עברה כבר שנה מאז כתבתי את הרשימה שסיקרה את תערוכת הבוגרים הקודמת של בצלאל.

מאז, ולא מעט בזכות הרשימה ההיא, קרו דברים ששינו את העמדה ממנה אני יכול להתייחס לתערוכה של המוסד הירושלמי.
זאת משום שהוזמנתי להצטרף בשנה האקדמית הבאה לסגל המנחים באקדמיה בתור אחד מעוזרי ההוראה של האדריכל סנאן עבדאלקדר בסטודיו 'פורמלי לא-פורמלי'.

כך שמחד, למדתי מספר דברים על בצלאל מבפנים ואף נכחתי ביום של הגשות הגמר, אותו ביליתי בעיקר במסגרת הסטודיו 'פורמלי לא-פורמלי'.
מאידך, איבדתי את האובייקטיביות שאיפיינה (כך אני מקווה) את הרשימה הקודמת. כך שכל מי שקורא את הדברים מוזמן לעשות זאת עם יותר מקורט אחד של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בשנה הבאה, מן הסתם, אם אכן אהיה מעורב בהנחיית הסטודנטים, לא אוכל לכתוב על תערוכת הבוגרים של בצלאל, או של כל מוסד אחר.

אפתח בנושא הצגת העבודות, נושא שמשך השנה תשומת לב רבה.
הגעתי לתערוכה לאחר שקראתי הן את הביקורות האוהדות של אסתר זנדברג ושל יואב לרמן, שאהבו את אופן הצגת העבודות והן את הביקורות הנוקבות שכתבו סטודנטים אנונימיים בפורום האדריכלות של ארכיג'וב כנגד דרך הצגת הפרויקטים.
למי שלא בקי בפרטים, הסטודנטים נדרשו להציג את עבודתם על גבי שולחן עבודה שכל סטודנט הביא או הכין. שיטת הגשה זו הייתה רק עבור תערוכת הבוגרים, כאשר להגשות עצמם הכינו הסטודנטים חומר לתלייה על הקיר לצד מודלים ומצגות.

בחדר העליון בו הוצגו העבודות, אליו הגעתי בתחילת הסיור שלי, חשבתי לעצמי שהשד אינו נורא כל-כך – אמנם בחינת העבודת הצריכה עוד יותר מאמץ מבדרך כלל, אך היא יצרה אווירה אינטימית ומיוחדת.
בחדר הבא הוצגו עבודות של סטודנטים נבחרים מו השנה הרביעית שנועדו לחשוף את יחידות הלימוד שהן המסגרת בה מאורגנים לימודי השנה הרביעית והחמישית בבצלאל. העבודות היו תלויות על הקיר בצורה המקובלת ושם פתאום הבנתי עד כמה פגעה ההצגה על השולחנות בסטודנטים.
העבודות של השנה הרביעית היו מרווחות, ברורות וקריאות. לא היה צריך להתכופף ולפשפש בערמות של סקיצות כדי לקרוא את התכנית או כדי להבין את הפרוגרמה ולא היה צריך להמתין בתור אם מישהו אחר בדיוק ישב מול המצגת – שהיא הדרך הכמעט יחידה להעביר פרוייקט שלם כשיש לך רק שולחן עבודה.

דעתי כנגד שיטת ההגשה על השולחנות התחזקה כשבחנתי עבודות אותן ראיתי גם במסגרת ההגשות.
באופן מפתיע, או אולי לא, עבודות שהיו איכותיות ומוגשות היטב ביום ההגשה, כאלה שהציגו פרוייקט מפותח ועבודה רבה שנעשתה, הוצגו על השולחנות בצורה חלקית מאוד שלא עשתה צדק עם הפרוייקט.
לעומת זאת עבודות טובות פחות, כאלה שאולי לא הגיעו לבשלות עד סוף הסמסטר או שההצגה בפאנלים לא היטבה עימן, דווקא זכו לעדנה בזכות יד טובה לסקיצות או מודלי עבודה קטנים ויפים שעשו את העבודה.

אבל למרות זאת, השנה היייתה התערוכה הרבה יותר קריאה וזכירה מזו של שנה שעברה.
זאת משום שקודם כל הוצגו רק עבודות של השנה החמישית, למרות ששנים ארבע וחמש בבצלאל לומדות ביחד.
בנוסף, (כמעט) לכל סטודנט הופק כרטיס ביקור עם תמונה מעבודתו כך שקל יותר לזכור ולזהות כל עבודה.

אחד הנושאים הבולטים בתערוכה היה נושא עיבוי-בינוי – פרוייקטים של הוספת יחידות מגורים ושטח לבנייני מגורים קיימים עם דגש בולט על השיכונים הציבוריים – הבלוקים – שנבנו בשנות ה-50 וה-60.
הנטייה לעיסוק בנושא היא ברורה לאור הרצון שמבוטא היום גם ביוזמות רשמיות (אם כי לא בהכרח בשטח) לציפוף עירוני ולניצול יעיל יותר של השטחים הבנויים.
הנטייה להתמקד בשיכון הציבורי נכונה כרונולוגית משום שאחרי שהבאוהאוס הפך כבר לנכס עובר לסוחר, הגיע זמנו היסטורי של השיכון. כמו כן, היום חלק ניכר מן השיכונים נמצאים במצב של הזנחה, ואך טבעי שתהליך הג'נטריפיקציה שלהם יתחיל בפקולטות לארכיטקטורה.

 

עיבוי-בינוי בשיכונים ע"י נטע געש

 

אבל למרבה הצער, משהו בפרוייקטים שהוצגו בנושא הזה בתערוכה בבצלאל לא ממש עובד עבורי .
קשה לומר מדוע, משום שנראה שהסטודנטים עשו עבודה רצינית של מחקר וניגשו למשימה בצורה בוגרת ועניינית עם ניסוח של תקנונים וכללים לעיבוי וניסיונות ליישמם, אבל לי איכשהו הייתה הרגשה שהייתי מעדיף להשאיר את השיכונים במצבם המקורי.
ישי ולנסי הציע לבצע עיבוי בשכונת רמת-עמידר בבת ים באמצעות חפירה של מגורים מתחת למפלס הקרקע הקיים תוך שהוא מודע למגבלות של מבנים חפורים.
נטע געש הציגה רעיון מבריק של סופר בלוקים שמתלבשים על הבלוקים הקיימים באלכסון ונושאים עליהם את תוספת הקומות, אך במודל היה משהו מאיים בהתלבשות של הסופר-בלוק על המבנה הקיים. היו גם פרוייקטים שניסו לעבות מרקמים פחות צפופים מאותה תקופה כמו שכונת הקטמונים בירושלים (רן אברהם ומיכאל בודנר) או שכונות השטיח של יד אליהו ע"י פזית אייל ובטי בסקין (1).
פרוייקט שמצא חן בעיני הוא הפרוייקט של יונתן מצרי (שאותו ראיתי במסגרת יום ההגשות) שניסה להפוך את הבלוקים הלינאריים של שכונה ד' בבאר-שבע למבני-חצר כמו בעיר העותומנית ('העתיקה') של באר-שבע. בפרוייקט הייתה גם התייחסות לשפה האדריכלית המרובדת והמבולגנת שתיווצר מן הסתם במסגרת הרחבת דיור כזו. יכול להיות שהנסיון להפוך את הבלוקים האנטי-עירוניים למרקם עירוני (מסורתי?) הוא מה שקרץ לי בפרוייקט הזה. יתכן גם – וגם זו נקודה שיש לבדוק כשבוחנים פרוייקטים מן הסוג הזה – שמכפילי הציפוף היו נמוכים יותר.
ובכלל אולי צריך לעזוב את השיכונים לנפשם ולצופף דווקא את בלוקי ה-H – אליהם אין לי שום סנטימנטים והייתי שמח לראותם משתנים.

גם תא עיר/מדינה יוצא לדרך עם דאגה לאיכות השטחים הפתוחים במדינה ולשימורם, אם כי בדרכים די מפתיעות.
הסטודנטים בסטודיו הציגו פרוייקטים שלכולם נושא משותף – אזורי הנופש המטרופוליניים שהגדירה תמ"מ 21/3 במרכז הארץ – ולכל הפרוייקטים היה סגנון הגשה מהוקצע, יפה ודי דומה.
מקצת הפרוייקטים עסקו בתכנון הפארק עצמו. אחרים ניסו למצוא אסטרטגיות חדשות לשמירה של השטחים הפתוחים באמצעות ניסוח מחדש של הנחיות תב"עיות באופן שייצור תמהיל חדש של שטחים פתוחים ומבונים.
אריאל נוימן יצר הנחייה שלפיה ככל שהמגרש קטן יותר כך ניתן לבנות בו יותר אחוזי בנייה, כמודל לשמירה על השטח הפתוח – רעיון מעניין והפוך למגמה המקובלת בתכניות בניין-עיר.
לעומתו ניסתה עינת פלדשטיין לשמר את אזור הנופש שממערב לראשון-לציון באמצעות שילוב פונקציות של מגורים בתוך השטח הפתוח.

בשני המקרים וגם לאור הפרוייקטים שהציג הסטודיו בשנה שעברה אני מוצא את עצמי חלוק עם נקודות המוצא שלו.
נראה לי שאם בונים רשת של מגורים וכבישים באזור הפתוח הוא מפסיק לתפקד כאזור פתוח, גם אם המגורים הם לא שכונה של צמודי קרקע אלא מגורים צפופים מרוכזים: ברמה התחושתית-נופית דווקא בינוי מבוזר של וילות על מגרשים גדולים יכול לשמור על מבט הנוף הפתוח ותחושת הנוף החקלאי יותר מנקודה של מגורים צפופים – אם כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו.
מבחינה אקולוגית, לעומת זאת, בינוי צפוף שאינו צמוד דופן הוא רק מעט טוב יותר מבינוי פרברי. הכבישים הן אותם כבישים וכך גם תשתיות הביוב והחשמל שמבתרות את המרחב לבעלי החיים ולצמחים.
יכול להיות שהבינוי עצמו מנצל את הקרקע בצורה יותר יעילה אבל קשה להאמין ששכונה מבודדת תישאר כזו לזמן רב – או שהיא תידרדר בהעדר של מסה קריטית של פעילות או שהיא תצליח ואז הפיתוח של מבנים נוספים סביבה הוא בלתי נמנע.

התחושה הזו של כוונות טובות וכישרון רב שמובילים לתוצאות פרובוקטיביות ניכר גם בפרויקט של רוי בוארון ואיתי אילני לשדה תעופה חדש בהרצליה שנישען על המערכות העירוניות שקיימות סביבו.
שדה התעופה עושה שימוש בכבישים הקיימים, בחניונים הקיימים, בקניון השכן ובשאר המערכות העירוניות כדי לקיים את עצמו.
הצגת הפרוייקט הייתה ברורה, ממצה ומשכנעת והוצגו בה רעיונות שנראו לי מעניינים ומקוריים כמו למשל שימוש באנרגיה של המטוס בהמראה ונחיתה כדי להפעיל את מערכות שדה התעופה ובכלל התמודדות מאד רצינית עם המורכבות של פרוייקט כזה.
אבל משהו קצת הפריע לי: אמנם ניצול תשתיות קיימות הוא עניין מבורך אבל מה חטאו תושבי הרצליה שצריך להקים להם שדה תעופה בתוך המרפסת? מטוסים שממריאים ונוחתים עושים רעש נורא וזיהום אוויר וכל טעות קטנה של טייס יכולה להסתיים באסון.
ברור שמדובר בתרגיל אינטלקטואלי אבל הוא גרם לי להרגיש קצת מאויים – מה יקרה אם מיומנויות השכנוע המבריקות שהוצגו כאן ירתמו למטרה בעייתית בעולם האמיתי כמו למשל כדי למחוק שכונה לא יעילה ולבנות במקומה כמה מגדלים נוצצים?

היו לא מעט מגדלים בתערוכת הבוגרים הזו ורובם נראו לי קצת גדולים מדי.
זה כנראה החיסרון של מודל תלת-מימדי. הוא בדרך כלל נותן תחושה אמיתית של המימדים של המגדל ומדגיש את חוסר הפרופורציה שלו ביחס לכל סביבה כמעט – מה שהדמיה יכולה להסתיר.
מבין המגדלים היפה ביותר היה הפרוייקט של גלית שחם שנועד לאוכלוסייה הבדואית בנגב והתבסס על מחקר נרחב ומעניין שהגדיר, בין השאר, את המשאית כתחליף לגמל ויצר עבור הרכבים הכבדים הנפוצים אצל הבדואים חניונים מיוחדים.
למרות זאת לא הצלחתי להבין את הצידוק שבאיכלוס הבדואים – קבוצה שנראה שמוכנה לעשות הרבה מאוד כדי לגור במרחבים הפ
וחים ועל הקרקע – במגדלים גבוהים שנראים יקרים מדי לבנייה ותחזוקה גם עבור האוכלוסייה היהודית של באר-שבע.

 

מגדל לאוכלוסייה הבדואית ע"י גלית שחם

 

גם השנה נראה שחלק מן המגדלים נכפו על על הפרוייקט ועל הסטודנט שנראה כאילו רצה לתכנן משהו אחר, הרבה יותר מינורי, אך נאלץ לתת מענה לאיזה כורח לצופף באמצעות בנייה לגובה, גישה אחת – ולא בהכרח היחידה – לציפוף.

מגדלים מעניינים נוספים היו אלה של טל קאופמן שהציג מודל למגדלים שישמשו גם כחממות לגידול ירקות – רעיון מגניב שנומק בשלל נימוקים מאירי עיניים אבל עדיין נראה לי קצת מופרך מהבחינה הכלכלית – אם כי קשה לי להסביר למה.

בתחום הירוק היה פרוייקט אחד נוסף שבא מכיוון הפוך לחלוטין.
הפרוייקט של יאיר בן-ישראל ליישוב פרמקלצ'ר באזור הנגב המערבי מציע, במקום לחדד את הניגוד בין צפיפות עירונית לבין השטחים החקלאיים הפתוחים, ליצור שילוב מלא בין האדם לטבע שלכאורה הופך את כל המדינה למרחב משולב של מגורים, חקלאות וטבע. יש פה את הטישטוש בין העירוני לפתוח שנראה שמחפשים בתא עיר-מדינה אך כיוון שהבינוי מניח אורח חיים אחר, שמשתלב הרבה יותר בטבע, התוצאות נראות שונות מאוד.
הרעיון הוא מעניין והוצג (בהגשה בה נכחתי) בצורה מאוד מקיפה ומשעשעת – כולל בשיר ובפזמון – אבל מבחינת הפתרון הבנייני שלו הוא אינו חורג ממודלים מקובלים של בנייה ירוקה המוכרים משנות ה-60 – כיפות גיאודזיות מחופות טיח ובוץ שיוצרות מעין כפרונים חצי-פסטורליים וחצי-עתידניים.

היה מפתיע, אגב, לראות את המיעוט היחסי של פרוייקטים 'ירוקים' במובן של חיסכון באנרגיה – ולא רק של ציפוף עירוני – לאור הרצון שהתבטא כמעט בכל העבודות לתת מענה לבעיות קונקרטיות של הסביבה בישראל.

היו עוד כמה פרוייקטים מעניינים:
פרוייקט אחד להרחבה של מושב תל-עדשים שנעשה בנוסח הבצלאלי הישן – מודל ושרטוט שנראים מאד יפה אך מבלי שאפשר להבין מה מתוכנן שם. בהתאם גם לא הצלחתי לגלות את שם הסטודנט מאחורי העבודה.

לינור לוי עשתה פרוייקט יפה לשכונה חדשה בדימונה שקושר את העיר האורתוגונלית לטבע. בעיקר שבתה את עיני ההבחנה שלה שכפי שהתרבות היוונית באה מן הים ומכוונת אליו, כך התרבות היהודית מכוונת ושואבת מן המדבר.

היה פרויקט יפה של ספריה באזור גן העצמאות במרכז ירושלים שמצאה חן בעיני בשל קנה המידה המצומצם שלה והרצון המובהק לבנות מבנה ספציפי ולא פתרון ג'נרי.

 

ספריה במרכז ירושלים

 

הפרוייקט של שרה שטרן לבית קברות במגדלים במרכז העיר תל-אביב מציע מיקום די נועז למתים אבל אני מסכים עם העיקרון שלפני שמצופפים את החיים כדאי להתחיל ולצופף את המתים. 

אני מסיים את הסקירה בשני פרוייקטים שקנה המידה שלהם צנוע הרבה יותר ואולי דווקא משום כך הם שובים את הלב. זה קצת לא פייר, אבל בכל זאת.
האחד הוא הפרויקט של מרינה פוקסמן שתכננה תוספת וסגירה מבדים למרפסת של בית במחנה הפליטים שועפט בצפון ירושלים. במסגרת תערוכת הבוגרים כמעט שלא ניתן היה להבחין בפרויקט אבל ראיתי אותו ביום ההגשות והוא מצא חן בעיני הן בגלל התעוזה והנחישות לתכנן משהו מאוד קונקרטי ודווקא במחנה-פליטים והן בשל הבחירה המרעננת בפתרון טקסטילי קליל ששואב השראה הן מהפתרונות הקיימים בשטח והן מטכנולוגיות בנייה מתקדמות.
פרוייקט אחר הוא סדרה של מחסות לצועדים שתכנן גל הרט במקומות שונים בארץ לאורך שביל ישראל. אמנם לא נראה קשר עיצובי ברור בין מחסה למחסה או קשר מובהק בין כל מחסה לסביבה בה הוא ממוקם אבל הרעיון, קנה המידה והמודלים מצאו חן בעיני.
לפעמים בתערוכות בוגרים, מול שפע כל-כך גדול, הדברים הקטנים הם מה שאנחנו לוקחים איתנו.

 

מחסה לצועדים ע"י גל הרט

 

החזרה לאידיאליזם ולבטחון העצמי של המודרניזם האדריכלי – שמתבטאת היטב בתערוכת הבוגרים הזו – צריכה, לדעתי, להעשות מתוך מודעות היסטורית גם לכישלונות של אותו מודרניזם – שכבר הולידה, כזכור, את הריאקציה הפוסט-מודרנית.
מול הדחף המודרניסטי להשתמש באדריכלות כדי לפתור בעיות סביבתיות וחברתיות – שמחייב להקצין אותן, כפי שהיטיבה לנסח אסתר זנדברג – חשוב לזכור, כל הזמן, הן את המגבלות של האדריכלות ככלי להנדסה חברתית מחד, ומאידך את היכולות שלה להשתמש ברבדים של אסתטיקה ושל משמעות כדי לכפר ולהתעלות מעל המגבלות האלה.

 

הערות

1) שכונות השטיח ביד אליהו הן דווקא מודל של מגורים צמודי- קרקע עירוניים צפופים שאני אוהב וחושב שצריך לשכפל ולא להעלים.

מודעות פרסומת