הוצאת בבל ממשיכה במפעל החשוב של תרגום המניפסטים המרכזיים של אדריכלות המאה ה-20 לעברית. אחרי לה-קורבוזיה, אדולף לוס וג'יין ג'ייקובס ולפני רם קולהאס, הגיע זמנם של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור ושל אחד הטקסטים המכוננים של הפוסט מודרניזם באדריכלות – 'ללמוד מלאס וגאס'.
לא בטוח שהתרגום לעברית פוגש את המניפסט הזה בזמן טוב כל-כך.
ספריהם של לוס ושל לה-קורבוזיה כבר אומצו ע"י הממסד האדריכלי, לאחר מכן נותחו והוקעו מעל כל במה, ועכשיו הפכו לקלסיקות ושבו לאופנה. סיפרה של ג'יין ג'ייקובס, לעומת זאת, ממשיך לספק תחמושת במאבק על דמותה של העיר הפוסט-תעשייתית. אבל, הפוסט-מודרניזם של ונטורי נמצא היום בנסיגה, לאחר שבמידה רבה הובס על-ידי הנאו-מודרניזם ועל-ידי האקפרסיוניזם הטכנולוגיסטי.
מעט היסטוריה: בשנת 1966, בשיאו של הגל השני של המודרניזם האדריכלי שהתאפיין במגדלי משרדים מייסאניים ומגא-סטקטורת ברוטליסטיות בהשראת לה-קורבוזיה, פירסם האדריכל האמריקאי רוברט ונטורי את הספר 'Complexity and Contradiction in Architecture' (מורכבות וניגוד באדריכלות).
הספר הוא כתב פלסתר נוקב כנגד המודרניזם באדריכלות שמציג אותו כסגנון משעמם ודכאני ברוח המימרה שתבע ונטורי "less is a bore" – "פחות הוא שעמום" – בפאראפרזה על מיס ון-דר-רוהה.
במקום המודרניזם מציע ונטורי, בטקסט מלומד, מעורר-השראה ורצוף בדוגמאות היסטוריות, אסטרטגיות של מורכבות, ניגוד וריבוד כמו גם שימוש מודע בסגנונות אדריכליים מן העבר כשיטה ליצירת עושר של משמעות היסטורית מצטברת וכדרך לתקשר עם ההמון.
שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972, פירסמו רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון, שהייתה, ועודנה, אשתו ושותפתו במשרד האדריכלים וסטיבן אייזנאוור, שהיה מנחה וכותב ועבד גם הוא במשרד ונטורי- ראוך- סקוט בראון, את הספר 'ללמוד מלאס וגאס'. הספר, שגרסתו השנייה והמקוצרת היא שתורגמה לעברית, כולל שני חלקים.
החלק הראשון הוא ניתוח של הסטריפ של לאס וגאס – הרצועה המסחרית שהיא ליבה של עיר ההימורים האמריקאית – שערכו הכותבים יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת ייל והחלק השני הוא מאמר שממשיך ומפתח את התימות מן הספר 'מורכבות וניגוד באדריכלות' ברוח הלקחים שנלמדו בלאס-וגאס – ניתוח מבריק של הפירכות הלוגיות בסגנון האדריכלות המודרנית וקריאה ליצירת סגנון חדש שמבוסס על לקטנות היסטורית נאורה ומבט אוהד על הפרבר ועל הרחוב הראשי האמריקאיים.
הסטריפ של לאס וגאס, מבט עדכני.
גם היום, במרחק של 40 שנה ואלפי קילומטרים, ולאחר שהסגנון לו הטיפו ונטורי ושות' עלה לגדולה ונפל, הקריאה בספרם של ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור היא מרתקת.
למרות שלאס וגאס הפכה במרוצת ארבעים השנה שחלפו להיות מתופעה אזוטרית לענק כלכלי ומודל לפיתוח שמועתק במקומות שונים בעולם, ממצפה-רמון ועד ערבות מונגוליה, האדריכלות של החיקוי, הפסטיש (Pastiche) והרהב שמאפיינת אותו, במימדים יותר ויותר פנטסטיים, עדיין נמצאת מחוץ לעולם הדימויים וההקשרים האדריכלי.
על-כן, גם אם יש משהו מעט טרחני בחזרות ובהדגשות של הכותבים ובנימת הניתוח שהיא לפעמים אקדמית יתר על המידה, עדיין יש מימד חתרני ומהפכני בניסיון להבין איך נוצרה האדריכלות של לאס וגאס, על איזה צרכים היא עונה ואיזה מטרות היא משרתת, מה הן האיכויות שלה ומה היא ההיסטוריה והגנאולוגיה הסגנונית שלה.
ואם כאשר נכתבו הדברים הם היו עבור מדינת ישראל הענייה והסוציאלסטית בגדר חדשות מופלאות מארץ רחוקה, היום, באיחור אופנתי של ארבעה עשורים, ניתן לחוש את הרלוונטיות שלהם אלינו.
למרות שעדיין לא הוקם קזינו בישראל, האדריכלות שאופייה ומימדיה מותאמים לנוסע במכונית ולא להולך הרגל כבר מזמן כאן ועימה מגרשי החנייה העצומים ושלטי הניאון, כמו גם החללים הנמוכים והאנונימיים שמאפיינים את אדריכלות מזגני האוויר.
גם ההתנגדות, בעיני מובנת ומוצדקת, לסביבה של מכוניות ושלטי ענק, נמצאת איתנו ולכן המבט הרענן והלא-שיפוטי של הצוות ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור הוא עדיין ייחודי.
אבל מה לגבי הלקחים? מה אנחנו יכולים לקחת איתנו מלאס וגאס של שנות ה-60, מעבר לפתיחות כלפי מרקמים אדריכליים שנוצרו מחוץ לממסד האדריכלי על-ידי העולם המסחרי חסר-הגבולות?
בעניין הזה ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור פחות חד-משמעיים.
בסיכום הפרק שעוסק בלאס וגאס טוענים הכותבים שמה שיש ללמוד מלאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז (עמ' 87 ואילך).
ספיגה "של היומיומי, של הקודש ושל החול, בסביבה" (עמ' 88) – כלומר הערך שיש לשילוב, או לחילופין לגיבוב, של סגנונות שונים, מבנים שונים, שלטים ואלמנטים מגוונים זה לצד זה.
רמיזה "והתייחסות לעבר, להווה או למוסכמות היומיומית ולקלישאות הישנות" (עמ' 88) – כלומר שימוש חופשי בדימויים אדריכליים שונים כדי למסור מסר ברור ומשום "שבני אדם (ואפילו ארכיטקטים) נהנים מארכיטקטורה שמזכירה להם משהו אחר…" (עמ' 87).
במילים פשוטות, הטענה היא כדלקמן – לאס-וגאס היא יפה ומעניינת וגם – אם כי זה לא נאמר בצורה מפורשת – אהובה על הציבור הרחב. האדריכלות של לאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז ולכן נכון ליישם את האדריכלות של ספיגה ורמז בכל מקום.
גם אם מקבלים את הטענה שלאס-וגאס היא מקום נחשק ומעניין ולא רק בשל הסיכוי לזכות במיליונים בבלק-ג'ק, אני עדיין סבור שיש שתי נקודות שהכותבים לא מוכיחים בצורה משכנעת.
ראשית, שהאדריכלות של אתר נופש ושעשועים נכונה גם לאדריכלות שמלווה את חיינו היומיומיים.
הכותבים נוגעים בעניין זה כשהם אומרים ש"עולם הדימויים של ארכיטקטורת אזורי התענוגות חייב להכיל קלילות, תחושה של נווה מדבר המתקיים בתוך סביבה עויינת לכאורה, סימבוליזם מוקצן…"(עמ' 87) אך הם לא מסבירים או מנסים להצדיק את ההעברה של השפה המסויימת הזו לזירה של חיי היום-יום העירוניים, שהיא שונה לחלוטין מבחינת התדירות והאופן בו אנו חווים אותה.
שילוט של קזינו, מתוך הספר (עמ' 161)
שנית, הסימבוליזם המוקצן והקיום בסביבה עויינת שהם, על-פי התמונות בספר, מה שעושה את הסטריפ של לאס וגאס לסביבה כל-כך מעניינת, לא מתחברים בצורה משכנעת במיוחד לאדריכלות של ספיגה ורמז – רעיונות הרבה יותר מעודנים שלדעתי לא ניתן להשתמש בלאס וגאס כדוגמא ליישומם.
ביקורות מן הסוג הזה ודאי נמתחו על הספר לאלפים מאז פורסם, כפי שניתן ללמוד מ-32 עמודים של הפניות למאמרים שעסקו בו (עמ' 244-276). אבל מה יוכל ללמוד האדריכל הישראלי מהפרק שמנתח את הסטריפ של לאס-וגאס?
ניתן ללמוד על האפשרות, ואפילו המחוייבות, לנתח אדריכלית מקומות כגון האזור שסביב קניון איילון בגבול רמת-גן בני-ברק ועל הכלים והשיטות שבהן ניתן לעשות זאת. ניתן ללמוד שיש סיבות אמיתיות להיווצרות של מקומות כאלה בישראל ובעולם, יש מה ללמוד מהם ויש גם דרכים להתמודד איתם ולשפר אותם.
ניתן לגלות שלפתור גילויים כאלה ואחרים של הפרזה אדריכלית, כגון בנה-ביתך, כחוסר טעם ישראלי טיפוסי מעיד על חוסר-הבנה של המופע הגלובלי של האלמנטים האלו ועל הצרכים העמוקים – הפונקציונליים והרגשיים – שהם עונים עליהם.
אך מה אפשר לעשות עם התובנות האלה?
על כך מנסים הכותבים לענות בחלקו השני של הספר 'ארכיטקטורה מכוערת ושגרתית או הבקתה המקושטת' שמטרתו היא, כפי שהם אומרים בכנות, "..להצדיק, בסופו של דבר את הארכיטקטורה שלנו." (עמ' 130).
Guild house של ונטורי, ראוך, סקוט-בראון. מתוך האתר WWW.VSBA.COM
בפרק זה עוסקים הכותבים בצורה מפורטת בחשיבות של הסמליות באדריכלות ומגדירים בחכמה רבה את התוכן של הארכיטקטורה המודרניסטית ככזה ש"אינו נובע ישירות מפתרון בעיות פונקציונליות אלא מההעדפות האיקונוגרפיות הבלתי מוסברות של הארכיטקטים המודרניסטים שהתגלמו בשפה או במספר שפות צורניות..[ש]הן דבר טוב והכרחי, אך הן הופכות למעשה רודני כאשר לא מודעים לקיומן." (עמ' 237).
כמובן שונטורי ושות' אינם המבקרים הראשונים או היסודיים ביותר שקמו לאדריכלות המודרניסטית משנות ה-60 ואילך.
אבל בישראל, העדר המודעות למגבלות האידיאלוגיות של שפה הצורנית המודרניסטית הוא מוחשי ועלול בקלות לשוב ולהפוך לרודני, כפי שהיה בשנות החמישים והשישים.
מסיבות שונות, ובהן הקשר ההיסטורי (המקרי?) בין הציונות למודרניזם, ההעדר של מסורת יהודית קדם-מודרנית באדריכלות כמו גם עניינים של חילופי דורות באדריכלות ומצבו של השיח האדריכלי, לא נערך בעברית דיון מקיף בנושא המגבלות של השפה האדריכלית המודרניסטית, מעבר לסימליות הפוליטית והאתנית שלה (1).
לכן נראה לי שבישראל יש חשיבות גדולה לפרסום של הדברים האלה, למרות שהם כבר חדשות ישנות – שיהפכו, בדרך הטבע, לאופנתיות שוב בקרוב.
"הברווז הוא בניין ההופך בעצמו לסמל" מתוך הספר עמ' 131.
מהו התחליף של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור לסגנון המודרניסטי?
הם מקבלים ומכבדים את האהדה של הציבור לצורות מסורתיות באדריכלות, מבינים אילוצים של עלות ושל שימושיות שהופכים את הצורות האלה למזויפות במסגרת שיטות הבנייה המודרניות, ואוהדים את הפלורליזם שיוצרת הצבה ניגודית ומבולגנת של סגנונות ואופני הבעה.
אבל הם גם מיטיבים להבין את הקלות בה האלמנטים האלה נרתמים לשרת מסרים מסחריים ציניים ורדודים.
כמו-כן, כאדריכלים מודעים ומביני עניין הם לא יכולים להפנות את גבם לסביבה המודרנית ולחזור לעולם קלסיציסטי דימיוני כמו שבחרו לעשות אחדים מבני דורם, כמו לאון קרייר למשל.
לכן הם בוחרים באסטרטגיה שלקוחיה מאמנות הפופ: שימוש באלמנטים ודימויים שלקוחים מהעולם המסחרי אך שימוש בהם באופן שמשנה או מרחיב את המסר שלהם – כפי שוורהול צייר את פחית המרק, תלה אותה במוזיאון והעניק לה משמעות חדשה וחיי נצח. הדוגמאות שמביאים ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור לאסטרטגיה כזו הן מניפולציה מסוימת בתכנון החלונות בבית האבות Guild House (גילד-האוס) כך שהם יוצרים משהו קצת מיוחד והשימוש בשלטים גדולים ובאנטנה מזהב בראש אותו מבנה שהם סוג של קישוט ועיטור בסגנון הפופ-ארט (עמ' 148).
ממרחק של זמן אנחנו יכולים להביט על האסטרטגיה הזו ולהודות שהיא לא עלתה יפה. ייתכן שלא קם אדריכל מספיק מבריק להפוך את הרעיונות האלה לאדריכלות מוצלחת.
סביר יותר שמדובר באסטרטגיה בעייתית: לא כל טכניקה אמנותית ניתנת להעברה מהגלריה למגרש, וזאת משום שבניינים הם הדבר עצמו: פחית המרק מעניינת רק כשהיא במוזיאון אבל בסופרמרקט אין לה ערך אומנותי.
בניינים לעומת זאת לא ממש יכולים לעזוב את הרחוב ולהיכנס לגלריה. הדרישות הפונקציונליות מבניינים, עצם השימוש בהם, לא מאפשר להם להיות מוצר אומנותי שעצם כניסתו לגלריה טוענת אותו בסוג של ערך או משמעות (2).
יאמר לזכותם של ונטורי וסקוט-בראון שלמרות שהבניינים שלהם לא מאוד יפים בעיני, עצם הנכונות של המבנים שתכננו ושל הגישה שהם מציעים להשתלב בסביבה קיימת ולא לצאת דופן בכל מחיר הופכת אותם לטובים לעיר ולחברה.
ניתן לראות את זה בהשוואה בין בית האבות Guild house שמשרדם תכנן לבין מבנה ביעוד דומה שתיכנן האדריכל האמריקאי פאול רודולף בסגנון ברוטליסטי ומוצג בספר (עמ' 142). המבנה של רודולף אמנם מרשים יותר, אך אני הייתי מעדיף להזדקן בבית האבות של ונטורי-ראוך-סקוט בראון שנראה יותר ביתי ונעים.
האגף החדש של הגלריה הלאומית בלונדון בתכנון ונטורי וסקוט בראון
אגף סיינסבורי (Sainsbury Wing) שתיכננו כתוספת לגלריה הלאומית של לונדון היא מקרה דומה.
במבט בוחן, העיטורים הקלסיים שהם גיבבו במכוון על החזית מגחיכים את הבניין הנאו-קלאסי הקיים של הגלריה הלאומית. אך השימוש בשפה ובחומרים שמרניים שמשתלבים עם המבנה הקיים והסביבה ולא מתעקשים לצאת דופן הופכת אותו למבנה נעים לעין מבלי שיראה כחיקוי. נוצרת אדריכלות שגם בידיים לא מיומנות לא גורמת נזק לסביבתה וזה לא מעט.
ניתן לחשוב על לא מעט מקרים בישראל שאסטרטגיה של השתלבות מתוחכמת בקיים הייתה תורמת למכלול יותר מהצהרה אדריכלית בוטה, אם כי בישראל הקיים הוא בדרך-כלל אדריכלות מודרניסטית שאין לה אפילו את הליטוש המלאכותי, הפופי, של האדריכלות המסחרית האמריקאית.
הספר 'ללמוד מלאס וגאס' מהווה אם כן תרומה חשובה למדף ספרי האדריכלות הישראלי והדיון בו יכול לפרנס סמינר, לא כל שכן מאמר. ובכל זאת היה נחמד אם אפשר היה לקבל תמונות מעט יותר גדולות וברורות ואולי גם מבוא או אחרית דבר שתקשור את הספר למקומנו ולתקופתנו.
הספר מעלה באוב תקופה בה הייתה תחושה שלסגנון אדריכלי יש משמעות חברתית גורלית ושהעיצוב של כל מבנה נושא עימו הכרעה בסוגיות תרבותיות ופוליטיות כבדות-משקל. אבל נדמה לי שהספר הזה, שהצית ויכוחים עזים סביב סגנון ומשמעות באדריכלות, גם יצר את התחושה שסגנון הוא בסך הכל סגנון, מעין אפליקציה אופנתית למבנה.
הפתיחות והקבלה שהספר מטיף להן הפכו את ההחלטות הסגנוניות למחייבות פחות, חשובות פחות ומעניינות פחות, וחבל.
הערות:
1) לדיון בהיבטים הפוליטיים – מקומיים של המודרניזם ראו אצל שרון רוטברד 'עיר לבנה, עיר שחורה' (בבל, תל-אביב, 2005) ואצל אלונה ניצן-שיפטן 'בתים מולבנים' (תיאוריה וביקורת 16, עורך: יהודה שנהב, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2000, עמ' 227 ואילך).
2) בעיני הניסיון ללמוד מהאמנות הפוליטית שאופנתית היום לקחים שרלוונטיים לאדריכלות הוא בעייתי באותה מידה. אדריכלות לא מסתכלת על העולם הפוליטי ומבקרת אותו מבחוץ כמו האמנות. אדריכלות היא חלק משמעותי בעולם הפוליטי עצמו.
ותודה לחברים מהמשרד שקנו לי את הספר כמתנת יומולדת.
ערסיטקטורה 
