הסטודיו 'א-פורמלי' של אדריכל סנאן עבדלקאדר בבצלאל עוסק בבנייה לא-פורמלית – כזו המתרחשת ללא תכנון מקצועי סטטוטורי ובדגש על הבנייה במזרח ירושלים הערבית.
בשנת הלימודים הקודמת (2008-09) יצא הסטודיו (או יחידת הלימוד, כפי שיש לכנותה) לסיור לימודי באיסטנבול על-מנת להכיר מיד ראשונה את נושא הבנייה הלא-פורמלית והלא-חוקית בעיר איסטנבול ואת ההתמודדות של הרשויות שם עם הנושא וכך לתת לסטודנטים, וגם למנחים, זווית ראייה רחבה וגלובלית יותר על הנושא והזדמנות להכיר את התחום בהקשר שבו לבנייה הלא-חוקית אין (כמעט) רקע של סכסוך לאומי, רקע שמאפיין את התופעה בישראל.

כאסיסטנט ביחידה, יחד עם יעל פדן וליאת בריקס-אתגר, השתתפתי בסיור ומשום שבמספר הזדמנויות התרשמתי שהנושא יכול לעניין אנשים הקרובים לתחום בישראל אני מציג להלן סיכום קצר והתרשמויות אישיות שלי בעקבות הסיור. חשוב לציין שיש עושר גדול (1) של כתיבה אקדמית על התחום והתיאור המובא כאן הוא רק קצה הקרחון.

משלהי שנות ה-40 (2) ואילך החלה בתורכיה מגמה של נהירת אוכלוסייה מהכפרים, על כלכלתם החקלאית הדועכת, אל המרכזים התעשייתיים בערים ובראשן העיר איסטנבול, בירתה של תורכיה בתקופת האימפריה העותומאנית והמרכז התעשייתי העיקרי במדינה.
מדובר בתופעה הדומה לזו שהתרחשה בצפון-מערב אירופה כמאה שנה קודם לכן, עם ראשית המהפכה התעשייתית והיא מתלווה לתהליך התיעוש גם היום, במדינות מתפתחות כמו סין והודו.

השלטון התורכי לא היה ערוך לנדידה המונית זו, למרות שעמד מאחורי מגמת התיעוש במרכזים העירוניים, ולכן לא עסק כמעט ביצירת תשתיות עירוניות לקליטתם של כל אותם תושבים חדשים שהגיעו לעיר בחיפוש אחרי עבודה ורווחה כלכלית.

אך אותם מהגרי פנימיים לא התכוונו לוותר. הם ניצלו את קרקעות המדינה הפנויות לפיתוח בפאתי הערים ואת העלמת העין של השלטונות כדי להקים לעצמם בתים ושכונות בשולי העיר, ללא אישור חוקי של הממשל העירוני והארצי וללא תכנון מנחה המוכתב מעל.
רוחו של החוק העותמאני האוסר להרוס מבנה שהוקם תוך לילה אחד (חוק שנוצל גם ע"י ישובי חומה ומגדל) למרות שכבר לא היה לו תוקף ברפובליקה התורכית, עמדה, אולי, מאחורי הגישה הטבעית והנינוחה של הבונים ושל השלטונות לצעד זה. גם כינויה של בנייה לא-פורמלית זו בתורכית – ג'שקונדו (Gecekondu) – שפירושו 'להתיישב בלילה' מבטא את המאפיין הזה של הבניה הלא פורמלית.

בניה לא-פורמלית כזו הפכה לתופעה גורפת ביותר ויצרה, בין-לילה כמעט, שכונות חדשות בעיר שהכפילו את שטחה ואת אוכלוסייתה.
השכונות נבנו בתחילה מחומרים קלים וזמניים אך עד מהרה הפכו לבתים קשיחים הבנויים בטון ומחופים ברעפים בהתאם לדגם הבית הכפרי התורכי. שכונות אלה התמקמו בדרך-כלל במורדות הגבעות, בשטחים שהיו מתאימים פחות לחקלאות, בעוד שמרכזי התעשייה שכנו לאורך אפיקי הנחלים שבעמק. מצב זה איפשר לתושבים להתגורר בסמוך למקומות העבודה שלהם מבלי להסתמך על התחבורה הציבורית שכמעט ולא הייתה קיימת.
המצב שנוצר היה נוח לכל הגורמים. תושבי העיר החדשים זכו לדיור מהיר, זול ומותאם לצורכיהם האישיים. התעשיינים קיבלו עובדים המתגוררים בסמוך למפעלים מבלי להשקיע הון בדיור ובתחבורה וגם מן השלטון המרכזי נחסכה העלות של בניית התשתיות הנדרשות לקליטת רבבות העובדים שהניעו את המהפך הכלכלי שהפך את תורכיה מחברה חקלאית לחברה מתועשת.
כך נוצרו מעין פרברי גנים (3) אד-הוק, כאשר חלק מהשכונות נבנו ללא כל תכנון ריכוזי ואילו באזורים אחרים ניכר שהתוותה את צורתן יד מכוונת.

לאחר תקופה ראשונית שבה פעלו המדינה והמשטרה כנגד השכונות החדשות (אם כי בהצלחה מועטת) ומכיוון שתושבי אותן שכונות לא פורמליות היו אזרחים מן המניין ושותפים מלאים ולגיטימיים במשחק הפוליטי התורכי, המפלגות היו מעוניינות לקבל את קולותיהם והיו מוכנות לתת תמורה בדמות הלבנת הבנייה הלא-חוקית. וכך, כתוצאה מהיכולת של דיירי השכונות להתארגן ולדרוש תמורה עבור תמיכתם הפוליטית יצאו עיריית איסטנבול והממשלה, בתקופות שונות ובהנהגת מפלגות שונות, במבצעים של לגליזציה שבמסגרתם נרשמו הבעלים במרשם המקרקעין, הבתים הוכשרו מבחינה חוקית והשכונות חוברו לתשתיות המים, החשמל והתחבורה העירוניות.

שכונת גנים לא פורמלית מהדור הראשון (צילום: ערן גלנטה)

במסגרת סיורנו ביקרנו בשכונת ג'שקונדו מן הדור הראשון שנבנתה בצורה לא-פורמלית ונותרה כמקבץ של בתים פרטיים עם גינות המשמשות לנוי ולחקלאות וצופה אל הדרך המהירה הטרנס-אירופית המקיפה את איסטנבול.
כיום, עם גדילת העצים ועם השיפור ההדרגתי ברמת הבנייה והגמר של המבנים שהוקמו בן-לילה השכונה דומה יותר לכפר פסטורלי מאשר למשכנות עוני מוזנחים.
לעומת זאת, ראינו גם גרסא פסטורלית פחות של בנייה לא-פורמלית במרקם 'כפרי': מקבץ של בתים חד-קומתיים, נטועים במרקם עירוני של תשתיות תעשייה ותחבורה, נמוכים מן הרחוב, צמודים למצוק ומגובבים זה על זה. מקבץ הבתים כלל, לצד המגורים, גם את הפנצ'ריה שמשרתת את תחנת מוניות השירות הסמוכה ובאופן לא מיקרי איכלסו אותו צוענים שגם בתורכיה נמצאים במעמד הנמוך ביותר בחברה.

אך בכך לא נסתיים הסיפור של השכונות הלא-פורמליות של איסטנבול.
במהלך שנות השבעים והשמונים ההגירה המתמשכת מאזור הכפר, מחד, והגבלת האפשרויות לבנייה על שטחים בתולים, מאידך, יצרו לחצים נדל"ניים שהפכו בנייה גבוהה וצפופה יותר באותן שכונות לכדאית. כל זאת לצד מגמות קפיטליסטיות נאו-ליברליות שעודדו את היוזמה הפרטית.
כך החל תהליך החלפה הדרגתי של המרקם הכפרי הקיים במבנים רב-קומתיים שנסמכו על התשתיות שהונחו, בדרך כלל לאחר מעשה, עבור הגל הראשון של הבנייה הלא-פורמלית. תהליך זה התרחש בצורה ספונטנית ופורמלית למחצה ומבלי שהמבנים החדשים – ברובם בתי דירות בני כ-4 קומות – עברו תהליך מסודר של רישוי בנייה. במקרים רבים פרנסי השכונות שהיו בני הג'שקונדו בעצמם הכשירו בדיעבד את הבניינים החדשים שהחליפו את הבתים הקטנים וחצרותיהם (4). גם במקרים בהם התכנון השכונה הותווה מראש לא נעשה תכנון מתארי כלל עירוני הבוחן את הפיתוח בהקשר אזורי.
כך הומר המרקם הכפרי שאפיין את שכונות הג'שקונדו בנוף עירוני צפוף והמהגרים מן הכפר הפכו לא רק לבעלים של פיסת אדמה אלא אף ליזמים ובעלי בתים.

בנייה רוויה לא פורמלית (צילום: ערן גלנטה)

סיורנו – ולאחר מכן גם הפרויקטים של הסטודנטים – התמקדו בעמק קאיטנה (Kagithane) השוכן מצפון למרכז איסטנבול בקצה 'קרן הזהב' אפיק הנהר עליו שוכן המרכז ההיסטורי של העיר.
סיירנו בשתי שכונות שהחלו כשכונות ג'שקונדו לא פורמליות אך עברו כבר תהליך של עיבוי והן מתאפיינות בבניה עירונית צפופה.
אחת השכונות התאפיינה במתאר רחובות חופשי יחסית שנגזר ממיקומה על גבעה. האלמנט הלא-שיגרתי שבלט בשכונה ביחס למתחמים מתוכננים הוא מערך הכבישים שמתייחד בשיפועים תלולים במיוחד ובסיבובים חדים שדורשים יכולת וירטואוזית מן הנהגים.
השכונה השנייה השוכנת באותו אזור בולטת בכך שלמרות שנבנתה באופן לא פורמלי הייתה מאורגנת ברשת אורטוגונלית מובהקת שנכפתה על-גבי הטופוגרפיה של הגבעה והגדירה רחוב ראשי וכיכרות פורמליים לגמרי. המדריכים שלנו בסיור סיפרו על השמועה האומרת שהשכונה תוכננה על-יד מאפיה מקומית שחילקה את המגרשים והתוותה את צורתם הסדורה.

שכונת מגדלים מוקפת גדר (צילום: סטודנטים מאוניברסיטת בילגי באיסטנבול)

בעשור האחרון החל להתרחש תהליך נוסף באזורים שעד אותה עת היו נחלת הבנייה הבלתי פורמלית.
המגמות הקפיטליסטיות, דעיכת התעשייה הכבדה, הפריחה הכלכלית של תורכיה והרצון להתאים את עצמה לנורמות אירופיות התבטאו בכניסה חברות בנייה פרטיות גדולות ושל חברות בנייה עירוניות לתחום בניית המגורים שהיה עד אז נחלתם של שחקנים קטנים יותר – פורמליים ולא פורמליים כאחד. גם הנזק העצום שגרם רעש-האדמה של 1999 למבנים שנבנו באופן בלתי-חוקי הוביל לרצון למסד את תחום הבנייה. כתוצאה מכך החלו להיבנות מתחמי מגורים גדולים באזורים הסמוכים לשכונות בלתי פורמליות קיימות ואף במקומן. חלק ניכר ממתחמים אלה מאורגן כשכונות מגודרות.
ביקרנו בשכונה אחת כזו שיועדה דווקא לעובדי עירייה מהמעמד הבינוני. שכונה זו הייתה אוסף של בתי דירות מטיפוס מגדלי נקודה שהיו פזורים בין הגנים ומגרשי החנייה, לתפארת התכנון המודרניסטי של שנות החמישים – זה שגם בישראל עדיין לא ממש התקדמו מעבר לו – והייתה אכן מוקפת גדר עם ביתן שומר מאויש בכניסה (5).
באזורים מסוימים שכונות מגודרות מטיפוסים כאלה, או מטיפוסים יוקרתיים הרבה יותר המתאפיינים בוילות בסגנון 'אמריקאי', מתוכננים להחליף מתחמים קיימים של בנייה לא פורמלית בתהליך של פינוי-בינוי שנכפה במידה רבה על התושבים הקיימים.
במקביל התקיים לפחות עד ראשית שנות התשעים תהליך של השתלטות על קרקע שהתאפיין בכך שהיה מאורגן על-ידי בעלי כוח מקומיים ולא ע"י אנשים עבור עצמם. תהליך זה התרחש גם על חשבון קרקעות פרטיות (בניגוד לאדמות מדינה) וגם על-חשבון אזורים רגישים מבחינה אקולוגית.
הבנייה הבלתי-פורמלית באיסטנבול נמצאת אם כן בתהליך מתמיד של שינוי.

צפיפות הבנייה הלא-פורמלית (צילום: ערן גלנטה)

תובנה אחת שעלתה מן הסיורים היא תרומתם המועטה של האדריכלים לבנייה של שכונות מגורים. מבחינה של אסתטיקה עירונית המרקמים שחווינו היו נעימים וחלקם אף מוצלחים ממש. נדמה לי שהם היו שוקקים יותר משכונות עירוניות דומות שמוכרות לנו מישראל, ולמרות שלא בדקתי את הנושא לעומקו יש לי הרושם שרמת הפרטיות ותחושת הצפיפות של הדיירים לא שונות באופן מהותי משכונות מתוכננות בעלות מאפייני בינוי דומים, כאלה המתאפיינות בבנייה רציפה בקו הרחוב, כזו שניתן לראות גם ברבעים אמידים של ערים אירופאיות.
על-פניו נראה שאין בשכונות בעיה עקרונית של הקצאת קרקע לצורכי ציבור משום שבכל השכונות בלטו מסגדים גדולים ומפוארים – שחלקו בדרך-כלל את המגרש עם שימושי קרקע ציבוריים – ומסחריים – אחרים, וכן חנויות ובתי-ספר. ברור עם זאת שרק סקר מקיף יכול ללמד עם הצרכים בתחום מבני ציבור אכן נענים.
גם בתחום השטחים הציבוריים הפתוחים לא ניתן לקבוע עמדה ללא סקירה מדויקת ועל פי הספרות קיים מחסור בשצ"פים. עם זאת בשכונות הספציפיות בהן סיירנו נראו פארקים ומגרשי ספורט ציבוריים שפותחו באחרונה, וזאת גם בזכות הטופוגרפיה התלולה של האזור המותירה בדרך-כלל שטחים פנויים שיש אפשרות להפכם לשטחים ירוקים אם קיים הרצון לעשות זאת.

היעדר התכנון הסטטוטורי בשכונות אלה לא ניכר, אם כן, בצורה מובהקת בתוצר האדריכלי, וגם לא בעיצובם של המבנים עצמם שדומים למבנים 'פורמליים' שניתן לראות באזורים אחרים בעיר.
אך העדר התכנון בא לידי ביטוי – וחשוב להדגיש זאת – בהיבטים ההנדסיים.
הגורם המשמעותי ביותר הוא הנושא הקונסטרוקטיבי: הבניה נעשית ללא פיקוח על יציבות המבנה ואיכות הבנייה ובאזור המועד לרעידות אדמה כמו איסטנבול הדבר מן הסתם יגרום לאסונות גם ברעידת האדמה הבאה שבוא תבוא, כפי שכבר קרה בעבר.
גם נושא תנועה הממונעת היה יכול לצאת נשכר ממעט יותר תכנון מקצועי מוסדר, כי למרות שתכנון התנועה המודרני הוא הגורם הראשון במעלה ליצירת הערים המנוכרות שאנו מכירים, לא מעט כבישים בשכונות, בהן סיירנו באוטובוס, הן אתגר רציני לכל נהג.
אמנם, העובדה שהמכוניות בתורכיה מעפילות בעליות וחונות בירידות שהיו גורמות למהנדס תנועה להתעלף מלמדת שמהנדסי התנועה שלנו לוקחים מקדמי ביטחון לא בהכרח חיוניים על חשבון האיכות האדריכלית (וגם על חשבון תקציב עבודות העפר), אך עלי לציין שלא בדקתי אם הכבישים התלולים והבלתי-מתוכננים גורמים ליותר תאונות דרכים.

הרחובות התלולים בשכונות הלא-פורמליות (צילום: ערן גלנטה)

כמובן שיש היבטים נוספים של הבעיות שיוצרת בנייה לא-פורמלית בהיקף כה גדול, בין השאר בהיבט האקולוגי של ההשפעה על אגני הניקוז ועל היערות המקיפים את העיר ובהיבט של תכנון יעיל של התחבורה הציבורית.

למרות כל זאת, המרקמים המתוכננים שראינו – הן מרקמי המגורים החדשים והן מרקמי התעסוקה על מגדלי המשרדים העצומים והנוצצים שלהם – עושים רושם מצער מאד ומנוכר מאד: למרות הבעייתיות של הבנייה הלא-פורמלית היא מרגישה, בהיבט של התחושה העירונית, יותר מוצלחת.
ייתכן שהפתרון הוא התוויה כללית (ואכיפה) של אזורים המותרים לפיתוח ובתוכם פיקוח הרבה יותר רופף על הבנייה (6).

עמק קאיטנה: תעשיה, מגורים לא-פורמליים וברקע מגדלי המשרדים החדשים (צילום: ערן גלנטה)

תובנה נוספת ששאבתי מן הביקור היא שניתן להלבין ולהכשיר בנייה לא חוקית בהיקפים גדולים אם רק קיים הרצון הפוליטי לעשות כן.
ייצוג של האוכלוסייה המתגוררת בשכונות הלא-פורמליות במסגרות הפוליטיות העירוניות והלאומיות מוביל באופן טבעי לתהליכים כאלה, והכשרת הבינוי הלא-חוקי מאיצה תהליכים 'טבעיים' (ובמקרה התורכי לא פורמליים אף הם) של פינוי ושל עיבוי-בינוי שלא בהכרח היו מתרחשים אם המצב הלא-חוקי היה מוקפא. זאת כמובן מבלי להתעלם מהמגבלות התשתית המשמעותיות של המרחבים הבלתי-פורמליים. יש, אם כן, חלופות פועלות ומועילות למדיניות הישראלית בתחום הבנייה הבלתי-חוקית.

בסופו של דבר הבנייה הפורמלית בה מעורבים אדריכלים מהווה חלק קטן מאד מכלל הבנייה בעולם.
ההיכרות עם היבטים של בנייה א-פורמלית חשובה כדי לסייע לאדריכלים לראות את מקומם הנכון בזירה כאנשי מקצוע וכדי להבין היכן עליהם ללמוד מתהליכים של בנייה המתרחשים גם בלעדיהם והיכן יש ביכולתם ובאפשרותם לתרום להם.

הסיור נערך בחסות המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל ובסיוע עיריית ירושלים – מחלקת הנדסה,
במסגרת הסטודיו א-פורמלי.
מנחה: אדריכל סינאן עבדלקאדר
אסיסטנטים:
ליאת בריקס אתגר
יעל פדן
ערן טמיר-טאוויל
ארגון ותיאום:
רויטל סגאה
הצילומים בפוסט זה הם של ערן גלנטה ואני מודה לו שהעבירם לפרסום.

את תכנית הסיור גיבשנו בעזרת אורהן אסן, מומחה תורכי לנושא הבנייה הבלתי-פורמלית, שתיאם עבורנו את המנחים המלווים.
הסיורים ההיסטוריים באיסטנבול הועברו ע"י ד"ר לואי פישמן, מומחה ללימודי מזרח-תיכון.
בחלק מן הסיורים הנחו והדריכו סטודנטים לארכיטקטורה (תואר שני) מאוניברסיטת בילגי באיסטנבול שערכו מחקר ופרויקטים באזור קאיטנה.

כל הדעות המובעות במאמר הן שלי בלבד.

הערות:
1) עושר כה גדול של כתיבה עד שכבר נכתבו מאמרים העוסקים בהיסטוריוגרפיה של התופעה.
2) לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נכללה תורכיה בתכנית מרשל האמריקאית שהובילה למיכון החקלאות ולהתחלת תהליך של תיעוש.
3)היו גם שכונות לא-פורמליות שנבנו בתוך 'חורים' שנפערו עם דעיכתו של המרכז העירוני.
4)הדבר אולי אינו מפליא כל-כך כשמגלים שגם מלונות פאר במרכז העיר איסטנבול וגם קמפוסי אוניברסיטאות פרטיות בשולי העיר נבנים ללא היתר ואכיפת חוקי הבנייה לגביהן מתמהמהת.
5)בכלל נדמה שהתורכים לוקחים את נושא האבטחה אפילו יותר ברצינות מן הישראלים.
6)לא מעט רעיונות כאלה להתווית תשתיות או תכנון כללי לבנייה לא-פורמלית נהגו ונוסו בשנות ה-60.

לקריאה נוספת:

MetroZones 

EJTS 

SCUPAD  

מפה כללית של איסטנבול המציגה את אזור קאיטנה ביחס למרכז העיר (מגוגל ארץ)

שכונת קאיטנה בתמונת לווין

שכונה לא-פורמלית בעלת מבנה רחובות אורטוגונלי

העיר והמסחר היו תמיד שלובים זה בזה, עוד מימי הערים הראשונות שנוסדו על צמתים של דרכי המסחר, אך בכל זאת נראה שיש היום נטייה חזקה לזהות עירוניות מוצלחת עם מסחר קמעונאי שוקק.
תנועת העירוניות המתחדשת שמה את הנושא הזה במרכז, וניתן לראות זאת אצל ג'יין גייקובס שרואה בבעלי החנויות את השומרים של המדרכה והסוכנים העיקריים של הרבגוניות ברובעי המגורים ואף מעירה "…אינני סבורה ששמתי דגש גדול מדי על המסחר הקמעונאי, גם אם כך נראה הדבר. רבגוניות במסחר היא כשלעצמה בעלת חשיבות רבה לעיר…" (1).
גם הטרנד המבורך של שיקום מרכזי הערים – בישראל וכנראה גם בעולם – מונע מתרומתו למסחר העירוני ומודד את הצלחתו על-פיה. מסחר מצליח וחנויות יוקרתיות ניתפסים כהצלחה אורבנית גם אם לא תמיד כל הציבור יוצא מכך נישכר.

מצידו השני של המתרס אין ספק שהקניון – בסך הכל אוסף של חנויות במרחב סגור  – הוא הסמל המובהק של העיר מבוססת הרכב ומופרדת השימושים.
אמנם, רק אדריכלים מעטים מבססים על הקניון את תפיסת התרבות העירונית שלהם, אבל אחד האדריכלים שהעמיק בנושא – נביא האירוניה רם קולהאס – לא מהסס לעשות שימוש במוטיבים הלקוחים מן הקניונים בפרוייקטים יותר יוקרתיים כמו הדרגנוע המפציע בספריה העירונית של סיאטל.

ובישראל, רחוב שינקין, שאולי אין זה מפתיע שהפיכתו לסמל התרחשה במקביל לעליית התרבות הצרכנית בישראל, הוא דוגמא לכוחן של החנויות לעצב רחוב ותודעה עירונית.
שינקין הוא רחוב שיש בו כמעט רק חנויות: כל התרבות שהתהוותה בו היא תרבות של מסחר קמעונאי שהרי כמעט ואין ברחוב אולמות מופעים, גלריות או ספריות, ואף שמבחינה תכנונית-עירונית שינקין הוא רחוב המצוי בסיטואציה ספציפית קשה לומר שהוא חריג במיוחד במבנהו ביחס לרחובות אחרים ברחבי העיר. ובכל זאת הפך רחוב שינקין לסמל כל-כך מרכזי (2) של תרבות שלמה על שלל ערכיה, שחלקם, באופן פרדוקסלי, אנטי-צרכניים. האם אופיין של החנויות שלאורך רחוב משפיע על הזהות העירונית של הרחוב ושל הרובע יותר מאשר צורתם של המבנים? – זוהי שאלה שמצריכה עיון נוסף.

המודרניזם, בגרסאותיו המוקדמות, לא נטה לייחס חשיבות רבה לחנויות. זאת אולי בשל הנטייה הסוציאליסטית שלו שראתה במפעל התעשייתי את המודל האסתטי העיקרי ובפתרון בעיית המגורים את המרכז של העשייה האדריכלית. אך היום המגורים, ברוח עיר הגנים והעיר הקורנת, מתנתקים עוד ועוד מהרחוב במגדלים ובקהילות מגודרות, ואילו שאר מבני הציבור- מן הרמה השכונתית ועד הרמה הלאומית – בוחרים להסתתר מאחורי גדרות אבטחה וביתני שומר.
וכך נותרה החנות המבנה היחיד שבאמת מעוניין שנבוא בשעריו. אפילו הקניון, שמקיף את החנויות בקירות אטומים ומציב שומרים בכניסה, מבוסס בסופו של דבר על כניסה של קהל – גם אם זה עובר 'סינון' – בשעריו.
החנות, לפחות זו שברחוב, היא אלמנט מזמין, כמעט דמוקרטי, במבנה שלה: היא מפנה אל הולכת הרגל ברחוב חלון גדול המזמין אותה להביט פנימה ללא כל התחייבות ומפצירה במשוטט העירוני להיכנס אל תוך התחום הפרטי למחצה שבפנים.

מעניין בהקשר הזה להשוות את החנות למוזיאון.
המוזיאון, גוף ציבורי הממומן ממיסי האזרחים ומיועד לרווחתם והשכלתם, מסתיר בדרך כלל את האמנות שהוא אמור להציג: אני כמובן לא מצפה שהמוזיאון יציג את המונה ליזה באור התכלת העזה של הרחוב. אבל בכל מוזיאון יש היום יצירות העשויות במדיה חדשה שלא יפגעו, ובוודאי יצאו נישכרות מהצגה פתוחה ודמוקרטית. ובכל זאת יש כל-כך מעט מקרים בהם, כמו בתערוכה 'הלנה' שנערכה בביתן הלנה רובנשטיין, הופכים חלונות המוזיאון שקופים ונותנים לעוברים והשבים להציץ אל תוך התערוכה.
מוזיאון ישראל מרוחק מן העיר ואפילו ממגרש החנייה שלו עצמו ומוקף בגדר – כמו פאוור-סנטר של תרבות.
מוזיאון תל-אביב אמנם פתוח לרחבה ציבורית אך עובר-האורח יכול רק להציץ על כמה פסלים החבויים בגן הפסלים הקבור ומוקף הגדר, משום שהמוזיאון עצמו הוא מבנה אטום, כמו מין קניון של אמנות שמחלון הראווה הקטנטן שהוא מפנה אל הכיכר לא ניתן לראות אף יצירת אמנות ורק בקושי לחוש את החלל המרשים של ההיכל המרכזי.
מוזיאון חיפה שוכן דווקא בלב איזור עירוני מאוד, אך גם שם יצירות האמנות נסתרות – לעומת העבודות שפזורות במדרחוב הסמוך של וואדי ניסנס ומהוות דוגמה לכך שניתן להציג אמנות בצורה אחרת, אבל אולי רק במרחב ערבי, שעוד לא 'הפך' מודרני.
דוגמא נוספת לחשיפה ציבורית של אמנות היא דווקא הגלריה הפרטית 'רוזנפלד' במשכנה הקודם ברחוב דיזנגוף בת"א שהציגה חלק מהתערוכות בויטרינה שקופה והולך הרגל ברחוב יכול היה לראותן, אך גם היא נסגרה, ונדדה להאנגר בדרום העיר.
אם כך, האם יש לעולם התרבות הגבוהה, זו שלא נאה לדבר בה על כסף, מה ללמוד מעולמם המיוזע של החנוונים? (3)

נראה שהמקום מרכזי שתופס המסחר הקימעונאי בתפיסה של העירוניות בימינו היא תולדה של תקופתנו בה הצרכנות היא ערך מרכזי בחברה, שהרי אין ספק שבתקופות אחרות הייתה לפחות יומרה לבסס את הקהילה סביב המפעל, בית-הכנסת או בית-העם. אך אולי עלינו להתגבר על הסלידה האנינה מן העולם ההמוני של המסחר ולראות בו גורם חילוני, שפוי וממתן, מקום שבו בכל זאת יכולים להיפגש אנשים בני דתות ותרבויות שונות ולהסכים, ולו רק על המחיר? אולי צריך לנסות ולעשות בו שימוש חברתי ברוח תנועת 'הסחר ההוגן'?

והנה הצעה אחת: אפשר שבמקום להשקיע בשיפורי תשתית מורכבים על-מנת להתניע שיקום של מסחר וחיים עירוניים באזור בעיר שנמצא בדעיכה, במקום לקשט את המדרכות כדי שחנויות הבגדים יואילו להופיע, אולי צריך להתחיל מהסוף, בחנויות עצמן.
העירייה יכולה לשכור חנויות נטושות ולסבסד את השכרתן לתקופה מוגבלת לאמנים ולמעצבים שיתחייבו להציג בהן עבודות. ניתן אפילו למסור אותן ישירות למוזיאונים העירוניים כדי שיפעילו אותן כשלוחות של הגלריות ושל חנויות המוזיאון שלהם. האמנות תצא אל הציבור והציבור, אפשר לקוות, יבוא אל האמנות ויתניע את ההתחדשות העירונית.

עידכון 10.12.09: מסתבר שכבר חשבו על הרעיון הזה ויישמו אותו בסן-פרנסיסקו.

הערות
1) ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של עירם אמריקאיות גדולות, תל-אביב, בבל, 2008, עמ' 190.
2) כך בישראל. באנגליה אפשר לחשוב על קרנבי סטריט.
3) הרי כל האדריכלים הגדולים כבר תכננו חנויות של בגדים.

יואב לרמן כבר סיכם בצורה ממצה את ספרו החדש של האדריכל נתי מרום 'עיר בלי קונספציה – מתכננים את תל-אביב' (הוצאת בבל), אשר על-כן אני חש עצמי פטור מלסקור אותו בקפידה פרק אחר פרק.
זאת ועוד, מכיוון שמדובר בספר שהוא יותר סקירה היסטורית ממניפסט נלהב שיש להתפלמס עימו, פשוט אמליץ לכם לקרוא את הספר: מדובר בתיעוד מקיף ומפורט של תכניות האב שהוכנו לעיר תל-אביב מאז יסודה, בעיקר מתכנית גדס (1) והלאה, הנסקרות בצורה כרונולוגית על רקע הכוחות הפוליטיים והדמויות שהניעו אותן, יצרו אותן ועיכבו אותן.
הספר מכיל חומר היסטורי רב, שחלק גדול ממנו היה חדש, לפחות עבורי, אך הוא מועבר בצורה ידידותית וברורה. בקיצור, ספר מרכזי לא רק למי שמתכנן וחושב על תל-אביב אלא לכל מי שמתעניין בתכנון עירוני בישראל בכלל.

אתמקד במספר נקודות ומחשבות שעלו בי בעת קריאת הספר:

דרום
למרות שהספר עוסק בתכנון העיר תל-אביב ולכאורה שואל שאלות על הקונספציות של התכנון העירוני בכללותו, נראה שלמעשה מעסיקה אותו שאלה אחרת: מדוע השכונות בדרום העיר ובמזרחה התהוו כשכונות חלשות יותר מאחיותיהן שבמרכז העיר ובצפונה?
בכל תכנית ובכל תקופה אותה הוא מתאר, מתכנית גדס ואילך, בוחן מרום בקפידה את האסטרטגיות שכוונו לחלקים הדרומיים, את התפיסות שהנחו אותן ואת ההשפעה שלהם על האזור. זרקור כזה אינו מופנה לנושאים אחרים, למשל מעמדה של העיר כמרכז כלכלי או תעשייתי, למרות שמרום נוגע כמובן גם בנושאים אלה (עמ' 134 למשל, אך גם כאן במסגרת דיון על דרום העיר).

אם לסכם בקצרה את המסקנה של הספר ניתן לומר שכל המתכננים של העיר, מפטריק גדס והלאה, ראו בשכונות הראשונות של תל-אביב ובשכונות הצפוניות של יפו מרקם בעייתי וחסר-ערך (2) וכבר שיפמן תכנן, עוד בשנות ה-40, להרוס את שכונת נווה-צדק ואת כרם-התימנים.
התייחסות זו נבעה לא רק משום שכל מתכנן מעדיף לפסול את מה שנעשה לפניו ולא רק בשל ההסתייגות המודרניסטית מהמרקמים המסורתיים יותר והצפופים יותר של השכונות אלה, אלא גם מן העובדה שכבר מלכתחילה התגוררו בהן אוכלוסיות חלשות יותר. לאחר מלחמת השחרור נוספה לכך הדילמה – המודחקת – של ההתמודדות עם המרקמים הנטושים שנותרו לאחר הברחת האוכלוסייה הערבית.
המהנדס העירוני יעקב שיפמן בשנות ה-40 בדרום 'הקרוב' של העיר ובעקבותיו מתכנן הערים אהרון הורביץ, שהיה הראשון לתכנן את תל-אביב 'הגדולה' שכללה גם את יפו ושכונותיה בשנים שלאחר מלחמת השחרור, התוו קו של מדיניות שלא השתנה עד שנות ה-80.
ראשית, סימון דרום העיר כזירה של שימושי קרקע תעשייתיים (עמ' 128 ואילך) שדרדרו את איכות החיים באזור באופן בלתי הפיך, אך גם לא היו יעילים במיוחד, מכיוון שהיו בדרך כלל שזורים במרקמים קיימים שיועדו במקורם בעיקר למגורים.
שנית, סימון שאר האזורים הדרומיים של העיר כיעד להריסה – בעיקר באמצעות כבישים רב-מסלוליים – ובנייה מחדש. הגדרת אזורי הדרום כמיועדים ל-'פינוי-בינוי' מנעה כל השקעה בתחזוקה ושיקום וחנקה כל סיכוי של התפתחות נורמלית מלמטה, אך גם ההבטחה – או יותר נכון האיום – של הפינוי והבנייה מחדש כמעט ולא התממשה.

אני סבור שמרום תורם תרומה מאוד חשובה לידע שלנו על ההתדרדרות של דרום תל-אביב ועל היכולת המופלאה של תכנון עירוני להרוס ולקלקל וגם על חוסר יכולתו של התכנון לשלוט בתהליכים שהוא מתיימר לכוון (למשל בשכונת התקווה, עמ' 238 ואילך).

מה שחסר לי הוא ניתוח של אופי התכנון שקיים בשכונות בדרום והמשמעות שלו. אם מרום באמת מעוניין בגאולת שכונות הדרום – כפי שמשתמע מדבריו – עליו להוכיח שיש בהן ערכים תכנוניים וקונספציה, גם אם זו לא נוסחה במסמכי מדיניות.
הסברים כאלה חיוניים על-מנת לבנות את תהליך המיתולוגיזציה של שכונות אלה, תהליך שחיוני לשיקום שלהן, ושהציל, בין השאר, את שכונת נווה-צדק – שכונה שאגב שבנויה בגריד רציונלי נוקשה ומובהק – מהגורל המר שיעדו לה. תהליך כזה נדמה שמנסה לעשות שרון רוטברד בכתיבתו על נווה-שאנן ועל שכונת שפירא.

הרי הנימוק העיקרי של המתכננים המודרניסטים – גדס, פישמן, הורביץ ואחרים – כנגד השכונות האלו היה שהן בעייתיות מבחינה תפקודית ואסתטית, שהן צפופות, לא סניטריות וגרועות באופן כללי ועל-כן הן ראויות להריסה ויהא המחיר אשר יהא. תיאור האיכויות וההצדקה של השכונות האלה היא המענה המתבקש.

המהנדס
אחת התרומות המעניינות של הספר היא הארת דמותו של יעקב פישמן (בן-סירה) שעיצב יחד עם ראש העיר ישראל רוקח חלקים ניכרים מן העיר תל-אביב, לא מעט בזכות העובדה ששני אלה כיהנו יחדיו בתפקידיהם, כמעט ללא בחירות, במשך תקופה ארוכה במיוחד. שיפמן כיהן למעשה כמהנדס העיר ברצף במשך 20 שנה – משנת 30' ועד 1950 – תקופה רבת תהפוכות וקריטית עבור העיר. לאורך תקופה זו ניצחו שיפמן ורוקח על תהליך הרחבת העיר צפונה ומזרחה באמצעות התוויית תכניות מתאר לאזורים שונים גם אם אלה לא היו עדיין בתחום המוניציפלי של העיר. בהמשך, בשנים שאחרי המלחמות, יזמו מפעלי שיכון ובניה בהם הפכה העירייה לגורם יוזם ומבצע ולא רק מתכנן (עמ' 153), הכל בהתאם ל'צייטגייסט' ולאופנות התכנון המשתנות במערב.

למרות תרומתו המרכזית לתכנון העיר דמותו של פישמן לא ממש מוכרת בדורנו, לטוב ולרע. הספר מציע הזדמנות חשובה להבין אותו, את פועלו ואת התכנון העירוני שהתווה לחלקים מרכזיים בעיר, תכנון שהלך ונעשה פרברי יותר ויותר ככל שהתרחק ממרכז העיר וככל שהתחזקו המגמות האנטי-עירונית של המודרניזם. נדמה שהאזורים שתכנן ממזרח לרחוב אבן-גבירול, שבהם ניסה להמשיך ולפתח את תכנית גדס, ואזור שכונת יד אליהו על אופיה המודרניסטי המובהק הם מורשת מעניינת וחשובה שהגיע הזמן להתעמק בה.

אגב, הן רוקח והן בן-סירה הגיעו בסופו של דבר אל מערכת התכנון הארצית ודווקא שם שינו את טעמם בנוגע לתל-אביב (עמ' 202) – אולי הם כעסו שמישהו אחר מתעסק עם ה'בייבי' שלהם.

אמריקה
מעניין לראות שמרגע שנוסדה המדינה הפנתה תל-אביב את מבטה ישירות לאמריקה, למרות שהתכנון הארצי של אותה עת עדיין הושפע מאד מהידע הבריטי: תל-אביב כנראה קלטה מיד מאין ולאן נושבת הרוח (עמ' 207).
הגעתו של המתכנן היהודי אמריקאי אהרון הורביץ לערוך תכנית מתאר לעיר בשנת 1950 החישה וסימלה בברור את הרצון הזה באמצעות תכניות דרמטיות לכבישים מהירים ולפינוי גורף של כל השכונות הישנות. אין בכך לומר שבאירופה נמנעו מטעויות כאלה, שהיו בסופו של דבר חלק מרוחו של הזמן – שרצה אולי למחוק את זכר העולם הישן שהוליד שתי מלחמות עולם נוראיות – אבל נדמה שהתעוזה וההחלטיות של התכניות הן אמריקאיות.

מדהים בכל זאת לראות עד כמה הרעיונות של הורביץ – נתיבי איילון, טיילות החוף, שימור יפו העתיקה ואפילו תוואי כביש גהה – פעפעו והשפיעו על דמות העיר למרות שהוא מעולם לא יצר תכנית מתאר עירונית סטטוטורית ושלמה.

אמריקה, או יותר נכון הרצון הפרובינציאלי להיות 'כמו' אמריקה, ממשיך ומשתקף גם מן הפרויקטים הדרמטיים של מנשיה והתחנה המרכזית החדשה – שיזמו דור אחד מאוחר יותר נמיר ורבינוביץ' המפא"יניקים שכיוונו לסנטימנטים של יהודים אמידים מחוץ-לארץ (עמ' 304), אלה שגם היום מניעים את גלגלי הפיתוח של המגדלים בעיר.
מסתבר שתל-אביב – ומדינת ישראל בכלל – לא כל-כך סופרת את אזרחיה, אבל גם אינה שחקן מעניין במיוחד על המגרש הגלובלי. לכן כדי להרגיש כמו חו"ל היא נשענת על הסנטימנט ועל הארנק של האחים היהודים בגולה ומשעבדת גם את התכנון העירוני למאווייהם.

ניתן לראות בספר איך תל-אביב מתמסרת אל רוח הזמן בלי שום ביקורתיות: גם אם אקט התכנון עצמו לא מפגר אחרי העתים – שהרי המתכננים המובילים שבאים מחו"ל וגם עמיתיהם הישראלים בסך-הכל די מחוברים לאופנות הרווחות בחו"ל – הרי שהתכניות, לעיתים תכופות, מנותקות כל-כך מן המציאות – זו שתמיד מפגרת אחרי המתרחש בעולם הראשון – שהן מגיעות ליישום כעבור 30 שנה לפחות. אז מתברר שבמערב כבר נוכחו במגבלותיהן של הדוקטרינות הישנות ונטשו אותן לאנחות, אבל אנחנו נשארים עם תכניות עירוניות שהן מין דינוזאורים תכנוניים – מיושנות אך מחייבות – שממשיכות לאיים על העיר גם אחרי שאבד הכלח על התפיסות שעמדו שמאחוריהן.

נוסטלגיה
תכנית האב של אדם מזור מ-1985, שנערכה עבור העירייה בראשות שלמה (צ'יץ') להט מתוארת, בצמצום יחסי, בפרק החותם את הספר, שמביא את הסקירה הכרונולוגית אל ימינו אנו.
למרות שמרום מודה שתכנית זו הניחה את התשתית לסיפור ההצלחה הנוכחי של תל-אביב (עמ' 341), הוא מנסה להקטין את הממד הרדיקלי של התכנית, אבל לדעתי מסמנת תכנית מזור תפנית חשובה ביחס לתכניות הקודמות שתוכנו לעיר. מזור שם את הדגש, ברוח הפוסט-מודרנית של אז, על שימור ושיקום, ויש תחושה שמרום מאוכזב מהזהירות של התכנית ומהימנעותה מללכת בגדולות ולתכנן רבעים חדשים (3). למרות שהוא עצמו מתאר ומקטלג בדיוק כה רב את האסונות שהמיטו התכניות הגרנדיוזיות על העיר ובעיקר על ענייה, ליבו של מרום נוטה דווקא אל 'התכניות הפרוגרסיביות-אגרסיביות' (עמ' 341) שקדמו לתכנית מזור בשל הרטוריקה המודרניסטית עמוסת התקווה שלהם. לעומת זאת הוא נוטה לזלזל ב'כוונות הטובות' של תכנית מזור למרות שלטעמי לא ניתן להבין את התהליכים שקרו בפלורנטין ואפילו את השיקום ההדרגתי של שכונת התקווה בלעדיהן.

מרום מבקר את העובדה שמזור התמקד באזורים של מרכז העיר ולא הפנה את תשומת הלב של השיקום המרפא לשכונות הדרום (עמ' 332): ביקורת זו נכונה לדעתי, אבל חשוב להבין שהשיקום של שכונה כמו נווה-צדק מסמל את התקווה לשינוי של שכונות כמו שפירא, שכונת התקווה וגם – באחרית הימים – של מה שנשאר מכפר שלם ומנווה-שאנן (4).

תיאבון
הספר 'עיר עם קונספציה' פתח לי את התיאבון לקרוא עוד על ההיסטוריה התכנונית של תל-א
ביב ולמרות שמרתק לקרוא על שנות החמישים, הייתי שמח לראות בספר יותר מן ההיסטוריה של העבר הקרוב, עכשיו, כשהמסקנות והידע הם עדיין רלוונטיים.

יש עוד הרבה שאלות מעניינות שהספר מעורר לחפש להן תשובות:

למה רמת-אביב של בנט ופרלשטיין כל-כך מוצלחת למרות שכמו כפר שלם נבנתה גם היא על חורבות כפר ערבי (אולי כי לא השאירו כלום מהכפר)?

למה אזור התעשייה של רמת-החייל הפך לאזור היי-טק ואילו אזור התעשייה במבואות יפו נשאר עם הדגים והמוסכים?

מה מתוך כל התכניות הגרנדיוזיות בוצע, מה לא התממש ובעיקר – מדוע?

האם למורפולוגיה של בינוי, לסגנון אדריכלי ולאסתטיקה יש השפעה על הצלחתן של שכונות מסוימות ועל כישלונן של אחרות?

כשקוראים היסטוריה תכנונית של מקומות מוכרים התיאוריות היבשות של התכנון העירוני קמות לתחייה והופכות רלוונטיות לנגד עינינו.
אני מקווה שנתי מרום – וחוקרים נוספים – ימשיכו את העשייה ויעלו על הכתב עוד מההיסטוריה של התכנון העירוני בישראל.

הערות
1) מעניין, אגב ששכונת לב תל-אביב – בלפור, שיינקין וכו' – החיונית והפעילה לא תוכננה כלל על-ידי גדס למרות שאינטואיטיבית היא נדמית כחלק מתוכניתו.

2) מרכז יפו ויפו העתיקה הם היחידים שקיבלו מגדס ומאלה שבעקבותיו יחס מעט שונה אך יפו מעולם לא הייתה באמת במוקד העשייה התכנונית.

3) דבר שניתן היה לעשותו אז ולראייה שהוא נעשה היום בצפון העיר.

4) בהקשר זה אולי מילה אחת על ג'נטריפיקציה – העניים ביותר תמיד חיים בשכירות. פיתוח עירוני ושיקום של שכונה יובילו בדרך-כלל לעליית ערך הנכסים ולדחיקת אותם שוכרים עניים. לכן פיתוח עירוני אינו הדרך היעילה להיטיב עם העניים שחיים בשולי החברה – היום בתל-אביב אלה מהגרי העבודה. במקרים כאלה עדיף לטפל ישירות באנשים עצמם, בחינוך ותנאי השכר שלהם. אבל בכל-זאת יש הרבה מקומות שתהליך שיש בו גם ג'נטריפיקציה יכול להועיל לאוכלוסייה של בעלי בתים עניים ולתת להם יותר אפשריות בחירה באמצעות העלאת ערך הנכס שבבעלותם.

תודה לחברים מהעבודה שהביאו לי את הספר במתנה.

קו-הבניין – המרחק מקצה המגרש שממנו ניתן להתחיל ולבנות את המבנה – הוא אחד האלמנטים המרכזיים בתכנון העיר המודרניסטי. אולי יותר מכל נתון אחר בתכנית בניין העיר קובע קו הבניין את החזות והתחושה של הרחוב.
מתווה זהה של רחובות ומגרשים יראה וירגיש אחרת לחלוטין עם הגדרת קו בניין שונה, בעוד שתוספת של קומה או שתיים, בדרך כלל לא תורגש בצורה כה דרמטית (1).

כמובן שקו הבניין הוא אלמנט מובן ומתבקש בבנייה של מגורים: אנשים בדרך כלל מעדיפים להתרחק מהמדרכה והרחוב וקו הבניין מספק להם פרטיות מסויימת. אך בתכנון המודרניסטי, שלאורו נבנו רוב הערים הישראליות, ננקטו צעדים תכנוניים נוספים – כמו מרחקים גדולים והולכים בין בניין לבניין ושימוש חלקי, אם בכלל, בקומת הקרקע לצורך מגורים – שיצרו מרקם עירוני דליל וריק באופן יוצאת דופן במפלס הקרקע, אותו בסופו של דבר אנחנו חווים בצורה הבלתי-אמצעית ביותר.
נכון אמנם שבמקרים מסויימים, כמו למשל בבלוקי המגורים באזור רחוב דפנה בתל-אביב (2), הצמחיה – ובעיקר עצי הפיקוס, שתרמו יותר לעירוניות הישראלי מרוב האדריכלים – עושה את העבודה ומשלימה את החסר ביוצרה דופן רציפה אל הרחוב. אלא שברוב המקרים קו הרחוב הופך לרצף של גינות מוזנחות ומגרשי חנייה. קו הבניין כבר לא מגן על פרטיותו של איש משום שבקומת הקרקע של המבנים יש רק חללים טכניים, מבואות וחניות או לכל היותר פאות אטומות של בלוקי סרגל. והרחוב? – הרחוב הוא כבר לא חלל עירוני מובחן אלא חלק מרצף של חללי-סתם (Junk-spaces) שרק משמעותם הסטטוטורית משתנה.

הדמייה של מבנה מגורים לינארי המשלים את קו הרחוב.

חשבתי שאם יהיה ניתן לתכנן מבנה מגורים שינצל את מרווחי קו הבנייה הקיימים כדי ליצור דופן רציפה כלפי הרחוב, עשויה להיות בכך תועלת מסויימת.
מבנה כזה יגדיר בצורה ברורה את קו קצה הרחוב ויצור חלל ציבורי קוהרנטי ובעל פרופורציות נעימות יותר וזאת תוך הוספת יחידות דיור למתחמים הקיימים.
כלפי פנים המתחם תתן בנייה כזו פרטיות לדיירים, כך שחצרות בין בניינים שיש בהן תחושה פרוצה, כזו שלא מעודדת שימוש, עשויות להפוך לחצרות פנימיות מוגנות נעימות ושימושיות יותר. 

יחידת המגורים הלינארית המוצגת להלן תוכננה להיות צרה במיוחד ורוחבה שלושה מטרים בלבד – כרוחב קו הבניין המינימלי השכיח, עם התרחבות מקומית למקסימום של 4 מטר. כך יכולים מבנים כאלה להצטרף למרקם בנוי תוך ניצול התחום הפתוח שהותירו קווי-הבניין, בהשפעה מינימלית על איכות הדיור של הדירות שכבר מאוכלסות וללא צורך בפעולות מורכבות של התערבות במבנה קיים.
למרות זאת, השטח והרוחב של חללי המגורים בדירה המתוכננת תואמים למימדים החוקיים והמקובלים בדירות שלושה חדרים מסוג זה (3).
ריצפת המבנה מוגבהת ממפלס הרחוב בכחצי מטר ומעניקה לדיירים פרטיות מבלי ליצור חזיתות אטומות יתר על המידה. הגג משתפע מחזית הרחוב לכיוון החזית הפונה פנימה כך שלכיוון הרחוב מתקבלת חזית גבוהה ואילו חזית נמוכה יותר – ידידותית ומזמינה – מופנית כלפי פנים המתחם.

עם הזדקנותם ההדרגתית של מתחמי מגורים משנות ה-50, ה-60 וה-70 צצים פתרונות שונים לטיפול בהם. הפתרונות המוצעים – פתרונות העיבוי והפינוי השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם – בדרך כלל מתעלמים מעיצוב החלל העירוני והרחוב ובדרך כלל רק מחריפים מצב עירוני שהוא נכה בלאו הכי.

לכן יש לדעתי טעם לחפש פתרונות תכנוניים שיוכלו למנף את תהליך הציפוף והחידוש של מתחמים קיימים כדי ליצור מחדש עירוניות שאבדה.

הערות:
1) כמובן שבסופו של דבר המרחקים בין המבנים, גובהם והמרחק שלהם מקו הרחוב חוברים יחדיו ומאזנים זה את זה ליצירת התחושה המתקבלת.

2) כל האזור של פינת דרך נמיר ורחוב ארלוזורוב בתל-אביב, כולל הבלוקים של רחוב דפנה וגן וולובלסקי-קרני צפויים לההרס בקרוב מתוקף כל מיני תכניות עירוניות שונות ומשונות.

3) ביפן, למשל יחידות דיור צרות ומוזרות הן עניין מקובל אך בישראל יש קיבעון מסויים בנוגע לצורתה האפשרית של דירת המגורים. במדינה שהולכת ומצטופפת יש חשיבות למגוון סוגים של דירות מגורים שיכולות להתאים למצבים שונים.

הדוגמא המוצגת להלן מתבססת על המצב הקיים בצומת הרחובות לה-גארדיה ומשה דיין בשכונת יד-אליהו בתל-אביב.

מבט מלמעלה המציג את תוספת המבנים הלינאריים לשכונות קיימות (בלבן).

תכנית דירה לינארית בת שלושה חדרים.

חתך לרוחב המבנה.

המבנה הלינארי מגדיר קו רחוב.

מבט לאורך הרחוב.

מבט מכיוון פנים מתחם המגורים הקיים.

מבט על חזית המבנה הלינארי הפונה פנימה.

המבנה הלינארי לאורך הרחוב ומאחוריו מבני המגורים הגבוהים הקיימים.

המבנה הלינארי תוחם ומגדיר חצר פנימית לבלוקי המגורים הקיימים.

מבט צדדי.

המבנה יוצר רחוב.

בוקר שישי קייצי בעיר חולון, הרחובות הלכו והתמלאו בקונים והיה נדמה לי ששורה עליהם איזו ישראליות אופטימית.

הנוכחות של השדות של בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, בתפר עם שכונת המגורים 'מפדה אזרחי' (איזה שם מעולה) ועם החצר של בתי-המלאכה של חברת 'מקורות', לקחו אותי בקלות למין שנות חמישים דימיוניות כאלה. ברקע, המגדלים של תל-אביב יוצרים קו רקיע מפוזר אך משכנע למדי.

תוגת החנויות המוגפות.

בית-הספר 'ישורון'  שם חלק מן המבנה הוא בגשר, העובר מעל לרחוב הפתוח למעבר הולכי רגל. מצב מעניין ונדיר שבדרך-כלל רואים רק בעבודות של סטודנטים, אבל עובדה שהוא מצליח להתקיים במציאות.

פסל מפתיע בחצר של בניין מגורים שגרתי.

 

דבש לוצ'יאנו וג'ק

בסופו של דבר, גם הבלוג הזה הגיע אל הפוסט ה-100, אם כי באיטיות מעוררת דאגה, ומאחר שנוצרה כאן ברשימות, באחרונה, איזושהי תכונה סביב הפוסט המאה, החלטתי גם אני להקדיש אותו להרהורים אינטרוספקטיביים.

קשה להגדיר את סצנת הכתיבה על האדריכלות בישראל כשוקקת במיוחד, למרות שאם לוקחים בחשבון שוק של כ-7000 אדריכלים רשומים בסך הכל, המצב אינו גרוע כל-כך: יש רבעון אחד שמופיע כבר שנים רבות בעקביות שמעוררת הערכה, מגזין חדש וירחון מכובד לעיצוב הבית.
באחרונה אף התארגנה הכתיבה על אדריכלות ב'הארץ' בכפולת עמודים שבועית ומעניין לחשוב מה היה קורה אם היו מאחדים את שני הקטבים של המקצוע וכורכים את האדריכלות ביחד עם מוסף הנדל"ן.
לעומת זאת, דעיכתה בטרם-עת של הגירסא המודפסת של המגזין בלוק כמו גם העדר ההמשכיות היסטורית בסצנת המגזינים, לצד המחסור בספרים הסוקרים את האדריכלות הישראלית העכשווית (ולא את זו ההיסטורית) באופן אובייקטיבי, מלמדת שיש עוד לאן לשאוף.

בהקשר זה עולה במחשבה כמעט מיד המגזין 'תווי' שהאדריכל אבא אלחנני ז"ל הצליח לפרסם כמעט בעצמו במשך שנים רבות, לצד קריירה אדריכלית משגשגת. ואכן, בתערוכה שהוצגה עד לא מכבר בגלריה של בית האדריכל הוצג מפעלו של אלחנני הן בתחום הבנייה והן בתחום הביקורת, ועל כך תבוא הברכה על המארגנים – ובראשם צבי אלחייני – שעשו, כך נדמה לי, את המלאכה בהתנדבות.
אבל כדי לעשות צדק עם מפעלו של אבא אלחנני נדרשת תערוכה במוזיאון, עם תכניות ומודלים של המבנים ועם צילומים עכשוויים וצבעוניים שלהם כדי שנראה האם שרדו את פגעי הזמן.
בתחום הביקורת אמנם השכיל אלחנני והספיק לתמצת חלק ניכר מחומר שנאסף במגזין לתוך ספרו הקאנוני 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) אבל בתערוכה הסתבר לי שכתב גם עבור עיתון 'הארץ'. במסגרת תערוכה מקיפה יאוגדו ויודפסו מחדש, מן הסתם, חלק מן הביקורות האלה (2).

אבא אלחנני אינו המבקר היחיד שכתביו ראויים לאיסוף ופרסום מחדש.
לפני מספר שנים עיינתי בספר שליקט את מאמרי הביקורת של האדריכל אברהם ארליק שכתב גם הוא עבור עיתון הארץ, בין השאר. התפעלתי מן התובנות וההתבוננויות שלו ומן הזיהוי מראש של מה שהיום אנו יודעים בוודאות שהיו טעויות הרות אסון בתחום האדריכלות והתכנון העירוני, אותו בחן ברוח משנתו של קמילו סיטה. גם מיכאל קון מצטייר, מציטוטים מדבריו המופיעים זעיר פה זעיר שם, כמי שהיה בעל ביקורת נוקבת ומעניין לדעת אם ניתן לרכז את כתביו (3).

אבל קשה להאמין שמישהו יטרח לפרסם ספרים כה אזוטריים, למרות שהם חשובים ליצירת הרצף ההיסטורי של האדריכלות בארץ, כפי שמציין אלחייני במאמרו ההיסטוריוגרפי, גם משום שיש כל-כך הרבה דברים שדחוף יותר לכתוב ולפרסם על האדריכלות הישראלית.

אבל דווקא בהקשר של הפרסומים האזוטריים שבקצהו של הזנב הארוך של העניין באדריכלות ישראלית אנו עומדים לפני נקודת מפנה.
נדמה לי שכניסתו ההדרגתית לשימוש של הספר האלקטרוני – בכל מתווה טכנולוגי בו הוא יתממש (4) – תביא לשינוי דרמטי בתחומי השכלה רבים והכתיבה על אדריכלות תהיה אחד מהם.
אמצעי שיאפשר קריאה נוחה של מאמרים ארוכים ללא חסמי ההדפסה וההפצה הקיימים עדיין בתחום המו"לות, תאפשר להכניס לסירקולציה הרבה חומרים שהיום בלתי אפשרי מבחינה מסחרית לפרסם בספר, כדוגמת לא מעט כותרים ישנים, וחדשים, בתחום האדריכלות.
גם זירת המגזינים עתידה להשתנות: האינטרנט על כל מעלותין הרבות עדיין לא מחליף את הדפדוף האגבי בתמונות הצבעוניות (5) שהוא נשמת אפו של המגזין האדריכלי, מחד, ומאידך גם לא מאפשר קריאה מעמיקה ורצופה. ספרים אלקטרוניים יאפשרו את שתי הפעולות, לצד ההזרמה של פרסומות, עדכונים וקישורים שוטפים.

האם האלקטרוניקה הדיגיטלית תגאל תת-מודע שלם של כתיבה על האדריכלות המקומית מן הספרים הישנים בספריות המאובקות וממדפי עבודות התזה הנשכחות ותציף אותו אל האור?
אני רוצה לקוות שכן, כי הארכיטקטורה היא הלא בניינים + מדיה.

1) ספר שעושה שימוש נרחב – ושנון – בהערות שוליים.

2) ספר שלם יכול, וצריך, להיות מוקדש למקומו של אלחנני כאחד הראשונים שחיפשו שפה מקומית לאדריכלות הישראלית, נושא שכרגע אולי אינו אופנתי כל-כך אבל הוא ממשיך וימשיך ללוות את האדריכלות כאן.

3) אגב, ראיתי בספרו של איתמר לויטין על אולמות הספורט אולם ספורט שתיכנן מיכאל קון בקיבוץ מסילות – האם מישהו מכיר או יודע?

4) בין אם יהיו אלה מכשירים יעודיים, צגים מיוחדים למחשב הנייד או לפלאפון – העיקר שיאפשרו קריאה נוחה לעיניים, ניידת ומתמשכת.

5) לאור החיבה של ספרי אדריכלות ישראליים לתצלומים בשחור לבן, הנובעת ככל הנראה במידה שווה מטעם אומנותי ומאילוצים כלכליים, ניתן לחזות מעבר לספר האלקטרוני גם לפני שיהיה ניתן להפיק תמונות צבע באמצעות דיו אלקטרוני.