ואזור המדשאות די נרחב.

נוף בפארק דרום (מתוך אתר חברת גני יהושע)

פארק וולפסון

פארק וולפסון הוא פארק גדול עם עצים בוגרים מאוד – בעיקר שקמים שנמצאים שם עוד מהימים שהאזור נקרא גבעת בטיח – וטופוגרפיה גבעתית מיוחדת.
הפארק כולל אגם קטן, לא מעט מגרשי ספורט ואפילו פסל של דני קרוון – פסל העיר הלבנה המפורסם שמוצב דווקא בעיר האפורה של תל-אביב – אבל הוא לוקה בחסר מבחינת מתקנים לילדים. יש בפארק רק אזור יחסית מצומצם של מתקנים והם קצת מיושנים – מעט מאכזב בפארק בכזה סדר גודל.
בפארק יש שירותים ציבוריים וחנייה די גדולה שעולה על גדותיה בימי שבת שמשיים.

פארקים עירוניים באזור המרכז

פארק רעננה

תכנון: גדעון שריג
פארק רעננה הוא פארק גדול ועשיר באטרקציות המצוי בשוליים המערביים של העיר ונפתח אל השדות.
לפארק צמודה חנייה אם כי נראה לי שהקיבולת שלה די מצומצמת.
בפארק מספר רב של מוקדים: בכניסה מכיוון העיר יש אזור מתקנים סביב כיכר מרכזית שמתאימה גם לגלישה בסקטים ובסקייטבורד. המתקנים – בסגנון המתקנים בפארק הירקון – מיועדים בעיקר לילדים, ופחות לפעוטות. מאידך, באזור יש גם המון נדנדות והכל מוצל היטב בעצים.
בהמשך הפארק יש אזור שעשועים שמותאם גם לילדים נכים שנבנה בסיוע בית איזי שפירא.
מבחינתנו זה אזור המתקנים המועדף כי הוא מתאים יותר לפעוטות וכי המתקנים בו באמת מיוחדים, יפים וחדשניים. אזור המתקנים כולו מוצלל והוא שוכן סמוך לשירותים ציבוריים.
ליד המתקנים יש מזרקות קטנות ומתקני משחק מיוחדים שמפיקים צלילים.
בהמשך הפארק יש אגם לשיט ובו גם ברווזים שלידו קיוסק ובהמשך גם קונכיה אקוסטית למופעים. יש בפארק גם פינת חי ומגוון של מגרשי משחקים, רכבת, קיוסק ובית-קפה ועוד.
אין ספק שזהו פארק מגוון ומעניין. חסרונו העיקרי היא הגדר שמקיפה אותו ולמרות שהיום הכניסה היא בחינם, הגדר יוצרת תחושה לא נעימה אם כי אני מניח שהיא תורמת לביטחון.

פארק רמת-גן (הפארק הלאומי)

תכנון: משה כבשני ז"ל, גדעון שריג ואחרים
בפארק רמת-גן מדשאות רחבות ידיים ואגם גדול בו ניתן לשוט.
למרות שהפארק היה מעט מוזנח בשנים האחרונות הוא עבר באחרונה שיפוץ יסודי ששיפר את חזותו מאוד.
דווחתי שבמסגרת השיפוץ הותקנו גם מתקני משחקים חדשים, אבל עדיין לא יצא לנו לנסות אותם.
למרבה הצער, חלקים ניכרים משטח הפארק אינם מוצלים ושוטטות בו בצהרי היום יכולה להיות מעט לא נעימה. אבל אני בטוח שעכשיו בתום השיפוץ הפארק מוצלח יותר.
בכניסה לפארק יש קיוסק וגם מסעדה.

פארק הרצליה

תכנון: שלמה אהרונסון

פארק הרצליה הוא פארק חדש שנפתח רק לפני חודשים ספורים והוא כבר הומה אדם בשבתות.
הפארק שוכן סמוך לקניון שבעת הכוכבים, סמוך לאזור מתקני הספורט והנופש (הספורטק) של הרצליה ולא רחוק מנתיבי איילון ופסי הרכבת. למרות זאת, יש בפארק תחושה של פתיחות כיוון שהוא שוכן סמוך לשדות ומכיוון שבריכת החורף המקומית שולבה בתכנון.
בלב הפארק עומד מתקן שעשועים גדול מאוד שמתאים הן לילדים והן לפעוטות. קסמו של המתקן נעוץ בגודלו ומגוון הפעילויות שהוא מציע במסגרת של מערכת אחת רציפה. המתקן נמצא בארגז חול עצום שהוא אמנם נעים אך תחזוקתו צפויה להיות אתגר רציני.
בנוסף יש לצד המתקן אזור משחקים נוסף המתאים לתינוקות.
הפארק חדש לגמרי ולכן הצל היחיד ניתן ע"י מפרשי ההצללה כיוון שהעצים עודם צעירים.
אזור השעשועים נמצא סמוך לקיוסק ולשירותים. 

מתקן המשחקים בפארק הרצליה

פארק גבעתיים
תכנון : אורלי רומן ונילי בלומנקרנץ. תכנון מבנה שירות: י. שושני
פארק חדש נוסף ששוכן גם הוא בסמוך לקניון – קניון גבעתיים במקרה זה – וליד שכונת המגדלים החדשה של גבעתיים. הפארק הוא עירוני באופיו וגובל מצד אחד בציר רבין ההומה ומצדו האחר בבתים רבי קומות.
הרושם שלי הוא שכרגע אין חנייה יעודית לפארק והוא נסמך – לטוב ולרע – על החנייה של הקניון.
בכניסה לפארק מכיוון מבני המגורים יש אווירה נעימה ועירונית לרגע – חוויה נדירה בגבעתיים. בפארק מזרקות יפות ואזורי דשא אבל האזורים הפתוחים יותר ממתינים לעצים שיגדלו כדי לקבל אופי.
בפארק יש אזור שעשועים עם מתקנים יוקרתיים ביותר: העיצוב שלהם הוא יחודי והם נראים כמו מתקני טיפוס ואימון מקצועיים ולא כמו מתקנים לילדים.
כנראה בשל כך הם לא כל-כך מתאימים לפעוטות אבל בהחלט יתכן שילדים ישאבו מהם הנאה רבה.
יאמר במאמר מוסגר שהתקינה המפרכת של מתקני המשחקים הפכה,ככל הנראה, את רוב מתכנני הפארקים לבוחרים אנינים מקטלוגים, אבל לא בטוח שהילדים בהכרח יוצאים נפגעים מכך.
המתקנים מוצללים ונמצאים סמוך לשירותים ציבוריים.

פארק פרס, חולון
פארק פרס שוכן בפאתי העיר חולון בסמוך לצומת סייירים.
הפארק הוא חלק מקומפלקס הכולל את מוזיאון הילדים ומתקני ספורט עירוניים.
הפארק כולל אזורי מדשאות מוצלים, אגם מלאכותי קטן בו ניתן לשוט וגם מפל מים יחסית גדול. חסרונם של אלה הוא האופי הבנוי מדי שלהם. הפארק אמנם נפתח לעבר החולות הפנויים (עדיין) של העיר חולון אך בכל זאת יש בו אווירה עירונית מדי וחסרה תחושה של חופש ושל מרחב.
גם מתקני המשחקים לילדים בפארק אינם מהווים אטרקציה יוצאת דופן.

כמה גנים ציבוריים גדולים (בעיקר בתל-אביב) 

גן התקווה

גן התקווה נמצא בין שכונת התקווה לשכונת נווה-צה"ל והוא כולל אזור נרחב של דשא, קונכיה אקוסטית וחורשה של פיקוסים עבותים.
בפאתי החורשה ממוקמים מתקני המשחקים החדשים הכוללים מתקן משחקים פלסטי על מצע גומי, מתקן גבוה וחדש המיועד לילדים – פעוטות יכולים להשתמש בחלקו התחתון – ומתקן לפעוטות, מעט ותיק יותר, על מצע חול. המתקנים מוצלים בחלקם.
המתקנים במצב טוב ויש גדר שחוצצת ביניהם לבין הצומת הסמוכה.
הפארק מצוין עבור תושבי האזור אך אין סיבה מיוחדת להגיע אליו מרחוק.

פארק גלית

תכנון: קו בנוף ואבי לוזיה תכנון המתקנים: גיל שדה
פארק חדש, סמוך לאיצטדיון יד-אליהו, שגולת הכותרת שלו היא משטח ההחלקה לסקייטבורד ולאופני BMX.
פעוטות יכולים להנות מאוד מהתרוצצות באזור זה אך הוא מסוכן הן בשל הפרשי הגובה שקיימים בו ובעיקר בגלל החבר'ה שגולשים שם.
מבחינת מתקנים המצב בעייתי יותר: המתקנים הם מאוד מעוצבים ומסוגננים אך יש יחסית מעט מהם והם מותאמים יותר לילדים מאשר לפעוטות. בעיקרון המתקנים ניצבים בשמש למרות שבפארק עצמו יש צל נאה של עצים גדולים.

אזור הגלישה בפארק גלית

גן בן-שפר בהרצליה
תכנון: דן צור -ליאור וולף
גן ציבורי גדול יחסית, הנמצא בחלקו המזרחי של רחוב סוקולוב בהרצליה, שהורחב ושופץ לאחרונה (על חשבון אזור לימודי החקלאות של בית-הספר ברנר בו למדתי פעם).
עבור הילדים האטרקציה העיקרית בגן היא מתקנים שעוצבו כמעין עיר קטנה: כל המגלשות, הנדנדות והמתקנים האחרים משולבים בתוך מעין בתים מעץ או מכוניות שיוצרים ביחד מעין רחוב ראשי. מדובר במתקנים רבים ומיוחדים שיכולים להיות אטרקציה לילדים בגילאים שונים.
בנוסף יש בפארק בריכת מים אקולוגית ,משטחי דשא גדולים ועצים גבוהים.

גן ציבורי בצהלה החדשה, תל-אביב 
תכנון: מוריה-סקלי
בראש הגבעה שבמרכז שכונת צהלה החדשה מצוי פארק עירוני חדש שהאטרקציה העיקרית בו עבור ילדים היא מתקן העשוי ממערכת של צינורות הממוקמים במורד בגבעה ובתוכם יכולים הילדים לטפס ולגלוש.
בנוסף יש בפארק מתקנים רגילים, גבעות דשא תלולות שניתן להתרוצץ עליהן ומגרשי ספורט.

חוף מציצים, תל-אביב
חוף מציצים מציע שילוב מצויין של חנייה נוחה, ירידה נוחה אל החוף ושניים-שלושה מתקני משחקים ממש על החוף שמתגברים ומעשירים את חווית הים והופכים אותה לנוחה ומתאימה למשפחות עם ילדים.
גם הקרבה לנמל המשופץ תורמת לפופולריות המוצדקת של החוף הזה.

עבורי, גודלו של הפארק מהווה אינדיקציה טובה לגבי האטרקטיביות שלו כי בפארק גדול יש תחושה של תנועה וגילוי.
גם במתקני המשחקים, נראה לי עדיף שיהיה מימד של תנועה במרחב ושל קשר בין אלמנטי המשחק ולא רק עושר של מתקנים שונים.
על-כן, בעיני, הפארקים המועדפים הם פארק הירקון ופארק רעננה בשל המרחבים ופארק הרצליה בשל המתקנים.
אבל עם מספיק שבתות שמשיות, תוכלו תספיקו לבקר בכל הפארקים כולם.

הערות, הארות והמלצות על פארקים נוספים יתקבלו בברכה.

גרסא מעט שונה של מאמר זה התפרסמה באתר 'אורבניקה'.

לפני מספר שבועות הגיע אלי מכתב שנשלח, בעילום שם, למוסף 'הארץ' כתגובה לשתי כתבות שפורסמו במוסף בנושא אדריכלות. אנשי מוסף 'הארץ' בחרו שלא לפרסמו.

מכיוון שלדעתי יש בו עניין אני מביא אותו כאן לעיונכם, למרות שזהותו של הכותב לא ידועה לי.

אני מבקש רק לציין שיש לי הערכה רבה לעבודותיהם של שני האדריכלים בהם עסקו הכתבות ושאליהם מתייחס המכתב. למרות זאת אני סבור שהנקודות שמעלה המכתב חשובות ומשמעותיות.

"אנשי מוסף הארץ מקדמים כדרך קבע את שלטון האוליגרכיה שהשיתה על עצמה החברה הישראלית; בשבועות האחרונים הם מספקים הוכחה כי הדבר נוכח גם באדריכלות המקומית. בטקסט חנפני שתכליתו קידום ויחסי ציבור, זכו הקוראים להתוודע לעוד אחד מנסיכי הכתר שפילס את דרכו לצמרת האדריכלות במהירות השמורה בעיקר לבעלי יחוס משפחתי הולם. אחרי שבאוגוסט נפל בחלקם של הקוראים לעקוב אחר אדריכל פיצו קדם, שהתמזל מזלו להיוולד למשפחה הנכונה, לפני שבוע הגיע תורו של אסף לרמן, בן לאצולת התכנון הסביבתי הישראלי.

"אוליגרכיה", מגדירה האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, "היא צורת ממשל שבה רוב הכוח מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסיה ]…] פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהם במגמה שיירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה […] כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעיתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה". במשקפיים הללו, הקריאה בתוך ובין השורות בכתבות המפארות את אדריכל פיצו קדם ואדריכל אסף לרמן, נדמית כמו הוכחה חותכת להתרפסות העיתונאית בפני אותם שליטים.

איני מטיל ספק בכשרונם של נסיכי הכתר שלנו ובאיכות עבודותיהם, אך בעוד קדם נבחר על ידי לקוחותיו הפרטיים בעלי הממון, שזכותם המלאה להפקיד בידיו את תכנון חווילותיהם הפרטיות, זוכה לרמן בפרויקטים ציבוריים חשובים באמצעות המצאה גאונית הנקראת "תחרות סגורה" לאדריכלים נבחרים. המונח הזה, בדומה ל"כיבוש נאור", מגלה את מהותו האמיתית דווקא בזכות מה שהוא מנסה להסתיר: תחרות למשפחות האצולה האדריכלית, נפוטיזם שנחבא מאחורי טרמינולוגיה של שוק חופשי – שלטון מעטים במסווה של דמוקרטיה.

כמה אירוני שבראיון עם לרמן, שבידיו הופקד שיפוץ בניין עיריית ת"א, מציין הכתב כי "העירייה נבנתה בתחילת שנות השישים על ידי מנחם כהן, בוגר טרי של הטכניון שהיה אז בן 26 בלבד וזכה במפתיע בתחרות התכנון, גובר על אדריכלים מנוסים ממנו בהרבה". לא מיותר לציין שמצב דומה לא יוכל להתקיים בנוף הנוכחי של האדריכלות הישראלית, שקפאה על שמריה והקפידה למדר מבין שורותיה את אלה שלא צויידו בשם או שמן. עדות לכך נמצאת לא רק בין שורות הכתבה, אלא גם בשטח: בימים אלה נמצאות בעיצומן עבודות שיפוץ היכל הבימה בתל אביב בתכנונו של רם כרמי, נצר נוסף לשושלת אדריכלים ותיקה, שיחד עם אחרות – קובעות כיצד ייראה המרחב הישראלי.

הדרך היחידה לשבור את שלטון האוליגרכים ולהזרים דם חדש לאדריכלות הישראלית היא במתן הזדמנות שווה, שתתאפשר באמצעות חקיקה, שתחייב כל פרויקט הנהנה מתקציב ציבורי לערוך תחרות פתוחה, חופשית ושקופה לביקורת הציבור. כך, יוכל כל אדריכל החפץ בכך להשתתף בצורה אנונימית, מבלי ששמו הטוב או שמנה של משפחתו ישפיעו על סיכוייו לזכות. מה שיקבע יהיו כשרון ואיכות התכנון. רק כך אפשר יהיה לרענן את האדריכלות הישראלית. הרנסנס של האדריכלות ההולנדית בעשור האחרון הגיע, לא במעט, בזכות פעילות דומה, שחילצה את הענף מסטגנציה רבת שנים. הבחירה בפתיחות על פני שמרנות ובשקיפות על פני ועדה מסדרת אולי לא יהלך קסם על האצולה, אבל כמו כל מהפכה – יועיל לציבור הרחב. "

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

בראשית יח, כג-כה