קו-הבניין – המרחק מקצה המגרש שממנו ניתן להתחיל ולבנות את המבנה – הוא אחד האלמנטים המרכזיים בתכנון העיר המודרניסטי. אולי יותר מכל נתון אחר בתכנית בניין העיר קובע קו הבניין את החזות והתחושה של הרחוב.
מתווה זהה של רחובות ומגרשים יראה וירגיש אחרת לחלוטין עם הגדרת קו בניין שונה, בעוד שתוספת של קומה או שתיים, בדרך כלל לא תורגש בצורה כה דרמטית (1).

כמובן שקו הבניין הוא אלמנט מובן ומתבקש בבנייה של מגורים: אנשים בדרך כלל מעדיפים להתרחק מהמדרכה והרחוב וקו הבניין מספק להם פרטיות מסויימת. אך בתכנון המודרניסטי, שלאורו נבנו רוב הערים הישראליות, ננקטו צעדים תכנוניים נוספים – כמו מרחקים גדולים והולכים בין בניין לבניין ושימוש חלקי, אם בכלל, בקומת הקרקע לצורך מגורים – שיצרו מרקם עירוני דליל וריק באופן יוצאת דופן במפלס הקרקע, אותו בסופו של דבר אנחנו חווים בצורה הבלתי-אמצעית ביותר.
נכון אמנם שבמקרים מסויימים, כמו למשל בבלוקי המגורים באזור רחוב דפנה בתל-אביב (2), הצמחיה – ובעיקר עצי הפיקוס, שתרמו יותר לעירוניות הישראלי מרוב האדריכלים – עושה את העבודה ומשלימה את החסר ביוצרה דופן רציפה אל הרחוב. אלא שברוב המקרים קו הרחוב הופך לרצף של גינות מוזנחות ומגרשי חנייה. קו הבניין כבר לא מגן על פרטיותו של איש משום שבקומת הקרקע של המבנים יש רק חללים טכניים, מבואות וחניות או לכל היותר פאות אטומות של בלוקי סרגל. והרחוב? – הרחוב הוא כבר לא חלל עירוני מובחן אלא חלק מרצף של חללי-סתם (Junk-spaces) שרק משמעותם הסטטוטורית משתנה.

הדמייה של מבנה מגורים לינארי המשלים את קו הרחוב.

חשבתי שאם יהיה ניתן לתכנן מבנה מגורים שינצל את מרווחי קו הבנייה הקיימים כדי ליצור דופן רציפה כלפי הרחוב, עשויה להיות בכך תועלת מסויימת.
מבנה כזה יגדיר בצורה ברורה את קו קצה הרחוב ויצור חלל ציבורי קוהרנטי ובעל פרופורציות נעימות יותר וזאת תוך הוספת יחידות דיור למתחמים הקיימים.
כלפי פנים המתחם תתן בנייה כזו פרטיות לדיירים, כך שחצרות בין בניינים שיש בהן תחושה פרוצה, כזו שלא מעודדת שימוש, עשויות להפוך לחצרות פנימיות מוגנות נעימות ושימושיות יותר. 

יחידת המגורים הלינארית המוצגת להלן תוכננה להיות צרה במיוחד ורוחבה שלושה מטרים בלבד – כרוחב קו הבניין המינימלי השכיח, עם התרחבות מקומית למקסימום של 4 מטר. כך יכולים מבנים כאלה להצטרף למרקם בנוי תוך ניצול התחום הפתוח שהותירו קווי-הבניין, בהשפעה מינימלית על איכות הדיור של הדירות שכבר מאוכלסות וללא צורך בפעולות מורכבות של התערבות במבנה קיים.
למרות זאת, השטח והרוחב של חללי המגורים בדירה המתוכננת תואמים למימדים החוקיים והמקובלים בדירות שלושה חדרים מסוג זה (3).
ריצפת המבנה מוגבהת ממפלס הרחוב בכחצי מטר ומעניקה לדיירים פרטיות מבלי ליצור חזיתות אטומות יתר על המידה. הגג משתפע מחזית הרחוב לכיוון החזית הפונה פנימה כך שלכיוון הרחוב מתקבלת חזית גבוהה ואילו חזית נמוכה יותר – ידידותית ומזמינה – מופנית כלפי פנים המתחם.

עם הזדקנותם ההדרגתית של מתחמי מגורים משנות ה-50, ה-60 וה-70 צצים פתרונות שונים לטיפול בהם. הפתרונות המוצעים – פתרונות העיבוי והפינוי השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם – בדרך כלל מתעלמים מעיצוב החלל העירוני והרחוב ובדרך כלל רק מחריפים מצב עירוני שהוא נכה בלאו הכי.

לכן יש לדעתי טעם לחפש פתרונות תכנוניים שיוכלו למנף את תהליך הציפוף והחידוש של מתחמים קיימים כדי ליצור מחדש עירוניות שאבדה.

הערות:
1) כמובן שבסופו של דבר המרחקים בין המבנים, גובהם והמרחק שלהם מקו הרחוב חוברים יחדיו ומאזנים זה את זה ליצירת התחושה המתקבלת.

2) כל האזור של פינת דרך נמיר ורחוב ארלוזורוב בתל-אביב, כולל הבלוקים של רחוב דפנה וגן וולובלסקי-קרני צפויים לההרס בקרוב מתוקף כל מיני תכניות עירוניות שונות ומשונות.

3) ביפן, למשל יחידות דיור צרות ומוזרות הן עניין מקובל אך בישראל יש קיבעון מסויים בנוגע לצורתה האפשרית של דירת המגורים. במדינה שהולכת ומצטופפת יש חשיבות למגוון סוגים של דירות מגורים שיכולות להתאים למצבים שונים.

הדוגמא המוצגת להלן מתבססת על המצב הקיים בצומת הרחובות לה-גארדיה ומשה דיין בשכונת יד-אליהו בתל-אביב.

 

מבט מלמעלה המציג את תוספת המבנים הלינאריים לשכונות קיימות (בלבן).

תכנית דירה לינארית בת שלושה חדרים.

חתך לרוחב המבנה.

המבנה הלינארי מגדיר קו רחוב.

מבט לאורך הרחוב.

מבט מכיוון פנים מתחם המגורים הקיים.

מבט על חזית המבנה הלינארי הפונה פנימה.

המבנה הלינארי לאורך הרחוב ומאחוריו מבני המגורים הגבוהים הקיימים.

המבנה הלינארי תוחם ומגדיר חצר פנימית לבלוקי המגורים הקיימים.

מבט צדדי.

המבנה יוצר רחוב.