באחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של מבקר האדריכלות הבריטי המנוח מרטין פאוולי Terminal Architecture.

באנגלית למונח טרמינל שתי משמעויות – כך מסביר פאוולי – סוף, קץ ומוות מחד ומסוף מחשב – הקצה של המערכת מול המשתמש – מאידך.
לפיכך אני מניח שניתן לתרגם בתרגום חופשי את שם הספר ל-'(מ)סוף האדריכלות'.

הכפילות הזו מתארת לדעת פאוולי את המצב הסופני בו מצויה האדריכלות – נכון לשנת 1998, שנת פירסום הספר – מצד אחד ומצד שני את התקווה שלו שהאדריכלות תלמד ליצור מוצרים שדומים יותר במהותם למסופי מחשב מאשר למבנים המוכרים לנו.

מרטין פאוולי ז"ל

מרטין פאוולי (1938-2008) היה מבקר אדריכלות בריטי מרכזי, בעל טור ועורך ברוב המגזינים הבריטיים לאדריכלות, מבקר אדריכלות עבור העיתונים האנגליים החשובים ואף פרסם מספר ספרים ביניהם גם הספר 'תיאוריה ועיצוב בעידן המכונה השני' (2).
שמו של הספר הזה אינו מקרי משום שבמובנים רבים פאוולי ממשיך את דרכו של ריינר בנהם שכתב את הספר החשוב 'ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון הלכה ועיצוב' (3).
כפי שבנהם חש שאדריכלי הגל הראשון של המודרניזם לא קיימו את הבטחתם לשלב בין האדריכלות לבין הטכנולוגיה של עידן המכונה, כך גם פאוולי סבור שעל האדריכלות לוותר על כל המטען העודף של מסורת, זיכרון וחומריות ולהפוך למוצר קל, נייד ויעיל השואב את השראתו מן הטכנולגיות המתקדמות ביותר של זמננו – טכנולוגיות האלקטרוניקה והמיחשוב – ומשתמש בהן ובמדיה שהן יוצרות כדי לספק את הצורך בדימוי ומשמעות.

במאמר הראשון בספר מתאר פאוולי עולם דימיוני שבו אנשים גרים בטרמינלים – מעין 'קוקפיט של מטוס-קרב עם מיטת מים' (עמ' 14) הצמודים למכוניותיהם, כאשר בתוכם יש אמצעי המחשה אלקטרוניים היוצרים עבורם אשלייה תלת-מימדית של מרחב ומביאים אליהם כל דימוי או חוויה בה הם חפצים, כך שאין להם צורך בשטח נרחב למגורים. אותם טרמינלים נצמדים למבנים גדולים של מרכזי הפצה הפזורים בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים הנטושות.

הפרקים האחרים בספר מעט יומיומיים יותר בנושאיהם.
הם סוקרים מגמות ונושאים באדריכלות שלפני כעשור מנקודת מבט בריטית, אך הם עדיין רלוונטיים ומאתגרים – עדות לחדות ההבחנה של המבקר.
פאוולי עוסק בין השאר בשוליות שנכפית על האדריכלות כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה שהתהוו בעקבות קריסת הקומוניזם: היתרון לגודל שיוצר שוק הבנייה הגלובלי והמימדים העצומים של הפרוייקטים יוצרים מצב קיצוני של פירמות אדריכלות גדולות וכוכבים בינלאומיים שבונים מסביב לעולם לצד פיחות במעמדם של האדריכלים שנותרים בשולי השווקים המקומיים, עם שום דבר מיוחד להציע.
פאוולי מנגיד בין הפיחות במעמדם של האדריכלים לבין כוחה של המדיה ומשווה בין העלות של בניית מבנה משרדים לבין צילום סדרת טלויזיה תקופתית של הבי.בי.סי, עם המסקנה המתבקש לגבי ערכה הכלכלי הרב הרבה יותר של המציאות המצולמת – 'המציאות המשנית' – שהופך את המציאות האמיתית, הקונקרטית, שהאדריכלים מתיימרים ליצור, למוצר בעל ערך קטן הרבה יותר בשוק הגלובלי.

בהמשך סוקר פאוולי את ההיסטוריה העגומה, לטעמו, של דעיכת מגדלי המשרדים בלונדון ומשווה אותה לפריחה של מבנים רבי קומות בארצות המזרח הרחוק שמבטאת לדעתו פריחה כלכלית וטכנולוגית אמיתית.
מכאן הוא תוקף חזיתית את תעשיית שימור המבנים שבבריטניה הגיע לעוצמה פוליטית והשפעה שקשה לדמיינם בישראל – אם כי גם כאן המגמה היא של התחזקות הדרגתית של גופי וערכי השימור.
פאוולי ממשיך וסוקר את המאבק הסגנוני בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ומתאר את ההשפעה של התפשטות התקשורת והצילום על תיעוד האדריכלות – ולפיכך על האדריכלות עצמה – שהפך אותה מתחום שכותבים עליו, לכזה שרק מרפרפים בתמונות צבעוניות שלו ולכן דומה הרבה יותר לאופנה – מלא בסיקור חובבני שמסווה שיווק מתוחכם והגיגים חסרי ערך…

אבל, אומר פאוולי, יש איום הרבה יותר רציני (שלא לומר רצחני) על האדריכלות. בפרק 'מפוסט-מודרניזם לטרוריזם' (עמ' 132 ואילך) חוזה פאוולי, בדייקנות מצמררת, את ההשפעות שעשויות להיות לטרוריזם על עיצוב בניינים. בעקבות התקפות של ארגון האי.אר.איי על מבני משרדים בסיטי של לונדון ב-1992 שגרמו להרס רב – אם כי לנפגעים מעטים – כותב פאוולי ש 'ממשלות, גופים ציבוריים, בנקים, עסקים וסוחרים מבקשים להגן על המבנים שלהם על ידי קבלת ייעוץ ממומחים צבאיים' (עמ' 148). פאוולי סוקר את התגובה של עיריית לונדון למתקפות הטרור בסגירת – זמנית – של אזורים בעיר ולעומתה את הבנייה המשוריינת שהתפתחה בעיר בלפסט בצפון אירלנד שם תכנון של כל מבנה חייב היה להיות מאושר ע"י הצבא הבריטי. פאוולי חוזה עולם שבו יועץ המיגון יהפוך למוביל של הפרוייקט ושבו העיצוב, ובעיקר העקרונות המודרניסטיים של שקיפות ופתיחות, ינטשו לטובת מבנים אטומים ואנונימיים שכל תכנונם, עד אחרון הפרטים, מוכוון להקטנת הנזק של פיגוע חבלני (4).
פאוולי כתב את הדברים לפני הפיגוע במגדלי התאומים שחיבר בצורה מוחשית הרבה יותר בין איום הטרור לבין הארכיטקטורה בכלל וזו של המגדלים בפרט.

עבורנו כישראלים שחיייבים לאשר כל בניין ברשויות הצבאיות של פיקוד העורף, שמתכננים מבנים עמידים בטילים בצפון (עמק הירדן בשנות ה-70), בדרום (עוטף עזה) ושוב בצפון (חיפה אחרי מלחמת לבנון השנייה) ומייצאים יותר יעוץ מיגוני מאשר יעוץ אדריכלי, יש לדברים האלה משמעות מיוחדת ומצערת.

בכלל לפאוולי יש נטייה, נדירה יחסית בעולם הביקורת האדריכלית, לעסוק בהיבטים הצבאיים של הטכנולוגיה והארכיטקטורה (5).
נקודה מעניינת שהוא נוגע בה היא האופן שבו הטכנולוגיה הצבאית הפכה את העיר הצפופה ללא-כדאית מבחינה ביטחונית. אם העיר מוקפת החומה הייתה המקום הבטוח יותר לפני המצאת אבק ה�
�ריפה, הרי שהארטילריה הפכה את היתרון הזה לבטל בשישים, וההפצצות האוויריות והרקטיות של המלחמה המודרנית, ממלחמת העולם השנייה ואילך, הופכות את הפיזור של ההתיישבות במרחב לכדאי ובטוח יותר מבחינה אסטרטגית.
פאוולי נוגע בנושא זה בהערת שוליים (עמ' 156) אך בישראל נושא זה מתקיים כל העת בשולי התודעה. רק מעטים, למשל פרופ' ארנון סופר, עוסקים בו בצורה פומבית, אך תחושתי (ואני מודה שלא חקרתי את העניין) היא שאין נתונים אמפיריים גלויים בנושא שיאפשרו דיון מושכל. ובכל זאת, כל מי שהעיר וציפופה חשובים לו חייב להכיר בנקודת תורפה זו של החיים העירוניים ולהתמודד עימה.

עבור פאוולי עניין זה הוא רק טיעון משני בתמיכתו בהמשך של מגמות הפיזור והפירוק של העיר שהוא רואה, בניגוד לרבים, כחשוב וכבלתי נמנע.
כשהוא שוטח תיאוריות רבות ומתבסס על תחומי ידע שונים חוזה מרטין פאוולי שמערכות התקשורת האלקטרוניות – וזאת כבר לפני עשור, כשהאינטרנט עוד לא הגיע למימדים שיש לו היום – יגרמו לפירוקה הסופי של העיר, פירוק שהחלו בו כבר הטכנולוגיות של הרכבת והמכוניות.

פאוולי מסכם את ספרו בקריאה לאדריכלות ליצור מוצרים תעשייתיים מוגמרים, כפי שעושה תעשיית הרכב – המודל הנצחי של הפוטורסטים האדריכליים, למרות שתעשיית הרכב עצמה כבר שכחה את הימים בהם הייתה גלומה בה בשורה טכנולוגית.
פאוולי מייחל למבנים שיהיו אנונימיים ויעילים כמו מרכזי ההפצה שלאורך הדרכים המהירות, חזרתיים, חסרי-גוף וקלילים כמו הגגות של תחנות הדלק (6) ובעלי האופקים האינסופיים של המציאות הוירטואלית.
בכך הוא ממשיך אל הדור האלקטרוני את חזון בית הדימקסיון של בקמינסטר פולר שהיה כה אהוד על ריינר בנהם.

באופן אישי אני לא מאמין ולא מקבל את החזון הזה.
אני חושב שנוח למרטין פאוולי להתעלם מהרבה פרמטרים אנושיים חשובים כמון הצורך בסמלים, במשמעות ובהמשכיות לצד הצורך של אנשים לקייים חיים חברתיים משותפים גם אם אלה אינם חיוניים לשם הישרדות פיזית.

אבל אין ספק שמעניין, וחשוב, להשליך את התובנות הפרובוקטיביות והחדות של מרטין פאוולי על העשייה האדריכלית בישראל היום.

1) Pawley, Martin, Terminal Architecture, London, Reaktion books, 1998
2) Theory and Design in the Second Machine Age
3) פורסם בעברית בשנת 1978 ע"י הוצאת דביר.
4) מעניין לראות בהקשר זה את הכתיבה של אייל וייצמן על פעילות צה"ל במחנות הפליטים הפלסטיניים.
5) פאוולי טוען 'מודרניזם , כמו עצמאות, היה קשור באופן הדוק למלחמה…עבור דור מסויים לא היה אפשר באמת להעריץ אדריכל בריא בגופו …שלא שירת באחת ממלחמות העולם' ומסביר בכך את הכריזמה של דור האדריכלים של 1914 ואת תפקיד מנהיג הדור שהועידה ההיסטוריה לאדריכל ג'יימס סטירלינג, שצנח מעבר לקווי האויב בנורמנדי ב-1944, תפקיד שהוא סירב לקחת על עצמו (עמ' 141-142).
6) אגב, מישהו צריך לכתוב כל תחנות הדלק בישראל, על העיצובים המקוריים שלהן בשנות ה-70, ועל החידוש והשיפוץ שלהן, המוצלח במקרים רבים, שמתרחש בשנים האחרונות. וכמובן, הסטייקיות…

אין בשורה גדולה בלקנטר את המכונית הפרטית.
למרות שהיא היום פופולרית יותר מאי-פעם, כאשר גם סין והודו רוצות לצטרף לחזון 'המכונית לכל פועל', בחוגים הירוקים והעירוניים רבים, אם לא כולם, רואים את המכונית כאסון שיש ללמוד להסתדר בלעדיו או לכל הפחות לשנות אותו ואת השימוש בו מן הקצה אל הקצה.
עוד בשלהי שנות ה-70 כתב כריסטופר אלכסנדר (1) על כך שגם אם ייפתרו הבעיות, הטכניות במהותן, של זיהום האוויר והרעש, עדיין תשאר בעינה בעיית הנצילות המרחבית הגרועה של המכוניות. שלושים שנה אחרי, עדיין לא נפתרו בעיות זיהום האוויר והרעש, שכנראה אינן כה פשוטות לפיתרון, אך הבעייה המרחבית היא אכן מהותית יותר. אלכסנדר מנתח בספרו בצורה מדוקדקת את המרחב הגדול שצורכת מכונית – ברוב המקרים על-מנת להסיע אדם אחד בלבד – וכיצד המרחב הזה גדל ככל שהמהירות עולה.
ואכן כשרואים מדי בוקר בבוקרו כבישים פקוקים לאינסוף במכוניות ריקות כמעט לגמרי אפשר להתפלץ מבזבוז השטח. בלילה, כשרואים כבישים ומחלפים אדירי ממדים ריקים לגמרי ממכוניות אך עדיין מזיקים לסביבתם בדיוק כמו שעשו זאת במשך היום, חשים את האבסורד שבבניית עוד ועוד כבישים.

כמובן שיש כמה פתרונות ידועים ומוכרים לתלות ברכב הפרטי ורובם ככולם סובבים סביב קומבינציות שונות של תחבורה ציבורית.
אמנם בפרטי הפרטים – בעיקר אלו הקשורים בסדרי הקדימויות של המימון – יש ויכוחים אינסופיים, אבל לדעתי ניתן לומר בהכללה שכל פתרון של תחבורה ציבורית יכלול בסופו של דבר תמהיל של רכבות בינעירוניות, רכבות עירוניות עיליות ותחתיות, אוטובוסים ומיניבוסים. לצד התחבורה הציבורית מתקיים גם הצורך לאפשר תנועה עירונית יעילה ונוחה באופניים ובהליכה.

אבל יש בדיון הזה יש אלמנט אחד שנעדר כמעט תמיד והוא תחבורה דו-גלגלית ממונעת: קטנועים ואופנועים.

משום מה הדיון בחלופות תחבורה בישראל נוטה להתחמק מהתרומה האפשרית של עידוד השימוש בכלי רכב דו-גלגליים לבעיית הגודש בכבישים, למרות שעל פניו נדמה שזהו פתרון שיש לשאת אותו על כפיים.
דוגמא אחת להתחמקות זו היא מספר ניסויים מתוקשרים שבדקו מהו כלי הרכב המהיר ביותר לתנועה בעיר אך השמיטו באורח פלא מן המדגם את הטוסטוס הרגיל שמשמש את כל השליחים, אלה שמשימתם היא להגיע במהירות ממקום למקום בעיר.
אין ספק שירוקים אמיתיים יסתייגו מכלי רכב שהוא גם מזהם – אם כי הרבה פחות ממכונית – ובוודאי מרעיש. אבל אין ספק שלכלי רכב דו-גלגליים יתרונות סביבתיים לא מבוטלים. ראשית, הם הרבה יותר יעילים בצריכת השטח שלהם בנסיעה ובעמידה – במיוחד אם מניחים שברוב הנסיעות מעורב נוסע יחיד. במרחב העירוני הם גם חיים בצורה הרבה יותר סבירה עם הולכי הרגל, מחד ולא מתחרים על נתיבי התנועה עם התחבורה הציבורית, מאידך.
בהשוואה לאותה מכונית המסיעה רוב הזמן אדם אחד או לכל היותר שניים, הקטנועים והאופנועים יעילים גם מבחינה אנרגטית משום שהמנוע שלהם לא נדרש לטלטל משקל עצום ומיותר של מכונית גדולה. משום כך גם הפוטנציאל שלהם להציע פתרון של תחבורה חשמלית או משולבת (היברידית) הוא הרבה יותר ריאלי.

אך שיקולים ירוקים לכאן או לכאן אינם הסיבה העיקרית לחוסר הפופולריות של הקטנועים והאופנועים ככלי רכב לאדם יחיד או ככלי רכב שני במשפחה.
נדמה שהסיבה העיקרית לחוסר הפופולריות של כלי הרכב הדו-גלגליים היא בעיית הבטיחות שלהם. זו בתורה מולידה מדיניות ממשלתית, מובנת בסך-הכל, שתכליתה להקשות בדרכים שונות – רישיונות מדורגים, עלויות ביטוח – על רוכבי האופנועים והקטנועים על-מנת לצמצם את מספרם.

אבל אם מסתכלים על התפתחויות שונות בתחום הרכב הדו-גלגלי – שאני מודה שאינני בקיא בו במיוחד – ניתן לראות התחלה של פיתרון לבעיית הבטיחות הכאובה, שיכולה, במידה מסויימת לשנות את התמונה הנוכחית.
לפני מספר שנים הוציאה חברת BMW לשוק קטנוע בשם 1 C שיתרונו הגדול היה שניתן היה לנסוע בו ללא קסדה משום שתכנונו כלל כלוב בטיחות שבשילוב עם השימוש בחגורות הבטיחות איפשר לרוכב להיות מוגן במידה רבה הרבה יותר מאשר בכלי רכב דו-גלגליים אחרים. למרבה הצער האופנוע לא הפך להצלחה מסחרית והחברה הפסיקה את יצורו.

BMW C1

פיתוח אחר בתחום הוא הקטנוע התלת-גלגלי שמשווקת חברת פיאג'ו תחת השם MP3. על-פי סקירות של אופנוענים מנוסים, ההחלטה של היצרן למקם את צמד הגלגלים מלפנים ולא מאחור תורם באופן משמעותי ליציבות של הכלי וליעילות הבלימה שלו כך שבלימות חירום הופכות לבטוחות הרבה יותר ומכשולים בכביש להרבה פחות מאיימים.

פיאג'ו MP3

קל לדמיין ששילוב של שתי הטכנולוגיות האלה – שתיהן טכנולוגיות מבוססות ששולבו בדגמי כביש סטנדרטיים – יכול להוליד סוג של קטנוע מהפכני: קטנוע שהוא בטיחותי הן מבחינת הבטיחות האקטיבית – קרי מניעת תאונה או התהפכות, והן מבחינת הבטיחות הפסיבית – כלומר הגנה על הרוכב במקרה ותאונה מתרחשת. לקטנוע כזה, שמשלב חופת בטיחות עם שני גלגלים קדמיים יש גם יתרונות משמעותיים של נוחות, הן בתחום יציבות הכלי בעצירה ובחנייה, הן בהגנה חלקית מגשם וכמובן בהימנעות מהצורך ללבוש קסדה.
ואכן, חברת פיג'ו חשפה לאחרונה דגם תצוגה בשם Hymotion 3 שמשלב את שתי הטכנולוגיות – ובנוסף גם מתפאר בהיותו חסכני בדלק.
ניתן, אם כן, להניח ולקוות שפניהם של היצרנים מועדות בכיוון זה, ושתוך מספר שנים יופיעו בשוק כלי רכב דו-גלגליים בטוחים הרבה יותר.

פג'ו Hymotion 3

כניסה של מוצרים כאלה לשוק יכולה להעביר קהל לא מבוטל של נהגים מהמכוניות אל הקטנוע – ולהתפתחות כזו יכולות להיות השלכות עירוניות מאד מעניינות.
כאמור, רכב דו-גלגלי חולק את העיר עם הולכי הרגל בצורה הרבה יותר סבירה – אם כי לא אידיאלית, כמובן, ומאפשר לשמור על יעילות מרחבית הן בתכנון העיר עצמה והן בתכנון הדרכים שמזינות אותה.
בה-בעת, הרכב הדו-גלגלי מאפשר למשתמש בו חופש התנועה.

אמנם, בהכללה גסה ניתן לומר שמתכננים ואדריכלים לא כל-כך אוהבים את הביזור שהתנועה החופשית במרחב מאפשרת ומעדיפים את התחבורה הציבורית שיש בה מימד היררכי שמוליד הן עירוניות קריאה של מרכז מול שוליים והן מספר רב של מבני ציבור בדמות התחנות. אבל, החופש שהכלי הרכב הפרטי מעניק הוא דבר חשוב מאד ואם ניתן להשיג אותו מבלי לפגוע בשטחים הפתוחים ובחלל העירוני – יש בכך הישג גדול.

מעניין אם כן לחשוב על עיר שלצד עידוד הולכי הרגל, רוכבי האופניים ומשתמשי התחבורה הציבורית מתוכננת גם כדי לעודד את משתמשי התחבורה הדו-גלגלית.
אפשר לחשוב למשל על תכנון רחובות וכבישים צרים מכדי מעבר מכונית שמיועדים רק לאופנועים וקטנועים ומאפשרים להם לקצר את הדרך. אפשר לחזות שבילי אופנועים, לצד – ולא על – שבילי האופניים והמדרכות, שיאפשרו לרוכבים לנוע במקביל למכוניות מבלי להסתכן. אפשר לתכנן חניות מסודרות לאופנועים שמאפשרות גם לנעול אותם בצורה נוחה בטוחה. ואפשר, כמובן, לפנטז על מדיניות ממשלתית שנותנת יתרונות מיסוי וביטוח משמעותיים לכלי רכב דו-גלגליים שיוכחו כבטוחים, על חשבון מפלצות מוטוריות זוללות דלק ומסוכנות לסביבתן.

גילוי נאות: אין לי אופנוע ואפילו לא רישיון לטוסטוס. כשאישתי לא מקפיצה אותי לעבודה אני נוסע באופניים.

(1) 'A pattern language' Christoppher Alexander, Sara Ishikawa, Murray Silverstein, with Max Jacobson, Ingrid Fiksdahl-King and Shlomo Angel. Published by Oxford University Press 1977

בסוף השבוע ביקרתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב המוקדשת למשפחת גיתאי – האדריכל מוניו גיתאי וינרויב ובנו במאי הקולנוע (והאדריכל) עמוס גיתאי.

ראשית, אני חייב להצטרף לאסתר זנדברג ולשבח את פועלו של עמוס גיתאי לשימור זכרו של אביו. נדמה לי שכל אב היה גאה בבן, שלצד הצלחתו הבינלאומית כיוצר עצמאי, עושה כה רבות להנציח את פועלו האמנותי של אביו.

כמובן שהדבר מאיר באור קצת עצוב את סצנת האדריכלות הישראלית שבה אדריכלים מן העבר (או ההווה) זוכים לתיעוד בספר ובתערוכה רק אם בני משפחתם – או הם עצמם – משתמשים בכספם ובקשריהם כדי לעשות זאת.
זוהי עובדה מצערת שרוב המונוגרפיות האדריכליות שהופקו בשנים האחרונות, ובכלל, היו יוזמות, ביקורתיות יותר או פחות, של האדריכלים עצמם או של משפחותיהם. וכך, במקום שהתיעוד יציג תיאור ביקורתי של האדריכלות והאדריכלים בישראל הוא משקף את יחסי הכוחות והכספים של הבנים והיורשים.

המקרה של מוניו וינרויב אינו שונה.
גיתאי – וינרויב זכה בשנים האחרונות למונוגרפיה באנגלית שנכתבה ע"י ריצ'רד אינגרסול, מבקר אדריכלות מארה"ב, שתורגמה כעת לעברית, לתערוכות במרכז פומפידו ובמוזיאון ישראל, וכן לתערוכה במינכן, גרמניה שהיא זו שמתארחת עכשיו במוזיאון ת"א.

אלא שרוב רובה של הקריירה של וינרויב (22 מתוך כ- 36 שנים) עמדה בסימן השותפות שלו עם אל מנספלד. מכלל הבניינים שהוצגו בתערוכה רוב מכריע תוכננו ע"י השותפות ורק מיעוטם ע"י וינרויב כאדריכל עצמאי.
מבלי לנסות לקבוע מי מן השותפים השפיע יותר על התוצרים של המשרד המשותף, ניתן להניח שהיה הרבה יותר נכון להעמיד תערוכה המוקדשת לוינרויב ולמנספלד יחדיו ובמסגרת זו להציג גם את העבודות העצמאיות שלהם, לפני ואחרי השותפות.

כיוון שהן מנספלד והן גיתאי-וינרויב היו אדריכלים שהתחנכו בגרמניה, ניתן היה להשיג בקלות מימון גרמני לתערוכה משותפת שכזו – שהרי הגרמנים הם המממנים העיקריים של תערוכות וספרים המוקדשים לאדריכלים ישראלים – ודוק, שגם הספר האחרון והרציני ביותר על מנספלד הופק ע"י הגרמנים ובמימונם.

אלא שכיוון ששתי המשפחות, כפי שנרמז אצל זנדברג, לא נמצאות בקשרים טובים, וכיוון שהפרופיל הבינלאומי של עמוס גיתאי מרשים יותר מזה של יורשיו של מנספלד, שנותרו בתחום האדריכלות, קשה לדמיין תערוכה משותפת כזו, שהיא כה מובנת מאליה מבחינה היסטוריוגרפית.

בית ספר לנערים בשפרעם שתוכנן ע"י מוניו גיתאי וינרויב. צילום: גבריאל בזיליקו

התערוכה עצמה מושקעת ועשויה היטב. הצילומים, פרי עמלו של הצלם גבריאל בזיליקו, מרשימים באיכויותיהם האומנותיות, כמו גם מודלי העץ המדוייקים של המבנים.
הטקסטים לעומת זאת לא היו מעניינים במיוחד.
נראה היה בבירור שהם נועדו לקהל שאינו ישראלי וככזה הם עוסקים בעיקר בהקשר הציוני של הבניה של וינרויב ומנספלד – למשל העובדה שתיכננו קיבוצים או שכונות גנים בארץ המתחדשת.
לצופה הישראלי אין בכך עניין רב משום שברור לו שרוב בני דורם של וינרויב ומנספלד עסקו בתכנון אותם פרוייקטים בדיוק – דיור ציבורי, מושבים וקיבוצים היו לחם חוקם של רוב המשרדים הגדולים שפעלו בישראל באותה עת.

לעומת זאת, קשה להבין מן התערוכה מה ייחד את עבודתם של גיתאי-וינרויב ומנספלד. אומנם התכניות בנות התקופה עשויות בגרפיקה נהדרת שאפשר רק להתקנא בה היום, אבל העדר ההשוואה לבני דורם והעדר ניתוח של התהליכים שעברו עליהם כמעצבים ומתכננים, מבתי הקובייה הצנועים של קרית-חיים ועד לבלוקי ה-T המפלצתיים של שכונת רמת הדר בחיפה, לא תורמים להבנת ייחודם. גם האווירה המלנכולית ששורה על התצלומים, התורמת לערכם האומנותי, לא תמיד עושה חסד, לטעמי, עם המבנים עצמם, שהיו לדעתי נשכרים מתצלומים עם קצת יותר צבע ואור.
אני דווקא סבור שהעבודות של מנספלד  את וינרויב משנות ה-50 , לפחות המעטות שאני מכיר, הן עבודות מצויינות שיש בהן איכות שמבליטה אותם מעבר לעבודות של בני דורם, אבל התערוכה לא מחזקת את התחושה הזו או מבארת אותה.

בלוקי ה-T ברמת-הדר, חיפה, שתוכננו ע"י גיתאי-וינרויב ומנספלד. צילום: גבריאל בזיליקו.

אלמנט נוסף שמאפיין את התערוכה הוא הניסיון לשלב את הארכיטקטורה של האב עם היצירה הקולנועית של הבן, שזוכה להצלחה רבה בחו"ל, אם כי לפחות אהדה בארץ. לי נראה שהניסיון לכרוך יחדיו את הסרטים ואת הארכיטקטורה הוא מעט מאולץ.
לצד המודלים, התצלומים והתכניות מוצגים בתערוכה קטעים מסרטיו של גיתאי הבן – כשאני עברתי שם הוצג הסרט 'כיפור', שהוא, אגב, הסרט היחיד של גיתאי שממש ראיתי ודווקא אהבתי – מבלי שיראה או יורגש איזשהו קשר בין המבנים לבין הסרטים שמוקרנים בחדרים נפרדים. בחדר האחרון בתערוכה מוצגים תצלומי סטילס מתוך שלל סרטיו של עמוס גיתאי ואני מודה שעברתי עליהם בחטף, כי הצגתם בנפרד מהעבודת של האב גורמת לכך שרק במאמץ ניתן למצוא קשר בין הדברים.

בחו"ל השילוב של עבודות של כל שני ישראלים, המוצג כך שהוא נוגע בנושאי הליבה של מדינת ישראל – למשל המתח בין הציונות לפוסט-ציונות שמתאר האוצר הגרמני של התערוכה למורת רוחו של עמוס גיתאי – יכול אולי לעניין את הצופה המשכיל, אך עבור הצופה הישראלי, שלא זקוק לקישורים היסטוריים מאולצים, יש צורך בתובנות הרבה יותר מעמיקות ומדוייקות בכדי ליצור ערך סינרגטי אמיתי מתצוגה משולבת שכזו.
כך שלצד ההערכה הרבה שלי למאמציו של עמוס גיתאי אני חושב שמוזיאון תל-אביב היה יכול להתאמץ קצת יותר ולארגן מחדש את החומרים המצויינים שקיבל מן המוזיאון במינכן לכלל תערוכה שתהיה רלווונטית באמת לקהל הישראלי.

ואם אתם כבר במוזיאון אני ממליץ בעיקר על תערוכת הציורים של אמנון דוד ער – אבל זה לא פייר, כי הוא חבר שלנו – וגם על הפסלים המצויינים של דורצ'ין.

החבר'ה הנחמדים של אורבניקה טרחו ועמלו רבות והצליחו לארגן פאנל מוצלח מאד, לעניות דעתי המשוחדת, בנושא כיכר המדינה.
הפתיעו ובאו אורחים רבים וביניהם גם אדריכלים בכירים שהיו מעורבים בתכנון הכיכר כמו משה צור ויעקב יער – שהציג את השיקולים שהנחו אותו ביצירת התב"ע לכיכר – אגב, מתי יהיה 'בתים מבפנים' עם יעקב יער בשכונת כפיר? – ובטח גם אחרים שלא זיהיתי.

הפאנל הנכבד כלל את פרופ' יצחק שנל מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, גיא נרדי רכז תכנון עירוני בחברה להגנת טבע בתל-אביב, עו"ד מועלם שעוסק בדיני תכנון ובנייה והציג את הצד המשפטי של תכנון כיכר המדינה, את אדר אופנהיים מאורבניקה, יואב גולדרינג חבר מועצת העיר מטעם עיר לכולנו, האדריכל ומתכנן הערים ניקי דוידוב, יואב לרמן והח"מ.

אציג את העמדה שהבעתי תוך התייחסות לדעתם של חלק מהמשתתפים האחרים בפאנל, שנכתבת כמובן מתוך זיכרוני ועל אחריותי בלבד.

פרופ' שנל התייחס לעובדה שהכיכר גדולה מדי מחד, אך שוליה נמוכים מכדי ליצור תחושה מרחב עירוני מובחן. אני נוטה להסכים עם ההבחנה הזו: המבנים שסביב לכיכר לא תוכננו לתחום כיכר כה גדולה אלא להוות טבעת משנית למבנים גבוהים יותר בטבעת הפנימית. במצב שנוצר המבנים הנמוכים תוחמים כיכר עצומה בגודלה כך שבמקום לקבל את תחושת החדר בעיר שכיכר, לטעמי, אמורה ליצור, אנחנו מקבלים חלל פתוח מדי שמאפיין את המודרניזם בכלל ואת המודרניזם הישראלי בפרט.

נציג החברה להגנת הטבע הפתיע את כולם כשציין שהכיכר לא מתאימה לשמש כפארק, בין השאר משום שהאזור הזה של צפון תל-אביב עתיר בשטחים ירוקים ובראשם פארק הירקון.
אפשר גם להוסיף שצורתה המעגלית של הכיכר לא בהכרח מתאימה לפארק עירוני כיוון שבמקום ליצור תחושה של פתיחות של המבט היא סוגרת עלייך מכל עבר, אם כי תכנון נוף זהיר יכול וודאי להתגבר על הבעייה.
אגב, זהו גם אזור שיש בו לא מעט מבני תרבות ותיאטרון ולא בטוח שהוא זקוק למבני-תרבות נוספים שיתמקמו כאטרקציות בנתח הציבורי של הכיכר.

יואב לרמן ציין שהכיכר גדולה מדי ביחס ליכולת הראייה וההתמצאות האנושית ויחד עם המבנים הזהים בהיקף שלה יוצרת תחושה חזקה של דיסאוריינטציה לצד חוסר יכולת או אפשרות לקיים בכיכר חיים עירוניים.

מעניין להשוות את כיכר המדינה לכיכר רבין, היא כיכר מלכי ישראל, שלמרות שגם היא גדולה ויחסית ריקה היא מתפקדת טוב הרבה יותר, בעיקר כזירה של הפגנות.
אני סבור שהתפקוד הזה של כיכר רבין נובע, בין השאר, מהכיווניות הברורה של צורתה המכוונת את ההמון לעבר מבנה שהוא סמל של הממסד, הן בתכליתו והן בצורתו ובמימדיו, המייצרים מעין במה ומסך לכיכר כולה.

בניגוד לכיכר רבין, כיכר המדינה היא כיכר אזרחית.
אין בה שום סממן שילטוני, מן הסוג שפרופ' שנל ביקש להוסיף לה, או אלמנט מונומנטלי כלשהו. צורתה העגולה והשלמה והבינוי האחיד שסובב אותה רומזים על ערכים של שיוויון. מאידך, הכיכר מוקפת חנויות המוכרות מוצרי יוקרה – אם כי החזות הכללית של הרחוב עלובה למדי – וכך מהווה מעין זירה מרכזית לעשירי ישראל. יכול להיות, אם כך, שנכון לפרש את צורתה כסמל החמקמק של שלטון ההון שפועל מאחורי הקלעים ויוצר אשליה ששלטון הכסף הגדול הוא עניין טבעי, מושלם כמו המעגל.
ייתכן גם שזו סתם מקריות, אבל ברור למה מחאתם של אנשי כיכר הלחם שניסו להקים היאחזות של עוני בכיכר נכשלה: הכיכר היא גדולה מדי ועגולה מדי וקשה מאוד להותיר בה חותם ברור שיבלוט ויהפוך לסמל של מאבק.

בפאנל, עורך הדין מועלם שהציג את המשמעויות המשפטיות של תוכניות בניין העיר של כיכר וחבר המועצה גולדרינג שסימן את המגבלות הפוליטיות לשינוי בתכנון, כמו גם נציג בעלי הקרקע, שצץ מתוך הקהל ונתן 'שואו' משכנע ביותר, הבהירו שהנסיון לבטל את תוכנית שלושת המגדלים היא כנראה לא יותר מפנטזיה.

אבל אם כבר עוסקים בפנטזיה, אני מרשה לעצמי לפרוס את הפנטזיה שלי לכיכר.
את אחוזי הבנייה וזכויות הקניין של בעלי הקרקע במרכז הכיכר הייתי מממש בטבעת החיצונית של הכיכר. אמנם הבניינים של אלחנני ולוטן המקיפים את הכיכר הם מעניינים, בין השאר בזכות האחידות שלהם סביב כל ההיקף, אך נראה לי שעיבוי בינוי זהיר יכול בהחלט לסייע להם ולכיכר. במקומות מסויימים הייתי מוותר על בנין או שניים וממיר אותם במגדלים שישלימו את אחוזי הבנייה הנדרשים ויתנו לכיכר אפשרות של התמצאות – ניתן לחשוב למשל למקם את המגדלים לפי זכויות השמש של השכנים וכך לתת לכיכר כיווניות ברורה, אך בעלת מימד תכליתי ואזרחי ולאו-דוווקא סימבולי.

טריק זול אך אפקטיבי – שוק הכרמל באמצע כיכר המדינה.

את השטח שהתפנה במרכז הכיכר לא הייתי הופך לפארק וגם לא למונומנט שילטוני או אחר שהיה גוזל מכיכר המדינה את האזרחיות שלה.
אומנם הכיכר גדולה מספיק כדי למקם במרכזה איזה קיבוץ או שכונת שטיח מעיירת פיתוח דרומית שיאזנו את העושר ה'צפוני' של הכיכר אך לא בטוח שזהו המקום הנכון בשבילם. מה שכן הייתי מביא מן הדרום לכיכר הבורגנית הוא שוק (רעיון שאת הקרדיט עליו אני חייב ליוליה) – שוק עממי שיאזן את שוק מותגי היוקרה בהיקף הכיכר.
הייתי חופר מעט את הכיכר ובתוך האזור החפור, אליו ניתן לרדת ברמפות מתונות במיוחד, הייתי עושה בינוי צפוף כמו באזור שוק הכרמל למשל. בתוך המרחב הגדול שיווצר הייתי ממקם בסטות וחנויות קטנות, משהו בין הבזאר הגדול באיסטנבול ושוק לה בוקריה בברצלונה. ירקות, מעדנים, פרחים, בגדים ותכשיטים, כולם יכולים להימכר בשוק הזה, שכל גובהו קומה אחת וכך הוא משמר משהו מתחושת הפתיחות שהכיכר בכל זאת מציעה.

שוק בכיכר המדינה

כך יכולה הכיכר לקבל הן תוספת של בנייה שתחזק את התיפקוד העירוני החווייתי שלה והן עושר של חיים עירוניים שכל-כך חסרים בה ובסביבותיה.

זוהי כמובן רק פנטזיה…או שאולי הפנטזיה האמיתית היא לחשוב שמכל התכניות שכבר הוצעו לכיכר דווקא התכנית הנוכחית תצליח להתממש?

אילו היו הקירות התומכים שבקצה המזרחי של שכונת המגדלים פארק צמרת בצפון תל-אביב מיצג אמנותי, הייתי מעתיר עליהם מחמאות רבות.
מדובר בקירות תומכים, בתכנון משרד אדריכלות הנוף ת.מ.א, העשויים לוחות בטון טרומים המונחים זה לצד זה בשיפוע מתון ובחפיפה מסויימת. החפיפה הזו מעניקה לקיר איכויות פלסטיות מעניינות, בעיקר בנקודה בה עוקב הקיר אחרי הפניה של הדרך, שם מדגישה החפיפה את טכניקת ההרכבה של הלוחות הטרומים שהובאו (ככל הנראה) מוכנים לאתר.

מעבר לכך, בפרשנות אומנותית של הקיר, קשה להימלט מהדימיון בינו לבין גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
אותם לוחות בטון חשוף טרומים, מלבניים וגבוהים, כמו אלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מופיעים גם סביב השכונה העשירה ביותר בצפון תל-אביב ורק משחק מעודן של הרכבה והטייה – ואולי גם גימור מעט טוב יותר – יוצרים את ההבדל.
כך שמבחינה אמנותית מדובר ביצירה חתרנית לעילא שמשלבת אסתטיקה עם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת.

גדר ההפרדה

הבעייה היחידה היא שהקירות התומכים המקיפים את שכונת פארק צמרת אינם יצירות אומנות חתרנית אלא עובדה ארכיטקטונית המגדירה את ומשפיעה על החיים סביבה. ולכן, גם אם יש צדק פואטי מסויים בדימיון לגדר ההפרדה, הבחירה בחומת בטון כה עצומה היא מאוד מצערת.
מצער לראות מבנה – חדש וכל-כך מושקע – שרק מגמד את האדם וגוזר גורל של שוליות וחוסר תפקוד על רחוב – היום הוא רק כביש – שנמצא במיקום כל-כך חשוב בלב מרכז העסקים של מטרופולין גוש דן.

אין לי ספק שניתן היה לעצב את הקיר התומך באופן אחר, מאיים מעט פחות. אני מניח שהיה ניתן לשלב בו צמחיה וגם לדרג או לשפע אותו באופן שהיה הופך אותו בעתיד לפחות קיר ויותר יער.
למעשה, מהלך כזה נעשה בחזית של שכונת צמרת לכיוון דרך נמיר, שם יצר אותו משרד אדריכליות קיר אקוסטי משופע ועליו צמחייה שבטיפול קפדני – וכזה נדרש משום שהצמחייה היא על מצע ולא על אדמה – עשויה להפוך בעתיד למסך ירוק לשכונה.
אלא שהרמפה הירוקה רק מבהירה שהבעייה עמוקה הרבה יותר ומתקיימת ברמה של התכנון העירוני ולא ברמה של העיצוב הנופי.

החומה האקוסטית בין מגדלי YOO לדרך נמיר

תב"ע של שכונת פארק צמרת. מתוך האתר של רונן כינורי.

אילו למשל היו מקיפים את מגדלי שכונת צמרת בחזית פעילה של חנויות קטנות או משרדים ואפילו – רחמנא לצלן – מגורים זולים לאנשים שמוכנים לגור על דרך ראשית, לא מבנים גדולים וגרנדיוזיים, אלא רצועה צרה ונמוכה של מבנים שהרעש לא מהווה עבורם בעייה והקירבה לדרך ראשית היא בשבילם יתרון – אזי היה ניתן לספק פתרונות אקוסטיים ומפלסיים למגדלים של השכונה מבלי להקיף אותה בגדרות מנוכרות אלא להיפך, ליצור סביב השכונה תווך של עירוניות שוקקת.

אפילו אם היו המתכננים דבקים בחזון המיושן של מגדלים בפארק – שהרי אחד הצידוקים העיקריים לבניה במגדלים מרוחקים זה מזה הוא הפארק שנוצר ביניהם – האם לא ניתן היה להקיף את השכונה ברצועת פארק עירונית עם גבעות מלאכותיות כחומה אקוסטית, כך שהציבור שגר מחוץ לשכונה – שכונה שהכניסה אליה ברכב או ברגל לא כל כך פשוטה – יזכה לרווח מסויים?

כל האסטרטגיות האלה לא ננקטו ובמקום ניצבת שכונה של מגדלים נוצצים המוקפים בגדרות גבוהות מכל עבר. האם יתכן שאותה מנטליות של הפרדה שעומדת מאחורי גדר (גדרות?) ההפרדה קיימת במנטליות של המתכננים גם בעת תכנון השכונות היוקרתיות ביותר?

כמו לכל עיר ישראלית שמכבדת את עצמה, גם למצפה-רמון יש מגדל מים, המתנשא באמצע העיר, מעל גבעה חשופה לגמרי.
הרבה כבר נכתב על מגדל המים הישראלי והוקדשה לנושא גם תערוכה. הדוגמא הספציפית הזו בולטת מאוד, ממין שכבר לא רואים כמותו במרכז הארץ, שם צמחו הבניינים לגובה והחליפו את מגדלי המים (ואת האתוס הציוני?) כשולטים בקו הרקיע.
במצפה-רמון, מגדל המים, כל האנטנות ובלוק המגורים הברוטליסטי והאלגנטי הזה בראש הגבעה מאחור, מאוד מזכירים  בסיס צבאי ויש בהם עוצמה אילמת.

בלוק מאובק ודהוי עם מעט ירק ועץ אורן עצוב. שם הרחוב –  'נחל ציה' – עומד בסתירה לירוק של הדשא.

בטון חשוף ואבן לקט מקומית שהאבק המדברי הצהבהב מחמיא להם ויחד עם היובש מבטיח שיזדקנו באלגנטיות.

שיכונים טרומיים של משרד השיכון משנות השמונים. ניתן לראות תאומים זהים להם בעוד מקומות בארץ .
התחושה שהוצנחו היא כל כך חזקה באין פיתוח שטח שיקלוט את המבנים החזרתיים והם מרצדים להם בצחיחות המדבר מבלי שאפילו האבן החברונית הלבנה של הציפוי הטרומי תוחלף באבן 'מצפה' צהבהבה מהמחצבות המקומיות.

האווירה הסוריאליסטית של המבנים מתחזקת כשפוגשים בילדים אפריקאיים בתלבושות מסורתיות חגיגיות וצבעוניות המשחקים להם בחוץ. יכול להיות שהם שייכים לקהילת הכושים העבריים שהגיעה אל המדבר הישראלי משיקגו.

בית-הספר של גידי פבזנר בפאתי העיר עושה מאמץ מוצלח להשתלב בסביבה עם השימוש באבן הלקט לציפוי חזיתות בית-הספר, כמו שאביו עשה עוד בשנות ה-60 בבית הספר תמן בצפת.

המבנה שתכנן משרד לביא – אמיר (שכבר נסגר) משתלב בסביבה בשפה פשוטה ובשימוש באלמנטי הצללה מרובים.

מבנה בכניסה לעיר – הצללה, כנראה של שוק, שהיה סגור כשהיינו בשבת ודווקא רוצה לבלוט ועושה זאת בצורה משכנעת.

מבנה מעניין שהוא כנראה שיפוץ של בלוק קיים והפיכתו למלון שמעלה בזכרון את בלוק המגורים שמשרד פייגין הפך למלון 'פונדק רמון' במקום אחר בעיר. אני לא בטוח לגבי המכלול אבל החומרים והחלונות הם בהחלט מעניינים וגם המזגנים הופכים לאלמנט עיצובי.

החנות של אבא חזקילוב

פרוייקט מעניין ומוצלח של ניב-רייפר שגיליתי אחר-כך גם בחוברת של 'אא' משנות השבעים (משם לקוחות התמונות והתכניות): מין שכונת שטיח דו-קומתית שמציעה פיתרון מאד נכון, לטעמי, למגורים בעיירת פיתוח מדברית בפרט ולמגורים בצפיפות נמוכה ובינונית, בכלל.

מסתבר שהמתחם שנבנה הוא חלק מתכנית רחבה יותר, שרובה ככל הנראה לא נבנתה בסופו של דבר.
אני אוהב שכונות כאלה שיוצרות 'מקום' (כל-כך אייטיז להגיד את זה) כמעט באופן מיידי. התחימה של החלל היא לדעתי המפתח לתחושה הזו ובמקרה הזה מעניינת גם החזרתיות של האלמנטים הטרומיים ששימשו ליצירת המבנה.

תכנית המבנן

חתך טיפוסי

מבט מלמעלה

תכנית כללית של המתחם

תכנית הבינוי הכללית לעיר של ניב-רייפר

תהליך הבנייה הטרומית

עוד סיבה שהתלהבתי מהפרוייקט הזה היא שעשיתי משהו דומה בזמן הלימודים (ובאיחור אופנתי של עשור או שניים) בהנחיית דוד ינאי ז"ל.

אקסונומטריה מפורקת של מבנה טיפוסי

ולסיום, תמונה שיוליה צילמה.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
מודע למגבלות ולבעיות של האדריכלות המודרנית אך נמשך אליה בעבותות.
מחד מתלהב מהמרקם ומהעושר של אדריכלות מסורתית – מקלסיציזם גבוה ועד לבנייה עממית ולא-פורמלית – ומאידך מודע לחוסר התוחלת של הניסיון לחזור אל המקומות האלה, היום ובייחוד בישראל.

כמה עניינים עוררו בי באחרונה את מחשבות כפירה האלה.
אחד הוא הארכיטקט הבריטי Quinlan Terry (קווינלאן טרי) שנתקלתי באתר האינטרנט שלו די במקרה, למרות שאת שמעו שמעתי עוד בשנות השמונים באנגליה.
טרי ממשיך ליצור אדריכלות נאו-קלאסית, נאו-פלאדינית כאילו המאה העשרים לא קרתה מעולם. אבל יש לו כמה טיעונים מעניינים להצדקת הסגנון בו בחר לעבוד, טיעונים שנוגעים בין השאר לאיכות החומרים לאורך זמן, לנצילות אנרגטית ואפילו לאפשרות לקבל עבודה איכותית מבעלי-המלאכה השונים. כל אלה, כך הוא טוען, מושגים טוב יותר בבנייה בסגנון ובטכנולוגיות מסורתיות כולל בשימוש בקירות נושאים, מאשר בטכניקות בנייה ועיצוב מודרניות.

עניין שני הוא הרצאה מעניינת ששמעתי ב'חללית' ברחוב הירקון ובה תיאר האדריכל אסף לרמן פרויקטים שלו במרחב הציבורי.
לצד תיאור המאבק הסיזיפי להכניס מימד ציבורי למבני ציבור, בניגוד לרצונה של העירייה, מאבק שככל הנראה עלה לו בעבודה או שתיים, תיאר לרמן את המאמץ לשמר את הגוון המקורי של הבטון החשוף במסגרת פרוייקט השיפוץ של היכל-הספורט ביד אליהו.
לרמן הזכיר את ההסתייגות של גורמים בעירייה מניסיונו לשמר, או למעשה לשחזר, את הבטון החשוף המקורי בקירות הפנימיים בהיכל.
הדבר המחיש בעיני את הפער שעדיין מתקיים בין התודעה של האדריכלים המודרניסטים לבין הציבור.
החיבה שאדריכלים מסויימים, ואני מודה שאני ביניהם, רוחשים לבטון החשוף ולגווני האפור השונים, חיבה עזה שעומדת בסתירה לסנטימנט ציבורי חזק כל-כך היא בעיני מן אות אזהרה שמהבהב כל העת להזכיר לנו שהבחירות שנראות לנו נכונות ומובנות מעליהן אינן כאלה כלל וכלל.
ובתוך כדי כך תמיד מנסרת האפשרות שאולי מדובר רק בעניין של אופנה ושהנוסטלגיה שהפכה את הבאוהאוס מסגנון רדיקלי לבון-טון גם אצל אחרון הקבלנים, תהפוך בקרוב גם את הבטון החשוף של שנות ה-60 לסגנון אהוב ומקובל.

עניין שלישי הוא פוסט של מיכאל יעקובסון כאן ב'רשימות', שתיאר את בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי בבני-ברק, בתכנונם של נטל וביגלאיזן, שיש בו מין שילוב שאופייני לשנות ה-50 של הפשטה מודרניסטית לצד משהו קלאסיציסטי בארגון של המסות.
לפעמים אני מרגיש שהאדריכלות של שנות ה-50 – שההיסטוריוגרפיה הרשמית של האדריכלות הישראלית (בסה"כ שניים וחצי ספרים) נטתה לדלג עליה בתיאור המעבר בין הבאוהאוס לברוטליזם – היא סוג של סגנון שעשוי ליישב את המתח בין מערך הייצור המודרני שאנחנו חלק ממנו לבין צורות מהעבר.
יש משהו תמים ופשוט בתוצרים של אדריכלות מסויימת שנבנתה בישראל בשנות ה-50 ושהתיכה מסות נעדרות עיטורים, כאלה שאיפיינו את הסגנון הבינלאומי ומערך מודרניסטי – קרי, כזה שלא מציית בהכרח לפרופורציות הקלסיות – עם אלמנטים שמאפיינים יותר אדריכלות מסורתית – אלמנטים אדריכליים כגון קשתות, חלונות בפרופורציה אנכית ופתחים קטנים. ישנם גם מקרים הפוכים של שימוש באלמנטי אירגון קלסיים של סימטריה אנכית ופרופורציה תוך שימוש באלמנטים אדריכליים מן המילון המודרניסטי – אבא אלחנני ז"ל כתב בזכות מבנים כאלה.
ושוב, בהמשך לפוסט של יעקובסון, מעניין בהקשר הזה להביט במצודות הטיגארט שבנו הבריטים, מקרה מעניין שבו האילוצים הטכניים והצבאיים יצרו מבנה שלמרות שתוכנן ונבנה בכדי לדכא את המרד הערבי, יצר בשילוב שמתקיים בו בין פתחים קטנים, מסות מלבניות שטוחות ולעיתים קרובות גם חצרות פנימיות סינתיזה מוצלחת בין אלמנטים של אדריכלות ערבית לבין מודרניזם.

אוניברסיטת בר-אילן – מרכז וואהל של ליבסקינד וברקע מבנה פקולטה פוסט-מודרני של לואיס קרול ודוד נופר.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
אני מנוכר לצורות הנוצצות של אדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית – לפחות אלה המעטות שראיתי במו-עיני. אבל אני חושש שהברוטליזם של Team X על גילגוליו השונים, שלעיתים מסומן כאלטרנטיבה ראויה לשעשועים הריקים של אדריכלים כמו פרנק גרי או דניאל ליבסקינד, למרות שחיפש מורפולוגיה מסורתית ומענה חברתי נכון, יצר לעיתים קרובות יותר בעיות מאלה שהתיימר לפתור. מבוכי הבטון החשוף שיצר הזדקנו טוב פחות מהפוריזם של הגל הראשון של המודרניזם – שגם הוא לא יצר מבנים שידעו להתמודד היטב עם תלאות הזמן.

מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן בתכנונו של דניאל ליבסקינד

קשה לסתור את הטענה שאחרי מלחמת העולם השנייה לאדריכלי המודרניזם – פוריסטים וברוטליסטים כאחד – ניתנה הזדמנות לבנות עולם חדש והם פישלו ובגדול. כל מי שמלין על מעמדו הרעוע של האדריכל חייב לזכור בכל רגע את הכישלון הקולוסאלי הזה של האדריכלות המודרנית ולהבין שלא סתם איבדנו את אמונו של הציבור.
אין שום ספק, אני מודרניסט בעל כורחי.