עד לא מזמן, לפני שהתחילו לבנות מגורים לאורך שדרות רגר ומגדלים בכלל בבאר-שבע, היה מבנה שהיה כמו מין סמל של באר-שבע, כשעוד עברו בה בדרך לדרום. 
 

 

המבנה בלט בגובהו (היחסי) אך בעיקר בצורתו הייחודית, שנראתה כמו מין שידת מגרות מתוחכמת שמישהו פתח ושכח לסגור.

את המגדלון המשונה הזה, שתוכנן בשנות השישים (שנת הבנייה 1966) ע"י האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, ניתן לקשור לניסיונות האדריכליים של קבוצת ATBAT-AFRIQUE  במרוקו, שניסו ליצור, בבתים המשותפים שתכננו עבור האוכלוסייה הערבית במרוקו (האדריכלים עצמם היו צרפתים באזרחותם ודי מגוונים ברקע הלאומי), אדריכלות של 'קסבה' על-ידי יצירה של מעין חצרות סגורות בקומות שמעל הקרקע ובאמצעות שפה צורנית של תיבות שמסודרות בצורה לא-אחידה על פני החזית.

 

פרוייקט של ATBAT-AFRIQUE במרוקו.

מצד שני יש בו מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן.

מגדל הקפסולות נאגאשין, יפן. ארכיטקט קישו קורוקאווה.

אני אוהב את הגמלוניות האלגנטית של המבנה הזה ונראה לי שישנם כמה שיעורים מעניינים שאפשר ללמוד ממנו.

הבניין מציג פיתרון מעניין למרפסות מדלגות שהופכות מאילוץ, שיש להסתיר אותו בסבך של קורות, לנושא עיצובי מרכזי.
מאידך יש בו דוגמא למרפסות שניתן לסגור מבלי לגרום נזק משמעותי לחזות ולעיצוב של הבניין.

גם המודל של מעין חצר סגורה בשחקים, עם אור טבעי מלמעלה ומבטים מוגבלים לצדדים הוא רעיון מיוחד – קצת כמו חצר האור של האמן ג'יימס טורל  (JAMES TURREL) בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים, אם כי נראה לי שזה רעיון אטרקטיבי בעיקר עבור אדריכלים.

 

קצת חבל שתקופת המרפסות הקופצות (שכנראה מסתיימת) התרחשה בתקופה הפוסט-מודרנית והנאו-מודרנית באדריכלות הישראלית. המודלים של האדריכלות האירופית הקלסית והווריאציות הים-תיכוניות שלה, מחד, והמודלים של המודרניזם הפוריסטי המוקדם, מאידך, לא יכולים להתמודד בקלות עם הריצוד של המרפסות הקופצות על-פני החזית (1) . לעומתם, הזרמים הברוטליסטיים של המודרניזם המאוחר חוגגים את הדילוגים של המסות והופכים אותם בקלות יחסית לטקסטורה מרצדת או לקומפוזיציית אופ-ארט.

 

מעניין לראות איך המסות האטומות והגאומטריה המזוגזגת של המרפסות הבולטות משתלבות עם טיח השפריץ שקיבל פטינה כתומה מאבק המדבר ליצירת מבנה שיש בו משהו קסבאי וקצת מדברי, למרות שטיפולוגיית המגדל לא מתקשרת באופן מיידי עם הקסבה (2). מרחוק, לעומת זאת, נראה המבנה כמו מין רובוט ענק שנחת באמצע העיר המדברית, מקדים בכמה עשורים את הרובוטריקים התל-אביביים, המכונים גם מגדלי צמרת, שם מטשטשת הזכוכית את הדילוגים של המסות.

אמנם יש משהו קצת חד מדי, דוקרני ותזזיתי במגדל הזה אבל בכל זאת חבל שאדריכלות המגדלים והדילוגים של המגורים הישראליים בימינו לא לומדת ממנו יותר.

1) בשני המקרים נדרשת חזרתיות או לפחות התפתחות מודרגת על פני החזית שמתנגשת עם דילוגי המרפסות הלוך ושוב, הלוך ושוב.
2) אלא עם כן חושבים על המגדלים של אדריכלות המדבר בתימן .