שכונת הבאוהאוס האמיתית

במסגרת אירועי 'בתים מבפנים' 2010 נערך סיור בשכונת יד-אליהו.

לסיור, שאורגן ביוזמתו של האדריכל תושב השכונה איתי הורביץ, הגיעה כמות מפתיעה של אנשים: אלה סיירו ברחבי השכונה ושמעו הסברים על העבר, ובעיקר על העתיד התכנוני של השכונה, ממגוון אורחים נכבדים.

הנוכחות הערה בסיור, כתבות המופיעות חדשות לבקרים ומספרות על העתיד המזהיר הצפוי לשכונה ובעיקר תוכנית האב החדשה לשכונה שיצר האדריכל דני לזר עבור העירייה: כל אלה מהווים רקע מעניין לכתיבה על השכונה בה אני מתגורר כבר שמונה שנים כמעט.

אני לא מבקש לספר לכם על פוטנציאל הנדל"ן בשכונה – לדעתי כבר קשה לעשות פה רווחים גדולים. אני לא אענה על השאלות שכולם שואלים אותי לגבי ה'אוכלוסייה', בתי הספר והגנים. אני אף לא אפרוש פה היסטוריה תכנונית מדויקת שלא היה לי הפנאי לחקור.

המטרה העיקרית בפוסט זה היא להעלות מספר מחשבות על שכונת יד-אליהו בהיבט של מורפולוגיה עירונית כפי שהיא באה לידי ביטוי במערך הרחובות ובבינוי.

 

שכונת יד אליהו שוכנת מעברו המזרחי של נחל האיילון בין שכונת התקווה, השוכנת מדרום לה, ואזורי התעשייה שסביב דרך השלום התוחמים אותה מצפון.

השכונה תוכננה ע"י מחלקת ההנדסה של עירית תל-אביב בראשותו של המהנדס העירוני יעקב בן סירה ונבנתה ע"י העירייה משנת 1946 ואילך[1].

 

המבנה האורבאני של שכונת יד-אליהו עשוי משלושה אלמנטים עיקריים שהשילוב ביניהם מקנה לשכונה את אופייה:

בלוקי הסרגל

שכונות השטיח

והשדרות.

 

במבט ראשון בלוקי הסרגל[2] הם האלמנט הבולט ביותר בשכונה.

מדובר בגרסא הישראלית למודל ה-Zeilenbau הגרמני שהתפתח בעיקר בגרמניה, בתקופה שבין המלחמות. אדריכלים סוציאליסטיים מאסכולת 'האובייקטיביות החדשה' כוולטר גרופיוס, הנס מאייר, לודוויג הילברסהיימר ואחרים פיתחו את בלוק המגורים הארוך כאלמנט המרכזי בפרויקטי שיכון עצומים שנועדו להביא תנאי מגורים ראויים למעמד העובדים.

לאחר מלחמת העולם הפך הבלוק הליניארי, שצבי אפרת רואה אותו כמבטא את הבנייה בידי המדינה בניגוד לבנייה של השוק הפרטי, למודל הבסיסי של שיכונים ברחבי העולם, וגם בישראל.

 

מבחינה מורפולוגית ניצבים בלוקי הסרגל בין שני מודלים של בינוי למגורים.

מן העבר האחד, הבלוק העירוני ההיקפי, שבישראל ניתן למצוא דוגמאות מעטות שלו, למשל במעונות העובדים במרכז תל-אביב או בשכונת פלורנטין, שבדרומה, שהייתה מעון עובדים אמיתי.

במודל ההיקפי המבנה בנוי ברצף לאורך כל הרחובות המקיפים את הבלוק. יחידת המגורים היא חלק ממערכת גדולה יותר כאשר הפניותיה והפתיחות שלה אל החוץ כפופות לסדר העירוני. הבלוק ההיקפי עצמו יוצר מצב ברור של 'בפנים' מול 'בחוץ'.

מן העבר השני ניצב הבית המשותף הבודד, שבנה ובונה את רוב ערי ישראל. במקרה זה אין רציפות של בנייה מעבר לרמת המגרש הבודד. כאן בית המגורים הוא, לפחות לכאורה, חזק מן הסדר העירוני והוא שובר את ההיגיון הליניארי של הרחוב. בהתאם, נהנות יחידות הדיור מתנאים משופרים של אור ואוויר, אך הן היעילות בניצול הקרקע והן תחושת החלל העירוני נפגעות.

 

ביחס לשני מודלים אלה, הבלוקים, אפילו יותר מן הבית המשותף הבודד, שוברים את ההיגיון והרצף של הרחוב. כאשר הם עומדים בניצב לציר התנועה, מוקפים בשטחי ירק אורכיים נרחבים, הם משוחררים בצורה מובהקת מן ההיררכיה של הרחובות העירוניים, זו שמשקפת אולי את ההיררכיה בחברה.

אבל בה בעת הבלוקים הם מבני מגורים קולקטיבסטיים וסוציאליסטיים מאוד במהות, ואף יותר מכך בדימוי. בניגוד לבניית החצר הרציפה בלוקי הסרגל יוצרים שוויון בין הדיירים בכך שלכל הדירות תנאים דומים: אין בהם דירות פינתיות או עורפיות ואין, בעיקרון, אוריינטציות שונות ביחס לשמש, לנוף או לרחוב.

זאת ועוד, למרות שהבלוקים הישראליים הם סידרה של בתים משותפים ובהם בסך-הכול שתי דירות בקומה, כמות ההופכת כל כניסה וכניסה לאינטימית יחסית, ההצמדה של הדירות זו לזו ליצירת בלוק מגורים אחד מתיכה את כל הדיירים לקולקטיב אחד מאוחד – בניגוד לבתים העומדים לעצמם ומתנכרים לשכניהם. בהתאם, בלוקי המגורים בשכונת יד-אליהו הוקצו לקבוצות המובחנות לפי שיוך פוליטי, מקצועי או צבאי.

 

בלוקי הסרגל, כאמור, מסרבים ליצור מרקם עירוני.

בשכונת יד אליהו, כמו במודלים המקוריים, נבנו רוב הבלוקים באוריינטציה הניצבת לדרכים העיקריות. באופן כזה הבלוקים הארוכים לא יוצרים בינוי רציף אלא בנייה הנקטעת על-ידי שטחים ירוקים נרחבים השוברים את המסה העירונית[3].

האנטי עירוניות הזו, לצד יתרונותיה, יוצרת ניכור. הימנעות מתחימה של חלל וההימנעות מיצירה של 'מקום' קונקרטי וחד-פעמי לטובת חללים חזרתיים הפתוחים זה לזה יוצרת תחושה של אנונימיות. לאלה מצטרפת כמובן החזרתיות של הבלוק עצמו, הנולדת משכפול יחידות הדיור הזהות זו לצד וזו מעל זו, וכמובן, החזרה על אותו בלוק שוב ושוב, ושוב, במרחב.

מפתה לראות באנונימיות המנוכרת הזו תוצר לא מכוון של יעילות וסטנדרטיזציה תכנונית, כזו שנלקחה רחוק מדי ובוצעה בחוסר תשומת לב או רגישות. אך כפי שטוען יואב מאירי[4] בעקבות מייקל הייז K. Micheal Hays ניכור זה אינו מקרי. אצל הנס מאייר, שהיה מאלה שפיתחו את המודל של בלוק הסרגל, הניכור היה מכוון. מטרתו של הניכור בסביבה הבנויה הייתה ליצור, ולסמל, את השוויון המעמדי, זה המאופיין בהעדר הבדלים בין אנשים, ואת האדם המודרני הקוסמופוליטי והחופשי שאינו נקשר למקום אחד. מאירי מצביע על הניגוד בין הקוסמופוליטית הזו לבין השאיפה הציונית להשתמש בדיור הציבורי כדי לעגן ולקשור את הדיירים בשיכונים אל המקום ואל הארץ.

בהקשר העירוני, האירוניה היא שהבלוקים הארוכים של יד אליהו, ודומיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, הם אורבאניים יותר מרוב הבינוי שבא בעקבותיהם. האפשרות לבנות לגובה וההתפרסות שמכתיב הרכב הפרטי יצרו, משנות השישים ואילך, בינוי המבוסס על מגדלונים במגרשי-חנייה, בינוי שהוא עוד פחות עירוני ופחות מגדיר חלל מבלוקי הסרגל הארוכים. בינוי זה משקף כמבן גם את המעבר מחברה קולקטיביסטית ריכוזית לחברה יותר אינדיווידואליסטית.

כך זכתה יד-אליהו לבינוי שאף שאינו יוצר חלל עירוני מובחן, הוא לפחות מגדיר מעין כיוון במרחב. בינוי שכונתי שהחזרתיות שלו מעניקה לשכונה בכללותה אופי מובהק, לטוב ולרע.

במסגרת תכנית-האב לשכונה שנערכה ביוזמת העירייה וע"י אדריכל דני לזר עלתה ההתייחסות העקרונית לשימור של האופי או המרקם של הבינוי של שכונת יד אליהו[5].

אך למרות הדיון בנושא, ולפחות על-פי עקרונות תכנית האב כפי שפורסמה בעיתונות, נדמה שבסופו של דבר אופי הבינוי של השכונה צפוי להשתנות. אמנם ברחובות הפנימיים מוצע לעבות את הבלוקים באופן מינורי בלבד, אך הבלוקים שלאורך רחוב לה-גוארדיה, שהוא הציר המרכזי שלאורכו מחצינה השכונה את מאפייניה, ישתנו באופן דרמטי. פינוי-בינוי המוצע לאורך חלק מן הרחוב לצד עיבוי של עד שלוש קומות נוספות ותוספות בנייה רציפות לאורך הרחוב ישנו לחלוטין את 'המורשת' הבנויה של השכונה.

במידה ואפשרויות אלה ימוצו במלואן, אזי לא יהיה ניתן להבחין יותר בבינוי הייחודי של השכונה. ואם, מה שיותר סביר, הבנייה תתבצע בצורה חלקית וספוראדית, האחידות של השכונה, שהיא ממאפייניה העיקריים, תאבד גם היא.

כמובן ששימור מרקמי אינו השיקול היחיד בתכנית אב של שכונה. אך לאור ההצלחה של העיבוי המרקמי ההדרגתי באזור רובע לב-העיר שנעשה בסוג של אוריינטציה 'שימורית', מתעוררת שאלה לגבי הבינוי המסיבי המוצע בחלק מן התכנית[6]. השאלה היא האם ניתן לעשות למבנה הבלוק את אותה רהביליטציה תרבותית לה זכתה אדריכלות הבאוהאוס, כזו שבאמת תעודד גישה של שימור ושידרוג של הערכים של מרקם הבלוקים המאפיין כל-כך הרבה מרחבים בישראל?

 

אלמנט הבינוי השני שמאפיין את השכונה הן שכונות השטיח.

שכונות שטיח בישראל מוכרות בעיקר בגרסאות הסטרקטורליסטיות שלהן: הכוונה למודלים משנות השישים המבוססים על העבודות של team X ומושפעים מבית החולים של לה-קורבוזייה בונציה[7]. מודלים אלה שואבים את השראתם מהבינוי הצפוף של הקסבה הערבית וגם אם יש בהם ירק הם נוטים להפנים אותו לטובת החצנה של סביבה בנויה קשיחה ויבשה – עירונית או מדברית יותר מכפרית.

השטיחים ביד אליהו הם שונים. למעשה מדובר בבתים צמודי קרקע, חד-קומתיים וטוריים עם חצר מלפנים ומאחור. אלא שבמקום לשבת על כביש או למצער על סמטה ולהפוך לפרבר רגיל, הושבו בתים אלה כך שביניהם יש רק שבילים צרים המיועדים להולכי רגל. באופן כזה, ובייחוד כאשר השיחים והגדרות שבגבול הבתים גדלו, גבהו והגדירו את החלל של השבילים שבין הבתים בצורה חד-משמעית, נוצרת תחושה מובהקת של שכונת שטיח, על האינטימיות ועל המבטים הקצרים המאפיינים אותה. אבל, בזכות הירק הרב, שכונת השטיח של יד-אליהו נעימה יותר מאחיותיה המדבריות.

אגב, באופן מתמיה השבילים מצויים בין כל טור בתים למשנהו באופן שכל יחידת-דיור פונה לשביל הן מלפנים והן מאחור. למעשה, ניתן היה להקטין במחצית את מספר השבילים, אך יתרונו של התכנון כפי שבוצע הוא בכך שהוא מאפשר יותר גמישות לפיתוח עתידי וגם מגדיל את מרחב 'ההסתובבות' בשכונה.

למעשה טורי הבתים בשכונות השטיח הם מעין בלוקים בני קומה אחת. לכאורה הם יוצרים אנונימיות מונוטונית, בעיקר כאשר רבים מהם יושבים ללא כל חזיתות ציבוריות אל הרחוב. אלא שבשל הבעלות הפרטית המפוצלת התבדלו הבתים בהדרגה זה מזה ליצירת מארג מגוון של תוספות ושינויים. תוספות ושינויים אלה הפוגעים, בדרך כלל, באסתטיקה של בתים משותפים, מתקבלים טוב יותר בבתי השטיח הקטנים. ממש כמו אצל אליסון סמיתסון שראתה בשכונות השטיח שילוב של 'קולקטיב אנונימי' עם אפשרות לגדילה ושינוי[8].

 

מודל השטיח של יד אליהו הוא מעניין משום שהוא ממחיש כיצד ניתן ליצור מגורים צמודי קרקע המנצלים את האדמה ביעילות ולמרות ההיצמדות של הבתים זה לזה משמרים תחושה ירוקה ואינטימית מאוד. הסוד הוא כמובן בהיעדרה של המכונית הפרטי מתוך המערך השכונתי, מצב שאינני בטוח שהישראלי המודרני יכול לעמוד בו.

אין ספק שבניגוד לדוגמאות בינוי שטיח אחרות ומאוחרות יותר השטיח של יד-אליהו הזדקן בכבוד והמחירים של המגרשים בו מעידים על כך שהוא מבוקש מאוד. ואכן, תכנית האב החדשה לשכונה מכירה בערכו של בינוי השטיח כמו גם של אזורי הבינוי הטורי הדו-קומתי בשכונה ומותירה אותם כמעט כפי שהם.

למרות שככלל אני מצדד בכך שפינוי-בינוי יתבצע על חשבון בתים פרטיים אני חושב שיש הגיון רב בקביעה זו של התכנית. ראשית, בשכונה שאינה כל-כך חזקה מבחינת המעמד החברתי-כלכלי של תושביה, בנייה צמודת-קרקע מהווה עוגן ומוקד למשיכה של אוכלוסייה חזקה יותר לשכונה[9]. שנית, הבינוי הצפוף של שכונות השטיח בין כה וכה הופך אותן לא-אטרקטיביות ואולי אף בלתי-אפשריות לפינוי. העיבוי ההדרגתי שלהם הוא טבעי, מובן מאליו וכבר מתרחש מעצמו.

 

האלמנט השלישי המאפיין את התכנון ביד אליהו עומד במין אנאכרוניזם לניכור המודרניסטי של הבלוקים ושל שכונות השטיח.

מדובר בשתי שדרות שסביבן מתארגנת השכונה.

אמנם, מבחינה תנועת כלי רכב, שני הצירים העיקריים של השכונה הם רחוב לה-גוארדיה החוצה את השכונה ממערב למזרח בניצב לנתיבי האיילון ורחוב יגאל אלון, החוצה את השכונה מצפון לדרום, במקביל לנחל שהפך לאוטוסטרדה[10].

אך הצירים שקיבלו את תשומת הלב הרבה ביותר מבחינה העיצוב העירוני הם שדרות יד-לבנים ושדרות החייל – שתי שדרות המקבילות לרחוב לה-גוארדיה ונמצאות מצפון ומדרום לו.

 

השדרות הן רחבות, מרווחות ולאחר השיפוץ שעברו באחרונה הן גם נעימות מאוד (תכנון השיקום: חיים כהנוביץ').

מבחינה תכנונית הן רומזות למערך הסימטרי הקלאסי של מערך הרחובות בשכונת יד-אליהו. ציר לה-גוארדיה הוא ציר השיקוף של השכונה שמשני עבריו מתארגנים המבננים בצורה כמעט סימטרית. גם ייעודי הקרקע והבינוי שלאורך שתי השדרות מתקיימים במין שיקוף משני צידי רחוב לה-גוארדיה: לאורך שתי השדרות מתקיים מעבר הדרגתי, ממזרח למערב, ממגורים צמודי-קרקע לבלוקים בשילוב רצועות אורכיות של ירק ושל מבני ציבור.

אלא שהמציאות יצרה הבדלים מהותיים בין שתי השדרות. שדרות יד-לבנים נפתחות למבנה הציבורי של אצטדיון יד אליהו / היכל נוקיה שהוא מבנה ציבור בקנה מידה מטרופוליני שהשטח עליו הוא מוצב הוגדר כבר בשנת 1949 כפארק. מתוכנן שבעתיד מגרשי החנייה המקיפים את האצטדיון אכן יהפכו לפארק שיכפיל את שטחו של פארק גלית הסמוך. אלה מעצימים את המימד הציבורי של השדרה.

לעומת זאת, שדרות החייל מסתיימות בגדר של בית-ספר ובמחסן הג"א עירוני: מסתבר שהתוויה של שטח ציבורי בתכנית לא מבטיחה מבני ציבור אורבאניים או פתוחים לציבור.

אבל לשתי השדרות מצפה גורל דומה במזרח: שתיהן מסתיימות בקול ענות חלושה והופכות לשביל צר בין בנייני מגורים. אמנם, בתכנית שהתוותה בשנות החמישים, שתי השדרות אמורות היו להימשך מזרחה ולהסתיים באקט ציבורי משמעותי אך משום מה, מישהו, מתישהו[11], החליט לקטוע את השדרות ולמנוע מהן להתחבר לציר משה דיין.

נדמה שהרבה מהאופי הפרברי של שכונת יד אליהו נובע מן הניתוק המוזר הזה שמייבש את שני הצירים המרכזיים להולכי רגל בשכונה. מותר אולי לחלום שיום אחד יפתחו השדרות בכיכרות מרשימות שיגדירו מחדש את נתיבי התנועה והמבט בשכונה.

בהקשר זה מעניין להצביע על מערך נוסף המתקיים בשכונת יד-אליהו, מערך שגם הוא הפך ברבות השנים לחסום ותקוע. בניגוד לשדרות, יש לו אולי תקווה.

מדובר בציר הירוק: מערך ליניארי של פארקים ומבני ציבור היוצר רצף החותך את השכונה מצפון לדרום, בניצב לשדרות ולצירי התנועה הראשיים. לכאורה מדובר על מערך אידיאלי התופר ציר תנועה שקט ומוגן לאורך השכונה להולכי רגל ולרוכבי אופניים. למעשה, במשך השנים נחסם הציר, בעיקר על ידי בתי הספר, שהפכו בהדרגה ליעדים מבוצרים המוקפים בגדרות גבוהות.

כיום מתרקמת יוזמה של העירייה לפתוח את הציר וליצור באמצעותו רצף תנועה חופשי להולכי רגל מפארק ההשכלה החדש שבשכונת ביצרון ועד לגן התקווה ומעבר.

 

לשכונת יד אליהו יש אם כן מאפייני בינוי מובהקים ומערך רחובות מוגדר מאוד המשקף את העקרונות של אסכולת 'האובייקטיביות החדשה'. במובן הזה שכונת יד-אליהו היא שכונת באוהאוס אמיתית, במהותה גם אם לא בהכרח בעיצוב של הבניינים עצמם, שכונה המשקפת את העקרונות והאמונות של אדריכלי הבאוהאוס הרבה יותר מהבינוי במרכז תל-אביב שהוא שילוב של עקרונות 'עיר-הגנים' ושל בינוי פרטי בורגני.

יתרה מזאת, שכונת יד-אליהו, שתוכננה ונבנתה רגע לפני קום המדינה, היא תכנית-האם, המתווה, לחלק ניכר מהבניה המסיבית למגורים של ימי ראשית המדינה. ככזו וכדוגמה מובהקת ושלמה לאסכולה תכנונית חשובה יש לגשת בזהירות לפיתוח העתידי שלה.

 

זהו הרגע ההיסטורי הנכון לעיין מחדש במורשת של בלוק הסרגל הישראלי.

ההזדקנות של התשתיות ושל הדיירים המקוריים ויזמי פינוי-הבינוי הלוטשים עיניהם אל השטחים הנדיבים של שכונות הבלוקים מחייבים להעביר את הדיון בערכים, וגם בבעיות, של טיפוסי הבינוי האלה ממסדרונות האקדמיה, שם הם כבר מתקיימים מזה זמן, אל הדיון הציבורי הרחב.

האם בלוקי הסרגל יהפכו 'לבאוהאוס' החדש? לא אתפלא אם כך יקרה.