לא תמיד ברור מדוע יש לחפש אחרי סגנון ישראלי באדריכלות.

משונה אף יותר הניסיון להמציא אותו יש מאין.

הלא הישראליות עצמה היא עניין לא לגמרי ברור. הנטייה היום – עד ש'אם תרצו' יכבשו את הקמפוס – היא בין כה וכה לראות את ישראל כאוסף של מגזרים העוינים זה את זה. יתר על-כן, בהקשרים הגלובליים, המתרבים והולכים, של התכנון והייצור של מבנים בישראל כבר לא ברור מה היא אותה איכות מקומית חמקמקה ומבוקשת.

מאידך, לא ניתן להכחיש שלאדריכלות יש סוג של קשר למקום ולמדינת הלאום, קשר שלא מתקיים עבור תוצרי עיצוב אחרים כמו כסאות, למשל. שהרי המבנים מקובעים לאדמה וכך יוצרים, בסופו של דבר, את דמותה של הטריטוריה. הבנייה גם כפופה לחוקים ותקנות מדינתיים שסוגים אחרים של עיצוב כלל אינם מכירים.

האדריכלות אף מהדהדת את הלאומיות בכך שגם היא, כמו מדינת הלאום, מהווה סוג של מפגש בין טריטוריה – הקרקע, המגרש – לבין משמעות ומסורת תרבותית.

החיפוש אחרי זהות מקומית מלווה את האדריכלות הישראלית מראשיתה. בתקופות מסוימות נעשו ניסיונות למצוא השראה בסגנונות הבנייה המוסלמיים והערביים, שהיו כאן קודם. כך למשל אצל ברוולד בשנות העשרים ובבנייה בירושלים שלאחר 67'. בתקופות אחרות היה מדובר בהתאמה ואדפטציה של סגנונות בינלאומיים להקשר הישראלי. מעניין לגלות שברבות השנים האדפטציות האלה –הבאוהאוס וגם הברוטליזם  – נתפשות דווקא כסגנונות ישראליים המבטאים את רוח המקום ואת הזמן הישראלי. וגם אם נדמה כאילו בשנים האחרונות הזרם 'המקומי' איבד את מרכזיותו בעשייה ובשיח, בהחלט יתכן שממרחק הזמן האדריכלות שנעשית כאן היום תיתפש כמייצגת נאמנה לרוח המקום גם אם היא נראית, כרגע, תלושה ממנו.

בין החיפוש של תקדימים היסטוריים מקומיים, אך משתייכים למסורת לאומית אחרת, לבין האימוץ והעיבוד של סגנונות בינלאומיים רלוונטיים יותר או פחות, ניתן לחשוב על אפיק נוסף של השראה מקומית. השראה כזו  יכולה להתבסס על מבנים לא-קאנוניים, לא 'אדריכליים' ודווקא בשל כך 'מקומיים'. מדובר הן על גילויים של אדריכלות ישראלית עממית – ורנקולרית  – והן על טיפוסי מבנים שימושיים וטכניים שהם, בדרך כלל, מחוץ לריבונות התכנונית של המערכת האדריכלית. הכוונה למבנים תעשייתיים, מבנים חקלאיים או סטרוקטורות צבאיות שצורתם ודמותם מוכתבת על-ידי הפונקציה והטכנולוגיה, לכאורה ללא מודעות וללא כוונה אסתטית או סגנונית. פנייה כזו למקורות השראה עממיים או למבנים שימושיים  – שבהם הפונקציה מגדירה את הצורה – מוכרת באדריכלות המודרנית מראשיתה, מהעניין של לה-קורבוזיה בממגורות חיטה אמריקאיות ועד אדריכלות ההיי-טק.

וכך בחיפוש אחרי מקורות השראה מקומיים חשבתי על שני טיפוסי מבנה שימושיים ונפוצים בסביבה הישראלית שיש להם גם משמעות סימבולית רבה: הבונקר והחממה.

שני טיפוסי מבנים אלה שונים זה מזה באופנים כה רבים אך השילוב שלהם מבטא, אולי, את היחס הישראלי לאדמה. האחד כבד, מתחפר בקרקע וכוחני – אך למעשה מתגונן. ואילו השני קליל ופגיע, שואף אל השמש אך משרת את החקלאות שיש בה ביטוי – מהותי וסמלי – של בעלות על הקרקע.

בונקר תחמושת בארה"ב

הבונקר

אם תפקידו של בניין הוא לספק הגנה הרי שהבונקר הוא הבניין האולטימטיבי.

הבונקר הוא גם הסמל המובהק ביותר של הבנייה הצבאית, שלא רואה לנגד עיניה דבר פרט לשיקולי המיגון, הפונקציונאליים, האמפיריים והחד-משמעיים.

אמנם למקלט ולמרחב המוגן יש נוכחות מרכזית יותר במרחב הישראלי – הן הציבורי והן הפרטי היומיומי, בעוד הבונקרים מצויים במחנות הצבא ולאורך קווי הגבול הנזילים של המולדת. אך בעוד שהמקלטים מנסים, בהצלחה מועטה, להשתלב במרחב, הבונקרים הם בעלי נוכחות בלתי-מתפשרת ושיקולים אזרחיים של דו-שימושיות ואסתטיקה נחסכים מהם. מכאן שכמקור השראה הבונקר, שהוא כמובן גם סמל למרכזיות הצבא – והאימה – בחברה הישראלית, מהווה מודל מתאים.

בונקרים (תצלום מהאינטרנט)

הבונקר כטיפוס מבנה כבר שיחק תפקיד משמעותי כמקור להשראה אדריכלית[1]. יש הטוענים שהסגנון הברוטליסטי של הבטון החשוף הושפע באופן ישיר מן האסתטיקה של הבונקרים ובכך הוא מסמל מעין תגובה אדריכלית לאימי מלחמת העולם השנייה. באופן ספציפי יותר, היה זה התאורטיקן הצרפתי פול ויריליו שתיעד את החומה האטלנטית – רצף של בונקרים שבנו הנאצים לאורך חופיה המערביים של אירופה במהלך המלחמה – וראה בבונקרים בסיס להבנה של האדריכלות והתרבות המודרניים. ויריליו אף ניסה לתכנן מבנים ששאבו מהשפה העיצובית שאפיינה את הבונקרים הגרמניים.

אחד מהבונקרים של החומה האטלנטית שבנו הנאצים

בונקרים הם מבנים מונוליתיים ואטומים, עם סימנים מעטים של נוכחות אנושית. זהו טיפוס מבנה המתייחד בחומריות הקיצונית שלו – בין אם מדובר במסות של בטון היוצרות אותו ובין אם בשכבות האדמה העוטפות אותו. כתוצאה מכך, הבונקר דומה יותר לנוף מאשר למבנה אנושי: הבונקרים יוצרים טופוגרפיה מלאכותית של אימה המותירה עקבות שנשארים הרבה אחרי שהסכסוכים שבגללם נבנו כבר נשכחו בין דפי ההיסטוריה. אך מחיר הדמים של אותם עימותים מתבטא בקשר מובהק שבין הבונקר והקבר – שני טיפוסי מבנים אטומים ומתחפרים המנכיחים לנצח את המוות.

החממה

משום מה, לא הפכה החממה לאייקון של ההתיישבות החקלאית הישראלית.

בניגוד למגדל המים, לא זכתה החממה למעמד של סמל, למרות הנוכחות שלה במרחב וההתבססות של חלק ניכר מחקלאות הייצוא הישראלית עליה. זאת אולי משום שהחממה היא מבנה קליל, שברירי ושטוח מדי מכדי שתהפוך לסמל של היאחזות באדמה.

החממה הקדימה במאות שנים את הציונות, וישנן מדינות, הולנד למשל, בהן משחקות החממות תפקיד מרכזי יותר בכלכלה החקלאית ובנוף מאשר בישראל. גם כמודל או כמקור השראה למבנים יש לחממה היסטוריה עשירה. הדוגמא המפורסמת ביותר בתולדות האדריכלות היא ארמון הבדולח – Crystal Palace – שבנה ג'וזף פקסטון לתערוכה הגדולה של 1851 בלונדון. מבנה זה ודומיו הולידו בסופו של דבר את הרעיון, הטכנולוגיה והארכיטקטורה של המבנים כתיבות של זכוכית.

הקונסטרוקציה הקלילה של החממות

אך בהקשר המקומי מעניינות דווקא חממות הניילון, שהפכו לנפוצות בעולם וגם בישראל משנות השישים. מבנים אלה הם גדולים כל-כך ודומיננטיים בנוף הפתוח ובת-בעת הם זמניים ושבריריים – קירות הניילון שלהם שקופים ודקיקים והקונסטרוקציה שלהם נדמית כה קלילה. בנוסף מתאפיינות החממות בגגות בתצורות גאומטריות מגוונות היוצרות צללית דינאמית על רקע השדות החקלאיים, צללית המבטאת את התיעוש של החקלאות הפסטוראלית.

באדריכלות של החממות ישנם מספר אלמנטים שניתן לפתח ולעבד.

הראשון הוא הניילון:השימוש בסוגים מתוחכמים של ניילון כמעטפת של המבנה החל לתפוס תאוצה בעשור האחרון, בעיקר במבני ספורט. ניתן אפילו לטעון שחממות הניילון מטרימות מבנים קלילים מ- ETFE כשם שחממות הזכוכית הולידו את אדריכלות קירות המסך. אלמנט אחר, חדשני הרבה פחות, הוא השימוש בקונסטרוקציות מתכת קלילות: באלה אין חדשנות טכנולוגית אך השימוש בהן במבנים רגילים, על כל מגבלות התקן והחוק, הוא עדיין אתגר. בנוסף, צורתן של החממות והאופן שבו הן ממלאות את השטח כשרק הגגות שלהן יוצרים סילואטות משונות על רקע האופק, יכולה להיות דימוי שניתן להשתמש בו גם בטיפוסי בניין אחרים.

בישראל, בה מתאפיינת הבנייה באיזשהו כובד ומסיביות, יש משהו מרענן בטכנולוגית הבנייה הקלילה של החממות. יתכן שזאת משום שבאקלים הישראלי רק מבנה המתמסר לחום השמש יכול להרשות לעצמו כזו קלילות.

הסילואטה של החממות

הקלילות הזו מסבירה אולי את גורלן של חממות גוש קטיף – שחלקן פורקו והוקמו מחדש בישראל וחלקן נמכרו לחקלאים פלסטינים: בניגוד למבנים הכבדים, שנהרסו כולם, החממות הקלות, הפריקות והמודולריות נותרו כשריד הארכיטקטוני העיקרי של ההתיישבות היהודית בחבל עזה.

אפילוג

כפי שהרצון ליצור סגנון מקומי, עמוס בסמליות, הוא מעט פיקטיבי, כך מתחוור כי הבונקר והחממה, שנדמים לרגע כמקורות השראה  מקומיים, הם למעשה אלמנטים המצויים בשפע בכל מקום בעולם, שכבר הולידו מתוכם את שתי הוריאציות הסגנוניות והטכנולוגיות העיקריות של האדריכלות המודרנית – התיבה השקופה מחד ומונולית הבטון מאידך.

הניסיון לשלב בין שני הדימויים הקוטביים – הבונקר והחממה – בשפה אדריכלית אחת, מעין סמל למפגש הישראלי בין חקלאות לכוח צבאי, בין צמיחה מן הקרקע לבין התחפרות בתוכה, מסתבר כלא יותר מווריאציה מקומית להתרחשויות גלובליות. אך גם ככזה יש בו, לדעתי, פוטנציאל לכמה רעיונות אדריכליים מעניינים.

[1] עוד על הדמיון הצורני בין אדריכלות הבונקרים והאדריכלות המודרנית ניתן לקרוא כאן.