אין בשורה גדולה בלקנטר את המכונית הפרטית.
למרות שהיא היום פופולרית יותר מאי-פעם, כאשר גם סין והודו רוצות לצטרף לחזון 'המכונית לכל פועל', בחוגים הירוקים והעירוניים רבים, אם לא כולם, רואים את המכונית כאסון שיש ללמוד להסתדר בלעדיו או לכל הפחות לשנות אותו ואת השימוש בו מן הקצה אל הקצה.
עוד בשלהי שנות ה-70 כתב כריסטופר אלכסנדר (1) על כך שגם אם ייפתרו הבעיות, הטכניות במהותן, של זיהום האוויר והרעש, עדיין תשאר בעינה בעיית הנצילות המרחבית הגרועה של המכוניות. שלושים שנה אחרי, עדיין לא נפתרו בעיות זיהום האוויר והרעש, שכנראה אינן כה פשוטות לפיתרון, אך הבעייה המרחבית היא אכן מהותית יותר. אלכסנדר מנתח בספרו בצורה מדוקדקת את המרחב הגדול שצורכת מכונית – ברוב המקרים על-מנת להסיע אדם אחד בלבד – וכיצד המרחב הזה גדל ככל שהמהירות עולה.
ואכן כשרואים מדי בוקר בבוקרו כבישים פקוקים לאינסוף במכוניות ריקות כמעט לגמרי אפשר להתפלץ מבזבוז השטח. בלילה, כשרואים כבישים ומחלפים אדירי ממדים ריקים לגמרי ממכוניות אך עדיין מזיקים לסביבתם בדיוק כמו שעשו זאת במשך היום, חשים את האבסורד שבבניית עוד ועוד כבישים.

כמובן שיש כמה פתרונות ידועים ומוכרים לתלות ברכב הפרטי ורובם ככולם סובבים סביב קומבינציות שונות של תחבורה ציבורית.
אמנם בפרטי הפרטים – בעיקר אלו הקשורים בסדרי הקדימויות של המימון – יש ויכוחים אינסופיים, אבל לדעתי ניתן לומר בהכללה שכל פתרון של תחבורה ציבורית יכלול בסופו של דבר תמהיל של רכבות בינעירוניות, רכבות עירוניות עיליות ותחתיות, אוטובוסים ומיניבוסים. לצד התחבורה הציבורית מתקיים גם הצורך לאפשר תנועה עירונית יעילה ונוחה באופניים ובהליכה.

אבל יש בדיון הזה יש אלמנט אחד שנעדר כמעט תמיד והוא תחבורה דו-גלגלית ממונעת: קטנועים ואופנועים.

משום מה הדיון בחלופות תחבורה בישראל נוטה להתחמק מהתרומה האפשרית של עידוד השימוש בכלי רכב דו-גלגליים לבעיית הגודש בכבישים, למרות שעל פניו נדמה שזהו פתרון שיש לשאת אותו על כפיים.
דוגמא אחת להתחמקות זו היא מספר ניסויים מתוקשרים שבדקו מהו כלי הרכב המהיר ביותר לתנועה בעיר אך השמיטו באורח פלא מן המדגם את הטוסטוס הרגיל שמשמש את כל השליחים, אלה שמשימתם היא להגיע במהירות ממקום למקום בעיר.
אין ספק שירוקים אמיתיים יסתייגו מכלי רכב שהוא גם מזהם – אם כי הרבה פחות ממכונית – ובוודאי מרעיש. אבל אין ספק שלכלי רכב דו-גלגליים יתרונות סביבתיים לא מבוטלים. ראשית, הם הרבה יותר יעילים בצריכת השטח שלהם בנסיעה ובעמידה – במיוחד אם מניחים שברוב הנסיעות מעורב נוסע יחיד. במרחב העירוני הם גם חיים בצורה הרבה יותר סבירה עם הולכי הרגל, מחד ולא מתחרים על נתיבי התנועה עם התחבורה הציבורית, מאידך.
בהשוואה לאותה מכונית המסיעה רוב הזמן אדם אחד או לכל היותר שניים, הקטנועים והאופנועים יעילים גם מבחינה אנרגטית משום שהמנוע שלהם לא נדרש לטלטל משקל עצום ומיותר של מכונית גדולה. משום כך גם הפוטנציאל שלהם להציע פתרון של תחבורה חשמלית או משולבת (היברידית) הוא הרבה יותר ריאלי.

אך שיקולים ירוקים לכאן או לכאן אינם הסיבה העיקרית לחוסר הפופולריות של הקטנועים והאופנועים ככלי רכב לאדם יחיד או ככלי רכב שני במשפחה.
נדמה שהסיבה העיקרית לחוסר הפופולריות של כלי הרכב הדו-גלגליים היא בעיית הבטיחות שלהם. זו בתורה מולידה מדיניות ממשלתית, מובנת בסך-הכל, שתכליתה להקשות בדרכים שונות – רישיונות מדורגים, עלויות ביטוח – על רוכבי האופנועים והקטנועים על-מנת לצמצם את מספרם.

אבל אם מסתכלים על התפתחויות שונות בתחום הרכב הדו-גלגלי – שאני מודה שאינני בקיא בו במיוחד – ניתן לראות התחלה של פיתרון לבעיית הבטיחות הכאובה, שיכולה, במידה מסויימת לשנות את התמונה הנוכחית.
לפני מספר שנים הוציאה חברת BMW לשוק קטנוע בשם 1 C שיתרונו הגדול היה שניתן היה לנסוע בו ללא קסדה משום שתכנונו כלל כלוב בטיחות שבשילוב עם השימוש בחגורות הבטיחות איפשר לרוכב להיות מוגן במידה רבה הרבה יותר מאשר בכלי רכב דו-גלגליים אחרים. למרבה הצער האופנוע לא הפך להצלחה מסחרית והחברה הפסיקה את יצורו.

BMW C1

פיתוח אחר בתחום הוא הקטנוע התלת-גלגלי שמשווקת חברת פיאג'ו תחת השם MP3. על-פי סקירות של אופנוענים מנוסים, ההחלטה של היצרן למקם את צמד הגלגלים מלפנים ולא מאחור תורם באופן משמעותי ליציבות של הכלי וליעילות הבלימה שלו כך שבלימות חירום הופכות לבטוחות הרבה יותר ומכשולים בכביש להרבה פחות מאיימים.

פיאג'ו MP3

קל לדמיין ששילוב של שתי הטכנולוגיות האלה – שתיהן טכנולוגיות מבוססות ששולבו בדגמי כביש סטנדרטיים – יכול להוליד סוג של קטנוע מהפכני: קטנוע שהוא בטיחותי הן מבחינת הבטיחות האקטיבית – קרי מניעת תאונה או התהפכות, והן מבחינת הבטיחות הפסיבית – כלומר הגנה על הרוכב במקרה ותאונה מתרחשת. לקטנוע כזה, שמשלב חופת בטיחות עם שני גלגלים קדמיים יש גם יתרונות משמעותיים של נוחות, הן בתחום יציבות הכלי בעצירה ובחנייה, הן בהגנה חלקית מגשם וכמובן בהימנעות מהצורך ללבוש קסדה.
ואכן, חברת פיג'ו חשפה לאחרונה דגם תצוגה בשם Hymotion 3 שמשלב את שתי הטכנולוגיות – ובנוסף גם מתפאר בהיותו חסכני בדלק.
ניתן, אם כן, להניח ולקוות שפניהם של היצרנים מועדות בכיוון זה, ושתוך מספר שנים יופיעו בשוק כלי רכב דו-גלגליים בטוחים הרבה יותר.

פג'ו Hymotion 3

כניסה של מוצרים כאלה לשוק יכולה להעביר קהל לא מבוטל של נהגים מהמכוניות אל הקטנוע – ולהתפתחות כזו יכולות להיות השלכות עירוניות מאד מעניינות.
כאמור, רכב דו-גלגלי חולק את העיר עם הולכי הרגל בצורה הרבה יותר סבירה – אם כי לא אידיאלית, כמובן, ומאפשר לשמור על יעילות מרחבית הן בתכנון העיר עצמה והן בתכנון הדרכים שמזינות אותה.
בה-בעת, הרכב הדו-גלגלי מאפשר למשתמש בו חופש התנועה.

אמנם, בהכללה גסה ניתן לומר שמתכננים ואדריכלים לא כל-כך אוהבים את הביזור שהתנועה החופשית במרחב מאפשרת ומעדיפים את התחבורה הציבורית שיש בה מימד היררכי שמוליד הן עירוניות קריאה של מרכז מול שוליים והן מספר רב של מבני ציבור בדמות התחנות. אבל, החופש שהכלי הרכב הפרטי מעניק הוא דבר חשוב מאד ואם ניתן להשיג אותו מבלי לפגוע בשטחים הפתוחים ובחלל העירוני – יש בכך הישג גדול.

מעניין אם כן לחשוב על עיר שלצד עידוד הולכי הרגל, רוכבי האופניים ומשתמשי התחבורה הציבורית מתוכננת גם כדי לעודד את משתמשי התחבורה הדו-גלגלית.
אפשר לחשוב למשל על תכנון רחובות וכבישים צרים מכדי מעבר מכונית שמיועדים רק לאופנועים וקטנועים ומאפשרים להם לקצר את הדרך. אפשר לחזות שבילי אופנועים, לצד – ולא על – שבילי האופניים והמדרכות, שיאפשרו לרוכבים לנוע במקביל למכוניות מבלי להסתכן. אפשר לתכנן חניות מסודרות לאופנועים שמאפשרות גם לנעול אותם בצורה נוחה בטוחה. ואפשר, כמובן, לפנטז על מדיניות ממשלתית שנותנת יתרונות מיסוי וביטוח משמעותיים לכלי רכב דו-גלגליים שיוכחו כבטוחים, על חשבון מפלצות מוטוריות זוללות דלק ומסוכנות לסביבתן.

גילוי נאות: אין לי אופנוע ואפילו לא רישיון לטוסטוס. כשאישתי לא מקפיצה אותי לעבודה אני נוסע באופניים.

(1) 'A pattern language' Christoppher Alexander, Sara Ishikawa, Murray Silverstein, with Max Jacobson, Ingrid Fiksdahl-King and Shlomo Angel. Published by Oxford University Press 1977

בסוף השבוע ביקרתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב המוקדשת למשפחת גיתאי – האדריכל מוניו גיתאי וינרויב ובנו במאי הקולנוע (והאדריכל) עמוס גיתאי.

ראשית, אני חייב להצטרף לאסתר זנדברג ולשבח את פועלו של עמוס גיתאי לשימור זכרו של אביו. נדמה לי שכל אב היה גאה בבן, שלצד הצלחתו הבינלאומית כיוצר עצמאי, עושה כה רבות להנציח את פועלו האמנותי של אביו.

כמובן שהדבר מאיר באור קצת עצוב את סצנת האדריכלות הישראלית שבה אדריכלים מן העבר (או ההווה) זוכים לתיעוד בספר ובתערוכה רק אם בני משפחתם – או הם עצמם – משתמשים בכספם ובקשריהם כדי לעשות זאת.
זוהי עובדה מצערת שרוב המונוגרפיות האדריכליות שהופקו בשנים האחרונות, ובכלל, היו יוזמות, ביקורתיות יותר או פחות, של האדריכלים עצמם או של משפחותיהם. וכך, במקום שהתיעוד יציג תיאור ביקורתי של האדריכלות והאדריכלים בישראל הוא משקף את יחסי הכוחות והכספים של הבנים והיורשים.

המקרה של מוניו וינרויב אינו שונה.
גיתאי – וינרויב זכה בשנים האחרונות למונוגרפיה באנגלית שנכתבה ע"י ריצ'רד אינגרסול, מבקר אדריכלות מארה"ב, שתורגמה כעת לעברית, לתערוכות במרכז פומפידו ובמוזיאון ישראל, וכן לתערוכה במינכן, גרמניה שהיא זו שמתארחת עכשיו במוזיאון ת"א.

אלא שרוב רובה של הקריירה של וינרויב (22 מתוך כ- 36 שנים) עמדה בסימן השותפות שלו עם אל מנספלד. מכלל הבניינים שהוצגו בתערוכה רוב מכריע תוכננו ע"י השותפות ורק מיעוטם ע"י וינרויב כאדריכל עצמאי.
מבלי לנסות לקבוע מי מן השותפים השפיע יותר על התוצרים של המשרד המשותף, ניתן להניח שהיה הרבה יותר נכון להעמיד תערוכה המוקדשת לוינרויב ולמנספלד יחדיו ובמסגרת זו להציג גם את העבודות העצמאיות שלהם, לפני ואחרי השותפות.

כיוון שהן מנספלד והן גיתאי-וינרויב היו אדריכלים שהתחנכו בגרמניה, ניתן היה להשיג בקלות מימון גרמני לתערוכה משותפת שכזו – שהרי הגרמנים הם המממנים העיקריים של תערוכות וספרים המוקדשים לאדריכלים ישראלים – ודוק, שגם הספר האחרון והרציני ביותר על מנספלד הופק ע"י הגרמנים ובמימונם.

אלא שכיוון ששתי המשפחות, כפי שנרמז אצל זנדברג, לא נמצאות בקשרים טובים, וכיוון שהפרופיל הבינלאומי של עמוס גיתאי מרשים יותר מזה של יורשיו של מנספלד, שנותרו בתחום האדריכלות, קשה לדמיין תערוכה משותפת כזו, שהיא כה מובנת מאליה מבחינה היסטוריוגרפית.

בית ספר לנערים בשפרעם שתוכנן ע"י מוניו גיתאי וינרויב. צילום: גבריאל בזיליקו

התערוכה עצמה מושקעת ועשויה היטב. הצילומים, פרי עמלו של הצלם גבריאל בזיליקו, מרשימים באיכויותיהם האומנותיות, כמו גם מודלי העץ המדוייקים של המבנים.
הטקסטים לעומת זאת לא היו מעניינים במיוחד.
נראה היה בבירור שהם נועדו לקהל שאינו ישראלי וככזה הם עוסקים בעיקר בהקשר הציוני של הבניה של וינרויב ומנספלד – למשל העובדה שתיכננו קיבוצים או שכונות גנים בארץ המתחדשת.
לצופה הישראלי אין בכך עניין רב משום שברור לו שרוב בני דורם של וינרויב ומנספלד עסקו בתכנון אותם פרוייקטים בדיוק – דיור ציבורי, מושבים וקיבוצים היו לחם חוקם של רוב המשרדים הגדולים שפעלו בישראל באותה עת.

לעומת זאת, קשה להבין מן התערוכה מה ייחד את עבודתם של גיתאי-וינרויב ומנספלד. אומנם התכניות בנות התקופה עשויות בגרפיקה נהדרת שאפשר רק להתקנא בה היום, אבל העדר ההשוואה לבני דורם והעדר ניתוח של התהליכים שעברו עליהם כמעצבים ומתכננים, מבתי הקובייה הצנועים של קרית-חיים ועד לבלוקי ה-T המפלצתיים של שכונת רמת הדר בחיפה, לא תורמים להבנת ייחודם. גם האווירה המלנכולית ששורה על התצלומים, התורמת לערכם האומנותי, לא תמיד עושה חסד, לטעמי, עם המבנים עצמם, שהיו לדעתי נשכרים מתצלומים עם קצת יותר צבע ואור.
אני דווקא סבור שהעבודות של מנספלד  את וינרויב משנות ה-50 , לפחות המעטות שאני מכיר, הן עבודות מצויינות שיש בהן איכות שמבליטה אותם מעבר לעבודות של בני דורם, אבל התערוכה לא מחזקת את התחושה הזו או מבארת אותה.

בלוקי ה-T ברמת-הדר, חיפה, שתוכננו ע"י גיתאי-וינרויב ומנספלד. צילום: גבריאל בזיליקו.

אלמנט נוסף שמאפיין את התערוכה הוא הניסיון לשלב את הארכיטקטורה של האב עם היצירה הקולנועית של הבן, שזוכה להצלחה רבה בחו"ל, אם כי לפחות אהדה בארץ. לי נראה שהניסיון לכרוך יחדיו את הסרטים ואת הארכיטקטורה הוא מעט מאולץ.
לצד המודלים, התצלומים והתכניות מוצגים בתערוכה קטעים מסרטיו של גיתאי הבן – כשאני עברתי שם הוצג הסרט 'כיפור', שהוא, אגב, הסרט היחיד של גיתאי שממש ראיתי ודווקא אהבתי – מבלי שיראה או יורגש איזשהו קשר בין המבנים לבין הסרטים שמוקרנים בחדרים נפרדים. בחדר האחרון בתערוכה מוצגים תצלומי סטילס מתוך שלל סרטיו של עמוס גיתאי ואני מודה שעברתי עליהם בחטף, כי הצגתם בנפרד מהעבודת של האב גורמת לכך שרק במאמץ ניתן למצוא קשר בין הדברים.

בחו"ל השילוב של עבודות של כל שני ישראלים, המוצג כך שהוא נוגע בנושאי הליבה של מדינת ישראל – למשל המתח בין הציונות לפוסט-ציונות שמתאר האוצר הגרמני של התערוכה למורת רוחו של עמוס גיתאי – יכול אולי לעניין את הצופה המשכיל, אך עבור הצופה הישראלי, שלא זקוק לקישורים היסטוריים מאולצים, יש צורך בתובנות הרבה יותר מעמיקות ומדוייקות בכדי ליצור ערך סינרגטי אמיתי מתצוגה משולבת שכזו.
כך שלצד ההערכה הרבה שלי למאמציו של עמוס גיתאי אני חושב שמוזיאון תל-אביב היה יכול להתאמץ קצת יותר ולארגן מחדש את החומרים המצויינים שקיבל מן המוזיאון במינכן לכלל תערוכה שתהיה רלווונטית באמת לקהל הישראלי.

ואם אתם כבר במוזיאון אני ממליץ בעיקר על תערוכת הציורים של אמנון דוד ער – אבל זה לא פייר, כי הוא חבר שלנו – וגם על הפסלים המצויינים של דורצ'ין.

החבר'ה הנחמדים של אורבניקה טרחו ועמלו רבות והצליחו לארגן פאנל מוצלח מאד, לעניות דעתי המשוחדת, בנושא כיכר המדינה.
הפתיעו ובאו אורחים רבים וביניהם גם אדריכלים בכירים שהיו מעורבים בתכנון הכיכר כמו משה צור ויעקב יער – שהציג את השיקולים שהנחו אותו ביצירת התב"ע לכיכר – אגב, מתי יהיה 'בתים מבפנים' עם יעקב יער בשכונת כפיר? – ובטח גם אחרים שלא זיהיתי.

הפאנל הנכבד כלל את פרופ' יצחק שנל מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, גיא נרדי רכז תכנון עירוני בחברה להגנת טבע בתל-אביב, עו"ד מועלם שעוסק בדיני תכנון ובנייה והציג את הצד המשפטי של תכנון כיכר המדינה, את אדר אופנהיים מאורבניקה, יואב גולדרינג חבר מועצת העיר מטעם עיר לכולנו, האדריכל ומתכנן הערים ניקי דוידוב, יואב לרמן והח"מ.

אציג את העמדה שהבעתי תוך התייחסות לדעתם של חלק מהמשתתפים האחרים בפאנל, שנכתבת כמובן מתוך זיכרוני ועל אחריותי בלבד.

פרופ' שנל התייחס לעובדה שהכיכר גדולה מדי מחד, אך שוליה נמוכים מכדי ליצור תחושה מרחב עירוני מובחן. אני נוטה להסכים עם ההבחנה הזו: המבנים שסביב לכיכר לא תוכננו לתחום כיכר כה גדולה אלא להוות טבעת משנית למבנים גבוהים יותר בטבעת הפנימית. במצב שנוצר המבנים הנמוכים תוחמים כיכר עצומה בגודלה כך שבמקום לקבל את תחושת החדר בעיר שכיכר, לטעמי, אמורה ליצור, אנחנו מקבלים חלל פתוח מדי שמאפיין את המודרניזם בכלל ואת המודרניזם הישראלי בפרט.

נציג החברה להגנת הטבע הפתיע את כולם כשציין שהכיכר לא מתאימה לשמש כפארק, בין השאר משום שהאזור הזה של צפון תל-אביב עתיר בשטחים ירוקים ובראשם פארק הירקון.
אפשר גם להוסיף שצורתה המעגלית של הכיכר לא בהכרח מתאימה לפארק עירוני כיוון שבמקום ליצור תחושה של פתיחות של המבט היא סוגרת עלייך מכל עבר, אם כי תכנון נוף זהיר יכול וודאי להתגבר על הבעייה.
אגב, זהו גם אזור שיש בו לא מעט מבני תרבות ותיאטרון ולא בטוח שהוא זקוק למבני-תרבות נוספים שיתמקמו כאטרקציות בנתח הציבורי של הכיכר.

יואב לרמן ציין שהכיכר גדולה מדי ביחס ליכולת הראייה וההתמצאות האנושית ויחד עם המבנים הזהים בהיקף שלה יוצרת תחושה חזקה של דיסאוריינטציה לצד חוסר יכולת או אפשרות לקיים בכיכר חיים עירוניים.

מעניין להשוות את כיכר המדינה לכיכר רבין, היא כיכר מלכי ישראל, שלמרות שגם היא גדולה ויחסית ריקה היא מתפקדת טוב הרבה יותר, בעיקר כזירה של הפגנות.
אני סבור שהתפקוד הזה של כיכר רבין נובע, בין השאר, מהכיווניות הברורה של צורתה המכוונת את ההמון לעבר מבנה שהוא סמל של הממסד, הן בתכליתו והן בצורתו ובמימדיו, המייצרים מעין במה ומסך לכיכר כולה.

בניגוד לכיכר רבין, כיכר המדינה היא כיכר אזרחית.
אין בה שום סממן שילטוני, מן הסוג שפרופ' שנל ביקש להוסיף לה, או אלמנט מונומנטלי כלשהו. צורתה העגולה והשלמה והבינוי האחיד שסובב אותה רומזים על ערכים של שיוויון. מאידך, הכיכר מוקפת חנויות המוכרות מוצרי יוקרה – אם כי החזות הכללית של הרחוב עלובה למדי – וכך מהווה מעין זירה מרכזית לעשירי ישראל. יכול להיות, אם כך, שנכון לפרש את צורתה כסמל החמקמק של שלטון ההון שפועל מאחורי הקלעים ויוצר אשליה ששלטון הכסף הגדול הוא עניין טבעי, מושלם כמו המעגל.
ייתכן גם שזו סתם מקריות, אבל ברור למה מחאתם של אנשי כיכר הלחם שניסו להקים היאחזות של עוני בכיכר נכשלה: הכיכר היא גדולה מדי ועגולה מדי וקשה מאוד להותיר בה חותם ברור שיבלוט ויהפוך לסמל של מאבק.

בפאנל, עורך הדין מועלם שהציג את המשמעויות המשפטיות של תוכניות בניין העיר של כיכר וחבר המועצה גולדרינג שסימן את המגבלות הפוליטיות לשינוי בתכנון, כמו גם נציג בעלי הקרקע, שצץ מתוך הקהל ונתן 'שואו' משכנע ביותר, הבהירו שהנסיון לבטל את תוכנית שלושת המגדלים היא כנראה לא יותר מפנטזיה.

אבל אם כבר עוסקים בפנטזיה, אני מרשה לעצמי לפרוס את הפנטזיה שלי לכיכר.
את אחוזי הבנייה וזכויות הקניין של בעלי הקרקע במרכז הכיכר הייתי מממש בטבעת החיצונית של הכיכר. אמנם הבניינים של אלחנני ולוטן המקיפים את הכיכר הם מעניינים, בין השאר בזכות האחידות שלהם סביב כל ההיקף, אך נראה לי שעיבוי בינוי זהיר יכול בהחלט לסייע להם ולכיכר. במקומות מסויימים הייתי מוותר על בנין או שניים וממיר אותם במגדלים שישלימו את אחוזי הבנייה הנדרשים ויתנו לכיכר אפשרות של התמצאות – ניתן לחשוב למשל למקם את המגדלים לפי זכויות השמש של השכנים וכך לתת לכיכר כיווניות ברורה, אך בעלת מימד תכליתי ואזרחי ולאו-דוווקא סימבולי.

טריק זול אך אפקטיבי – שוק הכרמל באמצע כיכר המדינה.

את השטח שהתפנה במרכז הכיכר לא הייתי הופך לפארק וגם לא למונומנט שילטוני או אחר שהיה גוזל מכיכר המדינה את האזרחיות שלה.
אומנם הכיכר גדולה מספיק כדי למקם במרכזה איזה קיבוץ או שכונת שטיח מעיירת פיתוח דרומית שיאזנו את העושר ה'צפוני' של הכיכר אך לא בטוח שזהו המקום הנכון בשבילם. מה שכן הייתי מביא מן הדרום לכיכר הבורגנית הוא שוק (רעיון שאת הקרדיט עליו אני חייב ליוליה) – שוק עממי שיאזן את שוק מותגי היוקרה בהיקף הכיכר.
הייתי חופר מעט את הכיכר ובתוך האזור החפור, אליו ניתן לרדת ברמפות מתונות במיוחד, הייתי עושה בינוי צפוף כמו באזור שוק הכרמל למשל. בתוך המרחב הגדול שיווצר הייתי ממקם בסטות וחנויות קטנות, משהו בין הבזאר הגדול באיסטנבול ושוק לה בוקריה בברצלונה. ירקות, מעדנים, פרחים, בגדים ותכשיטים, כולם יכולים להימכר בשוק הזה, שכל גובהו קומה אחת וכך הוא משמר משהו מתחושת הפתיחות שהכיכר בכל זאת מציעה.

שוק בכיכר המדינה

כך יכולה הכיכר לקבל הן תוספת של בנייה שתחזק את התיפקוד העירוני החווייתי שלה והן עושר של חיים עירוניים שכל-כך חסרים בה ובסביבותיה.

זוהי כמובן רק פנטזיה…או שאולי הפנטזיה האמיתית היא לחשוב שמכל התכניות שכבר הוצעו לכיכר דווקא התכנית הנוכחית תצליח להתממש?

אילו היו הקירות התומכים שבקצה המזרחי של שכונת המגדלים פארק צמרת בצפון תל-אביב מיצג אמנותי, הייתי מעתיר עליהם מחמאות רבות.
מדובר בקירות תומכים, בתכנון משרד אדריכלות הנוף ת.מ.א, העשויים לוחות בטון טרומים המונחים זה לצד זה בשיפוע מתון ובחפיפה מסויימת. החפיפה הזו מעניקה לקיר איכויות פלסטיות מעניינות, בעיקר בנקודה בה עוקב הקיר אחרי הפניה של הדרך, שם מדגישה החפיפה את טכניקת ההרכבה של הלוחות הטרומים שהובאו (ככל הנראה) מוכנים לאתר.

מעבר לכך, בפרשנות אומנותית של הקיר, קשה להימלט מהדימיון בינו לבין גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
אותם לוחות בטון חשוף טרומים, מלבניים וגבוהים, כמו אלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מופיעים גם סביב השכונה העשירה ביותר בצפון תל-אביב ורק משחק מעודן של הרכבה והטייה – ואולי גם גימור מעט טוב יותר – יוצרים את ההבדל.
כך שמבחינה אמנותית מדובר ביצירה חתרנית לעילא שמשלבת אסתטיקה עם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת.

גדר ההפרדה

הבעייה היחידה היא שהקירות התומכים המקיפים את שכונת פארק צמרת אינם יצירות אומנות חתרנית אלא עובדה ארכיטקטונית המגדירה את ומשפיעה על החיים סביבה. ולכן, גם אם יש צדק פואטי מסויים בדימיון לגדר ההפרדה, הבחירה בחומת בטון כה עצומה היא מאוד מצערת.
מצער לראות מבנה – חדש וכל-כך מושקע – שרק מגמד את האדם וגוזר גורל של שוליות וחוסר תפקוד על רחוב – היום הוא רק כביש – שנמצא במיקום כל-כך חשוב בלב מרכז העסקים של מטרופולין גוש דן.

אין לי ספק שניתן היה לעצב את הקיר התומך באופן אחר, מאיים מעט פחות. אני מניח שהיה ניתן לשלב בו צמחיה וגם לדרג או לשפע אותו באופן שהיה הופך אותו בעתיד לפחות קיר ויותר יער.
למעשה, מהלך כזה נעשה בחזית של שכונת צמרת לכיוון דרך נמיר, שם יצר אותו משרד אדריכליות קיר אקוסטי משופע ועליו צמחייה שבטיפול קפדני – וכזה נדרש משום שהצמחייה היא על מצע ולא על אדמה – עשויה להפוך בעתיד למסך ירוק לשכונה.
אלא שהרמפה הירוקה רק מבהירה שהבעייה עמוקה הרבה יותר ומתקיימת ברמה של התכנון העירוני ולא ברמה של העיצוב הנופי.

החומה האקוסטית בין מגדלי YOO לדרך נמיר

תב"ע של שכונת פארק צמרת. מתוך האתר של רונן כינורי.

אילו למשל היו מקיפים את מגדלי שכונת צמרת בחזית פעילה של חנויות קטנות או משרדים ואפילו – רחמנא לצלן – מגורים זולים לאנשים שמוכנים לגור על דרך ראשית, לא מבנים גדולים וגרנדיוזיים, אלא רצועה צרה ונמוכה של מבנים שהרעש לא מהווה עבורם בעייה והקירבה לדרך ראשית היא בשבילם יתרון – אזי היה ניתן לספק פתרונות אקוסטיים ומפלסיים למגדלים של השכונה מבלי להקיף אותה בגדרות מנוכרות אלא להיפך, ליצור סביב השכונה תווך של עירוניות שוקקת.

אפילו אם היו המתכננים דבקים בחזון המיושן של מגדלים בפארק – שהרי אחד הצידוקים העיקריים לבניה במגדלים מרוחקים זה מזה הוא הפארק שנוצר ביניהם – האם לא ניתן היה להקיף את השכונה ברצועת פארק עירונית עם גבעות מלאכותיות כחומה אקוסטית, כך שהציבור שגר מחוץ לשכונה – שכונה שהכניסה אליה ברכב או ברגל לא כל כך פשוטה – יזכה לרווח מסויים?

כל האסטרטגיות האלה לא ננקטו ובמקום ניצבת שכונה של מגדלים נוצצים המוקפים בגדרות גבוהות מכל עבר. האם יתכן שאותה מנטליות של הפרדה שעומדת מאחורי גדר (גדרות?) ההפרדה קיימת במנטליות של המתכננים גם בעת תכנון השכונות היוקרתיות ביותר?

כמו לכל עיר ישראלית שמכבדת את עצמה, גם למצפה-רמון יש מגדל מים, המתנשא באמצע העיר, מעל גבעה חשופה לגמרי.
הרבה כבר נכתב על מגדל המים הישראלי והוקדשה לנושא גם תערוכה. הדוגמא הספציפית הזו בולטת מאוד, ממין שכבר לא רואים כמותו במרכז הארץ, שם צמחו הבניינים לגובה והחליפו את מגדלי המים (ואת האתוס הציוני?) כשולטים בקו הרקיע.
במצפה-רמון, מגדל המים, כל האנטנות ובלוק המגורים הברוטליסטי והאלגנטי הזה בראש הגבעה מאחור, מאוד מזכירים  בסיס צבאי ויש בהם עוצמה אילמת.

בלוק מאובק ודהוי עם מעט ירק ועץ אורן עצוב. שם הרחוב –  'נחל ציה' – עומד בסתירה לירוק של הדשא.

בטון חשוף ואבן לקט מקומית שהאבק המדברי הצהבהב מחמיא להם ויחד עם היובש מבטיח שיזדקנו באלגנטיות.

שיכונים טרומיים של משרד השיכון משנות השמונים. ניתן לראות תאומים זהים להם בעוד מקומות בארץ .
התחושה שהוצנחו היא כל כך חזקה באין פיתוח שטח שיקלוט את המבנים החזרתיים והם מרצדים להם בצחיחות המדבר מבלי שאפילו האבן החברונית הלבנה של הציפוי הטרומי תוחלף באבן 'מצפה' צהבהבה מהמחצבות המקומיות.

האווירה הסוריאליסטית של המבנים מתחזקת כשפוגשים בילדים אפריקאיים בתלבושות מסורתיות חגיגיות וצבעוניות המשחקים להם בחוץ. יכול להיות שהם שייכים לקהילת הכושים העבריים שהגיעה אל המדבר הישראלי משיקגו.

בית-הספר של גידי פבזנר בפאתי העיר עושה מאמץ מוצלח להשתלב בסביבה עם השימוש באבן הלקט לציפוי חזיתות בית-הספר, כמו שאביו עשה עוד בשנות ה-60 בבית הספר תמן בצפת.

המבנה שתכנן משרד לביא – אמיר (שכבר נסגר) משתלב בסביבה בשפה פשוטה ובשימוש באלמנטי הצללה מרובים.

מבנה בכניסה לעיר – הצללה, כנראה של שוק, שהיה סגור כשהיינו בשבת ודווקא רוצה לבלוט ועושה זאת בצורה משכנעת.

מבנה מעניין שהוא כנראה שיפוץ של בלוק קיים והפיכתו למלון שמעלה בזכרון את בלוק המגורים שמשרד פייגין הפך למלון 'פונדק רמון' במקום אחר בעיר. אני לא בטוח לגבי המכלול אבל החומרים והחלונות הם בהחלט מעניינים וגם המזגנים הופכים לאלמנט עיצובי.

החנות של אבא חזקילוב

פרוייקט מעניין ומוצלח של ניב-רייפר שגיליתי אחר-כך גם בחוברת של 'אא' משנות השבעים (משם לקוחות התמונות והתכניות): מין שכונת שטיח דו-קומתית שמציעה פיתרון מאד נכון, לטעמי, למגורים בעיירת פיתוח מדברית בפרט ולמגורים בצפיפות נמוכה ובינונית, בכלל.

מסתבר שהמתחם שנבנה הוא חלק מתכנית רחבה יותר, שרובה ככל הנראה לא נבנתה בסופו של דבר.
אני אוהב שכונות כאלה שיוצרות 'מקום' (כל-כך אייטיז להגיד את זה) כמעט באופן מיידי. התחימה של החלל היא לדעתי המפתח לתחושה הזו ובמקרה הזה מעניינת גם החזרתיות של האלמנטים הטרומיים ששימשו ליצירת המבנה.

תכנית המבנן

חתך טיפוסי

מבט מלמעלה

תכנית כללית של המתחם

תכנית הבינוי הכללית לעיר של ניב-רייפר

תהליך הבנייה הטרומית

עוד סיבה שהתלהבתי מהפרוייקט הזה היא שעשיתי משהו דומה בזמן הלימודים (ובאיחור אופנתי של עשור או שניים) בהנחיית דוד ינאי ז"ל.

אקסונומטריה מפורקת של מבנה טיפוסי

ולסיום, תמונה שיוליה צילמה.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
מודע למגבלות ולבעיות של האדריכלות המודרנית אך נמשך אליה בעבותות.
מחד מתלהב מהמרקם ומהעושר של אדריכלות מסורתית – מקלסיציזם גבוה ועד לבנייה עממית ולא-פורמלית – ומאידך מודע לחוסר התוחלת של הניסיון לחזור אל המקומות האלה, היום ובייחוד בישראל.

כמה עניינים עוררו בי באחרונה את מחשבות כפירה האלה.
אחד הוא הארכיטקט הבריטי Quinlan Terry (קווינלאן טרי) שנתקלתי באתר האינטרנט שלו די במקרה, למרות שאת שמעו שמעתי עוד בשנות השמונים באנגליה.
טרי ממשיך ליצור אדריכלות נאו-קלאסית, נאו-פלאדינית כאילו המאה העשרים לא קרתה מעולם. אבל יש לו כמה טיעונים מעניינים להצדקת הסגנון בו בחר לעבוד, טיעונים שנוגעים בין השאר לאיכות החומרים לאורך זמן, לנצילות אנרגטית ואפילו לאפשרות לקבל עבודה איכותית מבעלי-המלאכה השונים. כל אלה, כך הוא טוען, מושגים טוב יותר בבנייה בסגנון ובטכנולוגיות מסורתיות כולל בשימוש בקירות נושאים, מאשר בטכניקות בנייה ועיצוב מודרניות.

עניין שני הוא הרצאה מעניינת ששמעתי ב'חללית' ברחוב הירקון ובה תיאר האדריכל אסף לרמן פרויקטים שלו במרחב הציבורי.
לצד תיאור המאבק הסיזיפי להכניס מימד ציבורי למבני ציבור, בניגוד לרצונה של העירייה, מאבק שככל הנראה עלה לו בעבודה או שתיים, תיאר לרמן את המאמץ לשמר את הגוון המקורי של הבטון החשוף במסגרת פרוייקט השיפוץ של היכל-הספורט ביד אליהו.
לרמן הזכיר את ההסתייגות של גורמים בעירייה מניסיונו לשמר, או למעשה לשחזר, את הבטון החשוף המקורי בקירות הפנימיים בהיכל.
הדבר המחיש בעיני את הפער שעדיין מתקיים בין התודעה של האדריכלים המודרניסטים לבין הציבור.
החיבה שאדריכלים מסויימים, ואני מודה שאני ביניהם, רוחשים לבטון החשוף ולגווני האפור השונים, חיבה עזה שעומדת בסתירה לסנטימנט ציבורי חזק כל-כך היא בעיני מן אות אזהרה שמהבהב כל העת להזכיר לנו שהבחירות שנראות לנו נכונות ומובנות מעליהן אינן כאלה כלל וכלל.
ובתוך כדי כך תמיד מנסרת האפשרות שאולי מדובר רק בעניין של אופנה ושהנוסטלגיה שהפכה את הבאוהאוס מסגנון רדיקלי לבון-טון גם אצל אחרון הקבלנים, תהפוך בקרוב גם את הבטון החשוף של שנות ה-60 לסגנון אהוב ומקובל.

עניין שלישי הוא פוסט של מיכאל יעקובסון כאן ב'רשימות', שתיאר את בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי בבני-ברק, בתכנונם של נטל וביגלאיזן, שיש בו מין שילוב שאופייני לשנות ה-50 של הפשטה מודרניסטית לצד משהו קלאסיציסטי בארגון של המסות.
לפעמים אני מרגיש שהאדריכלות של שנות ה-50 – שההיסטוריוגרפיה הרשמית של האדריכלות הישראלית (בסה"כ שניים וחצי ספרים) נטתה לדלג עליה בתיאור המעבר בין הבאוהאוס לברוטליזם – היא סוג של סגנון שעשוי ליישב את המתח בין מערך הייצור המודרני שאנחנו חלק ממנו לבין צורות מהעבר.
יש משהו תמים ופשוט בתוצרים של אדריכלות מסויימת שנבנתה בישראל בשנות ה-50 ושהתיכה מסות נעדרות עיטורים, כאלה שאיפיינו את הסגנון הבינלאומי ומערך מודרניסטי – קרי, כזה שלא מציית בהכרח לפרופורציות הקלסיות – עם אלמנטים שמאפיינים יותר אדריכלות מסורתית – אלמנטים אדריכליים כגון קשתות, חלונות בפרופורציה אנכית ופתחים קטנים. ישנם גם מקרים הפוכים של שימוש באלמנטי אירגון קלסיים של סימטריה אנכית ופרופורציה תוך שימוש באלמנטים אדריכליים מן המילון המודרניסטי – אבא אלחנני ז"ל כתב בזכות מבנים כאלה.
ושוב, בהמשך לפוסט של יעקובסון, מעניין בהקשר הזה להביט במצודות הטיגארט שבנו הבריטים, מקרה מעניין שבו האילוצים הטכניים והצבאיים יצרו מבנה שלמרות שתוכנן ונבנה בכדי לדכא את המרד הערבי, יצר בשילוב שמתקיים בו בין פתחים קטנים, מסות מלבניות שטוחות ולעיתים קרובות גם חצרות פנימיות סינתיזה מוצלחת בין אלמנטים של אדריכלות ערבית לבין מודרניזם.

אוניברסיטת בר-אילן – מרכז וואהל של ליבסקינד וברקע מבנה פקולטה פוסט-מודרני של לואיס קרול ודוד נופר.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
אני מנוכר לצורות הנוצצות של אדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית – לפחות אלה המעטות שראיתי במו-עיני. אבל אני חושש שהברוטליזם של Team X על גילגוליו השונים, שלעיתים מסומן כאלטרנטיבה ראויה לשעשועים הריקים של אדריכלים כמו פרנק גרי או דניאל ליבסקינד, למרות שחיפש מורפולוגיה מסורתית ומענה חברתי נכון, יצר לעיתים קרובות יותר בעיות מאלה שהתיימר לפתור. מבוכי הבטון החשוף שיצר הזדקנו טוב פחות מהפוריזם של הגל הראשון של המודרניזם – שגם הוא לא יצר מבנים שידעו להתמודד היטב עם תלאות הזמן.

מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן בתכנונו של דניאל ליבסקינד

קשה לסתור את הטענה שאחרי מלחמת העולם השנייה לאדריכלי המודרניזם – פוריסטים וברוטליסטים כאחד – ניתנה הזדמנות לבנות עולם חדש והם פישלו ובגדול. כל מי שמלין על מעמדו הרעוע של האדריכל חייב לזכור בכל רגע את הכישלון הקולוסאלי הזה של האדריכלות המודרנית ולהבין שלא סתם איבדנו את אמונו של הציבור.
אין שום ספק, אני מודרניסט בעל כורחי.

בתור אב לילד קטן – כרגע בן שנתיים וחצי – גיליתי די מהר שהטיולים לעיירות פיתוח שכוחות-אל אותם הצגתי בפני אישתי כבילוי הולם לשבת הפכו לנחלת העבר.
את זמננו הפנוי אנו מבלים בגני שעשועי ופארקים, אך כדי להעשיר את החוויה האדריכלית ולהרחיב את מגוון ההתנסויות והמתקנים, אנו משתדלים לקחת את הילד לגן ציבורי או פארק אחר בכל פעם.
פרי ההסתובבויות האלה – תיאור קצר ועקרוני של אי-אלו גנים ציבוריים באזור המרכז – מובא כאן לפניכם.
ההתייחסות היא כמובן סובייקטיבית לחלוטין ומשקפת את ההתנסויות של הורים לפעוט שאוהב בעיקר להתנדנד ולהפיק עם מקל או עם אבן צלילים מצינורות פלדה מגולוונים. לכן הדגש העיקרי הוא על מתקני משחקים לפעוטות.
להורים לילדים אחרים יש וודאי רשמים אחרים לגמרי ואני אשמח לשמוע אותם.

פארקים עירוניים בתל-אביב

פארק גני יהושע

תיכנון: גדעון שריג ואחרים
יתרונו העיקרי של פארק גני יהושע הוא גודלו העצום שמאפשר להסתובב בו לאורך זמן ולחוש בתחושת המרחבים הפתוחים גם מבלי לצאת מן העיר.
מתקני המשחקים, לעומת זאת, ידעו ימים טובים יותר.
המתקנים לילדים העשויים מבולי עץ – רעיון ומעניין ומקורי בזמנו – קיבלו אומנם טיפול של מהנדס בטיחות במסגרתו הוספו להם מיני מעקות שונים שלא תורמים לעיצוב המקורי, אך לא זכו לשום חידוש משמעותי.
מתקנים אלה מיועדים לילדים גדולים ואינם מתאימים לפעוטות. אלה יהנו יותר מהמתקן החדש המיועד גם לילדים נכים שיספקו זמן שעשוע ארוך, למרות שאינם המתקנים הנגישים הטובים ביותר שראינו. המתקנים נהנים בעיקרון מצילם של העצים הבוגרים בפארק.
אלמנטי המים שבפארק – נחל הירקון ואזור שבע טחנות ששופץ לא מכבר ולצידו האגם המלאכותי, תורמים גם הם לתחושת העניין והרווחה של הפארק אך הם יצריכו השגחה צמודה יותר על פעוטות נמרצים.
הפארק הומה אדם ואזור המנגלים נוטה להיות מלוכלך לקראת סוף סוף-השבוע.
בפארק ישנן כמובן גם אטרקציות נוספות כגון הצאפרי, פארק הסלעים, רכבת לילדים, השכרת אופניים ועוד ועוד…
השירותים הציבוריים נקיים וזמינים ויש יותר מקיוסק אחד.

מיתקני משחקים בגני יהושע (התמונה מתוך אתר חברת גני יהושע)

פארק הירקון (החלק העירוני)

תיכנון: גדעון שריג ואחרים
גם פארק הירקון – שכמובן יוצר מכלול אחד עם גני יהושע – הוא פארק שמתבסס על האלמנט הטבעי של נחל הירקון ובנוסף נהנה מקשר לים ולאיזור הנמל כמו גם למרכז העיר תל-אביב. עובדות אלה הופכות את השיטוט בפארק, בעיקר עבור ההורים, לחוויה נעימה ומעניינת שניתן לשלב אותה בטיול גדול יותר, ומביאה לפארק אוכלוסייה שחורגת מחוץ לפרופיל ההורים הצעירים.
ישנם לא מעט מתקני משחקים שפזורים לכל אורך הפארק וריכוז עיקרי של פעילויות לילדים בגדת הנהר הצפונית הסמוכה לשכונת בבלי.
כמו בגני יהושע, גם כאן מתקני המשחקים ידעו ימים טובים יותר, ולצד מתקני המשחק המקוריים של גדעון שריג, שעברו התאמות בטיחותיות, יש מתקנים חדשים ונוחים יותר, אם כי פחות מיוחדים, שכולם נהנים מצל העצים.
הפארק כמעט תמיד הומה אדם ובכל זאת כמות המתקנים היא כזו שלא מתפתח תור משמעותי בנדנדות ובמגלשות. 
כמו-כן יש במקום פינת חי די גדולה ובה לא מעט חיות.
ישנו ריכוז נוסף של מתקנים בסמוך לחניון אוסישקין – מתקנים גדולים, חדשים ומוצלים. 
יש גם כמובן את פעילויות המים הקשורות לנחל הירקון – בעיקר סירות מסוגים שונים – לא הייתי ממליץ על שחייה – וגם אגם מלאכותי עם מזרקה וברבורים. אלה מוסיפים לעניין הכללי אך מצריכים השגחה יתרה על הילדים.
בפארק שירותים ציבוריים וקיוסקים אם כי אולי פחות ממה שניתן היה לבקש.
באזור הפארק יש מבחר של פתרונות חנייה, חלקם בתשלום וחלקם בחינם אבל בסופי-שבוע שמשיים הם כולם מלאים לגמרי.

פארק דרום

ביחס לגודלו ולוותק שלו פארק דרום (הקרוי ע"ש מנחם בגין) הוא קצת מאכזב.
חלקים גדולים בפארק אינם מוצלים והפתיחה שלו לנוף הנרחב של מה שאמור להיות בעתיד פארק איילון (או בשמו האחר פארק אריאל שרון – יפה ששמו אותו ליד בגין) עדיין לא באה לידי ביטוי.
האטקרציה העיקרית הזכורה לי היא הבריכה בה ניתן לעשות סקי מים, או למצער לצפות באנשים אתלטיים יותר גולשים.
מביקורי האחרון לא זכורים לי מתקני משחקים מיוחדים עבור ילדים, אבל יש תחום מסויים בפארק שהוא עתיר בעצים ואזור המדשאות די נרחב.

נוף בפארק דרום (מתוך אתר חברת גני יהושע)

פארק וולפסון

פארק וולפסון הוא פארק גדול עם עצים בוגרים מאוד – בעיקר שקמים שנמצאים שם עוד מהימים שהאזור נקרא גבעת בטיח – וטופוגרפיה גבעתית מיוחדת.
הפארק כולל אגם קטן, לא מעט מגרשי ספורט ואפילו פסל של דני קרוון – פסל העיר הלבנה המפורסם שמוצב דווקא בעיר האפורה של תל-אביב – אבל הוא לוקה בחסר מבחינת מתקנים לילדים. יש בפארק רק אזור יחסית מצומצם של מתקנים והם קצת מיושנים – מעט מאכזב בפארק בכזה סדר גודל.
בפארק יש שירותים ציבוריים וחנייה די גדולה שעולה על גדותיה בימי שבת שמשיים.

פארקים עירוניים באזור המרכז

פארק רעננה

תכנון: גדעון שריג
פארק רעננה הוא פארק גדול ועשיר באטרקציות המצוי בשוליים המערביים של העיר ונפתח אל השדות.
לפארק צמודה חנייה אם כי נראה לי שהקיבולת שלה די מצומצמת.
בפארק מספר רב של מוקדים: בכניסה מכיוון העיר יש אזור מתקנים סביב כיכר מרכזית שמתאימה גם לגלישה בסקטים ובסקייטבורד. המתקנים – בסגנון המתקנים בפארק הירקון – מיועדים בעיקר לילדים, ופחות לפעוטות. מאידך, באזור יש גם המון נדנדות והכל מוצל היטב בעצים.
בהמשך הפארק יש אזור שעשועים שמותאם גם לילדים נכים שנבנה בסיוע בית איזי שפירא.
מבחינתנו זה אזור המתקנים המועדף כי הוא מתאים יותר לפעוטות וכי המתקנים בו באמת מיוחדים, יפים וחדשניים. אזור המתקנים כולו מוצלל והוא שוכן סמוך לשירותים ציבוריים.
ליד המתקנים יש מזרקות קטנות ומתקני משחק מיוחדים שמפיקים צלילים.
בהמשך הפארק יש אגם לשיט ובו גם ברווזים שלידו קיוסק ובהמשך גם קונכיה אקוסטית למופעים. יש בפארק גם פינת חי ומגוון של מגרשי משחקים, רכבת, קיוסק ובית-קפה ועוד.
אין ספק שזהו פארק מגוון ומעניין. חסרונו העיקרי היא הגדר שמקיפה אותו ולמרות שהיום הכניסה היא בחינם, הגדר יוצרת תחושה לא נעימה אם כי אני מניח שהיא תורמת לביטחון.

פארק רמת-גן (הפארק הלאומי)

תכנון: משה כבשני ז"ל, גדעון שריג ואחרים
בפארק רמת-גן מדשאות רחבות ידיים ואגם גדול בו ניתן לשוט.
למרות שהפארק היה מעט מוזנח בשנים האחרונות הוא עבר באחרונה שיפוץ יסודי ששיפר את חזותו מאוד.
דווחתי שבמסגרת השיפוץ הותקנו גם מתקני משחקים חדשים, אבל עדיין לא יצא לנו לנסות אותם.
למרבה הצער, חלקים ניכרים משטח הפארק אינם מוצלים ושוטטות בו בצהרי היום יכולה להיות מעט לא נעימה. אבל אני בטוח שעכשיו בתום השיפוץ הפארק מוצלח יותר.
בכניסה לפארק יש קיוסק וגם מסעדה.

פארק הרצליה

תכנון: שלמה אהרונסון

פארק הרצליה הוא פארק חדש שנפתח רק לפני חודשים ספורים והוא כבר הומה אדם בשבתות.
הפארק שוכן סמוך לקניון שבעת הכוכבים, סמוך לאזור מתקני הספורט והנופש (הספורטק) של הרצליה ולא רחוק מנתיבי איילון ופסי הרכבת. למרות זאת, יש בפארק תחושה של פתיחות כיוון שהוא שוכן סמוך לשדות ומכיוון שבריכת החורף המקומית שולבה בתכנון.
בלב הפארק עומד מתקן שעשועים גדול מאוד שמתאים הן לילדים והן לפעוטות. קסמו של המתקן נעוץ בגודלו ומגוון הפעילויות שהוא מציע במסגרת של מערכת אחת רציפה. המתקן נמצא בארגז חול עצום שהוא אמנם נעים אך תחזוקתו צפויה להיות אתגר רציני.
בנוסף יש לצד המתקן אזור משחקים נוסף המתאים לתינוקות.
הפארק חדש לגמרי ולכן הצל היחיד ניתן ע"י מפרשי ההצללה כיוון שהעצים עודם צעירים.
אזור השעשועים נמצא סמוך לקיוסק ולשירותים. 

מתקן המשחקים בפארק הרצליה

פארק גבעתיים
תכנון : אורלי רומן ונילי בלומנקרנץ. תכנון מבנה שירות: י. שושני
פארק חדש נוסף ששוכן גם הוא בסמוך לקניון – קניון גבעתיים במקרה זה – וליד שכונת המגדלים החדשה של גבעתיים. הפארק הוא עירוני באופיו וגובל מצד אחד בציר רבין ההומה ומצדו האחר בבתים רבי קומות.
הרושם שלי הוא שכרגע אין חנייה יעודית לפארק והוא נסמך – לטוב ולרע – על החנייה של הקניון.
בכניסה לפארק מכיוון מבני המגורים יש אווירה נעימה ועירונית לרגע – חוויה נדירה בגבעתיים. בפארק מזרקות יפות ואזורי דשא אבל האזורים הפתוחים יותר ממתינים לעצים שיגדלו כדי לקבל אופי.
בפארק יש אזור שעשועים עם מתקנים יוקרתיים ביותר: העיצוב שלהם הוא יחודי והם נראים כמו מתקני טיפוס ואימון מקצועיים ולא כמו מתקנים לילדים.
כנראה בשל כך הם לא כל-כך מתאימים לפעוטות אבל בהחלט יתכן שילדים ישאבו מהם הנאה רבה.
יאמר במאמר מוסגר שהתקינה המפרכת של מתקני המשחקים הפכה,ככל הנראה, את רוב מתכנני הפארקים לבוחרים אנינים מקטלוגים, אבל לא בטוח שהילדים בהכרח יוצאים נפגעים מכך.
המתקנים מוצללים ונמצאים סמוך לשירותים ציבוריים.

פארק פרס, חולון
פארק פרס שוכן בפאתי העיר חולון בסמוך לצומת סייירים.
הפארק הוא חלק מקומפלקס הכולל את מוזיאון הילדים ומתקני ספורט עירוניים.
הפארק כולל אזורי מדשאות מוצלים, אגם מלאכותי קטן בו ניתן לשוט וגם מפל מים יחסית גדול. חסרונם של אלה הוא האופי הבנוי מדי שלהם. הפארק אמנם נפתח לעבר החולות הפנויים (עדיין) של העיר חולון אך בכל זאת יש בו אווירה עירונית מדי וחסרה תחושה של חופש ושל מרחב.
גם מתקני המשחקים לילדים בפארק אינם מהווים אטרקציה יוצאת דופן.

כמה גנים ציבוריים גדולים (בעיקר בתל-אביב) 

גן התקווה

גן התקווה נמצא בין שכונת התקווה לשכונת נווה-צה"ל והוא כולל אזור נרחב של דשא, קונכיה אקוסטית וחורשה של פיקוסים עבותים.
בפאתי החורשה ממוקמים מתקני המשחקים החדשים הכוללים מתקן משחקים פלסטי על מצע גומי, מתקן גבוה וחדש המיועד לילדים – פעוטות יכולים להשתמש בחלקו התחתון – ומתקן לפעוטות, מעט ותיק יותר, על מצע חול. המתקנים מוצלים בחלקם.
המתקנים במצב טוב ויש גדר שחוצצת ביניהם לבין הצומת הסמוכה.
הפארק מצוין עבור תושבי האזור אך אין סיבה מיוחדת להגיע אליו מרחוק.

פארק גלית

תכנון: קו בנוף ואבי לוזיה תכנון המתקנים: גיל שדה
פארק חדש, סמוך לאיצטדיון יד-אליהו, שגולת הכותרת שלו היא משטח ההחלקה לסקייטבורד ולאופני BMX.
פעוטות יכולים להנות מאוד מהתרוצצות באזור זה אך הוא מסוכן הן בשל הפרשי הגובה שקיימים בו ובעיקר בגלל החבר'ה שגולשים שם.
מבחינת מתקנים המצב בעייתי יותר: המתקנים הם מאוד מעוצבים ומסוגננים אך יש יחסית מעט מהם והם מותאמים יותר לילדים מאשר לפעוטות. בעיקרון המתקנים ניצבים בשמש למרות שבפארק עצמו יש צל נאה של עצים גדולים.

אזור הגלישה בפארק גלית

גן בן-שפר בהרצליה
תכנון: דן צור -ליאור וולף
גן ציבורי גדול יחסית, הנמצא בחלקו המזרחי של רחוב סוקולוב בהרצליה, שהורחב ושופץ לאחרונה (על חשבון אזור לימודי החקלאות של בית-הספר ברנר בו למדתי פעם).
עבור הילדים האטרקציה העיקרית בגן היא מתקנים שעוצבו כמעין עיר קטנה: כל המגלשות, הנדנדות והמתקנים האחרים משולבים בתוך מעין בתים מעץ או מכוניות שיוצרים ביחד מעין רחוב ראשי. מדובר במתקנים רבים ומיוחדים שיכולים להיות אטרקציה לילדים בגילאים שונים.
בנוסף יש בפארק בריכת מים אקולוגית ,משטחי דשא גדולים ועצים גבוהים.

גן ציבורי בצהלה החדשה, תל-אביב 
תכנון: מוריה-סקלי
בראש הגבעה שבמרכז שכונת צהלה החדשה מצוי פארק עירוני חדש שהאטרקציה העיקרית בו עבור ילדים היא מתקן העשוי ממערכת של צינורות הממוקמים במורד בגבעה ובתוכם יכולים הילדים לטפס ולגלוש.
בנוסף יש בפארק מתקנים רגילים, גבעות דשא תלולות שניתן להתרוצץ עליהן ומגרשי ספורט.

חוף מציצים, תל-אביב
חוף מציצים מציע שילוב מצויין של חנייה נוחה, ירידה נוחה אל החוף ושניים-שלושה מתקני משחקים ממש על החוף שמתגברים ומעשירים את חווית הים והופכים אותה לנוחה ומתאימה למשפחות עם ילדים.
גם הקרבה לנמל המשופץ תורמת לפופולריות המוצדקת של החוף הזה.

עבורי, גודלו של הפארק מהווה אינדיקציה טובה לגבי האטרקטיביות שלו כי בפארק גדול יש תחושה של תנועה וגילוי.
גם במתקני המשחקים, נראה לי עדיף שיהיה מימד של תנועה במרחב ושל קשר בין אלמנטי המשחק ולא רק עושר של מתקנים שונים.
על-כן, בעיני, הפארקים המועדפים הם פארק הירקון ופארק רעננה בשל המרחבים ופארק הרצליה בשל המתקנים.
אבל עם מספיק שבתות שמשיות, תוכלו תספיקו לבקר בכל הפארקים כולם.

הערות, הארות והמלצות על פארקים נוספים יתקבלו בברכה.

גרסא מעט שונה של מאמר זה התפרסמה באתר 'אורבניקה'.