פרוייקט בנה-ביתך שהחל בסוף שנות ה-70 (1) נתן הזדמנות מיוחדת לעולים יוצאי ארצות ערב בישראל (להלן "מזרחיים") לבטא את עצמם ואת תרבותם בבנייה. שכונות הוילות שנבנו בעיירות הפיתוח, לעיתים קרובות תוך מתן הטבות נדיבות לתושבי המקום, המזרחיים, איפשרו להם לתכנן את ביתם על פי טעמם. כיוון שקיימת הנחה שהתרבות של היהודים המזרחיים שונה מזו של האשכנזים וההגבלות האדריכליות שהפכו אחר-כך לנפוצות עוד לא היו בתוקף והחירות התכנונית הייתה רבה, ניתן היה לצפות לביטוי מבני שונה.

ואכן משהו שם היה אחר ופרוייקט בנה ביתך עורר את זעמו של הממסד האדריכלי.
בעיתונות האדריכלית משנות ה-80 ניתן למצוא ביקורות שרואות בתוצרי האדריכלות של בנה ביתך 'גיבוב של ערב-רב ארכיטקטוני הניכר למרחוק' (2) . בימי עיון האשימו את הדיירים ב"ואקום תרבותי" ובוולגריות (3). אדריכלים מסוימים אף ראו בתוצרי אדריכלות בנה ביתך את 'הביטוי האדריכלי לערכי הצריכה והכוח של חברה וולגרית ושטחית' (4) המגלה 'פרצוף מכוער שכולו אך ראוותנות יומרנית, חוסר תרבות ושורשים, טעם רע וזלזול בכל מסורתיות בבניה, במיוחד מסורות אזורנו' (5).

ביקורות אלה מעוררות, מצד אחד, ציפייה למשהו שונה ואחר, מעין פרק חדש (ועצוב?)באדריכלות הישראלית. מצד שני, מסקרן לגלות מהם תווי-הפנים של אותו 'פרצוף מכוער' ומהן התרבויות שמסתתרות מאחורי אותו ואקום תרבותי.

האם הסגנון של 'בנה-ביתך' הוא כל-כך אחר?
סקירה של הבנייה בשכונת בנה-ביתך טיפוסית ביבנה מראה מציאות שונה.
אם מנפים את היוצאים מן הכלל – מיעוט קטן של בתים בסגנון מודרני ובית או שניים שנבנו בהעתקה מדויקת של סגנון אירופי כלשהו – ניתן לראות הרבה בתים שנראים אותו דבר: מרביתם עם גג רעפים דו-שיפועי עם רעפי חרס אדומים, קירותיהם 'שפריץ' לבן, עם חלונות בגדלים שונים (6) ולהם, בדרך כלל, מסגרת בטון להצללה. הבתים עשויים במתכונת התכנית החופשית עם מרפסות בקומה הראשונה (7) ועם לא מעט קיטומים של 45 מעלות בתכנית.

מה מקורם של האלמנטים האלה? האם הם חריגים בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית?
לא ממש.
בית עם טיח שפריץ לבן וגג רעפים אדום מהווה את הטיפוס הג'נרי, הסמל של הבנייה הכפרית הישראלית מראשיתה (8), החל במושבות, דרך הקיבוצים הראשונים וכלה במושבי העולים.
הבית הפרטי הדו-קומתי, שתכניתו וחזיתותיו חופשיות ללא אלמנטים מארגנים ברורים של סמטריה וחזרתיות הוא, עפ"י חמשת העקרונות של לה-קורבוזייה, המודל הבסיסי של האדריכלות המודרנית (9). כזו היא גם מרפסת הגג בקומה הראשונה (10).
כלומר, עד-כאן כל האלמנטים האדריכליים של סגנון בנה ביתך הם אלמנטים שיש להם תקדימים סגנוניים רבים באדריכלות הישראלית המודרנית. למרבה הצער, השילוב בין התכנית החופשית ומרפסת הגג השימושית לגג הרעפים בדרך כלל לא עולה יפה. גג הרעפים מבקש פשטות גיאומטרית ומתיחתו כשמיכה על התכניות הלא רגולריות יוצרת חזיתות תזזיתיות ועצבניות, הפוכות לפשטות של האדריכלות הורנקולרית אליה כנראה שאפו המתכננים והבונים.

לעקרונות בסיסיים אלה המשותפים לחלק ניכר מהבתים שנבנו במסגרת אדריכלות בנה-ביתך – כמו גם לחלק ניכר מן הבתים הפרטיים בישראל מהרצליה פיתוח ודרומה – נוספו בשכונות בנה-ביתך העממיות גם אלמנטים שונים של קישוט. קישוטים אלה, מן הסתם, הם שעוררו את זעמם של האדריכלים הישראלים, שהיו שבויים עדיין בתפיסות של האדריכל הוינאי אדולף לוס (Loos), שטען שרק העמים הפרימיטיביים באפריקה והפושעים מקשטים את גופם בקעקועים ולכן קישוט – גם של מבנה – הוא לכל הפחות סימן לחשיבה פרימיטיבית, לא-אירופית, שלא לומר פשע ממש. זאת למרות שבאותה עת עסקו האדריכלים המובילים בעולם מפיליפ ג'ונסון ועד ג'יימס סטירילינג, בניסיון לקשט את הקופסה המודרניסטית במיני קישוטים שונים, בדרך-כלל וריאציות על אלמנטים היסטוריים שנועדו להפוך את המבנים שלהם לתקשורתיים יותר ואהודים יותר.

מהם, אם כן, הקישוטים בהם בחרו הדיירים לקשט את הוילה שלהם והאם הם מצטרפים לאמירה כלשהי?
בין האלמנטים שחוזרים ניתן לזהות חיפוי של חלקי בניין באבן טבעית, חדרי-הסבה שבולטים מן הבניין בצורת חצי-מעגל או טרפז, פינות מעוגלות, עמודי דמה בולטים וגם קורות בולטות, "קוקיות" בגגות הרעפים, ארובות, זיגזוג בקוו המעקה של המרפסות העליונות ומעט קשתות מעל החלונות. כל אלה מהווים וריאציות דלות, מדוללות ומופשטות לאלמנטים שונים של האדריכלות האירופית: הארובות והקוקיות בגג הרעפים מתייחסות לאדריכלות המסורתית של צפון-אירופה, העמודים וקורות הדמה הם קישוטים אדריכליים מקובלים באדריכלות הקלאסית ובכלל, וזיגזוג קו המעקה שאול מן הטירות הימי-ביניימיות. הפינות המעוגלות שאובות מן האקספסיוניזם המודרניסטי והפינות הקטומות הן אלמנט הנפוץ, בין השאר, באדריכלות האקלקטית וגם בברוטליזם הישראלי המאוחר. כל אלה יחדיו נראים כמו ניסיונות נואשים לתת נופך יחודי לוילה מבלי להתרחק יותר מדי מההפשטה הצורנית של המודרניזם ומעולם הצורות האירופי.
הדוגמאות המועטות של וילות ש'הלכו עד הסוף' עם האלמנטים הקלאסיציסטיים ועיטרו עצמן בעמודים דוריים או קורינתיים או בגגות מנסרד פריזאיים רק מלמדת כמה רחוק עוד ניתן היה ללכת בשאילת אלמנטים סגנוניים מסורתיים.

בכל אלה, בולטים בהעדרם אלמנטים של קישוט בסגנון המזרחי.
היכן הקשתות המחודדות, הכיפות, המשרביות ועיטורי הקרמיקה הגאומטריים? (11) הרי לא הייתה כל מניעה לשלב גם אותם באותו 'גיבוב של ערב-רב ארכיטקטוני הניכר למרחוק' של אלה שבבניית בתיהם לא היססו לשאול אלמנטים מאירופה ומן המודרניזם. מדוע, אם כן, לא ניתן כמעט לזהות אלמנטים השאולים מן הבנייה הערבית והמוסלמית? הרי ידע מקצועי והשראה לביצוע של מוטיבים ערביים ואיסלמיים בבניה מודרנית לא קשה היה למצוא גם מבלי להעז ולהביט על הכפרים הערביים או מעבר לגבולות. אדריכלים ישראלים בכל התקופות עיבדו אלמנטים וסימנים מן הבנייה הערבית המסורתית לתוך ההקשר של הבנייה המודרנית – החל באדריכלות האקלקטית של שנות ה-20, דרך רמזים לקשתות וכיפות אצל אדריכלי הבאוהאוס של שנות ה-30 ועד ההתפרצות הורנקולרית של הבנייה בירושלים לאחר 1967.

בנוסף, היתה גם לגיטימציה תרבותית לשילוב אלמנטים ברוח הבנייה הערבית במסגרת פרוייקט בנה ביתך מצד הממסד האדריכלי, אם מתוך פטרונות כלפי המזרחיים ואם מתוך הרצון להשתלב בגל הפוסט-מודרני שדרש היטמעות במקום ובעבר – ובמקרה זה בעברה הערבי של הארץ. מעיון בספרות המקצועית של אותה עת מתגלה שרוב האדריכלים ציפו שבמסגרת בנה ביתך תיווצר אדריכלות ורנקולרית מסורתית בסגנון מזרח-תיכוני, אולי בדמות חלום הכפר הערבי שמלווה את האדריכלות הישראלית כצל מאז שנות ה-60. הדברים ניכרים בהמלצתו של אדריכל גרוברמן 'לעבור לשלב ההתפתחות הבא…שלב ההשלמה …בינינו לבין הסובב אותנו' (12). האדריכל דוד קנפו מעמיד מול האנרכיה התרבותית של בנה ביתך את החזרה למקורות התרבות היהודית כדרך לקיום דו-שיח עם המקום (13). גם בהצעות קונקרטיות שהציעו בכירי האדריכלים בישראל כתחליף או כפתרון לסוגיית בנה ביתך ניתן לראות את הגעגועים לכפר הערבי. כך מציע רם כרמי מערכת של בניינים צמודי קרקע השואבת את השראתה מבתי החצר שבאיספהן שבאיראן, ואל מנספלד, בהצעה שזכתה במקום הראשון בתחרות הרעיונית של אגודת האדריכלים בנושא בנה ביתך, מציג פתרון של 'בניה מופנמת עם חללים פתוחים לשמיים המהווים את גרעין הבית' ברוח הבניה הים התיכונית.

מדוע אם כן נעדרים אלמנטים כאלה כמעט לחלוטין מאדריכלות בנה-ביתך?
אנלוגיה למוסיקה המזרחית בישראל יכולה אולי להאיר את הסוגיה.
בדומה לאדריכלות, גם המוסיקה נעה בכל הטווח שבין אמנות גבוהה לפופלרית (14). בתחום המוסיקה, כמו גם בתחום האדריכלות, יש מסורת ערבית עשירה ומובחנת שהייתה לחלק מחייהם של היהודים שחיו בארצות הערביות והמוסלמיות.
תהליך קבלתה של ה'מוסיקה המזרחית' לתוך הקאנון הישראלי מסמל את המאבק לקבלת הלגיטימציה של התרבות המזרחית במסגרת התרבות הישראלית.

את ההתפתחות של המוסיקה המזרחית בישראל ניתן לחלק לכמה תקופות:
בתחילה, המוזיקה הערבית שהובאה ע"י העולים מארצות מוצאם בראשית שנות ה-50 לא השתלבה במרחב הישראלי ונותרה תחומה בתוך הקהילות והמועדונים המזרחיים. מאוחר יותר, הדור השני ששמע את המוזיקה המזרחית בבית לא מיהר להחצין אותה לתוך המרחב הישראלי המשותף. במקום זאת, בחרו בני הנוער המזרחיים לאמץ את תרבות הפופ המערבית כהתרסה נגד ההגמוניה התרבותית של מפא"י כפי שהתבטאה בשירי הלהקות הצבאיות (15). רק לאחר המהפך הפוליטי של 1977 המוזיקה המזרחית הפופולרית פורצת את גבולות העדה ובמרחב הציבורי מופיעה המוזיקה 'הים-תיכונית'. במוזיקה זו מופיעים זה לצד זה לחנים ועיבודים בסגנון יווני וספרדי ושירים ועיבודים הקשורים באופן יותר ישיר למסורות מוסיקליות ערביות. רק במהלך שנות ה-90 החלה המוזיקה ערבית לחדור לתרבות הגבוהה, בכל הטווח שבין עיבודים ערביים לשירים של יוצרי רוק מרכזיים לבין אורקסטרות קלאסיות כמו התזמורת האנדלוסית זוכת פרס ישראל.
ניתן, אם כן, לזהות כאן מודל של הדחקת המורשת המזרחית אצל המזרחיים בני הדור השני, לצד התרסה ויציאה מול ההגמוניה התרבותית השלטת באמצעות אימוץ אלמנטים מערבייים שהיו מחוץ לקאנון הישראלי של אותו זמן. זהו תהליך, לאו דווקא מודע, בו בן המהגרים המזרחי מפנים את הדחייה של החברה למורשת של הוריו אך בו זמנית רוצה לבטא את שונותו – ולכן הוא בוחר להישאר בתוך התרבות המערבית אך לבחור באפיק אחר שלה.

אם מחילים את המודל הזה, הלקוח מן התהליכים התרבותיים שעברו על המוסיקה המזרחית בישראל, על האדריכלות שבנו לעצמם המזרחיים במסגרת פרוייקט בנה-ביתך, ניתן לומר שורנקולר הוילות של שנות ה-80 מצוי בשלב של ההתרסה המודחקת. הבונים המזרחיים דוחים את המודרניזם (על גווניו וגינוניו הברוטליסטיים והססטרקטורליסטיים) שהיה הסגנון ההגמוני, אך רוצים לאמץ את המסגרת התרבותית המערבית. הם מבטאים את ההתרחקות מן ההגמוניה באמצעות אימוץ אלמנטים הלקוחים ממסורת אדריכליות קדם-מודרניות אירופיות לצד אלמנטים מן הבנייה הכפרית הישראלית, שגם היא הייתה מחוץ לקאנון.
הפריצה הזו של האתוס הסגנוני המודרנסטי היא ההתרסה, והיא מצליחה לעורר את כעסם של האדריכלים שומרי-החומות של הטעם הישראלי. אך עדיין אין בה ביטוי של מורשת תרבותית השונה מזו של התרבות השלטת (16). המזרחיים רוצים גם להשתייך וגם לצאת דופן – והפרדוקס הזהותי הזה לא מצליח להיפתר לסגנון שהוא קוהרנטי ומספק מבחינה אסתטית.

יתכן שכמו במוסיקה, שלב ההתרסה המודחקת הוא שלב חיוני בדרך אל ההתקרבות אל המסורות המודחקות.
דווקא בדור השני של אדריכלות בנה-ביתך, זו שנמצאת בעיקר בהרחבות במושבים, ניתן לראות גל של אדריכלות 'ים-תיכונית'. הגגות השטוחים, הצבעוניות, אלמנטי המשרבייה והחלונות הקטנים והמאורכים המופיעים בלא מעט וילות, מסמלים את ההתקרבות ההדרגתית לשפה מזרחית באדריכלות, דווקא בקרב אוכלוסיה שאין לה זהות מזרחית מובהקת, ודווקא בקיבוצים ובמושבים, שהם הסמל לבנייה הכפרית הישראלית אליה שאפו אנשי 'בנה-ביתך' מן הדור הקודם.

האם זהו תחילתו של ורנקולר אדריכלי ישראלי רגיונלי, השואב את השראתו ממסורות ערביות וים-תיכוניות, לו ייחלו אדריכלי שנות ה-80, או שזוהי אופנה חולפת שתתחלף באופנות חדשות שיגיעו מארצות הים?
רק ימים יגידו.

חמש הנקודות של אדריכלות בנה ביתך

הערות
1 על ההיסטוריה של פרוייקט בנה ביתך ראה אצל דיקלה יזהר 'פרוייקט בנה-ביתך – סכיזופרניה מקצועית והחלום האדריכלי' בתוך טלי חתוקה (עורכת) בלוק 03, תל-אביב, 2006. עמוד 92 ואילך.
2 עמי שנער 'מראש פינה עד יבנה' אא, גיליון 6 נומבר 1984.
3 ראובן הרץ 'בנה ביתך – תופעה חברתית?' מבנים 35, 1985
4 ש. גרוברמן 'אדריכלות וחברה בישראל', מבנים 47, יולי 1986.
5 שנער, שם.
6 זה נשמע בנאלי אבל בבניה המסורתית רוב הפתחים היו בגודל דומה או זהה.
7 מרפסת גג-שימושית בבית צמוד-קרקע היא ענין מיותר, שממחיש את עליונותו של התכתיב הסגנוני על הצרכים האמיתיים.
8 גג הרעפים הוא אלמנט 'ציוני', השאול בין השאר מן הטמפלרים, ועומד לצד מגדל המים בניגוד לגגות השטוחים ולצריחי המסגדים של הכפר הערבי.
9 מעניין שדווקא הוילה המפורסמת ביותר של לה-קורבוזייה, וילה סבוי שליד פריס, בנויה לפי כללי סימטריה נוקשים ביותר.
10 לאלמנט של הגג השימושי יש לא מעט תקדימים גם בבנייה המוסלמית.
11 כל זאת עוד לפני הדיון בהעדרם של אלמנטים תכנוניים, ולא סגנוניים, של האדריכלות הערבית כמו הדיוואן שאליו מתנקזים כל חדרי הבית או החצר הפנימית.
12 גרוברמן, שם.
13 דוד קנפו, 'אדריכלות ישראלית- לקראת זהות יהודית מקומית' אדריכלות ישראלית 3, נובמבר 1998.
14 יש מוסיקה עממית ויש מוסיקה אמנותית ואת כל הרצף שביניהן. זאת בניגוד למזון שבו אין תרבות גבוהה ולספרות שהרכיב הפופלרי שלה מצומצם.
15 עודד היילברונר 'מחאה דרך טקסים' בתוך ע. היילברונר ומ. לוין (עורכים) 'העיר הישראלית', רסלינג, תל-אביב 2006 , עמ' 124 ואילך.
16 אילו היו הבונים המזרחיים מדלגים ישירות לסגנון השואל מן האדריכלות הערבית, האם אז היו זוכים ללגיטימציה מצד קובעי-הטעם? תהמני.

מודעות פרסומת