באחרונה יצא הספר 'מקומי', מעין קטלוג שמסכם עשר תערוכות שהוצגו בגלריה בבית האדריכל ביפו מיסודה של עמותת האדריכלים, תערוכות שאצרה שלי כהן הבוחנות את האדריכלות והסביבה בישראל מפרסקטיבה ביקורתית.

מהי מטרתו של הספר?
במובן מסויים הספר חשוב מן התערוכות אותן הוא מתעד, משום שלאורך זמן רבים יותר יחשפו לספר מאשר לתערוכת שהוצגו לפרקי זמן מוגבלים.
אני מניח שאם הח"מ, אדריכל שגר בתל-אביב ומתעניין בנושאים בהן עוסקות התערוכות, נכח רק במיעוטן, אזי בציבור האדריכלים הרחב ובציבור בכלל, הנוכחות בתערוכות הייתה וודאי דלילה אף יותר.
בהקשר זה יש לומר שהגלריה בבית האדריכל היא חלל תצוגה בעייתי במקצת. לאו-דווקא בשל מיקומו בבית ערבי ביפו (שהעמותה שוכרת, עפ"י כהן, ממשפחה ערבית נוצרית), אם כי גם עניין זה מעלה שאלות מגוונות, אלא מכיוון שאין התאמה בין מיקומו לשעות הפתיחה שלו.
הגלריה הייתה ועודנה פתוחה בעיקר בשעות העבודה ואילו איזור יפו העתיקה והנמל הוא אזור שמזדמנים אליו בשעות הפנאי. לכן את התערוכות המעטות שיצא לי לראות ראיתי דווקא בערב, כשהזדמנתי לפתיחות או להרצאות שנערכו במקום.

האם הספר אכן עומד במשימה לייצג את התערוכות שהוא מתעד?
לטעמי לא מספיק.
הספר ערוך כך שלכל אחת מעשר התערוכת שהוצגו מוקדש טקסט המתאר אותה בעברית ובאנגלית וכארבעה דפים של תצלומי צבע.

חלק ניכר מן התערוכות התבססו על תצלומים – אשר מהם ניתן היה לטעמי לתת יותר כדי לקבל עוד מהטעם של התערוכות. בספר יש תיאורים מילוליים של צילומים שלא מופיעים והדבר יוצר תחושה מעט מתסכלת.

עבודות הוידאו אכן קשות יותר לתיעוד: בעוד שבתערוכה 'בית ביפו' של סמי בוכארי ואייל דנון, העוסקת במצוקת המגורים של ערביי יפו, התמליל המצורף מעביר משהו מרוח העבודה (כפי שזו מתוארת בתקציר ע"י שלי כהן), מן העבודה 'קביים' של גילה קפלן וסמי ברדוגו, שמשלבת וידאו ושירה, כמעט שלא ניתן להבין דבר כפי שהיא מוצגת בספר.
כמובן שלא כל יצירה שנועדה לגלריה ניתן או צריך להעביר לספר, אבל אם כבר עושים זאת יש לחשוב על דרך הצגה הולמת.

תערוכות אחרות התבססו על מיצב שהוצב בתערוכה: במקרים אלה חסרות בעיקר תכניות של אותו מיצב שיאפשרו להבין אותו בכללותו.
רלוונטית בהקשר זה התערוכה '(ו)גינה' של צופית טובי ועמי צרויה (אוצרות: שלי כהן ונעמה מישר) שבמסגרתה הוצג מיצב שהוא תכנון נוף ממש, כך על-פי הצילומים. יצירתו וודאי התבססה על תכניות ונראה לי שגם תיעודו בספר היה יוצא נשכר מהצגת תכנית של המיצב.

 

כאן מגיעים לנושא נוסף שהוא ההעדר הכמעט מוחלט של אמצעי הבעה אדריכליים מתערוכות שנעשו עבור אדריכלים ועל-ידי אדריכלים.
התכנית והחתך האדריכליים אינם טריוואליים לקריאה ולהבנה. הצגה ברורה שלהם לצופה מזדמן – גם אם הוא איש מקצוע – דורשת מאמץ גרפי ניכר שיש לו גם משמעות כספית. אבל העיסוק בסביבה והדיון האדריכלי שנעשה ללא כל שימוש בתכניות חזיתות וחתכים הוא, לדעתי, בעייתי מאוד.
בעיסוק בנושא ה'הפרדה' (יאיר ברק, עמית גרון, אורית סימן-טוב. אוצרים: שלי כהן וחיים יעקובי) – עיסוק רציני לכל הדעות, גם בהתייחסות לתערוכה במסגרת הספר 'מקומי' וגם בספר 'הפרדה' שיצא קודם לכן (בהוצאת חרגול/עם עובד) ותיעד את התערוכה בצורה נרחבת יותר – לא ניתן היה למצוא זכר לתכנית, חתך או מפה שתמחיש בצורה חד משמעית את הממדים והמיקומים של הגדרות ואמצעי ההפרדה שתצלומיהם הוצגו במסגרת התערוכה.
יתכן שהדבר נובע מאיזשהי תחושה שבשרטוט קל לשקר ולערוך את המציאות ואילו התמונה אומרת סוג של אמת. אך אנחנו יודעים שאין זה כך, והצילום – ביחוד מאז ה'פוטושופ' – יכול לשקר כמו כל מדיה אחרת.
הדרך היחידה להביא סוג של אמת לקוראים היא להצליב אינפורמציות מגורמים שונים ובאמצעי הבעה שונים שיכולים להציע תמונה שלמה.
דווקא תחום ההפרדה זכה לתיעוד מפורט ומדוקדק ע"י 'בצלם' (בו לקחתי חלק מסוים) וארגונים אחרים וניתן היה להשתמש בשיטות התיעוד האלה כדי להמחיש את הדברים.

יתכן שההימנעות משימוש בתכניות נובעת מתוך רצון להשתמש 'באסתטיקה של התצוגה…כדי לייצר עמדה רגשית בקרב הקהל. הפריים החזק ועבודת הוידאו הממחישה מושכים את העין ואת הלב, ומכינים את הצופה למפגש עם רעיונות חדשים…" (מתוך הקטלוג, עמ' 10). בהקשר זה ניתן לומר שגם לגרפיקה יש עוצמה לא מבוטלת בהעברה של רעיונות. לטעמי, דווקא בצילום יש לפעמים משהו 'מנרמל', כאשר העצים, הדשא והשמיים מרככים את האופן שבו האדריכלות יוצרת אי-צדק ומשכפלת את יחסי הכוחות בחברה. אבל יותר מכך השימוש באופני הבעה אדריכליים כדי לומר משהו חברתי (וזה אתגר רציני ולא משימה טריויאלית) היה ממקם את המסר האתי בתוך המגרש של האדריכלים באופן שלא יוכלו להתכחש לו.
למשל, בתיעוד של מפעל 'אופ-אר: האדריכלות העובדת' (עמית גרון וג'וזף דדון אוצרות: שלי כהן ושני בר-און) היה ניתן לצאת נשכרים משימוש בחתכים ותכניות שהיו ממחישים את הטענות לגבי אופן השימוש בבניין שנטענות במאמר המצורף והיו מאפשרים לקורא לבחון אותן בעצמו.
השימוש בתכניות רלוונטי גם לתערוכות שעוסקות בסביבה בצורה מעט פחות מיידית – למשל הדיון בדירות לדוגמא ('יחידת דיור' יאיר ברק, טל גרבש) היה יוצא נשכר אם היה נערך ניתוח כלשהו של הדירות המוצעות למגורים ושל הדירות לדוגמא – מה מלמדת אותנו התכנית ועד כמה התכנון של הדירה לדוגמא מגשים את התכנית של האדריכל או לחילופין איזושהי פנטזיה טלוויזיונית של אנשי השיווק? לא מדובר בהכרח בקריאה למחקר השוואתי של דירות המגורים הישראליות אלא בהתייחסות גרפית -אדריכלית ולא רק צילומית למרחבי המגורים הישראליים.

ואולי ההימנעות הגורפת משימוש באמצעי הבעה אדריכליים נובע, באופן עמוק יותר, מכעס כלפי האדריכלות וכלפי חוסר-האחריות ואוזלת היד שלה. כעס שבמסגרת התערוכות והטקסטים שבקטלוג עדיין לא מוצא מפלט קונסטרטקטיבי בדמות אדריכלות חלופית, שאולי יהיו לה דרכי ביטוי אחרות. 

מגוון העבודות שהוצגו במסגרת סדרת התערוכת פורס ספקטרום מעניין שמכסה נושאים שזוכים ליחס מועט במסגרת המצומצמת בלאו-הכי של הכתיבה על האדריכלות בישראל.
אמנם, באורח פרדוקסלי, הכתיבה הביקורתית על אדריכלות בישראל נוכחת במדיה כמעט כמו הכתיבה ה'רגילה' על האדריכלות, אך בכל זאת נושאים כמו הפרדה טריטוריאלית בתוך ישראל, מצוקות הדיור של ערביי יפו ונושאים 'פוליטיים' אחרים זוכים למעט התייחסות במסגרת העשייה המקצועית השוטפת.
לצידם, נושאים יום-יומיים יותר כמו מבני בתי-ספר ומרכזי פיס, הגינות של הבתים המשותפים, מבני תעשייה, ומבט נוסף על שיכוני הדיור הציבורי בישראל (שרוחם לא מפסיקה לרדוף את האדריכלות הישראלית) זוכים למיקוד בזכות התערוכות וגם להתייחסות בעלת מימד אומנותי שהם כמעט לעולם לא זוכים לה.
במובן הזה התערוכות אכן הופכות 'מבנים ומרחבים שוליים, שמזוהים עם אדריכלות "קטנה" ו"רגילה"…לנושא מרכזי" (מתוך הקטלוג, עמ' 7).
בתוך המגוון הזה בולטות שתי תערוכות מעט חריגות שלא משתייכות למכלול המקומי. האחת היא תערוכתו 'הארכיגרמית' של ערן בינדרמן 'עיר למאכל' שמציע פנטזיות אדריכליות שיש להן רקע 'לונדוני' המובהק, והשנייה 'קביים' שגם היא מציגה עבודות שנעשו בלונדון, כאלה שלפחות מתוך הספר ההקשר המקומי שלהן לא מתפענח.

בסופו של דבר קריאה מעמיקה של הקטלוג 'מקומי' משאירה את הקורא עם טעם של עוד ועם תחושה של צער על החמצת התערוכות. מן הסתם תורמת לכך כתיבתה הרהוטה של שלי כהן שמעגנת ומטעינה כל צילום וכל פרט בכל מיצב במשמעויות אדריכליות וחברתיות.
קטלוג נרחב יותר, שכדרכם של קטלוגים היה מרחיב מעבר לתערוכות ולא מתמצת כל אחת ואחת מהן, קטלוג עם עיצוב גרפי מעט פחות מנוכר ויותר נהיר, היה בהחלט במקום.
לאור המגבלות המובנות בהפקה של ספר כזה, שעשוי להיות כרך עב-כרס ויקר, אני חושב שנכון יהיה לפנות לאינטרנט ולהעלות לאתר את כל החומר, שרובו ככולו כבר קיים: את התצלומים, המאמרים, עבודות הוידאו וחומר התיעוד של המיצבים. בסיס נתונים כזה, עם קישור מכובד לאתר של עמותת האדריכלים – שראויים לקרדיט על התמיכה המתמשכת והלא מובנת מאליה בתערוכות ועל הוצאת הספר – יכול לתרום מאוד לחשיפה, המקומית וגם הבינלאומית, של התערוכת שהוצגו ושל הנושאים שהן העלו לדיון.

מקומי / 10 תערוכות / גלריה בבית האדריכל, שלי כהן, יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.

גילוי נאות: שלי כהן שלחה את הספר להתייחסות.

 

עוד על הספר והתערוכה:

אסתר זנדברג ב'הארץ'

קציעה עלון ב' גלובס' וגם חגית פלג-רותם ב'גלובס'

מודעות פרסומת