במסגרת המדור החביב 'מבנים ברוטליסטיים נשכחים במרחבי הנגב' אני שמח להציג כמה תמונות של פרוייקט בתי הפאטיו בערד.
מדובר בבתי מגורים משותפים שתוכננו בידי צוות של משרד השיכון, בראשות האדריכלים דרקסלר וונטורה, נבנו עם יסודה של העיר ערד בשנת 1964 ומתייחדים בשימוש שהם עושים בפאטיו, כפי שמרמז שמם.

patio-house-2

בתי הפאטיו בבנייה (מתוך אא גיליון  4/5 1983)

הפאטיו מופיע פעם אחת בדמות חצר פרטית גדולה לדירות בקומת הקרקע, חצר המוקפת בגדר גבוהה באופן המאפשר לדיירי הקומה להרחיב את דירתם עם גדילת המשפחה והשיפור בתנאים הכלכליים [על מודל מוקדם יותר של בתי פאטיו הגדלים בעצמם אפשר לקרוא אצל הדס שדר כאן.]

a4

מבט מן הרחוב אל בית-הפאטיו

a5

חלל המדרגות

פעם שנייה מופיע הפאטיו בחדר המדרגות שהורחב באופן משמעותי בכדי ליצור חלל פנימי משותף לכל גובה הבניין. החלל שנוצר פתוח משני הכיוונים ורוחבו כרוחב סמטא כך שכאשר המבנים מצטרפים זה לזה הם מגדירים נתיב תנועה הניצב לרחוב ומאפשר מעבר דרך רצף של פאטיו-ים. בצורה זו נוצר 'רחוב' מקורה ומוצל להולכי רגל בתוך השכונה, כחלק ממערך התנועה הרגלית המאפיין את התכנון המקורי של העיר ערד.

a2-1

המעבר המקורה

Arad001

בתי הפאטיו, מבט מן הצד (צולם ע"י מיכאל יעקובסון, מתוך הערך 'ערד' בויקיפדיה)

רעיון דומה, של נתיב המקורה בידי הבניינים, מופיע גם בשכונת השטיח שנבנתה במסגרת השכונה לדוגמא בבאר-שבע בתכנונם של חבקין וזולוטוב ואילו בניין מדברי רב-קומתי הבנוי סביב פאטיו מרכזי נבנה באילת ב- 1968 בתכנונו של אברהם אלואיל – כחלק מן הניסיונות ליצירת אדריכלות מדברית בישראל. בסקירה של הבנייה בנגב שכתב גלעד דובשני במסגרת חוברת של 'אא' שהוקדשה לנושא בשנת 1983 הוא מציין שההרכב האחיד מדי של שכונות אלה וניתוקן מהמרקם העירוני שסביבן מקשה על יצירת 'מקום', ובכל זאת יש בכל המבננים האלה יותר תחושה של חלל עירוני מוגדר מבהרבה טיפוסי בנייה אחרים הנפוצים במרחב הישראלי.

eilat-1-a

חתך דרך בית הפאטיו באילת

eilat-4

בית הפאטיו באילת (תצלום מתוך ישראל בונה 1971-72)

לתכנון המותאם לאקלים המדברי הייתה עדנה קצרה בישראל בעת שאדריכלים בעולם גילו עניין בדפוסי המגורים שהתפתחו במדבריות ערב, אלדו ון-אייק והקסבה המרוקאית, למשל, או הפרויקטים של ATBAT-Afrique. לא במקרה מדובר בתקופת שלהי הקולוניאליזם הצרפתי במגרב בו הייתה לא מעט עבודה לאדריכלים צרפתים, צעירים בעיקר, בבניית שיכונים לאוכלוסייה הערבית והקשר הזה בין מודרניזם, בנייה מדברית וקולוניאליזם נסקר בצורה נרחבת בתערוכה 'In The desert of Modernity' שהוצגה לא מכבר בברלין.
אך כפי שדעך העניין הבינלאומי (כדי להתעורר שוב לרגע אחד עם משבר הנפט ב- 1973) כך גם תשומת-הלב של האדריכלות הישראלית לבנייה המדברית ואף לעיר ערד נגוזה.

img75

בתי הפאטיו בבנייה (תצלום מן האתר של מוזיאון ערד)

על ערד, שהייתה אחת הפנינים בכתר עיירות הפיתוח, בעיקר בשל סינון אוכלוסיית המייסדים שנעשה בעת יסודה, עבר תהליך מצער של הדרדרות.
בין אם מדובר בתוצאה של הפניית תשומת הלב הלאומית לערים החדשות שמעבר לקו הירוק ובין אם מדובר בכך שלעיר לא היה בסופו של דבר בסיס אמיתי להתפתחות חברתית וכלכלית, היום ערד היא עיר ענייה עם אוכלוסייה גדולה הנזקקת לסעד וסיוע ועם ועדה קרואה השולטת בעיר במסגרת הפרוייקט הממשלתי לביעור הדמוקרטיה המוניציפלית בנגב.

דעיכתה של ערד מעוררת מחשבות נוגות על הסיכויים של הישובים במדבר הישראלי, מה שלא מונע מן הממשלה וגופי התכנון לנסות ולייצר עוד ישובים כאלה.
…אינני יודע אם הברוטליזם המדברי צרוב האבק הוא הפתרון או שמא שורש הבעיה, אבל אולי בכל זאת צריך לחזור אל בתי הפאטיו ולהתחיל מחדש.

a3-1

מודעות פרסומת