בית דובינר הוכתר ע"י אבא אלחנני זכרו-לברכה, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) כאחד הבניינים המוצלחים ביותר של הטריו צבי הקר, אלפרד נוימן ואלדר שרון (2). הסופר-גרופ האדריכלי הזה של ילד הפלא, הדיקן והיורש יצר מבנים מעניינים ומיוחדים – וגם בעייתיים – שאיש מהם לא הצליח ליצור שכמותם לבדו בהמשך.

אין ספק שגם היום, בולט בית דובינר, שנבנה עבור התעשיין סם דובינר ואשתו בטי על גבעה ברחוב נסתר ברמת-גן, כיצירה ייחודית. לדעתי, הזמן והצמחייה ריככו את המבנה והם מעניקים לו איזו ביתיות שיתכן וחסרה לו בראשית הדרך.

הכניסה למבנה מראש הגבעה

אלחנני מנתח בפרוטרוט את צורתו של המבנה, שתכניתו היא צורת משושה העשוי בעצמו מרשת של משושים מאורכים 'המוטלים' בדירוג על המדרון התלול, ומזהה סימטריה חבויה שמעניקה למבנה את עוצמתו.
צבי הקר (3) מתאר את המבנה ככזה שמותאם לאקלים ולאורח החיים הים-תיכוני בזכות החצר הפנימית הנסתרת שבמרכזו ובזכות הגישה הישירה לדירות ללא חדרי-מדרגות סגורים, כמו-גם בשל המרפסות הרבות שיש לכל דירה כתוצאה מדירוג החתך.
לטעמי רבות מהאיכויות האלה אכן באות לידי ביטוי בסיור במבנה. לעומת זאת יתכן שחלקי המבנה שתלויים מעל הראש יוצרים תחושה מעט לא נעימה, כמו גם התזזיתיות המאפיינת את העבודה הגיאומטרית של שלישיית האדריכלים, שקשה לי להחליט אם היא מרתקת את העין או מעייפת אותה.

 

בית דובינר – תכנית גגות

 

 

צבי אפרת רואה בתכנון מבוסס הרשתות החזרתיות דחף בלתי-נשלט להתפשטות טריטוראלית (4). בהקשר זה אין ספק שהפאונים והזוויות של הקר -שרון- נוימן, כמו גם הספירלות והחמניות של הקר בהמשך הדרך מביאות לשיא קיצוני את הניכור של המודרניזם מהעיר. מבני הרשתות הזוויתיות והפאונים לא רוצים להתייחס או להתחבר לשכניהם בשום צורה ליצירת אמירה משותפת בדמות רחוב או חלל עירוני, למרות, ואולי בגלל השאיפה שלהם ליצירת מרקם אינסופי. לא מפתיע אולי שרק לאחר שהוקף בצמחיה עבותה הפך בית דובינר לשכן נעים יותר, כשבין כה וכה הוא גובל בגבעה ומולו בניין אחר של צבי הקר – 'בית הספירלה' המפורסם.

 

המרפסות הפונות אל הגן בצלע הגבעה.

למרות זאת, אם מתחילים את ההכרות עם הבניין מהתכנית, מפתיע לגלות עד כמה יש בו משהו נורמלי ונעים כשחווים אותו כמבנה וכחלל.
אולי אלה חומרי הגמר הפשוטים והמונוכרומטיים או אולי הריסון היחסי של הזוויות החדות שאיפיינו בדרך-כלל את האדריכלות של הקר-שרון-נוימן. יתכן גם שזו הקומפוזיציה הסימטרית – שאינה מקבילה לרחוב – עליה מצביע אלחנני שמקנה למבנה צורה מוגדרת יותר וקובעת לו גבול, אך אין ספק שהעושר החללי ותחושת השוטטות והגילוי המתמיד שצפויים למבקר הם חוויה יחודית ביחס למבני המגורים המוכרים בדרך-כלל.

 

חללי הגישה לדירות.

במפגש עם מבנה זה ומבנים אחרים של הקר, שרון ונוימן עולה תמיד השאלה האם השימוש בגאומטריה מורכבת של סריגים, משולשים וזוויות חדות היא המפתח לאיכויות החלליות של הבניין, או שמא העבודה בחתך, החצרות הפנימיות והמשחק בין האטום והפתוח בחזיתות הם העיקר. האם ניתן היה ליצור חללים דומים באמצעות רשתות אורתוגונליות?
עבודתו של הצוות בבה"ד 1 שם תוכננו המבנים ברשת אורתוגונלית היא בהחלט מקרה מבחן מעניין בהקשר זה, שמצריך עיון נוסף.

 

למרות שהוא כיום מפורסם פחות מאחיו הצעיר שמעבר לכביש, בית דובינר בהחלט מצדיק ביקור כשלעצמו, מה גם שרחוב צל-הגבעה עצמו הוא רחוב מעניין שכולל לא רק את שתי יצירות המופת של הקר אלא גם גבעה פרועה שמשקיפה על תל-אביב, את תיאטרון בית-צבי שיוצר אנסמבל עירוני מעניין ועוד מספר מבנים מיוחדים.

הערות

1) אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 114, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. (תכנית המבנה לקוחה מספר זה).
2) באתר שלו הקר לא משייך את הבניין לאלדר שרון אלא לו ולנוימן בלבד.
3) באתר האינטרטנט של צבי הקר יש תמונות רבות ומעניינות.
4) צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 353, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

 

 

המרפסות וברקע 'בית הספירלה'

 

מבט מהחצר הפנימית

 

 

מבט נוסף מן החצר הפנימית

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט על המרפסות

 

 

מרפסת מקרוב

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למטה

 

 

הבית בצל הגבעה

 

 

שלט בחצר בית דובינר