יואב לרמן כבר סיכם בצורה ממצה את ספרו החדש של האדריכל נתי מרום 'עיר בלי קונספציה – מתכננים את תל-אביב' (הוצאת בבל), אשר על-כן אני חש עצמי פטור מלסקור אותו בקפידה פרק אחר פרק.
זאת ועוד, מכיוון שמדובר בספר שהוא יותר סקירה היסטורית ממניפסט נלהב שיש להתפלמס עימו, פשוט אמליץ לכם לקרוא את הספר: מדובר בתיעוד מקיף ומפורט של תכניות האב שהוכנו לעיר תל-אביב מאז יסודה, בעיקר מתכנית גדס (1) והלאה, הנסקרות בצורה כרונולוגית על רקע הכוחות הפוליטיים והדמויות שהניעו אותן, יצרו אותן ועיכבו אותן.
הספר מכיל חומר היסטורי רב, שחלק גדול ממנו היה חדש, לפחות עבורי, אך הוא מועבר בצורה ידידותית וברורה. בקיצור, ספר מרכזי לא רק למי שמתכנן וחושב על תל-אביב אלא לכל מי שמתעניין בתכנון עירוני בישראל בכלל.

אתמקד במספר נקודות ומחשבות שעלו בי בעת קריאת הספר:

דרום
למרות שהספר עוסק בתכנון העיר תל-אביב ולכאורה שואל שאלות על הקונספציות של התכנון העירוני בכללותו, נראה שלמעשה מעסיקה אותו שאלה אחרת: מדוע השכונות בדרום העיר ובמזרחה התהוו כשכונות חלשות יותר מאחיותיהן שבמרכז העיר ובצפונה?
בכל תכנית ובכל תקופה אותה הוא מתאר, מתכנית גדס ואילך, בוחן מרום בקפידה את האסטרטגיות שכוונו לחלקים הדרומיים, את התפיסות שהנחו אותן ואת ההשפעה שלהם על האזור. זרקור כזה אינו מופנה לנושאים אחרים, למשל מעמדה של העיר כמרכז כלכלי או תעשייתי, למרות שמרום נוגע כמובן גם בנושאים אלה (עמ' 134 למשל, אך גם כאן במסגרת דיון על דרום העיר).

אם לסכם בקצרה את המסקנה של הספר ניתן לומר שכל המתכננים של העיר, מפטריק גדס והלאה, ראו בשכונות הראשונות של תל-אביב ובשכונות הצפוניות של יפו מרקם בעייתי וחסר-ערך (2) וכבר שיפמן תכנן, עוד בשנות ה-40, להרוס את שכונת נווה-צדק ואת כרם-התימנים.
התייחסות זו נבעה לא רק משום שכל מתכנן מעדיף לפסול את מה שנעשה לפניו ולא רק בשל ההסתייגות המודרניסטית מהמרקמים המסורתיים יותר והצפופים יותר של השכונות אלה, אלא גם מן העובדה שכבר מלכתחילה התגוררו בהן אוכלוסיות חלשות יותר. לאחר מלחמת השחרור נוספה לכך הדילמה – המודחקת – של ההתמודדות עם המרקמים הנטושים שנותרו לאחר הברחת האוכלוסייה הערבית.
המהנדס העירוני יעקב שיפמן בשנות ה-40 בדרום 'הקרוב' של העיר ובעקבותיו מתכנן הערים אהרון הורביץ, שהיה הראשון לתכנן את תל-אביב 'הגדולה' שכללה גם את יפו ושכונותיה בשנים שלאחר מלחמת השחרור, התוו קו של מדיניות שלא השתנה עד שנות ה-80.
ראשית, סימון דרום העיר כזירה של שימושי קרקע תעשייתיים (עמ' 128 ואילך) שדרדרו את איכות החיים באזור באופן בלתי הפיך, אך גם לא היו יעילים במיוחד, מכיוון שהיו בדרך כלל שזורים במרקמים קיימים שיועדו במקורם בעיקר למגורים.
שנית, סימון שאר האזורים הדרומיים של העיר כיעד להריסה – בעיקר באמצעות כבישים רב-מסלוליים – ובנייה מחדש. הגדרת אזורי הדרום כמיועדים ל-'פינוי-בינוי' מנעה כל השקעה בתחזוקה ושיקום וחנקה כל סיכוי של התפתחות נורמלית מלמטה, אך גם ההבטחה – או יותר נכון האיום – של הפינוי והבנייה מחדש כמעט ולא התממשה.

אני סבור שמרום תורם תרומה מאוד חשובה לידע שלנו על ההתדרדרות של דרום תל-אביב ועל היכולת המופלאה של תכנון עירוני להרוס ולקלקל וגם על חוסר יכולתו של התכנון לשלוט בתהליכים שהוא מתיימר לכוון (למשל בשכונת התקווה, עמ' 238 ואילך).

מה שחסר לי הוא ניתוח של אופי התכנון שקיים בשכונות בדרום והמשמעות שלו. אם מרום באמת מעוניין בגאולת שכונות הדרום – כפי שמשתמע מדבריו – עליו להוכיח שיש בהן ערכים תכנוניים וקונספציה, גם אם זו לא נוסחה במסמכי מדיניות.
הסברים כאלה חיוניים על-מנת לבנות את תהליך המיתולוגיזציה של שכונות אלה, תהליך שחיוני לשיקום שלהן, ושהציל, בין השאר, את שכונת נווה-צדק – שכונה שאגב שבנויה בגריד רציונלי נוקשה ומובהק – מהגורל המר שיעדו לה. תהליך כזה נדמה שמנסה לעשות שרון רוטברד בכתיבתו על נווה-שאנן ועל שכונת שפירא.

הרי הנימוק העיקרי של המתכננים המודרניסטים – גדס, פישמן, הורביץ ואחרים – כנגד השכונות האלו היה שהן בעייתיות מבחינה תפקודית ואסתטית, שהן צפופות, לא סניטריות וגרועות באופן כללי ועל-כן הן ראויות להריסה ויהא המחיר אשר יהא. תיאור האיכויות וההצדקה של השכונות האלה היא המענה המתבקש.

המהנדס
אחת התרומות המעניינות של הספר היא הארת דמותו של יעקב פישמן (בן-סירה) שעיצב יחד עם ראש העיר ישראל רוקח חלקים ניכרים מן העיר תל-אביב, לא מעט בזכות העובדה ששני אלה כיהנו יחדיו בתפקידיהם, כמעט ללא בחירות, במשך תקופה ארוכה במיוחד. שיפמן כיהן למעשה כמהנדס העיר ברצף במשך 20 שנה – משנת 30' ועד 1950 – תקופה רבת תהפוכות וקריטית עבור העיר. לאורך תקופה זו ניצחו שיפמן ורוקח על תהליך הרחבת העיר צפונה ומזרחה באמצעות התוויית תכניות מתאר לאזורים שונים גם אם אלה לא היו עדיין בתחום המוניציפלי של העיר. בהמשך, בשנים שאחרי המלחמות, יזמו מפעלי שיכון ובניה בהם הפכה העירייה לגורם יוזם ומבצע ולא רק מתכנן (עמ' 153), הכל בהתאם ל'צייטגייסט' ולאופנות התכנון המשתנות במערב.

למרות תרומתו המרכזית לתכנון העיר דמותו של פישמן לא ממש מוכרת בדורנו, לטוב ולרע. הספר מציע הזדמנות חשובה להבין אותו, את פועלו ואת התכנון העירוני שהתווה לחלקים מרכזיים בעיר, תכנון שהלך ונעשה פרברי יותר ויותר ככל שהתרחק ממרכז העיר וככל שהתחזקו המגמות האנטי-עירונית של המודרניזם. נדמה שהאזורים שתכנן ממזרח לרחוב אבן-גבירול, שבהם ניסה להמשיך ולפתח את תכנית גדס, ואזור שכונת יד אליהו על אופיה המודרניסטי המובהק הם מורשת מעניינת וחשובה שהגיע הזמן להתעמק בה.

אגב, הן רוקח והן בן-סירה הגיעו בסופו של דבר אל מערכת התכנון הארצית ודווקא שם שינו את טעמם בנוגע לתל-אביב (עמ' 202) – אולי הם כעסו שמישהו אחר מתעסק עם ה'בייבי' שלהם.

אמריקה
מעניין לראות שמרגע שנוסדה המדינה הפנתה תל-אביב את מבטה ישירות לאמריקה, למרות שהתכנון הארצי של אותה עת עדיין הושפע מאד מהידע הבריטי: תל-אביב כנראה קלטה מיד מאין ולאן נושבת הרוח (עמ' 207).
הגעתו של המתכנן היהודי אמריקאי אהרון הורביץ לערוך תכנית מתאר לעיר בשנת 1950 החישה וסימלה בברור את הרצון הזה באמצעות תכניות דרמטיות לכבישים מהירים ולפינוי גורף של כל השכונות הישנות. אין בכך לומר שבאירופה נמנעו מטעויות כאלה, שהיו בסופו של דבר חלק מרוחו של הזמן – שרצה אולי למחוק את זכר העולם הישן שהוליד שתי מלחמות עולם נוראיות – אבל נדמה שהתעוזה וההחלטיות של התכניות הן אמריקאיות.

מדהים בכל זאת לראות עד כמה הרעיונות של הורביץ – נתיבי איילון, טיילות החוף, שימור יפו העתיקה ואפילו תוואי כביש גהה – פעפעו והשפיעו על דמות העיר למרות שהוא מעולם לא יצר תכנית מתאר עירונית סטטוטורית ושלמה.

אמריקה, או יותר נכון הרצון הפרובינציאלי להיות 'כמו' אמריקה, ממשיך ומשתקף גם מן הפרויקטים הדרמטיים של מנשיה והתחנה המרכזית החדשה – שיזמו דור אחד מאוחר יותר נמיר ורבינוביץ' המפא"יניקים שכיוונו לסנטימנטים של יהודים אמידים מחוץ-לארץ (עמ' 304), אלה שגם היום מניעים את גלגלי הפיתוח של המגדלים בעיר.
מסתבר שתל-אביב – ומדינת ישראל בכלל – לא כל-כך סופרת את אזרחיה, אבל גם אינה שחקן מעניין במיוחד על המגרש הגלובלי. לכן כדי להרגיש כמו חו"ל היא נשענת על הסנטימנט ועל הארנק של האחים היהודים בגולה ומשעבדת גם את התכנון העירוני למאווייהם.

ניתן לראות בספר איך תל-אביב מתמסרת אל רוח הזמן בלי שום ביקורתיות: גם אם אקט התכנון עצמו לא מפגר אחרי העתים – שהרי המתכננים המובילים שבאים מחו"ל וגם עמיתיהם הישראלים בסך-הכל די מחוברים לאופנות הרווחות בחו"ל – הרי שהתכניות, לעיתים תכופות, מנותקות כל-כך מן המציאות – זו שתמיד מפגרת אחרי המתרחש בעולם הראשון – שהן מגיעות ליישום כעבור 30 שנה לפחות. אז מתברר שבמערב כבר נוכחו במגבלותיהן של הדוקטרינות הישנות ונטשו אותן לאנחות, אבל אנחנו נשארים עם תכניות עירוניות שהן מין דינוזאורים תכנוניים – מיושנות אך מחייבות – שממשיכות לאיים על העיר גם אחרי שאבד הכלח על התפיסות שעמדו שמאחוריהן.

נוסטלגיה
תכנית האב של אדם מזור מ-1985, שנערכה עבור העירייה בראשות שלמה (צ'יץ') להט מתוארת, בצמצום יחסי, בפרק החותם את הספר, שמביא את הסקירה הכרונולוגית אל ימינו אנו.
למרות שמרום מודה שתכנית זו הניחה את התשתית לסיפור ההצלחה הנוכחי של תל-אביב (עמ' 341), הוא מנסה להקטין את הממד הרדיקלי של התכנית, אבל לדעתי מסמנת תכנית מזור תפנית חשובה ביחס לתכניות הקודמות שתוכנו לעיר. מזור שם את הדגש, ברוח הפוסט-מודרנית של אז, על שימור ושיקום, ויש תחושה שמרום מאוכזב מהזהירות של התכנית ומהימנעותה מללכת בגדולות ולתכנן רבעים חדשים (3). למרות שהוא עצמו מתאר ומקטלג בדיוק כה רב את האסונות שהמיטו התכניות הגרנדיוזיות על העיר ובעיקר על ענייה, ליבו של מרום נוטה דווקא אל 'התכניות הפרוגרסיביות-אגרסיביות' (עמ' 341) שקדמו לתכנית מזור בשל הרטוריקה המודרניסטית עמוסת התקווה שלהם. לעומת זאת הוא נוטה לזלזל ב'כוונות הטובות' של תכנית מזור למרות שלטעמי לא ניתן להבין את התהליכים שקרו בפלורנטין ואפילו את השיקום ההדרגתי של שכונת התקווה בלעדיהן.

מרום מבקר את העובדה שמזור התמקד באזורים של מרכז העיר ולא הפנה את תשומת הלב של השיקום המרפא לשכונות הדרום (עמ' 332): ביקורת זו נכונה לדעתי, אבל חשוב להבין שהשיקום של שכונה כמו נווה-צדק מסמל את התקווה לשינוי של שכונות כמו שפירא, שכונת התקווה וגם – באחרית הימים – של מה שנשאר מכפר שלם ומנווה-שאנן (4).

תיאבון
הספר 'עיר עם קונספציה' פתח לי את התיאבון לקרוא עוד על ההיסטוריה התכנונית של תל-א
ביב ולמרות שמרתק לקרוא על שנות החמישים, הייתי שמח לראות בספר יותר מן ההיסטוריה של העבר הקרוב, עכשיו, כשהמסקנות והידע הם עדיין רלוונטיים.

יש עוד הרבה שאלות מעניינות שהספר מעורר לחפש להן תשובות:

למה רמת-אביב של בנט ופרלשטיין כל-כך מוצלחת למרות שכמו כפר שלם נבנתה גם היא על חורבות כפר ערבי (אולי כי לא השאירו כלום מהכפר)?

למה אזור התעשייה של רמת-החייל הפך לאזור היי-טק ואילו אזור התעשייה במבואות יפו נשאר עם הדגים והמוסכים?

מה מתוך כל התכניות הגרנדיוזיות בוצע, מה לא התממש ובעיקר – מדוע?

האם למורפולוגיה של בינוי, לסגנון אדריכלי ולאסתטיקה יש השפעה על הצלחתן של שכונות מסוימות ועל כישלונן של אחרות?

כשקוראים היסטוריה תכנונית של מקומות מוכרים התיאוריות היבשות של התכנון העירוני קמות לתחייה והופכות רלוונטיות לנגד עינינו.
אני מקווה שנתי מרום – וחוקרים נוספים – ימשיכו את העשייה ויעלו על הכתב עוד מההיסטוריה של התכנון העירוני בישראל.

הערות
1) מעניין, אגב ששכונת לב תל-אביב – בלפור, שיינקין וכו' – החיונית והפעילה לא תוכננה כלל על-ידי גדס למרות שאינטואיטיבית היא נדמית כחלק מתוכניתו.

2) מרכז יפו ויפו העתיקה הם היחידים שקיבלו מגדס ומאלה שבעקבותיו יחס מעט שונה אך יפו מעולם לא הייתה באמת במוקד העשייה התכנונית.

3) דבר שניתן היה לעשותו אז ולראייה שהוא נעשה היום בצפון העיר.

4) בהקשר זה אולי מילה אחת על ג'נטריפיקציה – העניים ביותר תמיד חיים בשכירות. פיתוח עירוני ושיקום של שכונה יובילו בדרך-כלל לעליית ערך הנכסים ולדחיקת אותם שוכרים עניים. לכן פיתוח עירוני אינו הדרך היעילה להיטיב עם העניים שחיים בשולי החברה – היום בתל-אביב אלה מהגרי העבודה. במקרים כאלה עדיף לטפל ישירות באנשים עצמם, בחינוך ותנאי השכר שלהם. אבל בכל-זאת יש הרבה מקומות שתהליך שיש בו גם ג'נטריפיקציה יכול להועיל לאוכלוסייה של בעלי בתים עניים ולתת להם יותר אפשריות בחירה באמצעות העלאת ערך הנכס שבבעלותם.

תודה לחברים מהעבודה שהביאו לי את הספר במתנה.

לרגל התערוכה של עבודותיו של האדריכל מוניו גיתאי וינרויב במוזיאון ת"א, יצא בהוצאת בבל ומוזיאון ת"א לאמנות התרגום העברי לספרו של ריצ'רד אינגרסול 'מוניו גיתאי וינרויב – ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל' שפורסם באנגלית ב-1994 במקביל לתערוכה שנערכה באותה עת במוזיאון ישראל בירושלים (1).
יש לטעמי חשיבות רבה להדפסת הספר בעברית. אני מודה שלמרות שנתקלתי במקור האנגלי בספריה לא מעט פעמים, תמיד דילגתי עליו: היה לי מוזר לקרוא על ישראל ועל אדריכלות ישראלית באנגלית. אבל את התרגום העברי קראתי בעניין רב ובלא מעט מן הפרקים חשתי שהוא מרחיב ומעמיק את ידיעותי בנושאים שהכרתי רק במעומעם. זה אולי גם המקום לשבח את הכתיבה הקולחת של אינגרסול ואת התרגום הרהוט של דפנה רז.

הספר פותח בפרק מרתק העוסק בתולדותיו של מוניו וינרויב הצעיר בבית-ספר הבאוהאוס האגדי ואגב כך מספק סקירה מקיפה על המוסד החשוב הזה כולל פרטים על מספר היהודים בו שלמדו בו וגורלם עם עליית הנאצים לשלטון.

משם עובר הספר לסקירה של עבודותיו של וינרויב (ושל מנספלד) לפי חיתוכים שהם יותר נושאיים או גאוגרפיים ופחות כרונולוגיים. יש לכך חשיבות, משום שתיאור כרונולוגי מדוקדק יותר היה מבהיר את המהלכים ההיסטוריים המשמעותיים שגוף העבודות הנרחב של משרד וינרויב – מנספלד משקף.

סקירת העבודות פותחת בחיפה 'האדומה' – הגדרה המאפשרת לכרוך יחדיו מפעלים תעשיתייים לצד מבני ציבור ראשיים כמו 'בית-הפועלים', מבנים שהקשר הנסיבתי ביניהם מתקיים אך הקשר הארכיטקטוני העיצובי לא מובהר דיו.
פרק אחר מתאר אנסמבל שלם של בינוי, מבני ציבור ומבני מגורים שיצרו וינרויב ומנספלד בשכונת קריית-חיים בפרט ובקריות בכלל, כגוף עבודות המוקדש לחיים עירוניים שיתופיים.
פרק נוסף מוקדש לעבודתו המגווונת של המשרד בקיבוצים לאורך השנים – ובעיקר במהלך שנות מלחמת העולם השנייה – ומאפשר לראות את ההשתנות ברמת החיים, בטעם הקיבוצי ובהעדפות של המתכננים וכל זאת בהקשר נרחב של תולדות התכנון בקיבוץ.
ישנה בהקשר זה התייחסות מעניינת לקונפליקט גג הרעפים המייסר, כך מסתבר, את האדריכלות הישראלית מראשית ימיה: מעניין לגלות שהנאצים ראו בגג הרעפים סמל ארי (עמ' 20) – מה שמסביר אולי את הרתיעה של רבים מהפתרון המבני הזה, שבמקרים רבים היה עדיף מבחינה תפקודית וכלכלית על הגג השטוח וכמעט תמיד היה עדיף בעיני הלקוחות (עמ' 150). מצויין בספר שוינרויב ומנספלד הציעו פרוייקטים רבים בשתי חלופות – עם או בלי גג רעפים, אך נראה שבסה"כ הם בנו יותר גגות רעפים מאדריכלים אחרים במעמדם, ואני נוטה לזקוף זאת לזכותם (עמ' 247). לא בכדי עוסק בכך אינגרסול מספר פעמים: גג הרעפים היה ועודנו קו פרשת מים המבדיל בין האדריכל המודרניסט שעומד על דעותיו לזה הריאקציונר לכאורה, הנכנע לטעמו הפלבאי של הלקוח.

שיכון לאנשי צבא-קבע, קרית-ים, 1951-53.

בהמשך עובר הספר לסקירה כרונולוגית יותר וכורך ביחד מבני מגורים ומבני ציבור שנבנו בתקופת 'המדינה' – שנות החמישים – שאז היה המשרד אחד ממשרדי התכנון המובילים בישראל.
ככזה היה משרד וינרויב-מנספלד מעורב הן בפרוייקטים הסמליים ביותר – כגון יד-ושם וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם – והן בבנייה ציבורית למגורים בקנה מידה נרחב.

הפרק האחרון מסכם את השנים האחרונות בחייו של מוניו גיתאי וינרויב, שבהן נבנה אחד המבנים המעניינים של המשרד – אולי יצירתם המקורית ביותר של וינרויב ומנספלד – בניין המשאבות בפקולטה להנדסה בטכניון (2) – והחלו להעשות ניסיונות ראשונים בבנייה תאגידית בישראל ואף בחו"ל.

לאחר מכן נפרדו דרכיהם של השותפים ווינרויב הספיק להשלים אך מבנים מעטים באופן עצמאי לפני שנפטר.

תחום אחד שמוצנע בין טיפוסי הבניין שבהם עסקו וינרויב את מנספלד הוא תחום הבתים הפרטיים שכמעט ולא מקבלים סיקור בספר – פרט לאלה שוינרויב תכנן עבור משפחתו (3). על-פי רשימת הפרוייקטים תיכנן המשרד כ-40 בתים פרטיים – לא מעט, אם כי פחות ממספר הפרוייקטים שנבנו בקיבוצים. קשה, לפיכך, לקבוע אם הקריירה של וינרויב ומנספלד באמת התמקדה בבנייה עבור גופים שיתופיים או שזהו פן שמחבר הספר מבקש להדגיש בשל המשמעויות הפוליטיות שלו, החורגות מתחום התכנון גרידא.
מעניין אגב לציין שלמרות שמוניו ויינרויב 'נשמר בכל מאודו ממעורבות בפוליטיקה מפלגתית' (עמ' 57) משרד וינרויב – מנספלד היה פעיל מאד בתכנון עבור המוסדות הלאומיים שנשלטו על-ידי מפא"י. יתכן שהסבר לכך מצוי בהיותו של חותנו – אביה של אישתו – קרוב מבחינה מקצועית ואישית לבן-גוריון (עמ' 64). יתכן, מאידך, שמנספלד היה בעל הקשרים, או שבאותם ימים כישרון היה מספיק…

כשבוחנים את מכלול עבודותיהם של מוניו וינרויב ושל אל מנספלד, עולים שני דברים מפתיעים.
הראשון הוא הטון הקלאסי המובהק של עבודותיהם המוקדמות. השני הוא המעבר, שנראה חד למדי, לאימוץ גורף של סגנונו המאוחר של הברוטליזם הבינלאומי בעקבות לה-קורבוזיה ואחרים, שתי נקודות שריצ'רד אינגרסול נוגע בהן בהקדמה לספרו (עמ' 29 ואילך).

לכאורה אפשר היה לצפות שאחד מבוגרי הבאוהאוס היחידים שאכן פעלו בישראל יבנה באופן שדומה הרבה יותר למה שמקובל לכנות בישראל 'סגנון הבאוהאוס', אלא שהיכרות קרובה עם הבאוהאוס על מנהליו לאורך השנים מלמדת אותנו שרוח הבאוהאוס הייתה רחוקה מהאקספרסיביות של אריך מנדלסון ומהקלילות של לה-קורבוזיה המוקדם, אליהם שאפה אדריכלות המודרניסטית בישראל.
לודוויג מייס ון-דר-רוהה, המנהל שעל-פי הספר השפיע ביותר על מוניו וינרויב הצעיר, זה שהעסיק אותו במשרדו וזה שגירש אותו מבית-הספר במצוות השלטון הנאצי, אובחן על ידי חוקרים מאוחרים של עבודתו כבעל זיקה לסימטריה ולפרופורציה של הקלסיציזם – של שינקל בעיקר. לודוויג הילברסהיימר, שלימד בבאוהאוס, העלה על נס את היעילות, הפשטות והאנונימיות כמעלותיה של האדריכלות החדשה. מצירוף מורשתם של שני אלה ניתן אולי להבין את ההשפעות שפעלו על וינרויב: אינגרסול מונה אותם ומוסיף אליהם את הנס מאייר הפונקציונליסט ואת אוגוסט פרה, מורהו של מנספלד שנטה לתכנון הקלאסי.
ובכל זאת, הקומפוזיציה הקלאסית המובהקת של בית-הכנסת בקריית-ביאליק וזו הנרמזת במבנה בית-העם, כמו גם הארגון הסימטרי הטקסי שבהצעה הראשונית למתחם יד-ושם, מלמדות על זיקה לאדריכלות הקלאסית שהיא חזקה מהרמזים שנטמעו בבאוהאוס ושניתן לייחס אותה לטעם האישי, לרקע האירופי – של שני השותפים – ולהשפעות של החינוך המסורתי שקיבל וינרויב בבית הספר לאומנויות בברלין, שם למד לפני שהחל את לימודיו בבאוהאוס (4).

בלוק מטיפוס T בהדר הכרמל, צילום קרן-אור, מתוך אתר התמונות של אדריכל צבי הוברמן.

.
על רקע זה מפתיע לראות את הנטישה הפתאומית של כל הריסון האירופי הזה וההיסחפות להשפעות כל-כך מובהקות של הברוטליזם הלה-קורבוזיאני – הן במימדים והן בשפה האדריכלית. בלוקי ה-T המסיביים בהדר הכרמל הם דוגמא חריפה לויתור על קנה המידה הצנוע והשפה הזהירה שאפיינה את האדריכלות המוקדמת של וינרויב ומנספלד לטובת עוצמה מוגזמת לחלוטין של גודל ופרטים. אינגרסול קושר שינוי זה לאופנת המשתנות בעולם אליהם נחשפו וינרויב ומנספלד בתפקידיהם האקדמיים ול'תחום התכנון במדינה…[ש]נעשה אגרסיבי יותר ויותר" (עמ' 30).
מעניין שבאותה עת תכנן המשרד גם את בניין מייזר באוניברסיטה עברית ואת מתחם 'מגדלור לעיוור' בקריית-חיים שמתאפיינים ברגישות רבה הרבה יותר. האם, כפי שטוען קולהאס, הגודל הוא המפתח, ופרוייקטים גדולים במיוחד מתאפיינים בניכור שלא מופיע בפרוייקטים קטנים יותר? או שמא מדובר בחילוקי דעות סגנוניים בין השותפים?

בעת לימודי בחיפה יצא לי להכיר כמה בניינים של משרד וינרויב  את מנספלד, ביניהם שיכון צבא הקבע במרכז הכרמל ושיכון סולל-בונה בשכונת נווה-שאנן. הפרוייקטים האלה תמיד הוצגו בפנינו כמבנים בתכנונו של אל מנספלד, ולכן ברור שהספר הזה עושה, בראש ובראשונה, שירות חשוב בהסדרת הקרדיטים – אם כי הוא עושה זאת תוך השמטת כמעט כל רקע הנוגע למנספלד.
זאת ועוד, מתוך היכרותי המוגבלת עם המבנים נדמה לי שהתיאורים והצילומים לא עושים עימם צדק. יתכן שהפשטות, הנעימות והצניעות שלהם לא עוברת טוב בצילום ואולי הצילומים המלנכוליים בשחור ולבן לא מתאימים לאיכויותיהם.
לעומת זאת השרטוטים המובאים בספר הם יפיפיים ועניין אותי לדעת מי האחראי עליהם – האם אלה השותפים עצמם או שרטטים מוכשרים במיוחד? ובכל זאת, בספר המתאר את גיתאי-וינרויב כמי ש'לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל' (עמ' 16) אין כמעט שירטוטים של פרטים או תצלומים המתמקדים בהם.

מעניין לראות איך שפה אדריכלית מסויימת, שבשל הצניעות והפשטות שלה נתפסה, בעיני לפחות, כמין תופעה אדריכלית ג'נרית של שנות ה-50 היא למעשה עבודתם של אדריכלים מהמרכזיים בזירה. כיוון שאני אוהד את התמהיל הזה של מודרניזם, קלסיציזם וצניעות אני חושב שהספר תורם תרומה חשובה למיסודו והבנתו של סגנון כזה שמתאים מאוד לאילוצים הטכניים, האקלימיים והתרבותיים של ישראל.
גם אחרי קריאת הספר, אני לא בטוח שאני מצליח לפענח את סוד קיסמה של האדריכלות של וינרויב ומנספלד: פרטים מדוייקים, פשטות, רגישות ופרופורציה באדריכלות הן איכויות שיש לחוות מכלי ראשון – מילים וצילומים לא יועילו.

למרות זאת, ואולי בשל כך, נראה לי שבמצבה הנוכחי של האדריכלות הישראלית היא יכולה וצריכה לקחת כמה שיעורים רציניים אצל וינרויב ומנספלד (5).

הערה: הספר נמסר לי לביקורת ע"י הוצאת 'בבל'.

1) זוהי לטעמי תעודת עניות למוזיאונים בארץ שוינרויב – עם כל הכבוד לפועלו – זוכה לשתי תערוכות ואילו עשרות אדריכלים אחרים חשובים לא פחות לא זכו עדיין אפילו לתערוכה אחת.
2) כבר מזמן הגיעה העת שקריית הטכניון תאורגן כמוזיאון חי לאדריכלות עם שלטים, תיעוד ושימור מסודר – ואולי כל זה כבר קרה מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם.
3) מה שרומז לכך שוינרויב בא מרקע די אמיד.
4) בסופו של דבר למד וינרויב רק שנתיים בבאוהאוס (אפריל 1930 עד אפריל 1932), בערך אותו פרק זמן שבילה בבית-הספר לאומנויות בברלין.
5) ודוק, שלא מעטים מבני ובנות דור האדריכלים המוביל היום את השוק באמת למדו אצלם – אולי הם לא הקשיבו בשיעורים…

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.

באחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של מבקר האדריכלות הבריטי המנוח מרטין פאוולי Terminal Architecture.

באנגלית למונח טרמינל שתי משמעויות – כך מסביר פאוולי – סוף, קץ ומוות מחד ומסוף מחשב – הקצה של המערכת מול המשתמש – מאידך.
לפיכך אני מניח שניתן לתרגם בתרגום חופשי את שם הספר ל-'(מ)סוף האדריכלות'.

הכפילות הזו מתארת לדעת פאוולי את המצב הסופני בו מצויה האדריכלות – נכון לשנת 1998, שנת פירסום הספר – מצד אחד ומצד שני את התקווה שלו שהאדריכלות תלמד ליצור מוצרים שדומים יותר במהותם למסופי מחשב מאשר למבנים המוכרים לנו.

מרטין פאוולי ז"ל

מרטין פאוולי (1938-2008) היה מבקר אדריכלות בריטי מרכזי, בעל טור ועורך ברוב המגזינים הבריטיים לאדריכלות, מבקר אדריכלות עבור העיתונים האנגליים החשובים ואף פרסם מספר ספרים ביניהם גם הספר 'תיאוריה ועיצוב בעידן המכונה השני' (2).
שמו של הספר הזה אינו מקרי משום שבמובנים רבים פאוולי ממשיך את דרכו של ריינר בנהם שכתב את הספר החשוב 'ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון הלכה ועיצוב' (3).
כפי שבנהם חש שאדריכלי הגל הראשון של המודרניזם לא קיימו את הבטחתם לשלב בין האדריכלות לבין הטכנולוגיה של עידן המכונה, כך גם פאוולי סבור שעל האדריכלות לוותר על כל המטען העודף של מסורת, זיכרון וחומריות ולהפוך למוצר קל, נייד ויעיל השואב את השראתו מן הטכנולגיות המתקדמות ביותר של זמננו – טכנולוגיות האלקטרוניקה והמיחשוב – ומשתמש בהן ובמדיה שהן יוצרות כדי לספק את הצורך בדימוי ומשמעות.

במאמר הראשון בספר מתאר פאוולי עולם דימיוני שבו אנשים גרים בטרמינלים – מעין 'קוקפיט של מטוס-קרב עם מיטת מים' (עמ' 14) הצמודים למכוניותיהם, כאשר בתוכם יש אמצעי המחשה אלקטרוניים היוצרים עבורם אשלייה תלת-מימדית של מרחב ומביאים אליהם כל דימוי או חוויה בה הם חפצים, כך שאין להם צורך בשטח נרחב למגורים. אותם טרמינלים נצמדים למבנים גדולים של מרכזי הפצה הפזורים בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים הנטושות.

הפרקים האחרים בספר מעט יומיומיים יותר בנושאיהם.
הם סוקרים מגמות ונושאים באדריכלות שלפני כעשור מנקודת מבט בריטית, אך הם עדיין רלוונטיים ומאתגרים – עדות לחדות ההבחנה של המבקר.
פאוולי עוסק בין השאר בשוליות שנכפית על האדריכלות כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה שהתהוו בעקבות קריסת הקומוניזם: היתרון לגודל שיוצר שוק הבנייה הגלובלי והמימדים העצומים של הפרוייקטים יוצרים מצב קיצוני של פירמות אדריכלות גדולות וכוכבים בינלאומיים שבונים מסביב לעולם לצד פיחות במעמדם של האדריכלים שנותרים בשולי השווקים המקומיים, עם שום דבר מיוחד להציע.
פאוולי מנגיד בין הפיחות במעמדם של האדריכלים לבין כוחה של המדיה ומשווה בין העלות של בניית מבנה משרדים לבין צילום סדרת טלויזיה תקופתית של הבי.בי.סי, עם המסקנה המתבקש לגבי ערכה הכלכלי הרב הרבה יותר של המציאות המצולמת – 'המציאות המשנית' – שהופך את המציאות האמיתית, הקונקרטית, שהאדריכלים מתיימרים ליצור, למוצר בעל ערך קטן הרבה יותר בשוק הגלובלי.

בהמשך סוקר פאוולי את ההיסטוריה העגומה, לטעמו, של דעיכת מגדלי המשרדים בלונדון ומשווה אותה לפריחה של מבנים רבי קומות בארצות המזרח הרחוק שמבטאת לדעתו פריחה כלכלית וטכנולוגית אמיתית.
מכאן הוא תוקף חזיתית את תעשיית שימור המבנים שבבריטניה הגיע לעוצמה פוליטית והשפעה שקשה לדמיינם בישראל – אם כי גם כאן המגמה היא של התחזקות הדרגתית של גופי וערכי השימור.
פאוולי ממשיך וסוקר את המאבק הסגנוני בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ומתאר את ההשפעה של התפשטות התקשורת והצילום על תיעוד האדריכלות – ולפיכך על האדריכלות עצמה – שהפך אותה מתחום שכותבים עליו, לכזה שרק מרפרפים בתמונות צבעוניות שלו ולכן דומה הרבה יותר לאופנה – מלא בסיקור חובבני שמסווה שיווק מתוחכם והגיגים חסרי ערך…

אבל, אומר פאוולי, יש איום הרבה יותר רציני (שלא לומר רצחני) על האדריכלות. בפרק 'מפוסט-מודרניזם לטרוריזם' (עמ' 132 ואילך) חוזה פאוולי, בדייקנות מצמררת, את ההשפעות שעשויות להיות לטרוריזם על עיצוב בניינים. בעקבות התקפות של ארגון האי.אר.איי על מבני משרדים בסיטי של לונדון ב-1992 שגרמו להרס רב – אם כי לנפגעים מעטים – כותב פאוולי ש 'ממשלות, גופים ציבוריים, בנקים, עסקים וסוחרים מבקשים להגן על המבנים שלהם על ידי קבלת ייעוץ ממומחים צבאיים' (עמ' 148). פאוולי סוקר את התגובה של עיריית לונדון למתקפות הטרור בסגירת – זמנית – של אזורים בעיר ולעומתה את הבנייה המשוריינת שהתפתחה בעיר בלפסט בצפון אירלנד שם תכנון של כל מבנה חייב היה להיות מאושר ע"י הצבא הבריטי. פאוולי חוזה עולם שבו יועץ המיגון יהפוך למוביל של הפרוייקט ושבו העיצוב, ובעיקר העקרונות המודרניסטיים של שקיפות ופתיחות, ינטשו לטובת מבנים אטומים ואנונימיים שכל תכנונם, עד אחרון הפרטים, מוכוון להקטנת הנזק של פיגוע חבלני (4).
פאוולי כתב את הדברים לפני הפיגוע במגדלי התאומים שחיבר בצורה מוחשית הרבה יותר בין איום הטרור לבין הארכיטקטורה בכלל וזו של המגדלים בפרט.

עבורנו כישראלים שחיייבים לאשר כל בניין ברשויות הצבאיות של פיקוד העורף, שמתכננים מבנים עמידים בטילים בצפון (עמק הירדן בשנות ה-70), בדרום (עוטף עזה) ושוב בצפון (חיפה אחרי מלחמת לבנון השנייה) ומייצאים יותר יעוץ מיגוני מאשר יעוץ אדריכלי, יש לדברים האלה משמעות מיוחדת ומצערת.

בכלל לפאוולי יש נטייה, נדירה יחסית בעולם הביקורת האדריכלית, לעסוק בהיבטים הצבאיים של הטכנולוגיה והארכיטקטורה (5).
נקודה מעניינת שהוא נוגע בה היא האופן שבו הטכנולוגיה הצבאית הפכה את העיר הצפופה ללא-כדאית מבחינה ביטחונית. אם העיר מוקפת החומה הייתה המקום הבטוח יותר לפני המצאת אבק ה�
�ריפה, הרי שהארטילריה הפכה את היתרון הזה לבטל בשישים, וההפצצות האוויריות והרקטיות של המלחמה המודרנית, ממלחמת העולם השנייה ואילך, הופכות את הפיזור של ההתיישבות במרחב לכדאי ובטוח יותר מבחינה אסטרטגית.
פאוולי נוגע בנושא זה בהערת שוליים (עמ' 156) אך בישראל נושא זה מתקיים כל העת בשולי התודעה. רק מעטים, למשל פרופ' ארנון סופר, עוסקים בו בצורה פומבית, אך תחושתי (ואני מודה שלא חקרתי את העניין) היא שאין נתונים אמפיריים גלויים בנושא שיאפשרו דיון מושכל. ובכל זאת, כל מי שהעיר וציפופה חשובים לו חייב להכיר בנקודת תורפה זו של החיים העירוניים ולהתמודד עימה.

עבור פאוולי עניין זה הוא רק טיעון משני בתמיכתו בהמשך של מגמות הפיזור והפירוק של העיר שהוא רואה, בניגוד לרבים, כחשוב וכבלתי נמנע.
כשהוא שוטח תיאוריות רבות ומתבסס על תחומי ידע שונים חוזה מרטין פאוולי שמערכות התקשורת האלקטרוניות – וזאת כבר לפני עשור, כשהאינטרנט עוד לא הגיע למימדים שיש לו היום – יגרמו לפירוקה הסופי של העיר, פירוק שהחלו בו כבר הטכנולוגיות של הרכבת והמכוניות.

פאוולי מסכם את ספרו בקריאה לאדריכלות ליצור מוצרים תעשייתיים מוגמרים, כפי שעושה תעשיית הרכב – המודל הנצחי של הפוטורסטים האדריכליים, למרות שתעשיית הרכב עצמה כבר שכחה את הימים בהם הייתה גלומה בה בשורה טכנולוגית.
פאוולי מייחל למבנים שיהיו אנונימיים ויעילים כמו מרכזי ההפצה שלאורך הדרכים המהירות, חזרתיים, חסרי-גוף וקלילים כמו הגגות של תחנות הדלק (6) ובעלי האופקים האינסופיים של המציאות הוירטואלית.
בכך הוא ממשיך אל הדור האלקטרוני את חזון בית הדימקסיון של בקמינסטר פולר שהיה כה אהוד על ריינר בנהם.

באופן אישי אני לא מאמין ולא מקבל את החזון הזה.
אני חושב שנוח למרטין פאוולי להתעלם מהרבה פרמטרים אנושיים חשובים כמון הצורך בסמלים, במשמעות ובהמשכיות לצד הצורך של אנשים לקייים חיים חברתיים משותפים גם אם אלה אינם חיוניים לשם הישרדות פיזית.

אבל אין ספק שמעניין, וחשוב, להשליך את התובנות הפרובוקטיביות והחדות של מרטין פאוולי על העשייה האדריכלית בישראל היום.

1) Pawley, Martin, Terminal Architecture, London, Reaktion books, 1998
2) Theory and Design in the Second Machine Age
3) פורסם בעברית בשנת 1978 ע"י הוצאת דביר.
4) מעניין לראות בהקשר זה את הכתיבה של אייל וייצמן על פעילות צה"ל במחנות הפליטים הפלסטיניים.
5) פאוולי טוען 'מודרניזם , כמו עצמאות, היה קשור באופן הדוק למלחמה…עבור דור מסויים לא היה אפשר באמת להעריץ אדריכל בריא בגופו …שלא שירת באחת ממלחמות העולם' ומסביר בכך את הכריזמה של דור האדריכלים של 1914 ואת תפקיד מנהיג הדור שהועידה ההיסטוריה לאדריכל ג'יימס סטירלינג, שצנח מעבר לקווי האויב בנורמנדי ב-1944, תפקיד שהוא סירב לקחת על עצמו (עמ' 141-142).
6) אגב, מישהו צריך לכתוב כל תחנות הדלק בישראל, על העיצובים המקוריים שלהן בשנות ה-70, ועל החידוש והשיפוץ שלהן, המוצלח במקרים רבים, שמתרחש בשנים האחרונות. וכמובן, הסטייקיות…

הוצאת בבל ממשיכה במפעל החשוב של תרגום המניפסטים המרכזיים של אדריכלות המאה ה-20 לעברית. אחרי לה-קורבוזיה, אדולף לוס וג'יין ג'ייקובס ולפני רם קולהאס, הגיע זמנם של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור ושל אחד הטקסטים המכוננים של הפוסט מודרניזם באדריכלות – 'ללמוד מלאס וגאס'.

לא בטוח שהתרגום לעברית פוגש את המניפסט הזה בזמן טוב כל-כך.
ספריהם של לוס ושל לה-קורבוזיה כבר אומצו ע"י הממסד האדריכלי, לאחר מכן נותחו והוקעו מעל כל במה, ועכשיו הפכו לקלסיקות ושבו לאופנה. סיפרה של ג'יין ג'ייקובס, לעומת זאת, ממשיך לספק תחמושת במאבק על דמותה של העיר הפוסט-תעשייתית. אבל, הפוסט-מודרניזם של ונטורי נמצא היום בנסיגה, לאחר שבמידה רבה הובס על-ידי הנאו-מודרניזם ועל-ידי האקפרסיוניזם הטכנולוגיסטי.

מעט היסטוריה: בשנת 1966, בשיאו של הגל השני של המודרניזם האדריכלי שהתאפיין במגדלי משרדים מייסאניים ומגא-סטקטורת ברוטליסטיות בהשראת לה-קורבוזיה, פירסם האדריכל האמריקאי רוברט ונטורי את הספר 'Complexity and Contradiction in Architecture' (מורכבות וניגוד באדריכלות).
הספר הוא כתב פלסתר נוקב כנגד המודרניזם באדריכלות שמציג אותו כסגנון משעמם ודכאני ברוח המימרה שתבע ונטורי "less is a bore" – "פחות הוא שעמום" – בפאראפרזה על מיס ון-דר-רוהה.
במקום המודרניזם מציע ונטורי, בטקסט מלומד, מעורר-השראה ורצוף בדוגמאות היסטוריות, אסטרטגיות של מורכבות, ניגוד וריבוד כמו גם שימוש מודע בסגנונות אדריכליים מן העבר כשיטה ליצירת עושר של משמעות היסטורית מצטברת וכדרך לתקשר עם ההמון.

שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972, פירסמו רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון, שהייתה, ועודנה, אשתו ושותפתו במשרד האדריכלים וסטיבן אייזנאוור, שהיה מנחה וכותב ועבד גם הוא במשרד ונטורי- ראוך- סקוט בראון, את הספר 'ללמוד מלאס וגאס'. הספר, שגרסתו השנייה והמקוצרת היא שתורגמה לעברית, כולל שני חלקים.
החלק הראשון הוא ניתוח של הסטריפ של לאס וגאס – הרצועה המסחרית שהיא ליבה של עיר ההימורים האמריקאית – שערכו הכותבים יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת ייל והחלק השני הוא מאמר שממשיך ומפתח את התימות מן הספר 'מורכבות וניגוד באדריכלות' ברוח הלקחים שנלמדו בלאס-וגאס – ניתוח מבריק של הפירכות הלוגיות בסגנון האדריכלות המודרנית וקריאה ליצירת סגנון חדש שמבוסס על לקטנות היסטורית נאורה ומבט אוהד על הפרבר ועל הרחוב הראשי האמריקאיים.

הסטריפ של לאס וגאס, מבט עדכני.

גם היום, במרחק של 40 שנה ואלפי קילומטרים, ולאחר שהסגנון לו הטיפו ונטורי ושות' עלה לגדולה ונפל, הקריאה בספרם של ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור היא מרתקת.
למרות שלאס וגאס הפכה במרוצת ארבעים השנה שחלפו להיות מתופעה אזוטרית לענק כלכלי ומודל לפיתוח שמועתק במקומות שונים בעולם, ממצפה-רמון ועד ערבות מונגוליה, האדריכלות של החיקוי, הפסטיש (Pastiche) והרהב שמאפיינת אותו, במימדים יותר ויותר פנטסטיים, עדיין נמצאת מחוץ לעולם הדימויים וההקשרים האדריכלי.
על-כן, גם אם יש משהו מעט טרחני בחזרות ובהדגשות של הכותבים ובנימת הניתוח שהיא לפעמים אקדמית יתר על המידה, עדיין יש מימד חתרני ומהפכני בניסיון להבין איך נוצרה האדריכלות של לאס וגאס, על איזה צרכים היא עונה ואיזה מטרות היא משרתת, מה הן האיכויות שלה ומה היא ההיסטוריה והגנאולוגיה הסגנונית שלה.
ואם כאשר נכתבו הדברים הם היו עבור מדינת ישראל הענייה והסוציאלסטית בגדר חדשות מופלאות מארץ רחוקה, היום, באיחור אופנתי של ארבעה עשורים, ניתן לחוש את הרלוונטיות שלהם אלינו.
למרות שעדיין לא הוקם קזינו בישראל, האדריכלות שאופייה ומימדיה מותאמים לנוסע במכונית ולא להולך הרגל כבר מזמן כאן ועימה מגרשי החנייה העצומים ושלטי הניאון, כמו גם החללים הנמוכים והאנונימיים שמאפיינים את אדריכלות מזגני האוויר.
גם ההתנגדות, בעיני מובנת ומוצדקת, לסביבה של מכוניות ושלטי ענק, נמצאת איתנו ולכן המבט הרענן והלא-שיפוטי של הצוות ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור הוא עדיין ייחודי.
אבל מה לגבי הלקחים? מה אנחנו יכולים לקחת איתנו מלאס וגאס של שנות ה-60, מעבר לפתיחות כלפי מרקמים אדריכליים שנוצרו מחוץ לממסד האדריכלי על-ידי העולם המסחרי חסר-הגבולות?
בעניין הזה ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור פחות חד-משמעיים.
בסיכום הפרק שעוסק בלאס וגאס טוענים הכותבים שמה שיש ללמוד מלאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז (עמ' 87 ואילך).
ספיגה "של היומיומי, של הקודש ושל החול, בסביבה" (עמ' 88) – כלומר הערך שיש לשילוב, או לחילופין לגיבוב, של סגנונות שונים, מבנים שונים, שלטים ואלמנטים מגוונים זה לצד זה.
רמיזה "והתייחסות לעבר, להווה או למוסכמות היומיומית ולקלישאות הישנות" (עמ' 88) – כלומר שימוש חופשי בדימויים אדריכליים שונים כדי למסור מסר ברור ומשום "שבני אדם (ואפילו ארכיטקטים) נהנים מארכיטקטורה שמזכירה להם משהו אחר…" (עמ' 87).
במילים פשוטות, הטענה היא כדלקמן – לאס-וגאס היא יפה ומעניינת וגם – אם כי זה לא נאמר בצורה מפורשת – אהובה על הציבור הרחב. האדריכלות של לאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז ולכן נכון ליישם את האדריכלות של ספיגה ורמז בכל מקום.
גם אם מקבלים את הטענה שלאס-וגאס היא מקום נחשק ומעניין ולא רק בשל הסיכוי לזכות במיליונים בבלק-ג'ק, אני עדיין סבור שיש שתי נקודות שהכותבים לא מוכיחים בצורה משכנעת.
ראשית, שהאדריכלות של אתר נופש ושעשועים נכונה גם לאדריכלות שמלווה את חיינו היומיומיים.
הכותבים נוגעים בעניין זה כשהם אומרים ש"עולם הדימויים של ארכיטקטורת אזורי התענוגות חייב להכיל קלילות, תחושה של נווה מדבר המתקיים בתוך סביבה עויינת לכאורה, סימבוליזם מוקצן…"(עמ' 87) אך הם לא מסבירים או מנסים להצדיק את ההעברה של השפה המסויימת הזו לזירה של חיי היום-יום העירוניים, שהיא שונה לחלוטין מבחינת התדירות והאופן בו אנו חווים אותה.

שילוט של קזינו, מתוך הספר (עמ' 161)

שנית, הסימבוליזם המוקצן והקיום בסביבה עויינת שהם, על-פי התמונות בספר, מה שעושה את הסטריפ של לאס וגאס לסביבה כל-כך מעניינת, לא מתחברים בצורה משכנעת במיוחד לאדריכלות של ספיגה ורמז – רעיונות הרבה יותר מעודנים שלדעתי לא ניתן להשתמש בלאס וגאס כדוגמא ליישומם.
ביקורות מן הסוג הזה ודאי נמתחו על הספר לאלפים מאז פורסם, כפי שניתן ללמוד מ-32 עמודים של הפניות למאמרים שעסקו בו (עמ' 244-276). אבל מה יוכל ללמוד האדריכל הישראלי מהפרק שמנתח את הסטריפ של לאס-וגאס?
ניתן ללמוד על האפשרות, ואפילו המחוייבות, לנתח אדריכלית מקומות כגון האזור שסביב קניון איילון בגבול רמת-גן בני-ברק ועל הכלים והשיטות שבהן ניתן לעשות זאת. ניתן ללמוד שיש סיבות אמיתיות להיווצרות של מקומות כאלה בישראל ובעולם, יש מה ללמוד מהם ויש גם דרכים להתמודד איתם ולשפר אותם.
ניתן לגלות שלפתור גילויים כאלה ואחרים של הפרזה אדריכלית, כגון בנה-ביתך, כחוסר טעם ישראלי טיפוסי מעיד על חוסר-הבנה של המופע הגלובלי של האלמנטים האלו ועל הצרכים העמוקים – הפונקציונליים והרגשיים – שהם עונים עליהם.

אך מה אפשר לעשות עם התובנות האלה?
על כך מנסים הכותבים לענות בחלקו השני של הספר 'ארכיטקטורה מכוערת ושגרתית או הבקתה המקושטת' שמטרתו היא, כפי שהם אומרים בכנות, "..להצדיק, בסופו של דבר את הארכיטקטורה שלנו." (עמ' 130).

Guild house של ונטורי, ראוך, סקוט-בראון. מתוך האתר WWW.VSBA.COM

בפרק זה עוסקים הכותבים בצורה מפורטת בחשיבות של הסמליות באדריכלות ומגדירים בחכמה רבה את התוכן של הארכיטקטורה המודרניסטית ככזה ש"אינו נובע ישירות מפתרון בעיות פונקציונליות אלא מההעדפות האיקונוגרפיות הבלתי מוסברות של הארכיטקטים המודרניסטים שהתגלמו בשפה או במספר שפות צורניות..[ש]הן דבר טוב והכרחי, אך הן הופכות למעשה רודני כאשר לא מודעים לקיומן." (עמ' 237).
כמובן שונטורי ושות' אינם המבקרים הראשונים או היסודיים ביותר שקמו לאדריכלות המודרניסטית משנות ה-60 ואילך.
אבל בישראל, העדר המודעות למגבלות האידיאלוגיות של שפה הצורנית המודרניסטית הוא מוחשי ועלול בקלות לשוב ולהפוך לרודני, כפי שהיה בשנות החמישים והשישים.
מסיבות שונות, ובהן הקשר ההיסטורי (המקרי?) בין הציונות למודרניזם, ההעדר של מסורת יהודית קדם-מודרנית באדריכלות כמו גם עניינים של חילופי דורות באדריכלות ומצבו של השיח האדריכלי, לא נערך בעברית דיון מקיף בנושא המגבלות של השפה האדריכלית המודרניסטית, מעבר לסימליות הפוליטית והאתנית שלה (1).
לכן נראה לי שבישראל יש חשיבות גדולה לפרסום של הדברים האלה, למרות שהם כבר חדשות ישנות – שיהפכו, בדרך הטבע, לאופנתיות שוב בקרוב.

"הברווז הוא בניין ההופך בעצמו לסמל" מתוך הספר עמ' 131.

מהו התחליף של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור לסגנון המודרניסטי?
הם מקבלים ומכבדים את האהדה של הציבור לצורות מסורתיות באדריכלות, מבינים אילוצים של עלות ושל שימושיות שהופכים את הצורות האלה למזויפות במסגרת שיטות הבנייה המודרניות, ואוהדים את הפלורליזם שיוצרת הצבה ניגודית ומבולגנת של סגנונות ואופני הבעה.
אבל הם גם מיטיבים להבין את הקלות בה האלמנטים האלה נרתמים לשרת מסרים מסחריים ציניים ורדודים.
כמו-כן, כאדריכלים מודעים ומביני עניין הם לא יכולים להפנות את גבם לסביבה המודרנית ולחזור לעולם קלסיציסטי דימיוני כמו שבחרו לעשות אחדים מבני דורם, כמו לאון קרייר למשל.
לכן הם בוחרים באסטרטגיה שלקוחיה מאמנות הפופ: שימוש באלמנטים ודימויים שלקוחים מהעולם המסחרי אך שימוש בהם באופן שמשנה או מרחיב את המסר שלהם – כפי שוורהול צייר את פחית המרק, תלה אותה במוזיאון והעניק לה משמעות חדשה וחיי נצח. הדוגמאות שמביאים ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור לאסטרטגיה כזו הן מניפולציה מסוימת בתכנון החלונות בבית האבות Guild House (גילד-האוס) כך שהם יוצרים משהו קצת מיוחד והשימוש בשלטים גדולים ובאנטנה מזהב בראש אותו מבנה שהם סוג של קישוט ועיטור בסגנון הפופ-ארט (עמ' 148).

ממרחק של זמן אנחנו יכולים להביט על האסטרטגיה הזו ולהודות שהיא לא עלתה יפה. ייתכן שלא קם אדריכל מספיק מבריק להפוך את הרעיונות האלה לאדריכלות מוצלחת.
סביר יותר שמדובר באסטרטגיה בעייתית: לא כל טכניקה אמנותית ניתנת להעברה מהגלריה למגרש, וזאת משום שבניינים הם הדבר עצמו: פחית המרק מעניינת רק כשהיא במוזיאון אבל בסופרמרקט אין לה ערך אומנותי.
בניינים לעומת זאת לא ממש יכולים לעזוב את הרחוב ולהיכנס לגלריה. הדרישות הפונקציונליות מבניינים, עצם השימוש בהם, לא מאפשר להם להיות מוצר אומנותי שעצם כניסתו לגלריה טוענת אותו בסוג של ערך או משמעות (2).

יאמר לזכותם של ונטורי וסקוט-בראון שלמרות שהבניינים שלהם לא מאוד יפים בעיני, עצם הנכונות של המבנים שתכננו ושל הגישה שהם מציעים להשתלב בסביבה קיימת ולא לצאת דופן בכל מחיר הופכת אותם לטובים לעיר ולחברה.
ניתן לראות את זה בהשוואה בין בית האבות Guild house שמשרדם תכנן לבין מבנה ביעוד דומה שתיכנן האדריכל האמריקאי פאול רודולף בסגנון ברוטליסטי ומוצג בספר (עמ' 142). המבנה של רודולף אמנם מרשים יותר, אך אני הייתי מעדיף להזדקן בבית האבות של ונטורי-ראוך-סקוט בראון שנראה יותר ביתי ונעים.

האגף החדש של הגלריה הלאומית בלונדון בתכנון ונטורי וסקוט בראון

אגף סיינסבורי (Sainsbury Wing) שתיכננו כתוספת לגלריה הלאומית של לונדון היא מקרה דומה.
במבט בוחן, העיטורים הקלסיים שהם גיבבו במכוון על החזית מגחיכים את הבניין הנאו-קלאסי הקיים של הגלריה הלאומית. אך השימוש בשפה ובחומרים שמרניים שמשתלבים עם המבנה הקיים והסביבה ולא מתעקשים לצאת דופן הופכת אותו למבנה נעים לעין מבלי שיראה כחיקוי. נוצרת אדריכלות שגם בידיים לא מיומנות לא גורמת נזק לסביבתה וזה לא מעט.
ניתן לחשוב על לא מעט מקרים בישראל שאסטרטגיה של השתלבות מתוחכמת בקיים הייתה תורמת למכלול יותר מהצהרה אדריכלית בוטה, אם כי בישראל הקיים הוא בדרך-כלל אדריכלות מודרניסטית שאין לה אפילו את הליטוש המלאכותי, הפופי, של האדריכלות המסחרית האמריקאית.

הספר 'ללמוד מלאס וגאס' מהווה אם כן תרומה חשובה למדף ספרי האדריכלות הישראלי והדיון בו יכול לפרנס סמינר, לא כל שכן מאמר. ובכל זאת היה נחמד אם אפשר היה לקבל תמונות מעט יותר גדולות וברורות ואולי גם מבוא או אחרית דבר שתקשור את הספר למקומנו ולתקופתנו.
הספר מעלה באוב תקופה בה הייתה תחושה שלסגנון אדריכלי יש משמעות חברתית גורלית ושהעיצוב של כל מבנה נושא עימו הכרעה בסוגיות תרבותיות ופוליטיות כבדות-משקל. אבל נדמה לי שהספר הזה, שהצית ויכוחים עזים סביב סגנון ומשמעות באדריכלות, גם יצר את התחושה שסגנון הוא בסך הכל סגנון, מעין אפליקציה אופנתית למבנה.
הפתיחות והקבלה שהספר מטיף להן הפכו את ההחלטות הסגנוניות למחייבות פחות, חשובות פחות ומעניינות פחות, וחבל.

הערות:
1) לדיון בהיבטים הפוליטיים – מקומיים של המודרניזם ראו אצל שרון רוטברד 'עיר לבנה, עיר שחורה' (בבל, תל-אביב, 2005) ואצל אלונה ניצן-שיפטן 'בתים מולבנים' (תיאוריה וביקורת 16, עורך: יהודה שנהב, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2000, עמ' 227 ואילך).

2) בעיני הניסיון ללמוד מהאמנות הפוליטית שאופנתית היום לקחים שרלוונטיים לאדריכלות הוא בעייתי באותה מידה. אדריכלות לא מסתכלת על העולם הפוליטי ומבקרת אותו מבחוץ כמו האמנות. אדריכלות היא חלק משמעותי בעולם הפוליטי עצמו.

ותודה לחברים מהמשרד שקנו לי את הספר כמתנת יומולדת.

את הסקירה הזו אני פותח בשני וידויים.
הראשון, שאת הספר קיבלתי לשם התייחסות מהוצאת 'בבל'.
השני, המביך הרבה יותר, הוא שעד שקיבלתי את התרגום לעברית לא טרחתי לקרוא את הספר המכונן הזה, למרות שידעתי על קיומו ועל חשיבותו.

זה מאוד חבל כי 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' הוא ספר מעולה, שלמרות שעברו יותר מ-40 שנה מאז פורסם, עדיין לא נס ליחו.
הספר הוא מניפסט מפורט וענייני שעוסק בצורך בחיים עירוניים פעילים ובדרכים ליצור אותם, לעודדם ולשמור עליהם.
זאת אל מול הרעיונות והפעולות של המגמות המודרניסטיות בתכנון העירוני, שמאז ראשית המאה הקודמת יצאו כנגד העירוניות כפי שהייתה מוכרת עד אז ושאפו להחליף אותה.

ג'יין ג'ייקובס, כותבת הספר, שהייתה עיתונאית ועורכת – בין השאר עורכת המשנה של מגזין האדריכלות האמריקאי 'ארכיטקטורל פורום' – לא מגבבת סיסמאות, אלא מנסה לבנות מבנה תיאורטי מבוסס ומדוייק בנוגע לחיים העירוניים.
עבור ג'ייקובס אין נושא שיש בו פחיתות כבוד: מרוחב המדרכות והסוג המסויים של העסקים הקטנים שלאורכן ועד להסדרי המימון הפרטניים של פרוייקטי השיכון שנבנו בניו יורק.
הדבר אינו מקרי, משום שג'ייקובס רואה בעיר בעייה של 'מורכבות מאורגנת' (עמ' 512) העשויה ממשתנים רבים, חלקם גדולים וחלקם לכאורה פעוטים, שלכולם קשרים והשפעה זה על זה, ושהשיטה להתמודד איתם היא, בין השאר, באמצעות חיפוש רמזים קטנים ומקומיים שיכולים להעיד על הכלל (עמ' 521).

נקודת המוצא של ג'ייקובס היא שחיים עירוניים רבגוניים ושוקקים הם דבר חשוב וטוב.
היום העמדה הזו כבר הפכה, כשלעצמה, לשגורה למדי – לא מעט בזכות ספרה של ג'ייקובס – אך בעת בו נכתב הספר הייתה זו תפיסה חריגה.
מתכנני העיר המודרניסטיים אולי לא התנגדו לחיים עירונים שוקקים כסיסמא, אך הם פשוט חשבו שיש דברים חשובים יותר בתכנון העיר- כמו סדר, ארגון, ניקיון (1) ומהירות התנועה. אך לצידם היו לא מעט הוגי-דעות שראו בעיר אם כל חטאת: הסיסמה המוכרת לנו 'מן העיר אל הכפר' משקפת היטב את התפיסה הזו שרואה בחיים העירוניים, ובעיר שיוצרת ומשקפת אותם, מקום של שחיתות מוסרית ודקדנטיות קוסמופוליטית פושעת.

מול אלה לא מעמידה גייקובס סיסמאות נבובות על בתי קפה רומנטיים ושווקים סנטימנטליים.
ג'יין ג'ייקובס פותחת את ספרה בנושא הביטחון האישי של ההולך ברחוב.
נושא זה, שהיה מרכזי מאוד בחשיבה התכנונית בשנות ה-60, התעורר בעקבות המהירות המפתיעה בה הפכו פרוייקטי השיכון הציבורי המודרניים לחממות של פשע, פחד והזנחה.
בישראל נושא זה היה פחות מרכזי, מסיבות שונות, אך גם כאן עייירות הפיתוח והשיכונים שבשולי הערים הפכו במהרה לסמלים של הזנחה ושל קיפוח ולעיתים גם למוקדים של פשיעה.

ג'ייקובס טוענת שרחובות שהחיים לאורכם שוקקים לאורך היום והלילה הם רחובות בטוחים יותר, מן הסיבה הפשוטה שהרבה עיניים של אנשים שיש להם חלק ונחלה ברחוב – אם כדיירים ואם כסוחרים – פקוחות ומשגיחות לאורך כל שעות היום. וכך, אנשים חוששים לעשות מעשים לא חוקיים, וכשהם עושים אותם יש מי שיעצור את המעשה בעודו באיבו.
זאת בניגוד למרחבים השוממים של השיכונים המודרנסטיים הנטושים לאורך היום והגדולים מדי להשגחה מחד, ובניגוד לאזורי העסקים או התעשייה שננטשים מדי לילה, מאידך.

משם עוברת ג'ייקובס לנושאים נוספים הקשורים לשימוש במדרכה ולמעשה לחיי הרחוב:
הפרק השני עוסק בסוג המגע בין אנשים ברחוב והקהילתיות המסוימת שהוא יוצר, והאפשרויות – גם הפוליטיות והמינהליות – שהקהילה הזו יוצרת עבור התושבים. ג'ייקובס מסמנת את הרחוב והפעילויות השכונתיות המגוונות שלאורכו כמקום, אולי היחיד, בו נוצרים סוג היחסים שמקנים לקהילה שכונתית את החוסן והגיבוש שיוצרים סביבה יציבה ובריאה מבחינה חברתית שחיונית, בעיקר, אבל לא רק, עבור אוכלוסיות חלשות יותר ואמידות פחות.

הפרק השלישי עוסק בהשתלבות של ילדים – למעשה הכוונה לבני נוער – בחיי הרחוב והמדרכה – ובעיקר בהקשר של פשיעת כנופיות. גם כאן טוענת ג'ייקובס – ומביאה דוגמאות רבות – שפשיעת נוער מתרחשת בעיקר בפארקים ריקים מאדם ולא ברחובות פעילים – בניגוד לתפיסות התכנון המוכרות.
בקריאת פרק זה הייתה לי תחושה שהנושא הזה נוגע בעיקר לעיר כמו ניו-יורק על הפשיעה הקיצונית ועל כנופיות הרחוב שלה. ואז נזכרתי שגם בפרברי יבנה המוריקים, על פסי הירק המטופחים והרחובות השוממים שלהם, בני נוער נורמטיביים לגמרי עוסקים בשבירת ספסלים ובניתוץ פנסי רחוב באופן כה אינטנסיבי עד שהעירייה פרסמה, על שלט גדול, בקשה לאזרחים לדווח למוקד העירוני בנושא.

לאחר שביססה ג'ייקובס בפרקים הראשונים, העוסקים ברחוב ובמדרכה, את התיזה שלה בעד רבגוניות עירונית ככלי ליצירת מקומות טובים יותר לאנשים ולקהילות ממשיכה ג'ייקובס ומתעמקת בנושא אחר נושא כדי להראות איך יש לטפל באלמנטים העירוניים השונים בכדי להשיג את הרבגוניות והפעילות העירונית:
-מה יש לעשות עם השטחים הפתוחים העירוניים – גנים,פארקים וכיכרות,
-למה צריך עירוב של שימושים בעיר ולמה צריך בניינים ישנים לצד החדשים – ולא מסיבות של שימור היסטורי,
-למה צריך בלוקים קצרים,
ועוד כהנה וכהנה.
גם כאן אין היא מביאה טיעונים אסתטיים ורומנטיים אלא נימוקים של נוחות, שימושיות ורווחה כלכלית המבוססים על תצפיות ועל סטטיסט�
�קות מערים שונות בארה"ב וכוללים אפילו נתונים על שיעור תמותת התינוקות באזור מסוים (עמ' 33), נתון שקשה, לדעתי, למצוא התייחסות אליו בדיונים העוסקים באדריכלות ותכנון עירוני היום.

בחלקו השלישי של הספר, העוסק בכוחות שקיעה והתחדשות יש מספר פרקים שבמיוחד האירו את עיני .
הראשון עוסק בהרס העצמי של הרבגוניות (עמ' 297): ג'ייקובס לא מהססת להודות שלעיתים ההצלחה של הרבגוניות קמה כנגד עצמה.
התהליכים שקורים ברחוב שיינקין בת"א הם דוגמא לכך: ברחוב התפתחה רבגוניות שעשתה אותו למצליח ופופלרי. כל-כך מצליח ופופלרי שהוא הפך אטרקטיבי גם עבור רשתות של חנויות ובעיקר עבור חנויות בגדים. כך נמוגה בהדרגה הרבגוניות מן הרחוב והוא הופך פחות אטרקטיבי. למרבה השמחה, ברחוב שיינקין התהליך הזה עדיין לא הגיע לשיאו אבל בהחלט יתכן שאם הדברים לא יטופלו בזהירות, רחוב שיינקין יאבד לחלוטין את ייחודו שסביבו התגבשה, במידה רבה, ההצלחה הכלכלית והחברתית של כל רובע לב העיר (2).

פרק אחר שהאיר את עיני הוא זה העוסק בניתוח של התהליכים הכספיים (ודוק, לא הכלכליים) שמכוונים את הפיתוח העירוני לכיוונים של הרס ובנייה מחדש ולא לכיוונים של שיקום הדרגתי (עמ' 354). ג'ייקובס טוענת שהכסף הממשלתי, ובעקבותיו גם הכסף הפרטי, זורמים לפעילות של 'הצפה' כספית הגורמת לפעולות תכנוניות נרחבות ודרסטיות, ואילו לאלה שרוצים להשקיע בשיפורים הדרגתיים נחסמת הגישה לכסף.
כך מתפתח סוג אחד של פתרונות עירוניים על חשבון סוג אחר, וכל זאת לא על פי בחינה כלכלית (אובייקטיבית לכאורה) של כדאיות ההשקעה והתשואה שהיא תניב, אלא על פי תפיסות של התכנון הראוי, ובעיקר כאלה שהממשלה ומתכנניה חפצים ביקרן.
בהקשר הישראלי עולות על הדעת שלל ההקלות והטבות המס שנועדו 'לדחוף' פרוייקטים של פינוי-בינוי, וממחישים איך הממשלה מעודדת כסף גדול ש'יציף' שכונה שלמה בתהליך שינווט ע"י קבלנים, מתכננים ומנהלים מבחוץ, על חשבון טפטוף של כסף שיכוון לפרוייקטים מקומיים של שיפוץ ועיבוי שינוהלו ע"י התושבים.
ג'ייקובס גם מספרת על שכונות שהן בבחינת 'נקודות שחורות' שלדרים בהן לא מלווים הבנקים האמרקאים כסף: מעניין היכן מצויות הנקודות השחורות במפות של הבנקים בישראל…

הפרק העוסק באזורי גבול ריקניים (עמ' 315 ואילך) הבהיר לי מדוע אזור רחוב הירקון בת"א למשל (שלא לדבר על שכונת בת-גלים בחיפה) לא הופך בקלות לאזור פעיל ורבגוני למרות קרבתו לקו החוף: הים – שהוא מקור האטרקטיביות של האזור – הוא למעשה גם 'מכשול מים' (עמ' 320) שהופך את הרחוב לאזור קצה ריקני ולא למרכז פעיל.

בחלק הרביעי של הספר מציעה ג'ייקובס טקטיקות שונות להתמודדות עם בעיות של פיתוח עירוני.
אותי עניין בעיקר הפרק שעוסק באופן שבו הרחבת השימוש ברכב וייעולה רק מגדיל עוד ועוד את השימוש ברכב – ולכן הפקקים לעולם לא מתמעטים – ולהיפך – כיצד שחיקת השימוש במכוניות היא תהליך שמזין את עצמו ומעודד תחבורה ציבורית והליכה ברגל (עמ' 406). למרות ששמעתי על העיקרון בעבר, זוהי הפעם הראשונה שקראתי הסבר שפורט את הנושא לפרטיו ומתאר אותו בצורה תהליכית וברורה ועם שפע של דוגמאות.

פרק נוסף שדיבר אלי מאוד הוא הפרק שמציע הצעות קונקרטיות של ממש ל'הצלת פרוייקטים' (עמ' 465) – להפיכה של שכונות שוממות לרבעים עירוניים פעילים ורבגוניים. כיוון שחלק ניכר מהישוב העירוני בארץ נופל בקלות בקטוגוריה של פרוייקטים הראויים ל'הצלה' מצאתי בעצותיה של ג'יין ג'ייקובס עניין רב.

את רוב הקריאה בספר ליוותה תחושה של הארת עיניים. שאלות רבות של תכנון עירוני שהטרידו והעסיקו אותו קיבלו לפתע פרשנות והסבר. הרבה סוגיות שקולטים 'מן האוויר' – בהגשות, בדיונים או בעיתונות והן אף פעם לא מבוארות ומפורשות די צרכן (לפחות עבורי) קיבלו לפתע הסבר ופרשנות – מן הסתם כי 'האוויר' קלט את הרעיונות האלה מספריה של ג'יין ג'ייקובס.

מספר סוגיות נותרו עבורי בשלב זה ללא מענה – אם כי בהחלט יתכן שג'ייקובס עסקה בהם בספריה האחרים או שאלה שהלכו בעקבותיה פיתחו אותם.
למשל, האם יחס השימושים בעיר הוא כזה שתמיד יהיה ניתן ליצור רבגוניות או שלעולם ישארו בעיר הישראלית הממוצעת – ולא בכרך עצום כמו מנהטן – אזורים נרחבים של מגורים שלא יכולים לתמוך בקיום של מסחר או תעסוקה סביבם כדי ליצור רבגוניות עירונית.
נדמיין למשל את הרצליה: מה יקרה אם נמהל את אזור המשרדים והמסעדות של הרצליה פיתוח ואת הקניונים השונים לתוך המגורים של העיר (לאחר שאלה יעברו 'דחיסה' מסוימת) – האם נקבל עיר שכולה רבגונית או שניוותר עם מרכז גדול ושוקק חיים אך גם עם פרברי מגורים שקטים? ואם כן, האם זה רע?

האם כל הרבעים המודרנסטיים החדגוניים בהכרח נועדו לעבור תהליכים של התדרדרות או לחלופין הסתגרות מאחורי גדרות כפי שמציינת ג'ייקובס?
איך ניתן בהקשר הזה להבין שכונה כמו רמת-אביב, שבמובנים רבים היא שכונת מגורים מודרניסטית חדגונית עם עירוב שימושים נוקשה, אך היא בכל זאת הפכה לשכונה חזקה ומצליחה?
אך אולי למעשה שכונת רמת-אביב אינה כה חדגונית, משום שהאוניברסיטה והמבנים הציבוריים שלידה, למרות שהם לא יוצרים אינטראקציה אדריכלית וחללית עם השכונה, הופכים אותה למעשה לרבגונית מבחינת השימושים ולכן היא הפכה אטרקטיבית יותר משכונות דומות בדרומה של העיר, למרות שאין בה ולו רחוב מסחרי עירוני אחד?

נשאלת גם השאלה איך מתמודדים עם עירוב שימושים ברמת ה
מיקרו. איך מווסתים את הקונפליקטים שמתקיימים בעיקר בין מגורים לבין השימושים האחרים. יש כאן אתגר לא פשוט לאדריכלים וליזמים, שמסביר אולי את הבחירה של המודרניזם בהפרדת היעודים:
מול העומס של העיר הגדולה שהתהוותה במאה ה-19 בחרו המודרניסטים – נאמנים להעדפותיהם האסתטיות – בפיתרון הרדוקטיבי ביותר. ולכן במקום לנסות לפתור את הריבוי ולהתמודד עם הבעיות של המגוון, שאכן נעשו מסובכות הרבה יותר מאשר בעבר, העדיפו האדריכלים והמתכננים להפריד בין השימושים ולחסוך לעצמם את כאב-הראש. זה קצת כמו הגישה המודרניסטית לתכנון מבנים: 'פותרים' קומה טיפוסית ופרט קיר מסך פעם אחת בצורה 'מושלמת' ומשכפלים אותם כל כמה שרק ניתן.

שני דברים חסרו לי בספר, למרות שג'ייקובס והעורכים השמיטו אותם במודע. הראשון הן תמונות של האתרים אותם מתארת ג'ייקובס. אמנם היא מבקשת מאיתנו לחשוב על הערים שאנו מכירים (עמ' 19), אך התיאור הכל-כך פרטני של ניו-יורק ושל ערים אמריקאיות אחרות אינו נקשר למציאות מוכרת אצל הקורא הישראלי, שאולי מימיו לא ביקר בארה"ב, ללא איזשהן תמונות שיתנו מושג על אופיים וחזותם של המקומות המתוארים, כפי שהוא היה וודאי עבור הקורא האמריקאי בעל ההשכלה התכנונית.

תמונה מהשכונה בה כתבה ג'ייקובס את ספרה ה- WEST VILLAGE בניו-יורק. מתוך האתר WWW.Cyburbia.org

אני מודה שחסרה לי גם אחרית דבר שתמקם את הספר בהקשרו ההיסטורי – סיכומה המפוכח של ג'ייקובס מ-1992 אמנם מופיע בתחילת הספר וקושר את הדברים לימינו, אך במהלך קריאת הספר הסתקרנתי כל הזמן לדעת מה קרה ואיך התפתחו והשתנו הדברים במקומות שמתאר הספר מאז שנכתב בשנות ה-60. למעשה רציתי לדעת אם אכן הצליחה ג'יין ג'ייקובס בניבוי התהליכים העירוניים והאם השיטות שהיא מציעה נוסו והצליחו.

מניפסט אדריכלי שנותן תשובות רבות אך באותה עת גם מעורר סקרנות ושאלות חדשות ודאי עושה את תפקידו נאמנה, ואכן, אין ספק שהתרגום של הספר 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' מרים תרומה חשובה מאוד למדף ספרי האדריכלות הישראלי.
אני יכול רק להצטער שבקורס ג' (3) לא אילצו אותי לקרוא את הספר הזה…למעשה, לא זכור לי שמישהו הזכיר אותו. אולי עכשיו, כשהוא זמין בעברית, כמעט לבדו בתחום המתודולוגיה של התכנון העירוני, ובאיחור אופנתי של 40 שנה, הסטודנטים – וכל האחרים – יוכלו לקרוא אותו בקלות ולהעזר בו בתכנון סביבה עירונית טובה יותר.

1) עוד על האיכויות הרפואיות קליניות של התכנון המודרניסטי ראה כאן.
2) חשוב לזכור שתהליך השיקום של שינקין ואזור לב העיר בת"א לא היה רק תהליך ספונטני אלא גם תהליך מתוכנן שיזמה העירייה וניוט בין השאר אדריכל אדם מזור.
3) בקורס ג' בטכניון (שנה שלישית) לומדים תכנון עירוני.

על העטיפה: חנא פרח-כפר בירעים: היום השביעי,2007

הספר החדש 'צורות מגורים' בעריכת שלי כהן וטולה עמיר, מרים תרומה חשובה למדף המתרחב והולך של ספרים העוסקים באדריכלות וחברה בישראל.
הספר הוא אוסף של מאמרים, רובם ככולם אקדמיים באופיים, שסוקרים מזוויות שונות את המגורים בישראל – מהשיכונים ועד הוילות דרך הקיבוצים, הכפרים הערביים והשטחים המשותפים.

המאמרים בספר מביאים סקירה מקיפה וממצה של התפתחות המגורים בישראל על שלל ביטוייהם בסביבה, עם דגש על תהליכים שהתרחשו לאחר התקופה 'ההרואית' של השיכון הציבורי ובעקבותיה.
המאמרים מביאים מגוון של נקודות מבט, שחלקן אף סותרות זו את זו, אך בכל זאת שורה על רוב המאמרים בקובץ רוח אחת, נימה של ביקורת מנומקת וזהירה שלא מגיעה לקתרזיס ברור בדמות הצעות חלופיות וחדשניות שמוצגות בהתלהבות או באמונה.

שער ראשון: צורות מגורים וזהות
המאמר של הדס שדר הפותח את הספר מנתח את אדריכלות בנה ביתך, שזוכה עם חלוף השנים להתייחסות אקדמית לה היא ראויה.
שדר בוחנת את אדריכלות בנה ביתך מן הפריזמה התרבותית ומביאה שתי טענות נכוחות.

הראשונה, שהזעם הקדוש של קהילת האדריכלים על פרוייקט בנה ביתך נבע לא רק ממניעים טהורים של חרדה לאסתטיקה המודרניסטית ולערכיה אלא גם מן התחושה של אובדן הכוח המקצועי והיתרון שבהשכלה.
בניגוד לפרוייקט שיקום השכונות, טוענת שדר, בפרוייקט בנה-ביתך כוח אמיתי עבר לידי המשתכנים, ברובם מזרחיים בני ישראל 'השנייה', ולכן גם הכעס של האדריכלים בני ישראל 'הראשונה' על האדריכלות שנוצרה מתוך הכוח החדש הזה היה כה רם ואותנטי.

אך בה בעת, טוענת שדר, המהפכה לא הושלמה, משום שתכניות הוילות הן תכניות מודרניסטיות – מערביות ואין בהן מאפיינים של הבנייה המוסלמית המסורתית ממנה הגיעו, לכאורה, המזרחיים שבנו לעצמם בתים במסגרת פרוייקט בנה-ביתך. הדבר נובע, לפי שדר, מכך שהמזרחיים הפנימו את הקודים התרבותיים המודרניים ומחקו את המסורות שהביאו עימם.

אין ספק שיש אמת רבה בתיאור זה, אך ארשה לעצמי להעיר שתי הערות.
ראשית, הבחירה לעסוק רק בתכנית המבנה כמבטאת של מבני עומק ולהתעלם מהקישוטים שכן בוצעו, שכן נבחרו, על ידי בעלי-הבתים, היא בחירה בעייתית – הלא עיקר קצפם של אדריכלי ישראל הראשונה יצא על המאפיינים הסגנוניים של הוילות, על הקישוטים והעיטורים ולאו דווקא על הארגון התכניתי של הבית.

השנייה היא שאלה שטורדת אותי ועדיין אין לי תשובה מוסמכת עליה והיא נוגעת למסורת הבנייה האמיתיות שהביאו עימם העולים מן מהמדינות הערביות והמוסלמיות מהן עלו.
האנטיתיזה שמציגה שדר לבנייה המודרניסטית היא הבנייה הערבית המסורתית הכפרית כפי שהיא מתוארת בספרו של סגל 'הבנייה בכפרים הערביים בגליל והתפתחותה' (מתוך הביבליוגרפיה, עמ' 42).
אבל האם הבתים שבהם גרו היהודים בארצות האיסלאם היו בתים ערביים כפריים? הרי חלק נכר מן היהודים הגיעו לישראל מערים גדולות ומפותחות שמסורת הבנייה בהן היו קרובות הרבה יותר לבנייה האירופית של מפנה המאה מאשר לבית הכפר הערבי (1). יתרה מזאת, סגנון החיים של היהודי העירוני שלא עסק בחקלאות ושהייתה לו רק אישה אחת היה ודאי שונה מסגנון החיים של החקלאי הכפרי המוסלמי (2). האם לא יתכן שהיהודים המזרחיים אימצו חיים של אזורי יום ולילה ושל חלוקת חדרים פונקצינלית כבר בבגדד ואלכסנדריה ולא בדירות השיכון של שדרות ומגדל-העמק?
נדמה שנדרש מחקר נוסף בנוגע לתרבויות הדיור של העולים מן המזרח, כמו גם סקירה של תרבויות הדיור העירוניות, ולא הכפריות, בארצות ערב, בכדי לראות את התמונה המלאה.

גם איריס לוין עוסקת במאמרה בנושא בנה-ביתך ומתארת את שכונת בנה-ביתך בכפר הערבי פרדיס, השכונה הרשמית הראשונה מסוג זה במגזר הערבי, כמצרף של ערכים מודרנסטיים – ערכים מערביים ואמריקאיים כפי שהם נספגים מן החברה היהודית – עם ערכים ערביים ומוסלמיים. במאמר אחר שלה תיארה זאת לוין כאדריכלות של 'הדור הזקוף' (3).
המידע התכנוני המפורט והראיונות עם שניים מתושבי השכונה המובאים במאמר הם מרתקים. לעומת זאת הייתי שמח לניתוח מפורט יותר של המאפיינים הסגנוניים של הבינוי בשכונה ומשמעותם.
גם בנוגע לניתוח החברתי מסקרן לדעת אם ישנם גם ניתוחים סטטיסטיים כוללניים יותר של העמדות של תושבי השכונה.
חסרה לי (שוב) השוואה עם בנייה ערבית מחוץ לישראל. אני מניח שבאבו-דאבי או בביירות יש שכונות מודרניות של וילות פרבריות שתוכננו על-ידי ערבים ועבור ערבים. מעניין, אם כן, לדעת מהן נקודות הדימיון והשוני בין שכונת בנה-ביתך בפרדיס לשכונת וילות בריאד.

המאמר החותם את השער הראשון עוסק בקריה החסידית בחצור הגלילית ובכך משלים את גלריית שלושת 'האחרים' של החברה הישראלית: המזרחיים, הערבים והחרדים.
המאמר של אורין שחר, אלונה ניצן-שיפטן ורחל זבה מתאר בפרוטרוט את תהליך התכנון של השכונה שתכנן דוד רזניק בחצור הגלילית בסוף שנות ה- 70 עבור חסידי גור.
המאמר כתוב בנימה אוהדת מאוד, הן לאדריכלות ולעקרונות שהנחו אותה והן לחסידות גור ולבחירתה להתיישב בגליל. על רקע הרטוריקה הביקורתית שמאפיינת את רוב המאמרים בספר בולטת ההתפעמות מהמפגש בין החומר והרוח שיוצרת לכאורה האדריכלות של רזניק, אדריכלות שמקרבת את החסידים אל האדמה ואל המדינה במין טרנספורמציה ציונית של השטעטל.
אולי בשל כך מוצנע הניתוח בדיעבד על תיפקודה של השכונה – אין כלל תמונות שיעידו על מצבה של השכונה היום וקשה להבין אם וכיצד התממשה הכוונה לאפשר לדירות להתרחב ואיך, למשל, התפתחו הגינות. לא ברור גם מדוע וביוזמת מי ננטשה תכניתו של רזניק (הלא ניתן היה להמשיך בה גם אם השתנו המתכננים) והאם וכיצד השתלבה הקרייה ותרמה לעיר חצור הגלילית.

באשר לשרטון עליו עלו יחסיו של רזניק עם החסידים בעקבות נכונותו לתכנן את האוניברסיטה המורמונית בירושלים, תחושתי האישית היא שאין זה מפתיע שאדריכל שהיה רגיש מספיק כדי ליצור ביחד עם החסידים יצירה אדריכלית משמעותית יהיה, בסופו של דבר, ליברלי ופתוח מדי לטעמם.

שער שני: מגורים כמוצר צריכה
מאמרה של ורה טרייטל ' האושר מחכה בגינה', הפותח את השער השני של הספר, מספר את סיפורה של שכונת הקוטג'ים 'נאות-שקמה' בראשון-לציון כדוגמא למגמות הפרבור בתכנון המרחב הישראלי.
המאמר עורם קביעות מוכרות רבות בכדי לנסח מניפסט בגנות הפרבר הישראלי ותופעת הפרבור בכלל, כאשר העוולות האסתטיות והתכנוניות של הפרבר מיוחסות כולן למגמות צרכניות וקפיטלסטיות ולרצון להתהדר בסמלי סטטוס.
אך המאמר לא מצליח להאיר באור חדש את התופעות שהוא מתאר: לא ברור למשל מדוע המרפסת בחדר השינה של ההורים נחשבת לסמל-סטטוס – האם זה בגלל שזה הופך את החדר דומה לסוויטה בבית-מלון? האם זה בגלל הציווי המודרניסטי ליצירת מרפסות בקומה העליונה? או שמא מקורו בדחף הציוני לצפות במרחב בכדי לשלוט בו? הרי כמעט כל דבר יכול להפוך לסמל סטטוס והשאלה מהם המנגנונים שהופכים מוצר או התנהגות מסוימת לכזה.

באותה מידה לא ברור אם תושבי השכונה שותפים לביקורת של הכותבת על אורח חייהם. האם הנשים אכן חשות שהמעבר לפרבר פגע במעמדן, האם העדנה שזוכה לה תרבות הצריכה בקניונים היא דבר רע בהכרח? אני אמנם חש בצידקתן של טענות אלה אבל במאמר לא מובאים להם כל תימוכין.
חסרה גם ראייה היסטורית ובינלאומית של תופעת הפרבור: מה עלה בגורלם של פרברים שהוקמו בישראל לפני 50 שנה כמו אפקה או צהלה? איך הם הזדקנו (טוב תודה, והלוואי שהייתה לי שם וילה)? מה אפשר לומר על אורבניות בנוסח לונדון – 'עיר-עולם' שחלקים ניכרים ממנה הם בעלי אופי פרברי?

המאמר של ארזה צ'רצ'מן שעוסק בבניינים גבוהים הוא מאמר בסגנון אחר.
הוא אינו בא להילחם את מלחמתה של השקפת עולם מסוימת אלא מציג סיכום ותקציר של המידע הקיים בנוגע לחוויות המשתמשים בבניינים גבוהים בעולם ובישראל.
למרות שהמאמר אינו מחדש רבות הוא רלוונטי מאוד להתפתחיות העכשוויות בשדה המגורים הישראלי. היתרון במאמר שהוא אינו מציע פתרון חד-משמעי אלא מפרט את היתרונות, החסרונות והמגבלות של הבנייה לגובה עבור בני אדם ונותן למתכננים העירוניים סט ראשוני של כלים החיוניים כדי להחליט היכן ועבור מי לתכנן מבנים רבי-קומות. לאדריכלים מעניק המידע כיוונים למחשבה לגבי הדרישות האמיתיות של דיירים שונים במגדל – ולא, לא מדובר על לובי דו-קומתי.

אחד המאמרים המעניינים בקובץ הוא מאמרן של שלי כהן וטולה אמיר על הממ"ד.
מפתיע שהממ"ד, שהוא היום אלמנט כל-כך מרכזי וכל-כך מגביל בתכנונו של כל מבנה בישראל לא זכה (כמעט) לשום תשומת לב-מחקרית קודם. המאמר סוקר בפרוטרוט את השינויים במדיניות הגנת העורף במדינת ישראל מאז היווסדה ואת השיקולים והגורמים שכיוונו אותה. המאמר מתאר את המגמה המתמשכת ממיגון קולקטיבי למיגון יותר ויותר פרטי – ממיגון עבור השכונה למיגון עבור הבניין ומשם לקומה ולדירה הפרטית.
באופן מוזר האיומים המשתנים- קרי איום הטילים שלו זמן התרעה קצר במיוחד- מתאימים כמו כפפה ליד למגמות המשתנות בחברה הישראלית – כלומר למגמת ההפרטה הגורפת של פונקציות ציבוריות.
המאמר מסמן לא רק את הפרטת המיגון אלא גם את 'הפרטת החרדה הקולקטיבית' (עמ' 137) – את האופן שבו איום המלחמה נוכח בכל רגע פרטי בבית – אך בה-בעת הוא מודר מן המרחב הציבורי.
כמו איום הטרור, איום הטילים במלחמת לבנון האחרונה ואיום הקסאם באזור שדרות, הפגיעה בעורף הופכת למין עניין פרטי של הקורבנות או של תושבי האזור הנפגע ונחווית פחות כמצוקה לאומית, שמחייבת, במקרה של המלחמה בצפון למשל, הכרזה רשמית על מצב חירום (4).

מאמרו של דני רבינוביץ הוא ניתוח חוקי ואנתרופולוגי של הבית המשותף ושל ההסדרים הנדרשים לאחזקת החלקים המשותפים שלו.
רבינוביץ' קושר את הניהול של הבית המשותף לתיאוריה הקרויה CPRM – Common Pool Resource Management. תיאוריה שהציגה אלינור אוסטרום העוסקת 'בניהול של משאבים משותפים בידי קהילה מוגדרת' (עמ' 155).

רבינוביץ' מציג את התיאוריה הזו שניתחה בעיקר ניהול של משאבי דיג או מים בידי קהילות חקלאיות ומחיל אותה על הבית המשותף הישראלי (עמ' 156).
דרך היישום של תיאוריה זו מגיע רבינוביץ' למסקנה המעניינית שדווקא מגדלי המגורים היוקרתיים הם המקרה שבו עקרונות ה- CPRM יכולים לעבוד באופן שיבטיח אחזקה מוצלחת של המבנה לאורך זמן. זאת משום שרק במגדל היוקרתי יש ערך כלכלי וסמלי לרמת האחזקה של המבנה. כלומר, אם אני מבין נכון את האנלוגיה, כמו שלחקלאים המנהלים ביחד מאגר מים משותף יש אינטרס שמאגר המים ימשיך לפעול ולשרת אותם בצורה תקינה, כך לדיירים במגדלי היוקרה יש אינטרס לשמור את המבנה בו הם גרים ברמה גבוהה של אחזקה ולכן הם מתארגנים בצורות שונות כדי לתחזק את הבניין.
זאת לעומת בניין המגורים הרגיל שם לרמת התחזוקה של השטחים המשותפים אין ערך בעיני הדיירים ולכן הקהילה לא מתארגנת כדי לתחזקם במשותף בצורה משביעת רצון.
מכאן ניתן להסיק שרק שטחים משותפים שיתפסו כבעלי ערך שימושי או סמלי יזכו לרמת תחזוקה ראויה, והדבר יכול להנחות אדריכלים שמתכננים מבני מגורים או מבנים בכלל.

שער שלישי: צורות מגורים במבחן הזמן והדיירים
מאמרו של חנא פרח מכפר בירעים שונה משאר המאמרים בקובץ ואולי משום כך הוא הנוגע ביותר ללב. במקום לתאר את שלל אסטרטגיות התכנון הסבוכות שמפעילה המדינה על אזרחיה הערבים באמצעות מאמרים מלומדים ומראי מקומות בספרות מתאר פרח את מראי המקום האישיים שלו – הבתים שגר בהם מילדותו בכפר בירעים, באלג'יש, באלנאסרה, בחיפה…
פרח שב ומבקר בבתים בהם התגורר ובזכרונותיו מהם ובדרך זו בעצם חושף מבפנים חוויות מגורים של אזרח ערבי בישראל, ומציג לי כיהודי-ישראלי מין יקום מקביל של אתרים ומקומות – יקום שקראתי עליו אבל לא הזדמן לי לקרוא אותו מבפנים. גם התחריטים של חנא פרח המוצגים יחד עם הטקסט שכתב תורמים לתחושה הבלתי-אמצעית של חוויות המגורים והמעברים.

פרט מתוך תצריב של חנא פרח

המאמר של חיים יעקובי 'מכונת המגורים המזרחית' מציע תיזה מעניינית לפיה השינויים שעשו בשיכונים המודרנסטיים דייריהם המזרחיים הם שינויים בעלי-ערך, אלטרנטיבה מקומית וגרסא למודרניזם שבאה מלמטה, חשובה בדיוק כמו תורות הדיור והשיכון המיובאות ששימשו את האדריכלים והמתכננים ליצירת השיכונים בישראל.
יעקובי מנתח את ההיסטוריה של השיכון בישראל עוד משנות השלושים של המאה הקודמת תוך התמקדות בתכניות שנעשו לעיר לוד, תכניות בניין עיר שחושפות את יחס המתכננים הן לתכנון העירוני הערבי של העיר והן למתיישביה היהודים המזרחיים שזה מקרוב באו.
לאחר מכן הוא מציג את הרעיון שהשינויים שעשו הדיירים המזרחיים בשיכונים הם 'תוצרי נגד שהפכו את השיכון…למכונת המגורים המזרחית' (עמ' 188). אך למרבה הצער יעקובי אינו מפרט ומדגים את השינויים האלה ואת אופיים.
למרות שתי התמונות המצורפות למאמר לא ברור מה הם השינויים האלה שעשו הדיירים המזרחיים בשיכון: האם הם חוזרים על עצמם בכל השיכונים או שהם שינויים מקומיים המשתנים משיכון לשיכון ומדייר לדייר? מה מזרחי בשינויים האדריכליים האלה? האם יהודים אשכנזים או ערבים שגרים בשיכון עשו בדירותיהם שינויים שונים או שמדובר בתגובה אנושית 'אוניברסלית' לכשלונות התכנוניים של המודרניזם ושל מפעלי השיכון ההמוני? האם מדובר בשינויים במבנה עצמו או רק באופן השימוש בו? האם אלה שינויים פונקציונליים בלבד או שיש גם שינוים סמליים החותרים כנגד האסתטיקה של השיכון המודרני?
השאלות הרבות שמעלה המאמר מעידות על עוצמתו של רעיון 'מכונת המגורים המזרחית' אך גם על המחקר הרב שעוד נדרש כדי להבהיר את משמעותה.

מאמרה של נעמה מישר עוסק גם הוא בשבר של חלום הדיור הציבורי – חלום שמאמרים אחרים בקובץ זה נראים כמתגעגעים אליו.
באמצעות מקרה מבחן פרטי – הגינה שעשתה לעצמה האלמנה קלמנטין בחצר של דירת השיכון בו היא מתגוררת בתל-כביר שבדרום תל-אביב – סוקרת מישר את הנושא הכאוב והחשוב של השטחים הציבוריים בשיכונים שנבנו בישראל בשנות ה- 50 וה-60.
מישר טוענת שבעוד שדירת המגורים היא 'רכיב המתפקד היטב…. במרכיבים שמעבר למפתן הדלת…מתרכזים כשלים תפקודיים חמורים' (עמ' 195).
מישר טוענת שהרשויות, הן בתכנון הראשוני, הן בהגדרת המעמד החוקי של השטחים השונים בפרוייקט והן במעורבותן (או אי-מעורבותן) בתחזוקה המתמשכת בשכונה אחראיות למצב העגום של השטחים הפתוחים בשכונה. לצד הניתוח הכללי יותר של ההיסטוריה של שכונת תל-כביר מציגה מישר את היוזמה הפרטית של גברת קלמנטין שתחמה חלק מן החצר הציבורית המשותפת שליד דירתה והפכה אותה לגינה פורחת שהיא מטפחת בעצמה. מישר רואה בכך מפתח לשיקום הסביבתי של השכונה וקוראת לרשויות, בין השאר, לפעול לחלוקת החצרות הנרחבות והמוזנחות למתחמים פרטיים יותר באופן שיאפשר טיפוח ותחזוקה בידי הדיירים עצמם. קריאה הפוכה, למעשה, לזו שמבטאות עמיר וכהן במאמרן שקורא לחזרה, או למצער מתגעגע, לתפיסה קולקטיבית של ההגנה האזרחית.
יש מי שיאמר שמעשיה של הגברת קלמנטין מעידים לא על אוזלת היד של הרשויות אלא דווקא על זו של שכניה שלא עושים כמוה כדי לטפח את סביבתם. אך אין ספק שהגינה הפרטית של הגברת קלמנטין מציגה שיטה אפשרית להתמודדות עם בעיות הטיפוח של השטחים המשותפים בשיכונים שבהם אין לדיירים די כסף, ארגון וזמן כדי לטפח גינות משותפות.
בשנות ה-80 התקיים באנגליה, אם אני זוכר נכון, דיון דומה על הפרטת האחזקה של שטחי הגינון המשותפים העצומים בפרוייקטים של הדיור הציבורי. מעניין אם יוזמות כאלה יושמו שם ואם הן עלו יפה.

יהוטל שפירא מנסה במאמרה המעניין לתאר ולהגדיר את שלל הסתירות ו'הצירופים הצורמים' שמתגלמים בשכונת עין-כרם כפי שהיא היום.
שפירא מתארת את הסתירה בין הזרות לביתיות – שגלומה במגורים של יהודים ישראלים בבתים שהיו של ערבים פלסטינים.
את הצרימה בין ההתפתחות של המרקם הבנוי הפלסטיני לבין התכנון המוסדי המוכתב מלמעלה המקובל בישראל.
ואת המתח בין המודעות למורשת הפלסטינית לבין הדחקתה.
ההמשגה של הקונפליקטים הלא-פתורים המתחוללים והמשתוללים בשכונת עין-כרם יוצרת כלים מעמיקים וחזקים שיכולים לשמש גם בניתוחים כוללניים יותר של הסביבה הישראלית.

שער רביעי: צורות מגורים כביטוי לתפיסות חברתיות
מאמרו של אלי עמיר 'חדר,בית' עוסק באידיאולוגיה ובתכנון של דירת המגורים בקיבוץ והיה עבורי מעניין במיוחד משום שעד כה לא נתקלתי במאמרים רבים שעסקו בתכנון בקיבוץ (5) .
מרתק לראות את טיפוסי הדירות השונים בקיבוץ ואת האבולוציה שלהם המוצגת במבחר של תכניות, וגם מרתק להבין את האופן שבו התכנון בקיבוצים – לפי עמיר – התכחש עד שלב מאוחר מאוד למעבר מחברה קולקטיבית לחברה אינדבידוליסטית משפחתית והעדיף להטליא את תכניות הדירה המקובלות במקום לחשוב מחדש על דירת הקיבוץ כדירה משפחתית – ובכך בעצם להודות בכשלונו של החזון השיתופי.
בסיכום המאמר אומר עמיר, בתארו את השינויים שמביאה עימה הפרטת הדיור בקיבוץ, 'האחידות שייחדה את הבנייה בקיבוצים בעבר – לטוב ולרע – נעלמת במהירות…לפי שעה עוד לא חלו שינויים רדיקליים בשימושי הקרקע האופייניים לקיבוץ הקלאסי…על סמך העבר הקרוב יש לצפות לשינויים גם בתחום זה.' (עמ' 253). כיוון שלדעתי בקיבוץ נוצרו סביבות מגורים מהנעימות ביותר שיצרו היהודים בישראל אני מקווה שהקיבוצים יצלחו את הטרנספורמציה הזו מבלי לפגוע פגיעה אנושה באיכויות הסביבתיות שנוצרו בזכות השיתוף והניהול המרכזי בקיבוץ.

מאמרה של טולה עמיר 'הזמן שקפא בבית המגורים' מנסה לנתח ניתוח תרבותי את הסגנון הטוסקני שהפך למאפיין ולמשאת-נפש של בוני הבתים הפרטיים בישראל בשנים האחרונות.
עמיר מסבירה ומנתחת את הסגנון הטוסקני ואת התמורות הסגנוניות שחלו באדריכלות הישראלית- אם כי היא מתעלמת מהסגנון הישראלי 'הכפרי' של בתי הקיבוצים והמושבים, שאף פעם לא היו ממש מודרניסטיים מחד, אך מאידך היו הבסיס ממנו התפתחה הוילה הישראלית.
מן הניתוח הכללי פונה עמיר לנתח את ביתם של דני ואלן גור שתכננה בקיסריה האדריכלית אורלי שרם, כפי שהוא מוצג בספרה של ארנה טמיר – שסטוביץ 'בתים בסגנון אישי', כמקרה מבחן וכדוגמה לסגנון הטוסקני.
הבית מנותח בצורה מאוד פרטנית אך למרבה הצער את המאמר לא מלווה אף תצלום או תכנית של הבית – מה שמקשה מאוד על הבנת הטקסט. יש לקוות שבהדפסות הבאות יכלול המאמר סט שלם של תכניות וחתכים (אני מניח שניתן לצלם את היתר הבנייה בארכיון הועדה המקומית) ותצלומים של הבית.

בתיאור המבנה מנסה עמיר לחשוף את ההבדלים בינו לבין התכנון המודרנסטי שהיה לכאורה הנורמה בישראל עד שנות ה-80 וה-90, אלא שלא תמיד ההשוואה הזו קולעת.
עמיר מציינת שבבית גור ארבע החזיתות 'מתוכננות ללא הבדל לכיוון שאליו הן פונות…להבדיל מהרעיון המודרניסטי..' (עמ' 266) אלא שהמודרניסטים עצמם, בין אם לה-קורבוזייה בוילה סבוי (Villa Savoye) או מיס ון-דה-רוהה בבית פרנסוורת (Farnsworth house) לא תמיד הקפידו על הכלל הזה.
גם העיסוק בוגבה קומת המגורים הוא מעט מוזר. אמנם בבנייה הקבלנית גובה הדירות אכן התדרדר בהדרגה ל-2.65 מטר, אבל ניתן להניח בוילות שנבנו מאז קום המדינה בהרצליה פיתוח, אפקה או קיסריה לא כל-כך הקפידו על הגובה הזה.
ככלל יש במאמר ניסיון להשוות בין הוילה המפוארת של משפחת גור בקיסריה לדירות מגורים רגילות (כמו בעמוד 268) – אבל לא בטוח שזוהי דווקא ההשוואה הנכונה.
את הוילה הזו בקיסריה יש להשוות לוילות שנבנו בישראל לאלפיון העליון בשנות החמישים והשישים ולא לדירות סוכנות או דירות קבלן סטנדרטיות.
גם בשנות ה-50 חיו בישראל עשירים מופלגים ואני לא אופתע לגלות שגם אז הייתה להם מבשלת ולכן גם להם היה, כבר אז, מטבח עבודה לצד המטבח הייצוגי.

בתיאורה את הבית מאירה עמיר את האלמנטים המסורתיים שמאפיינים את תכנונו אך בבחינת התכנית, שמצאתי בספר המקורי של טמיר-שסטוביץ, הבנתי את מה שכנראה הייתי צריך להבין גם מהטקסט (עמ' 262): הבית כולו מאורגן בגריד אלכסוני – כלומר הכניסה היא בפינה וחללי הבית מתפתחים בזוית של 45 מעלות לציר הסימטריה. זוהי אסטרגיית תכנון פוסט-מודרנית שאין לה קשר לתכנון מסורתי של וילה טוסקנית. ראוי היה לדעתי להשתמש בעובדה זו כדי להמחיש את הטענה שהסגנון הטוסקני לא מהווה חזרה אמיתית לאיזשהו עבר קונקרטי, אם גם לא מקומי, אלא מהווה שילוב בין מאפיינים המושאלים מן ההווה לכאלה המושאלים מן העבר. לכן אין זה מדויק לגמרי לראות את הסגנון ככזה ה'מבטא…[את] שלילת הזמן' (עמ' 272).
הסיכום של עמיר שמכיר בלגיטימיות של הסגנון הטוסקני משכנע, אך אצלי, כמו אצל כל מודרניסט, עדיין מפעמת השאיפה לראות סינתיזה יותר מודרנית ויותר מקומית של הסגנון הטוסקני.

המאמר החותם את הספר הוא מאמרה של רחל קלוש – אחת האמהות המייסדות של הביקורת החברתית של אדריכלות המגורים בישראל.
המאמר סוקר בפרוטרוט את ההיסטורה של שאלת הדיור בכלל, ובישראל בפרט וכולל את התיזה המעניינת שהבנייה של השיכון על-ידי המדינה נועדה לא רק לסמן את הגבולות כלפי חוץ (ובעצם כלפי פנים) אלא גם לגבש ולסמן את אלה שגרים בבתים ובשכונות כלאום קוהרנטי אחד, שיש לו מאפייינים משותפים, לפחות בדיור.

את המאמרת מסיימת קלוש בקריאה לשמאל הפוליטי לאחד את ערכי השיוויון של המודרניזם עם המודעות לשוני שהביא הפוסט-מודרניזם כדי ליצור בשורה חברתית חדשה. המאמר מסתיים במשפט הבא:"האופן שבו משתלב השיח האדריכלי והתכנוני בסדר יום זה אינו ברור עדיין, ועל אדריכלים ומתכננים להגדיר את תרומתם ולקבוע לעצמם מטרות ויעדים שיהפכו אותם בני-שיח בדיון זה" (עמ' 295).

בצורה מסויימת, המאמר כולו ובעיקר המשפט המסיים אותו הם טיפוסיים כמעט לכל המאמרים בספר: סקירה מקיפה של הרקע המקומי והעולמי לסוגיות הנדונות, בדגש על המעבר שהתרחש בשוק הדיור הישראלי מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק (נושא זה זוכה להרבה יותר תשומת לב מנושא הכיבוש למשל). לאחריו ביקורת שקולה, אולי אפילו זהירה, הן על המודלים של הדיור שהציעה המדינה והן על אלה שהציע השוק החופשי ובסיום המאמר קריאה לשינוי. אלא שלאלטרנטיבה שמציע כל מאמר בתחומו מוקדש בדרך-כלל חלק קטן מן מן הכתוב ואין בו פירוט רב. ברור ודאי שלמאמרים אקדמיים נכונה ויפה הזהירות וההישענות על תקדימים ואין זו הוגן לצפות למניפסטים חוצבי להבות.
אך לדעתי הקובץ היה יוצא נשכר ממעט פחות רקע היסטורי ומעט יותר סימון והגדרה ברורה, זהירה ככל שתהיה, של האלטרנטיבות המוצעות ובחינה של גילויים שלהם בשטח, בעבר וגם בהווה.
אלא שבתקופה של חוסר-ודאות וחוסר ביטחון, כשלא ברור כיצד משתלב השיח האדריכלי בחזון הלא ברור ממילא של השמאל, לא ניתן, כנראה, להציע אלטרנטיבות מובהקות.

1 ראה בהקשר זה את הפסקה בעמוד 195 שמתארת את הדירה בסגנון אירופי בה גדלה קלמנטין בקאהיר.
2 ראה גם ציטוט מפטקי אצל עמיר (עמ' 259).
3 טובי פנסטר וחיים יעקובי (עורכים) (2006) עיר ישראלי או עיר בישראל? עמ' 283 ואילך הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, ירושלים.
4 עדיין צריך להיכתב המאמר שיעסוק במרחבים המוגנים במבני ציבור בכלל ובמבני חינוך בפרט, שם כמעט כל החדרים שאינם כיתות הם הם מרחבים מוגנים.
5 מה שכנראה מעיד יותר על תחומי העניין שלי מאשר על החומר הקיים על מדפי הספריות.

לאתר ההוצאה לאור

לביקורת על הספר של אסתר זנדברג ב'הארץ'

באתר מכונת-קריאה של הוצאת בבל התפרסם בימים אלה הראיון שערכתי בשנת 2002 עם האדריכל טומי לייטרסדורף. הריאיון, שנערך ביוזמתו של אייל וייצמן, עסק בעיקר בתכנון של שתי התנחלויות עירוניות – מעלה-אדומים ועמנואל, שללייטרסדורף היה תפקיד מכריע בעיצוב דמותן. המאמר התפרסם בעבר בספר 'Civilian Occupation' (עורכים: אייל וייצמן ורפי סגל) שיצא לאור באנגלית ובצרפתית, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא מתפרסם בעברית.

ספרו הקודם של שרון רוטברד 'עיר לבנה,עיר שחורה' סימן את סופו של הגל הראשון בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית.

בספר מגדיר רוטברד ותוחם את התיעוד ההיסטורי של האדיכלות הישראלית עד 1948 – מספרו של פרופ' מיכאל לוין 'עיר לבנה', דרך הכתיבה אסתר זנדברג ושל ניצה סמוק ועד להכרזה על תל-אביב כעל עיר מורשת בינלאומית ע"י אונסקו.
רוטברד מסכם את הפרק הראשון הזה בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות היהודית בישראל – ויוצא נגדו כדי לקעקע אותו כליל.
עם מעט מאוד סלחנות עושה הספר מאמצים ניכרים לפרק את המיתוס שנבנה סביב 'הבאוהאוס' הישראלי והעיר הלבנה – ובכך בעצם פותח את הפתח לגל השני בתיעודה של האדריכלות הישראלית (1).

הגל השני שאנו נמצאים בעיצומו מתאר תקופה שונה ועושה זאת בשיטה אחרת.
אותו גל שני נשען בראש ובראשונה על ספרו המונומנטלי של צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי' שסוקר את האדריכלות הישראלית מקום המדינה ועד מלחמת יום-כיפור.
בניגוד לספרי הגל הראשון שנמנעו מלעסוק בשאלות של פוליטיקה ומדיניות תכנון, ב'פרויקט הישראלי' נעשה מאמץ מכוון להרחיב את יריעת האדריכלות עד כמה שניתן ולהשתמש באדריכלות כראי לתהליכים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים: פרוטוקולים של ישיבות הממשלה מקבלים בו מקום שווה לתצלומים של מבנים.

לגל ספרי אדריכלות המדינה מצטרף ספרו השני של שרון רוטברד על 'אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית'.

הספר החדש מוצא את רוטברד כועס הרבה פחות.
תורמת לכך וודאי העובדה שהספר על אברהם יסקי הוא ספר מוזמן: דווקא בהקשר זה ניתן למצוא בספר לא מעט אבחנות ביקורתיות מרתקות, שהן תעודות כבוד ליסקי, על רקע נוף האדריכלות הישראלית הטופחת לעצמה תדיר על השכם.
המהלך שרוטברד נוקט בו כדי לכתוב ספר בנימה אוהדת היא להתמקד בקטעים בקריירה של יסקי שאליהם יש לו הערכה אמיתית – התקופה הברוטליסטית של יסקי ו(הרבה פחות מכך) המגדלים.
בכך הוא ממשיך את המהלך שסומן כבר בספר הפרוייקט הישראלי – החזרה לברוטליזם 'האפור' וההתרפקות עליו, לצד הערצה – מהולה בהסתייגות מרומזת – למגדל, כאילוסטרציה לסוגיית הגודל שרם קולהאס זיהה והפך לאופנתית.

אך בכך יש כדי להמעיט מהישגו של רוטברד בספר.
רוטברד ממנף את הקריירה העשירה , שלא לומר מדהימה, של אברהם יסקי, כדי לתקוף באומץ נושאי יסוד של האדריכלות הישראלית:
כיכר מלכי ישראל כסמל לציבוריות הישראלית,

בנייני האוניברסיטה בגבעת-רם כסמל לאפשרות שנזנחה לבנייה חילונית ישראלית בירושלים,
הפרוייקטים של יסקי בבאר שבע ובדרום כמצע לדיון בעיירות הפיתוח כולן שנולדו (בחטא?) מתכנית שרון
ועיסוק נרחב בשאלת המגורים – שאלת המפתח החברתית של האדריכלות המודרנית- באמצעות סקירה של פרוייקטי המגורים שתכנן יסקי משכונות השטיח, דרך ההוסטלים לעולים שנבנו בנצרת ובבאר-שבע וכלה במגדלי המגורים המתוכננים להיבנות בככר המדינה.

כפי שבספרו 'עיר לבנה ,עיר שחורה' הביט רוטברד מבעד למבט המיתי המצועף של ההיסטוריונים של הבאוהאוס, הספר על אברהם יסקי הוא זירה למבט שני, מעט ביקורתי יותר על הנושאים והתקופות בהם עסק הספר 'הפרוייקט הישראלי'.

רוטברד עוסק באותן סוגיות יסוד אך הוא מסונוור פחות מן העוצמה והיכולת הביצועית והאדריכלית, שצבי אפרת נדמה לפעמים כמסוחרר ממנה .
לדוגמה, אצל צבי אפרת בלוק רבע הקילומטר מבנה המגורים שתכנן יסקי לבאר שבע – שמצביע על 'על ענקיותם הניסיונית ,על מרדנותם האדולסנטית' ( של הסופר-בלוקים) – 'הושחת (על ידי דייריו)…והוגדר על-ידי אברהם יסקי…כניסיון מודע שנכשל לחלוטין" (2)(3).
רוטברד לעומתו, שפותח בהצגת 'הדחף הזכרי' של השאיפה המודרניסטית לגודל , יכול לראות גם את 'מי שהיו אמורים לאכלס את בלוק רבע-הקילומטר' שעבורם 'חווית המגורים בו הייתה עשויה להיות מעיקה'…'למרות או אולי בגלל האיכויות הארכיטקטונית הלא-רגילות של הפרוייקט' (4)(5).

רוטברד כותב על האדריכלות המוקדמת של יסקי – בשותפויותיו עם פבזנר ועם אלכסנדרוני – בפירוט רב ומתוך אהדה אמיתית למבנים ולסגנון הקורובוזיאני שלהם.
למרות שרוטברד ער להיבטים הפוליטיים המפוקפקים של הבנייה בשנות ה-50 וה-60 מנקודת המבט השמאלנית הרדיקלית – הספר נפתח בהצגת הכישלון של 'בתי יסקי' בקריית-גת (6) , ולא מסתיר את האפלייה בקבלת העולים במעון לעולים אקדמאים בבאר-שבע (7) – האקט של הבנייה הציבורית בו בונה המדינה עבור אזרחיה והכנות של הבטון כחומר גלם וגמר – שובים את לבו.

מתיאור מדוקדק זה של העשייה של יסקי בצמתים המכריעות של האדריכלות הישראלית שלפני 1967 מדלג רוטברד בקלילות למגדלי המשרדים והמגורים שבנה משרד יסקי מסוף שנות ה-70 ואילך, והם משמשים לו לתובנות מאירות עיניים – אם כי נראה שהוא רוחש הרבה פחות אהדה למגדלים הנוצצים והמאוחרים של משרד יסקי.

כאן נוצרת החמצה, מכוונת בוודאי, אך צורמת.
העשייה המרובה של אברהם יסקי מעבר לקו הירוק זוכה להתייחסות חלקית ביותר – הקורא זוכה לאיזכור כוללני של מגמות התכנון בשכונות שנבנו בשטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת-הימים, ולאחר מכן לתמונות וטקסטים מתוך מגזינים בני התקופה שסוקרים את שכונת גילה שיסקי תיכן את תכנית האב שלה – במקום לכתיבה היסטורית (8) .
כנראה שמה שהיה לשרון רוטברד לומר על התכנון מעבר לקו הירוק לא יכול היה להיכתב בספר הנכתב לכבודו של אברהם יסקי.
בשל כך, מן הסתם,תכנית האב שעשה יסקי להתנחלות אלפי מנשה מוזכרת רק ברשימת הפרוייקטים שבסוף הספר (9).

בכך בעצם מוותר רוטברד על הזדמנות להמחיש האם וכיצד ידע יסקי להיות 'מדיום של הכוח…בחכמה, בתבונה, בהגינות וברהיטות' גם כשהכוח של המדינה הישראלית הפך לכוח דורסני באמת (10).

גם כוחו של ההון – אותו עבר יסקי לשרת בשנות התשעים – מקבל הנחה.
בניגוד למגדלים, שזוכים לסקירה מעמיקה, הקניונים הרבים שתכנן משרד יסקי – מלחה בירושלים, קניון חיפה, קניון הנגב, קניון השרון, קניון רמת-אביב – מבנים מרכזיים יותר ליומיום הישראלי אך גם בעייתים יותר לאדריכל האנין – כמעט שלא זוכים לאיזכור.
ההתמקדות בסוגיות הטכניות והחברתיות של הבנייה לגובה מאפשרת לרוטברד לטשטש את התפניות הסגנוניות (11) של יסקי כמעין אפיזודות בטכנולוגיה של תכנון המגדל, שעל-פי רוטברד 'אמיתי' כמו מבנה הבטון החשוף, מכיוון שהטכנולוגיה והצרכים מגדירים את צורתו והוא 'מבקש לבטא אמת כלכלית שהתמצקה ברגע נתון' (12).
בקניון, לעומת זאת, הדקורציה של הקופסא היא אף פעם לא יותר מאשר דקורציה – למשל השימוש במוטיבים של ספינה בקניון חיפה – ולכן למודרניסט כמו רוטברד קשה הרבה יותר להסביר או להצדיק אותם.

בכך מוחמץ דיון חשוב ועקרוני – ובמקרה של יסקי גם חיוני – על המתח שבין סגנון אישי לאופנות מתחלפות ובין כשרון לנקיטת עמדה.
הבהירות הגיאומטרית, הסדר האדריכלי והרהיטות של יסקי באים לידי ביטוי גם כשהוא מעתיק אלמנטיים פוסט-מודרניים מובהקים מגלריית קלור של סטירלינג לקניון הנגב – הכישרון, 'היד' של היוצר, ניכרת.
מה שחסר הוא נקיטת עמדה, פריבילגיה שאדריכל שנצמד למקורות הכוח כנראה לא יכול להרשות לעצמו.

אבל מצד שני, מי שבונה מספיק תמיד יכול לערוך את התמונה בדיעבד.

הערות

1. קצת עצוב שבישראל 'גל' של כתיבה אדריכלית הוא יותר כמו אדווה קלילה שמניבה פחות מעשרה ספרים לפני שהיא דועכת למיסחור מחד ולפירוק ביקורתי מאידך.
יש עוד לא מעט לומר על תקופת הבאוהאוס בישראל.
2. צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 253, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
3. שם, עמ' 339
4. שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 622, הוצאת בבל, תל-אביב.
5. שם, עמ' 631
6. שם, עמ' 15
7. שם עמ' 431
8. שם עמ' 718 ואילך.
9. שם, עמ' 987 רשימת פרוייקטים – הופתעתי לראות שיסקי תיכנן די הרבה בשטחים. לפי הרשימה יסקי הוא גם אדריכל הדגל של מערכת הביטחון הישראלית.
10. שם, עמ' 57
11. האם ניתן למצוא קשר בין השינויים בסגנון העבודות של משרד יסקי להתחלפות של השותפים?
פבזנר הוא איש תקופת קורבוזיה המוקדם, אלכסנדרוני מביא את הברוטליזם, עם יעקב גיל הברוטליזם מתחיל להתעבות ויוסי סיון מביא עימו את הרמזים הראשונים של פוסט מודרניזם. הצטרפות דור הבנים מסמנת את החזרה למודרניזם דרך הנוסח ההולנדי.
באופן מקרי – או לא – שינוי השותפים מקביל לתולדות מלחמות ישראל – עם פבזנר עד 1956 (מבצע סיני), גיל מצטרף ב1967 (ששת- הימים) וסיון ב1973 (יום-כיפור).
12. שם, עמ. 872