- דבר מוזר קורה לך ברגע שרכשת דירה. לפתע, ירידת מחירי הדירות כבר לא
נראית אטרקטיבית כל-כך. גם אם העלייה בערך הנכס שבו אתה גר היא וירטואלית
לגמרי, משום שכל הנכסים האחרים עולים בהתאמה, יש משהו שמחמם את הלב בכך שיש
לך נכס שכבר שווה מיליון, לא, מיליון וחצי, לא, שני מיליון שקלים – ורק השמים הם הגבול. אולי דווקא משום כך
ראוי לחזק את ידיהם של הנאבקים על הדיור. אין זה כלל מאבק טריוויאלי ומובן
מאליו משום שהוא יוצא נגד האינטרס של כל בעלי הדירות. - האוויר מלא עכשיו בשלל הצעות לפתרון בעיית הדיור. כולם, מראש ממשלה
ועד אחרון הטוקבקיסטים, מראש עיריית חיפה ועד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד –
כולם שולפים את ההצעה שלהם. חלק מן הפתרונות משתלבים זה בזה והאחרים סותרים.
חלקם מובנים מאליהם, רק שמשום מה הם לעולם לא מתממשים במציאות ואחרים מבטיחים
מאוד אך דורשים מאמץ חקיקתי וביצועי לא מבוטל. על הדיון חולשים, מן הסתם,
כלכלנים ועורכי דין שידם בכל ואף פעם לא ניתן לדעת איזה אינטרס הם משרתים. קולם
של האדריכלים, המתכננים העירוניים והסוציולוגים כמעט שלא נשמע, אולי בגלל
החולשה המובנית של המגזרים האלה ואולי משום שיש ביניהם כאלה שמודעים למורכבות
של הסוגיות ולחוסר האפשרות לדון בהן באמצעות סאונד-בייטס. - האדריכלות רכבה לא פעם אחת על מצוקת הדיור בכדי להאדיר את עצמה ואת
השירותים שהיא יכולה לתת לציבור הרחב. לא פעם ולא פעמיים כשלה האדריכלות כשלון
חרוץ בעמידה בכל אותן הבטחות. אמנם, מפעל השיכון שבעקבות מלחמת העולם השנייה
בישראל ובעולם סיפק קרות גג למיליונים ואין לזלזל בכך. אלא שבתוך עשורים
ספורים הפכו רבים ממפעלי השיכון המפוארים למלכודות של עוני ומצוקה. אבל גם זו
איננה המילה האחרונה, ויתכן שבמרוצת השנים, אותם שיכונים ישתנו שוב, ויהפכו
למורשת חשובה ולמקומות אטרקטיביים ומבוקשים. הנה עוד סיבה להיות זהירים
ולחשוד בסיסמאות: הבנייה והאדריכלות משאירות חותם עמוק לשנים, עמוק מן האופנות
המתחלפות של המנפנפים בעט, וכותב שורות אלה בכללם. - אך פטור בלי כמה הצעות אי-אפשר, אף שאני ממליץ לקוראי לקחת גם אותן עם
קורט של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בעבר כתבתי של הקשר בין בנייה לתעשייה
לבין מצוקת הדיור של אותם אלה שחייבים לגור ברדיוס מסוים משדירות רוטשילד.
הרעיון הוא שציפוף של התעשייה הזעירה בתל-אביב ובמרכז הארץ תוביל לפינוי
שטחים במיקומים אסטרטגיים לדיור, דיור שעשוי להיות מוזל בשל סמיכותו לאזורים
של תעשייה לשעבר. זאת תוך שימור התעשיות הזעירות בעיר ובמרכז ואפילו שיפור
בתנאיהם. כפי שתכנית פינוי המשרדים מן הדירות שהובילו אדם מזור ועיריית
תל-אביב תרמו להיווצרות לב-תל-אביב כפי שאנו מכירים אותו היום, פינוי התעשייה
למתחמי תעשייה חדשניים תסייע לשכונות כמו פלורנטין, מונטיפיורי ואחרות להפוך
לשכונות מגורים אטרקטיביות באמת. - התייחסתי גם לפינוי-בינוי, שרחוק מלהיות פתרון הקסם שכולם מייחלים
לו. אני סבור שצריך למקד את פינוי הבינוי בשכונות של צמודי קרקע, בייחוד
היוקרתיות שבהן. אם תאושר התב"ע
הנכונה, תהליכים טבעיים ומהירים יהפכו שכונות כמו צהלה ואפקה לשכונות עירוניות
צפופות ואיכותיות שיגדילו באופן משמעותי את היצע הדיור במרכז. הדבר נכון גם לשכונות
של צמודי קרקע ברמת-השרון, ראשון-לציון ושאר ערי המרכז. זוהי בסופו של דבר
הדרך בה התפתחו הערים בישראל, משכונת אחוזת בית הפרברית, ותאומותיה בירושלים
וחיפה, למרכז עירוני שוקק חיים. - כאשר יגיעו לבנות את כל אותם מגורים מוזלים וברי השגה, אני חושב
שחשוב לשקול את פתרון שכונת השטיח. שכונות כאלה הן פשוטות ומהירות לבנייה אך
מציעות רמה סבירה ביותר של ציפוף. הן מתבססות על הליכה ברגל ולא על כבישים
ובכך הן מתאימות במיוחד לאוכלוסייה צעירה ובעלת הכנסה ממוצעת ומטה. יתרונן הגדול
של שכונות השטיח הוא שהבתים בהם צמודי קרקע, כך שהן מאפשרות התפתחות עתידית
וגידול מבלי להפוך מלכודת של מצוקה בה כל הדיירים קושרים את גורלם לחולייה
החלשה ביותר בשרשרת. - בסוף, חשוב לזכור, זה עניין של כסף. בין אם כסף שהמדינה מוציאה ובין
אם הכנסות, מקרקעות למשל, שהיא – כלומר אנחנו האזרחים – מוותרים עליו.
לאדריכלות ולתכנון יכולה להיות תרומה מסוימת בצד החיסכון הכספי –אם האדריכלים
והמהנדסים ידעו איך לבנות יותר בפחות ובאופן יותר יעיל. אך כל מי שמכיר את
ההיסטוריה של הדיור הציבורי יודע שהחיסכון – שלא לומר הקמצנות – של המדינה
בבואה לבנות לקהל שבוי של דיירים גרמה להידרדרותו ולכישלונו של השיכון הציבורי.
אשר-על-כן כדאי לחשוב על הגדלת העוגה או בפשטות על העלאת המיסים – ובפסיפס
המיסוי הישראלי הסבוך יש מס אחד שהיעדרותו בולטת. מס כל-כך מוצדק שגם הנוקב שבמריטוקרטים
הקפיטליסטיים לא יכול להתנגד לו. מדובר כמובן במס העיזבון, מס שהיה פה פעם,
שקיים אפילו בארה"ב, אך בוטל כדי שנזכה לחיות פה עם שרי אריסון. אז כששואלים
אתכם מאיפה יבוא הכסף לכל אותן יוזמות דיור ברוכות, תחשבו על הדירה שהשאיר
לכם סבא זכרונו לברכה.
גרסא נוספת של מאמר זה התפרסמה באתר The Marker
ערסיטקטורה 
אנחנו זוג הורים שגרים בתל אביב כבר כמה שנים. אנחנו מאוד רוצים לקנות בית בתל אביב, אבל בגלל המחירים הגבוהים לא הצלחנו לקחת משכנתה. וכרגע אנחנו עובדים ביחד במשפחתון.
גיל, זה נכון שתכנון עשוי להניב תוצאות בלתי צפויות במערכות מורכבות. השאלה היא, האם המסקנה מכך שעלינו להמנע מלתכנן או שעלינו לתכנן אחרת? ואם כן, איך?
לגב מס העיזבון, הטענות שהעלית נכונות לכל מס, ובכל זאת אינני רואה חברה מודרנית המתקיימת ללא מערכת מיסוי.
בהשוואה לכל מס אחר מס העיזבון הוא המוצדק ביותר.
ראשית, האדם שעמל וחסך כבר אינו נצרך לכסף יותר.
זאת ועוד, כיוון המריטוקרטיה הניאו-ליברלית מתהדרת בכך שכל אחד זוכה לשכר על עמלו שלו, הרי שאין היגיון במסגרת זו שמישהו יזכה בשכר עמלו של מישהו אחר, גם אם מדובר בבן-משפחה.
לגבי vטענה שניתן לתחמן את מס העיזבון ולכן יש לוותר עליו – זו טענה שניתן לטעון לגבי כל מס, כל חוק וכל איסור.
ועניינית, אינני מבין מדוע קל יותר להתחמק מתשלום מס עיזבון מאשר מס הכנסה.
ערן, סעיף 4 שלך הוא נהדר ונכון אבל העניין הוא כיצד גורמים לכך לקרות? העובדה היא שהמצב הנוכחי הוא דווקא תוצר של תכנון מרכזי. יש מי שיאמר – "תכנון מרכזי כושל". אלא שאיכשהו אנשים מרגישים שיש להם פטור מלהסביר מדוע ייתכן בכלל תכנון מרכזי שאינו כושל. אני דווקא טוען בכיוון ההפוך – שוק הנדל"ן הוא שוק מורכב מאוד. יש בו המון מוצרים והמון המון צרכים. האפשרות לתכנן שוק כזה היא אפסית. דווקא פתרון ש"לא מתוכנן" בצורה ריכוזית היה יכול להניב משהו שקרוב יותר לצרכים האמיתיים. זה מתייחס גם לסעיף 5 שלך המתייחס למושג "התב"ע הנכונה" – כיצד נדע שזו התב"ע הנכונה? מדוע שהפקידים יבינו מהי התב"ע הנכונה? ועזוב פקידים – למה ש"מומחים" ידעו? אם יש משהו שנלמד מהניסיון בעניינים כגון אלה (של הבנת מערכות מורכבות) הוא שמומחים טועים הרבה יותר מהממוצע.
לעניין מס עיזבון – למה אתה חושב שהעובדה שהמס המטופש הזה קיים בארה"ב היא עילה לקיומו כאן? גם עונש מוות יש בארה"ב. ולמה אתה חושב שמשום שהסיבה לביטולו הוא שחיתות (ויש בכך אמת רבה) זה מהווה טיעון בעד כינונו של מס זה מחדש? מס עיזבון הוא מס ככל מס אחר. הוא מקטין את התמריץ שיש לכל אדם לעבוד ולחסוך משום שחלק מהעבודה שאנחנו משקיעים נובעת מהרצון לתת לילדינו חיים טובים יותר בהמשך ומשום שהידיעה שהכסף יילקח למחר גורסת שכדאי להוציא אותו היום. אילו אני יודע שחלק ניכר מרכושי ייגזל (לידי הממשלה שידועה הרי ביעילותה ובכך שהיא תמיד משקיעה במה שראוי…) לאחר מותי התמריץ שלי לעבוד ויותר מכך – לחסוך לעתיד תרד. כשאתה מחוקק מס עיזבון אתה מקטין את כמות ההון והחיסכון והופך את כולנו לעניים יותר (כי בהעדר חיסכון כמות ההלוואות, למשל, שאפשר לתת קטנה יותר). בנוסף, העשירים ביותר לעולם לא נפגעים ממש ממסי עיזבון (ותמיד הרצון להנהיג מס כזה נובעת מתיעוב כלפי העשירים) בצורה משמעותית משום שהם יכולים להרשות לעצמם לשלם סכומים נכבדים לרואי חשבון כדי שימצאו מזור לבעיותיהם (אם כבר הזכרת את ארה"ב, שם נהוג להקים קרנות נאמנות לילדי העשירים שבהם מוחבאים מליונים ולעיתים מליארדים במקומות שבהם מס העזבון לא יכול לגעת בכסף תוך ניצול של תנאי החוק הקיים כדי שהילד יוכל להנות מהכספים החל מהגיעו לבגרות ואף לאחר מות ההורים). כך שכדאי לשכוח מהמס הזה מהר מהר.