אש בנמל תל-אביב

בנמל תל-אביב (עיבוד של תמונה מתוך אתר האינטרנט של הנמל namal.co.il)

בשבת הלכנו עם כמה חברים – זוגות עם ילדים כמונו – לאכול משהו בנמל תל-אביב המשוקם.
במסעדה בה ישבנו היו מספר שולחנות שהוצללו ע"י השמשיות שהתקינה המסעדה וכמה שולחנות שנותרו חשופים בשמש.
לא היה ניתן להעלות על הדעת לשבת ולאכול בשולחנות החשופים לשמש הקופחת והם עמדו יתומים. כל השולחנות המוצללים היו מאוכלסים ומשפחות נואשות המתינו דרוכות לשולחן שיתפנה ומיד הסתערו עליו.
עברנו למסעדה סמוכה שם השימשייה לא הצלה על כל הכורסאות המעוצבות למשעי שסביב השולחן.
בסוף הצטופפנו איכשהו בצילה של שמשייה שהתפנתה, דחוקים זה לזה ומנסים להימלט מקרני השמש.

מאוד התעניינתי בשיקום של הנמל שעשו גנית ואודי מייזליץ – כסיף והשתדלתי להסתובב שם עוד במהלך העבודות.
יוליה תמיד העירה שאם הם לא יספקו הצללה הם כאילו לא עשו שום דבר, ואני תמיד קיוויתי שקצת צל יהיה, למרות שהאדריכל הישראלי הטיפוסי – גם אם הוא קורא את כל המגזינים הנכונים – לא כל-כך מתעניין בצל.

והנה הפרוייקט הסתיים, הנמל שוקק חיים – וצל אין.

רק המסעדות מספקות צל ללקוחותיהן במה שנראה ככוונת מכוון לאלץ את הציבור ללכת למסעדות.
היום גילינו שגם המסעדות לא מסוגלות לספק צל והנמל ההומה מספק חוויה מתסכלת של התבשלות בשמש גם בתשלום.

התעוררו בי מחשבות נוגות – כל כך הרבה כסף ומאמץ הושקעו בבניית דק עץ עשוי גבעות גבעות שלא נעשה בהן כמעט שום שימוש, למרות שהן באמת יפות מאוד. אבל אילו היו משקיעים רק חלק מן הכסף בצל, או למצער נוטעים כמה עצים, האם לא היה כל-כך הרבה יותר נעים לכולם?

נ.ב. בתחרות לשיקום הנמל בה זכו מייזליץ-כסיף השתתפתי גם אני כחבר באחד הצוותים, וגם בהצעה שהייתי מעורב בה לא הקדשתי שום מחשבה לפתרונות של הצללה.