1. דבר מוזר קורה לך ברגע שרכשת דירה. לפתע, ירידת מחירי הדירות כבר לא
    נראית אטרקטיבית כל-כך. גם אם העלייה בערך הנכס שבו אתה גר היא וירטואלית
    לגמרי, משום שכל הנכסים האחרים עולים בהתאמה, יש משהו שמחמם את הלב בכך שיש
    לך נכס שכבר שווה מיליון, לא, מיליון וחצי, לא, שני מיליון שקלים  – ורק השמים הם הגבול. אולי דווקא משום כך
    ראוי לחזק את ידיהם של הנאבקים על הדיור. אין זה כלל מאבק טריוויאלי ומובן
    מאליו משום שהוא יוצא נגד האינטרס של כל בעלי הדירות.
  2. האוויר מלא עכשיו בשלל הצעות לפתרון בעיית הדיור. כולם, מראש ממשלה
    ועד אחרון הטוקבקיסטים, מראש עיריית חיפה ועד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד
    כולם שולפים את ההצעה שלהם. חלק מן הפתרונות משתלבים זה בזה והאחרים סותרים.
    חלקם מובנים מאליהם, רק שמשום מה הם לעולם לא מתממשים במציאות ואחרים מבטיחים
    מאוד אך דורשים מאמץ חקיקתי וביצועי לא מבוטל. על הדיון חולשים, מן הסתם,
    כלכלנים ועורכי דין שידם בכל ואף פעם לא ניתן לדעת איזה אינטרס הם משרתים. קולם
    של האדריכלים, המתכננים העירוניים והסוציולוגים כמעט שלא נשמע, אולי בגלל
    החולשה המובנית של המגזרים האלה ואולי משום שיש ביניהם כאלה שמודעים למורכבות
    של הסוגיות ולחוסר האפשרות לדון בהן באמצעות סאונד-בייטס.
  3. האדריכלות רכבה לא פעם אחת על מצוקת הדיור בכדי להאדיר את עצמה ואת
    השירותים שהיא יכולה לתת לציבור הרחב. לא פעם ולא פעמיים כשלה האדריכלות כשלון
    חרוץ בעמידה בכל אותן הבטחות. אמנם, מפעל השיכון שבעקבות מלחמת העולם השנייה
    בישראל ובעולם סיפק קרות גג למיליונים ואין לזלזל בכך. אלא שבתוך עשורים
    ספורים הפכו רבים ממפעלי השיכון המפוארים למלכודות של עוני ומצוקה. אבל גם זו
    איננה המילה האחרונה, ויתכן שבמרוצת השנים, אותם שיכונים ישתנו שוב, ויהפכו
    למורשת חשובה ולמקומות אטרקטיביים ומבוקשים. הנה עוד סיבה להיות זהירים
    ולחשוד בסיסמאות: הבנייה והאדריכלות משאירות חותם עמוק לשנים, עמוק מן האופנות
    המתחלפות של המנפנפים בעט, וכותב שורות אלה בכללם.
  4. אך פטור בלי כמה הצעות אי-אפשר, אף שאני ממליץ לקוראי לקחת גם אותן עם
    קורט של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בעבר כתבתי של הקשר בין בנייה לתעשייה
    לבין מצוקת הדיור של אותם אלה שחייבים לגור ברדיוס מסוים משדירות רוטשילד.
    הרעיון הוא שציפוף של התעשייה הזעירה בתל-אביב ובמרכז הארץ תוביל לפינוי
    שטחים במיקומים אסטרטגיים לדיור, דיור שעשוי להיות מוזל בשל סמיכותו לאזורים
    של תעשייה לשעבר. זאת תוך שימור התעשיות הזעירות בעיר ובמרכז ואפילו שיפור
    בתנאיהם. כפי שתכנית פינוי המשרדים מן הדירות שהובילו אדם מזור ועיריית
    תל-אביב תרמו להיווצרות לב-תל-אביב כפי שאנו מכירים אותו היום, פינוי התעשייה
    למתחמי תעשייה חדשניים תסייע לשכונות כמו פלורנטין, מונטיפיורי ואחרות להפוך
    לשכונות מגורים אטרקטיביות באמת.
  5. התייחסתי גם לפינוי-בינוי, שרחוק מלהיות פתרון הקסם שכולם מייחלים
    לו. אני סבור שצריך למקד את פינוי הבינוי בשכונות של צמודי קרקע, בייחוד
    היוקרתיות שבהן. אם תאושר התב"ע
    הנכונה, תהליכים טבעיים ומהירים יהפכו שכונות כמו צהלה ואפקה לשכונות עירוניות
    צפופות ואיכותיות שיגדילו באופן משמעותי את היצע הדיור במרכז. הדבר נכון גם לשכונות
    של צמודי קרקע ברמת-השרון, ראשון-לציון ושאר ערי המרכז. זוהי בסופו של דבר
    הדרך בה התפתחו הערים בישראל, משכונת אחוזת בית הפרברית, ותאומותיה בירושלים
    וחיפה, למרכז עירוני שוקק חיים.
  6. כאשר יגיעו לבנות את כל אותם מגורים מוזלים וברי השגה, אני חושב
    שחשוב לשקול את פתרון שכונת השטיח. שכונות כאלה הן פשוטות ומהירות לבנייה אך
    מציעות רמה סבירה ביותר של ציפוף. הן מתבססות על הליכה ברגל ולא על כבישים
    ובכך הן מתאימות במיוחד לאוכלוסייה צעירה ובעלת הכנסה ממוצעת ומטה. יתרונן הגדול
    של שכונות השטיח הוא שהבתים בהם צמודי קרקע, כך שהן מאפשרות התפתחות עתידית
    וגידול
    מבלי להפוך מלכודת של מצוקה בה כל הדיירים קושרים את גורלם לחולייה
    החלשה ביותר בשרשרת.
  7. בסוף, חשוב לזכור, זה עניין של כסף. בין אם כסף שהמדינה מוציאה ובין
    אם הכנסות, מקרקעות למשל, שהיא – כלומר אנחנו האזרחים – מוותרים עליו.
    לאדריכלות ולתכנון יכולה להיות תרומה מסוימת בצד החיסכון הכספי –אם האדריכלים
    והמהנדסים ידעו איך לבנות יותר בפחות ובאופן יותר יעיל. אך כל מי שמכיר את
    ההיסטוריה של הדיור הציבורי יודע שהחיסכון – שלא לומר הקמצנות – של המדינה
    בבואה לבנות לקהל שבוי של דיירים גרמה להידרדרותו ולכישלונו של השיכון הציבורי.
    אשר-על-כן כדאי לחשוב על הגדלת העוגה או בפשטות על העלאת המיסים – ובפסיפס
    המיסוי הישראלי הסבוך יש מס אחד שהיעדרותו בולטת. מס כל-כך מוצדק שגם הנוקב שבמריטוקרטים
    הקפיטליסטיים לא יכול להתנגד לו. מדובר כמובן במס העיזבון, מס שהיה פה פעם,
    שקיים אפילו בארה"ב, אך בוטל כדי שנזכה לחיות פה עם שרי אריסון. אז כששואלים
    אתכם מאיפה יבוא הכסף לכל אותן יוזמות דיור ברוכות, תחשבו על הדירה שהשאיר
    לכם סבא זכרונו לברכה.

גרסא נוספת של מאמר זה התפרסמה באתר The Marker

מודעות פרסומת