יואב לרמן כבר סיכם בצורה ממצה את ספרו החדש של האדריכל נתי מרום 'עיר בלי קונספציה – מתכננים את תל-אביב' (הוצאת בבל), אשר על-כן אני חש עצמי פטור מלסקור אותו בקפידה פרק אחר פרק.
זאת ועוד, מכיוון שמדובר בספר שהוא יותר סקירה היסטורית ממניפסט נלהב שיש להתפלמס עימו, פשוט אמליץ לכם לקרוא את הספר: מדובר בתיעוד מקיף ומפורט של תכניות האב שהוכנו לעיר תל-אביב מאז יסודה, בעיקר מתכנית גדס (1) והלאה, הנסקרות בצורה כרונולוגית על רקע הכוחות הפוליטיים והדמויות שהניעו אותן, יצרו אותן ועיכבו אותן.
הספר מכיל חומר היסטורי רב, שחלק גדול ממנו היה חדש, לפחות עבורי, אך הוא מועבר בצורה ידידותית וברורה. בקיצור, ספר מרכזי לא רק למי שמתכנן וחושב על תל-אביב אלא לכל מי שמתעניין בתכנון עירוני בישראל בכלל.

אתמקד במספר נקודות ומחשבות שעלו בי בעת קריאת הספר:

דרום
למרות שהספר עוסק בתכנון העיר תל-אביב ולכאורה שואל שאלות על הקונספציות של התכנון העירוני בכללותו, נראה שלמעשה מעסיקה אותו שאלה אחרת: מדוע השכונות בדרום העיר ובמזרחה התהוו כשכונות חלשות יותר מאחיותיהן שבמרכז העיר ובצפונה?
בכל תכנית ובכל תקופה אותה הוא מתאר, מתכנית גדס ואילך, בוחן מרום בקפידה את האסטרטגיות שכוונו לחלקים הדרומיים, את התפיסות שהנחו אותן ואת ההשפעה שלהם על האזור. זרקור כזה אינו מופנה לנושאים אחרים, למשל מעמדה של העיר כמרכז כלכלי או תעשייתי, למרות שמרום נוגע כמובן גם בנושאים אלה (עמ' 134 למשל, אך גם כאן במסגרת דיון על דרום העיר).

אם לסכם בקצרה את המסקנה של הספר ניתן לומר שכל המתכננים של העיר, מפטריק גדס והלאה, ראו בשכונות הראשונות של תל-אביב ובשכונות הצפוניות של יפו מרקם בעייתי וחסר-ערך (2) וכבר שיפמן תכנן, עוד בשנות ה-40, להרוס את שכונת נווה-צדק ואת כרם-התימנים.
התייחסות זו נבעה לא רק משום שכל מתכנן מעדיף לפסול את מה שנעשה לפניו ולא רק בשל ההסתייגות המודרניסטית מהמרקמים המסורתיים יותר והצפופים יותר של השכונות אלה, אלא גם מן העובדה שכבר מלכתחילה התגוררו בהן אוכלוסיות חלשות יותר. לאחר מלחמת השחרור נוספה לכך הדילמה – המודחקת – של ההתמודדות עם המרקמים הנטושים שנותרו לאחר הברחת האוכלוסייה הערבית.
המהנדס העירוני יעקב שיפמן בשנות ה-40 בדרום 'הקרוב' של העיר ובעקבותיו מתכנן הערים אהרון הורביץ, שהיה הראשון לתכנן את תל-אביב 'הגדולה' שכללה גם את יפו ושכונותיה בשנים שלאחר מלחמת השחרור, התוו קו של מדיניות שלא השתנה עד שנות ה-80.
ראשית, סימון דרום העיר כזירה של שימושי קרקע תעשייתיים (עמ' 128 ואילך) שדרדרו את איכות החיים באזור באופן בלתי הפיך, אך גם לא היו יעילים במיוחד, מכיוון שהיו בדרך כלל שזורים במרקמים קיימים שיועדו במקורם בעיקר למגורים.
שנית, סימון שאר האזורים הדרומיים של העיר כיעד להריסה – בעיקר באמצעות כבישים רב-מסלוליים – ובנייה מחדש. הגדרת אזורי הדרום כמיועדים ל-'פינוי-בינוי' מנעה כל השקעה בתחזוקה ושיקום וחנקה כל סיכוי של התפתחות נורמלית מלמטה, אך גם ההבטחה – או יותר נכון האיום – של הפינוי והבנייה מחדש כמעט ולא התממשה.

אני סבור שמרום תורם תרומה מאוד חשובה לידע שלנו על ההתדרדרות של דרום תל-אביב ועל היכולת המופלאה של תכנון עירוני להרוס ולקלקל וגם על חוסר יכולתו של התכנון לשלוט בתהליכים שהוא מתיימר לכוון (למשל בשכונת התקווה, עמ' 238 ואילך).

מה שחסר לי הוא ניתוח של אופי התכנון שקיים בשכונות בדרום והמשמעות שלו. אם מרום באמת מעוניין בגאולת שכונות הדרום – כפי שמשתמע מדבריו – עליו להוכיח שיש בהן ערכים תכנוניים וקונספציה, גם אם זו לא נוסחה במסמכי מדיניות.
הסברים כאלה חיוניים על-מנת לבנות את תהליך המיתולוגיזציה של שכונות אלה, תהליך שחיוני לשיקום שלהן, ושהציל, בין השאר, את שכונת נווה-צדק – שכונה שאגב שבנויה בגריד רציונלי נוקשה ומובהק – מהגורל המר שיעדו לה. תהליך כזה נדמה שמנסה לעשות שרון רוטברד בכתיבתו על נווה-שאנן ועל שכונת שפירא.

הרי הנימוק העיקרי של המתכננים המודרניסטים – גדס, פישמן, הורביץ ואחרים – כנגד השכונות האלו היה שהן בעייתיות מבחינה תפקודית ואסתטית, שהן צפופות, לא סניטריות וגרועות באופן כללי ועל-כן הן ראויות להריסה ויהא המחיר אשר יהא. תיאור האיכויות וההצדקה של השכונות האלה היא המענה המתבקש.

 

המהנדס
אחת התרומות המעניינות של הספר היא הארת דמותו של יעקב פישמן (בן-סירה) שעיצב יחד עם ראש העיר ישראל רוקח חלקים ניכרים מן העיר תל-אביב, לא מעט בזכות העובדה ששני אלה כיהנו יחדיו בתפקידיהם, כמעט ללא בחירות, במשך תקופה ארוכה במיוחד. שיפמן כיהן למעשה כמהנדס העיר ברצף במשך 20 שנה – משנת 30' ועד 1950 – תקופה רבת תהפוכות וקריטית עבור העיר. לאורך תקופה זו ניצחו שיפמן ורוקח על תהליך הרחבת העיר צפונה ומזרחה באמצעות התוויית תכניות מתאר לאזורים שונים גם אם אלה לא היו עדיין בתחום המוניציפלי של העיר. בהמשך, בשנים שאחרי המלחמות, יזמו מפעלי שיכון ובניה בהם הפכה העירייה לגורם יוזם ומבצע ולא רק מתכנן (עמ' 153), הכל בהתאם ל'צייטגייסט' ולאופנות התכנון המשתנות במערב.

למרות תרומתו המרכזית לתכנון העיר דמותו של פישמן לא ממש מוכרת בדורנו, לטוב ולרע. הספר מציע הזדמנות חשובה להבין אותו, את פועלו ואת התכנון העירוני שהתווה לחלקים מרכזיים בעיר, תכנון שהלך ונעשה פרברי יותר ויותר ככל שהתרחק ממרכז העיר וככל שהתחזקו המגמות האנטי-עירונית של המודרניזם. נדמה שהאזורים שתכנן ממזרח לרחוב אבן-גבירול, שבהם ניסה להמשיך ולפתח את תכנית גדס, ואזור שכונת יד אליהו על אופיה המודרניסטי המובהק הם מורשת מעניינת וחשובה שהגיע הזמן להתעמק בה.

אגב, הן רוקח והן בן-סירה הגיעו בסופו של דבר אל מערכת התכנון הארצית ודווקא שם שינו את טעמם בנוגע לתל-אביב (עמ' 202) – אולי הם כעסו שמישהו אחר מתעסק עם ה'בייבי' שלהם.

אמריקה
מעניין לראות שמרגע שנוסדה המדינה הפנתה תל-אביב את מבטה ישירות לאמריקה, למרות שהתכנון הארצי של אותה עת עדיין הושפע מאד מהידע הבריטי: תל-אביב כנראה קלטה מיד מאין ולאן נושבת הרוח (עמ' 207).
הגעתו של המתכנן היהודי אמריקאי אהרון הורביץ לערוך תכנית מתאר לעיר בשנת 1950 החישה וסימלה בברור את הרצון הזה באמצעות תכניות דרמטיות לכבישים מהירים ולפינוי גורף של כל השכונות הישנות. אין בכך לומר שבאירופה נמנעו מטעויות כאלה, שהיו בסופו של דבר חלק מרוחו של הזמן – שרצה אולי למחוק את זכר העולם הישן שהוליד שתי מלחמות עולם נוראיות – אבל נדמה שהתעוזה וההחלטיות של התכניות הן אמריקאיות.

מדהים בכל זאת לראות עד כמה הרעיונות של הורביץ – נתיבי איילון, טיילות החוף, שימור יפו העתיקה ואפילו תוואי כביש גהה – פעפעו והשפיעו על דמות העיר למרות שהוא מעולם לא יצר תכנית מתאר עירונית סטטוטורית ושלמה.

אמריקה, או יותר נכון הרצון הפרובינציאלי להיות 'כמו' אמריקה, ממשיך ומשתקף גם מן הפרויקטים הדרמטיים של מנשיה והתחנה המרכזית החדשה – שיזמו דור אחד מאוחר יותר נמיר ורבינוביץ' המפא"יניקים שכיוונו לסנטימנטים של יהודים אמידים מחוץ-לארץ (עמ' 304), אלה שגם היום מניעים את גלגלי הפיתוח של המגדלים בעיר.
מסתבר שתל-אביב – ומדינת ישראל בכלל – לא כל-כך סופרת את אזרחיה, אבל גם אינה שחקן מעניין במיוחד על המגרש הגלובלי. לכן כדי להרגיש כמו חו"ל היא נשענת על הסנטימנט ועל הארנק של האחים היהודים בגולה ומשעבדת גם את התכנון העירוני למאווייהם.

ניתן לראות בספר איך תל-אביב מתמסרת אל רוח הזמן בלי שום ביקורתיות: גם אם אקט התכנון עצמו לא מפגר אחרי העתים – שהרי המתכננים המובילים שבאים מחו"ל וגם עמיתיהם הישראלים בסך-הכל די מחוברים לאופנות הרווחות בחו"ל – הרי שהתכניות, לעיתים תכופות, מנותקות כל-כך מן המציאות – זו שתמיד מפגרת אחרי המתרחש בעולם הראשון – שהן מגיעות ליישום כעבור 30 שנה לפחות. אז מתברר שבמערב כבר נוכחו במגבלותיהן של הדוקטרינות הישנות ונטשו אותן לאנחות, אבל אנחנו נשארים עם תכניות עירוניות שהן מין דינוזאורים תכנוניים – מיושנות אך מחייבות – שממשיכות לאיים על העיר גם אחרי שאבד הכלח על התפיסות שעמדו שמאחוריהן.

נוסטלגיה
תכנית האב של אדם מזור מ-1985, שנערכה עבור העירייה בראשות שלמה (צ'יץ') להט מתוארת, בצמצום יחסי, בפרק החותם את הספר, שמביא את הסקירה הכרונולוגית אל ימינו אנו.
למרות שמרום מודה שתכנית זו הניחה את התשתית לסיפור ההצלחה הנוכחי של תל-אביב (עמ' 341), הוא מנסה להקטין את הממד הרדיקלי של התכנית, אבל לדעתי מסמנת תכנית מזור תפנית חשובה ביחס לתכניות הקודמות שתוכנו לעיר. מזור שם את הדגש, ברוח הפוסט-מודרנית של אז, על שימור ושיקום, ויש תחושה שמרום מאוכזב מהזהירות של התכנית ומהימנעותה מללכת בגדולות ולתכנן רבעים חדשים (3). למרות שהוא עצמו מתאר ומקטלג בדיוק כה רב את האסונות שהמיטו התכניות הגרנדיוזיות על העיר ובעיקר על ענייה, ליבו של מרום נוטה דווקא אל 'התכניות הפרוגרסיביות-אגרסיביות' (עמ' 341) שקדמו לתכנית מזור בשל הרטוריקה המודרניסטית עמוסת התקווה שלהם. לעומת זאת הוא נוטה לזלזל ב'כוונות הטובות' של תכנית מזור למרות שלטעמי לא ניתן להבין את התהליכים שקרו בפלורנטין ואפילו את השיקום ההדרגתי של שכונת התקווה בלעדיהן.

מרום מבקר את העובדה שמזור התמקד באזורים של מרכז העיר ולא הפנה את תשומת הלב של השיקום המרפא לשכונות הדרום (עמ' 332): ביקורת זו נכונה לדעתי, אבל חשוב להבין שהשיקום של שכונה כמו נווה-צדק מסמל את התקווה לשינוי של שכונות כמו שפירא, שכונת התקווה וגם – באחרית הימים – של מה שנשאר מכפר שלם ומנווה-שאנן (4).

תיאבון
הספר 'עיר עם קונספציה' פתח לי את התיאבון לקרוא עוד על ההיסטוריה התכנונית של תל-א
ביב ולמרות שמרתק לקרוא על שנות החמישים, הייתי שמח לראות בספר יותר מן ההיסטוריה של העבר הקרוב, עכשיו, כשהמסקנות והידע הם עדיין רלוונטיים.

יש עוד הרבה שאלות מעניינות שהספר מעורר לחפש להן תשובות:

למה רמת-אביב של בנט ופרלשטיין כל-כך מוצלחת למרות שכמו כפר שלם נבנתה גם היא על חורבות כפר ערבי (אולי כי לא השאירו כלום מהכפר)?

למה אזור התעשייה של רמת-החייל הפך לאזור היי-טק ואילו אזור התעשייה במבואות יפו נשאר עם הדגים והמוסכים?

מה מתוך כל התכניות הגרנדיוזיות בוצע, מה לא התממש ובעיקר – מדוע?

האם למורפולוגיה של בינוי, לסגנון אדריכלי ולאסתטיקה יש השפעה על הצלחתן של שכונות מסוימות ועל כישלונן של אחרות?

כשקוראים היסטוריה תכנונית של מקומות מוכרים התיאוריות היבשות של התכנון העירוני קמות לתחייה והופכות רלוונטיות לנגד עינינו.
אני מקווה שנתי מרום – וחוקרים נוספים – ימשיכו את העשייה ויעלו על הכתב עוד מההיסטוריה של התכנון העירוני בישראל.

 

הערות
1) מעניין, אגב ששכונת לב תל-אביב – בלפור, שיינקין וכו' – החיונית והפעילה לא תוכננה כלל על-ידי גדס למרות שאינטואיטיבית היא נדמית כחלק מתוכניתו.

2) מרכז יפו ויפו העתיקה הם היחידים שקיבלו מגדס ומאלה שבעקבותיו יחס מעט שונה אך יפו מעולם לא הייתה באמת במוקד העשייה התכנונית.

3) דבר שניתן היה לעשותו אז ולראייה שהוא נעשה היום בצפון העיר.

4) בהקשר זה אולי מילה אחת על ג'נטריפיקציה – העניים ביותר תמיד חיים בשכירות. פיתוח עירוני ושיקום של שכונה יובילו בדרך-כלל לעליית ערך הנכסים ולדחיקת אותם שוכרים עניים. לכן פיתוח עירוני אינו הדרך היעילה להיטיב עם העניים שחיים בשולי החברה – היום בתל-אביב אלה מהגרי העבודה. במקרים כאלה עדיף לטפל ישירות באנשים עצמם, בחינוך ותנאי השכר שלהם. אבל בכל-זאת יש הרבה מקומות שתהליך שיש בו גם ג'נטריפיקציה יכול להועיל לאוכלוסייה של בעלי בתים עניים ולתת להם יותר אפשריות בחירה באמצעות העלאת ערך הנכס שבבעלותם.

תודה לחברים מהעבודה שהביאו לי את הספר במתנה.

מודעות פרסומת