רשמים ראשונים ממוזיאון ישראל המחודש

כמה רשמים אישיים מביקור משפחתי חטוף במוזיאון ישראל המחודש: אינני יודע אם הם יחדשו הרבה למי שכבר ביקר או קרא את אסתר זנדברג, אבל הנה הם לפניכם.

הביקור במוזיאון מתחיל במבנה הכניסה שחולק לשני ביתנים נפרדים. הביתן הראשון הוא חנות המוזיאון, והשני הוא ביתן הכרטיסים. וכך, אם מתעלמים לרגע מהבידוק הביטחוני, הביקור במוזיאון – כמעט כמו בכל מוזיאון – מתחיל בטרנסאקציה כספית שככל הנראה  גם מסיימת את הביקור, אם לא מתגברים על פיתוייה של חנות המוזיאון. מעניין אם ניתן ליצור מצב שבו התרבות מתחילה לפני שמתעסקים בכסף – למשל בשדרת פסלים מחוץ לשער, או שמא עדיף בכל מקרה לגמור עם ענייני הממון לפני שמתרכזים באמנות.

בין שני ביתני הכניסה החדשים נוצר מרווח המאפשר מבט ישיר מכיוון קריית הלאום אל ציר העלייה המקורי של המוזיאון. עבור הנוסע בכביש, החולף ליד המוזיאון, זוהי חוויה חזקה ומשמעותית בה נפתח לרגע המוזיאון אל העיר. עבור המבקר במוזיאון יוצר המבט הזה דווקא תחושה מסוימת של החמצה, משום שציר המבט חסום לתנועה ולמעבר באמצעות גדר של זכוכית. נתיב הכניסה אל המוזיאון משתרך סביבו, ואף שרוחו של מוזיאון ישראל אינה דווקא רוח של צירים חד-משמעיים אלא של נתיבים מסתלסלים – ברוח הכפר הערבי – מוזר להביט קדימה אל תוך המוזיאון ואז להיכנס אליו מסביב.

ביתני הכניסה עוצבו בשפה אלגנטית ומעודנת המשתלבת ברוח התכנון המקורי. התוספת העיקרית שלהם ושל המבנים החדשים האחרים לשפה האדריכלית של המוזיאון היא רפפות אלגנטיות היוצרות תנאים נעימים של אקלים ואור. אבל, לצד ההשתלבות והאלגנטיות יש במבנים האלה משהו מעט אנונימי שאינני יודע להחליט אם הוא צניעות ראויה או התבטלות מוגזמת בפני הקיים.

מבט במורד מנהרת הכניסה החדשה למוזיאון

מן הכניסה ניתן לעלות בעלייה המקורית אל מוזיאון או לעבור במנהרת הכניסה החדשה שהיא אולי האלמנט המרכזי – והמרתק ביותר – בתכנון. אם אינני טועה, זהו רעיון שהופיע כבר בעבודות הסטודנטים בסדנה בנושא מוזיאון ישראל שהנחה צבי אפרת בטכניון לפני עשר שנים כמעט.

תמיד מאוד אהבתי את העלייה הטקסית של התכנון המקורי, אבל עם תינוקת בעגלה ובחומו הלוהט של החורף הישראלי, אין ספק שהמעבר המקורה הוא אלמנט חשוב ומועיל. מנהרת הכניסה – מעבר ארוך, רחב ומשופע המאפשר תנועה מקורה ושלא באמצעות מדרגות אל המוזיאון – מבוצעת בעידון ובטעם. עם משטחי זכוכית צרובה המכניסים אור טבעי שמגיע מלמעלה מן העבר האחד, וריצוף שחור בוהק מנהרת הכניסה היא אלגנטית, אך יש בה בעת יש בה משהו מנוכר מעט.

מעלה קרטר שהוביל למוזיאון התאפיין, לפחות בעבר- לא הילכתי בו לאחר השיפוץ – במעין חספוס ירושלמי. הזיתים, הפסלים והמוצגים הארכיאולוגיים שהשמש הירושלמית העזה החמיאה להם יצרו לרגע חלום של השתלבות במרחב ובנוף. המעבר החדש, לעומת זאת, הוא כהה מדי, נקי מדי, ומרגיש יותר כמו שדה תעופה יוקרתי מאשר מוזיאון ישראלי. כרגע, גם אין לאורכו מוצגים רבים. עניין זה ודאי ישתנה בעתיד, משום שמדובר בחלל תצוגה לכל דבר. אני משוכנע שאמנים ואוצרים רבים ישמחו להשתלט עליו ולהשתמש בשיפוע ובפרספקטיבה שלו להצבות אמנות שימלאו אותו בחיים שכה חסרים בו עכשיו.

בסוף העלייה, מסתיים המעבר התת-קרקעי בפנייה חדה המובילה לאלמנטים של התנועה האופקית – דרגנוע ומעליות. אודה ואתוודה שקצת הופתעתי לפגוש בהם אחרי הרמפה, משום שהנחתי שהשיפוע של המעבר התת-קרקעי משמעו שנוכל לזרום באופן טבעי אל חללי התצוגה. איני יודע אם העלייה  בדרגנוע מרגישה טבעית במוזיאון – ויאמרו רוג'רס וקולהאס מה שיאמרו – אך אנו עלינו במעלית וזו בודאי קוטעת את רצף הביקור.

מבט במעלה מנהרת הכניסה. בסוף העלייה צריך לפנות ימינה.

המעלית הביאה אותנו אל חלל הכניסה החדש שנמצא – כך הבנתי מאוחר יותר – קצת מצפון לאולם הכניסה המקורי. מחלל זה המשכנו לשלוש גלריות חדשות שכרגע מוצגות בהן תערוכות מרתקות. שלושה אמנים ליקטו, כל אחד, מוצגים משלל אוספי המוזיאון, והציבו אותם לצד עבודות שלהם. זהו רעיון מבריק שיצר שילובים מרתקים ופרשנויות חדשות למוצגים מוכרים. בעיני מצא חן במיוחד המכלול הייחודי שיצר האמן הבריטי-ניגרי ינקה שוניברי. שוניברי יצר הצבה עמוסה, אפריקאית(?) המאתגרת את פריטי המוזיאון מלאי החשיבות העצמית.

משלושת הגלריות הגענו לחלל המפתח של המוזיאון  – המסדרון הראשי המחבר את שלושת האוספים המרכזיים – ארכיאולוגיה, יהדות ואמנות. כמובן שהדבר הנועז באמת היה לערבב את כל האוספים – כפי שעשו בגלריות בהם ביקרנו רגע לפני- אבל זה מן הסתם היה פוגע בתפקידו הדידקטי של המוזיאון. בכל אופן, החלוקה בעינה עומדת והמסדרון המחבר בין שלושת האוספים אמור להיות המוקד המרכזי של המוזיאון כשפסל 'נמרוד' של דנציגר, המחבר במהותו בין שלושת האוספים, ותמיד קטן יותר מכפי שציפית, עומד בקצהו.

גם החלל הזה, כמו המעבר התת-קרקעי שקדם לו, היה מעט אפל, מנוכר ו'נקי' מדי לטעמי, והוא גרם לי להתגעגע לחלל הכניסה המקורי שהיה גבוה, מרווח יותר ומואר בשפע אור טבעי.

מבואת הכניסה החדשה של המוזיאון

בחרנו להמשיך אל אגף האמנות הישראלית, התגלגלנו ממנו אל אגף היהדות, ומשם דרך אגפי אמנות המאות ה-19 וה-20 לתערוכה המוצלחת באגף האמנות העכשווית של המוזיאון. לפחות אחת מן המטרות המוצהרות של השיפוץ הייתה להפוך את התנועה במוזיאון לנהירה יותר. איננה יודע אם זו מטרה כה חשובה שהרי לטעות ברחבי מוזיאון ישראל הייתה תמיד חוויה נעימה למדי – אחרי הכול לא מדובר בקניון. בכל מקרה נראה שהאדריכלים לא כל-כך עמדו בה. אולי משום הייתי מורגל בקונפיגורציה הישנה של המוזיאון ואולי הניסיון להשוות, בתוך ראשי, בין הישן לחדש הקשה עליי, אבל נדמה שהארגון החדש של אגף האמנות מבלבל ומתעתע לא פחות – ואולי אף יותר – מן הסידור הקודם.

במיוחד העציב אותי ביתן העיצוב שנותר בקצהו של נתיב ללא מוצא כפי שהיה תמיד. הייתי מצפה שהעיצוב – והאדריכלות, שעד כמה שראיתי כלל לא זכתה למקום משלה בתערוכות הפתיחה – ישתלבו בצורה יותר טבעית בתצוגת אוספי האמנות של המוזיאון.

בדרכנו החוצה גילינו את הביתן הראשי הישן שבשלב זה הוא עדיין לא-מאוכלס: הוא הרגיש לי כמו מלך שגלה מארצו. רק כשיצאנו ממנו אל מרפסת הכניסה המקורית, אל מול הנוף המוכר של רחביה מעבר לעמק המצלבה, הצלחתי להבין את מערך הארגון החדש של המוזיאון, ואת השימוש הנרחב שלו בתת-הקרקע. ב'פרויקט הישראלי' פירש צבי אפרת את אסטרטגיית הגדילה של התכנון המקורי של המוזיאון כאנלוגיה לתאוות ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית. מעניין מה אומרת ההתחפרות העכשווית הזו בתוך האדמה על זרמי המעמקים של תרבותנו.

בסופו של הסיור המזדמן הזה במוזיאון ליוותה אותי בתחושה קלה של געגוע למוזיאון הישן, שהיה אולי פחות נוח אך הייתה בו הרגשה יותר פתוחה, מוארת וזורמת ובחללים שלו היה משהו יותר מרשים. בה בעת היה בו גם סוג של חספוס – אולי מכוון, אולי תולדה של דלות החומר והאמצעים ואולי היו אלה סימני הזמן. בתוספת החדשה, עד כמה שיכולתי להתרשם, ולמרות הדבקות באפור, משהו מן החספוס הצברי הזה נעלם.

אבל אולי מדובר בסתם נוסטלגיה. בסך הכול עבודת החידוש שנעשתה היא עבודה מאוד מוצלחת, משום שהיא ענתה – ככל הנראה – על הדרישות המורכבות לרה-אורגניזציה, הגדלה ומודרניזציה של המוזיאון מבלי שהוא יאבד את אופיו ואת מאפייניו האסתטיים העיקריים, לפחות אלה החיצוניים. נדרשת התאפקות וצניעות גדולה מצד האדריכלים שעשו במלאכה בכדי לבצע כזו עבודה, ואין זה עניין של מה בכך בעידן האייקונים בו אנו מצויים.

השינוי הוא מצד אחד כה דרמטי  – מבחינת הארגון והחללים – ומצד שני כה מינורי מבחינת העיצוב שצריך, כפי שמציינת אסתר זנדברג, עוד זמן כדי לגבש דעה נחרצת.

במבט כללי יותר, מעניין לראות איך המהלך שהוביל צבי אפרת בנושא מיחזור המבנים מהתקופה 'האפורים' של האדריכלות הישראלית עבר מן האקדמיה אל הביצוע הקונקרטי בשטח בפרק זמן קצר יחסית של כעשור. יחד עם העבודות של אסף לרמן – שהיה חלק מצוות התכנון – הולך ונוצר בישראל גוף של מבנים ברוטליסטיים משנות השישים והשבעים הזוכים לפרשנות מחודשת. בניגוד למסורות של התערבות מודרניסטית במבנים ישנים המדגישה את החדש מול הישן, ההתערבויות האלה ממשיכות ומפתחות את השפה המודרניסטית, האפורה, של המבנה המקורי. הדבר מעלה על הדעת תוספות ניאו-קלאסיות למבנים קלאסיציסטיים, שלאחריהן קשה לדעת מהו המקור ומהי התוספת.

מעניין האם, ומתי יהיה למישהו אומץ לחדש ברוטליזם ישראלי אפור – לא, לא בצבעי טכניקולור – אלא בגישה ניאו-מסורתית נוקבת?