בעל המאה

באחרונה נתבשרנו כי דוד עזריאלי, אייל הקניונים והנדבן שמאחורי בית-הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת ת"א, הקרוי על שמו, יתכנן בעצמו את האגף החדש שהוא תורם לבית-הספר.

על התכנון אינני יכול לחוות דעה, כי פרט להדמיית-חוץ אחת, לא בחנתי אותו.

עם זאת, העניין עצמו מעלה מספר סוגיות מעניינות. יותר ממובן מאליו שמדובר בהדגמה נוספת להתבטלותה של האקדמיה (הישראלית, העולמית) בפני בעלי ההון. אבל כיוון שכל המבנים באוניברסיטה, כמו גם הקתדרות והמלגות, קרויים על-שמם של בעלי הון שונים ומשונים, אין בכך כל חדש. גם פילנתרופים שמביאים עימם את האדריכלים שלהם נראו לא מעט במקומותינו, וזכור המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה שנכפה על אוניברסיטת ת"א הר כגיגית, כולל תכליתו, אדריכלו ותכנונו.

אמנם, כאשר נדבן מגייס את עצמו בתור האדריכל מדובר בעליית מדרגה. הרווח הקטן הזה שבין הנדבן לאדריכל, שמתקיים במקרים אחרים ומאפשר למשתמש – במקרה זה אוניברסיטת תל-אביב – להשפיע על התוצר, נמחק לחלוטין. ברור שהיה הוגן יותר לעשות תחרות אדריכלית, או למצער להפקיד את הבחירה בידי גורם אובייקטיבי יותר. אבל במקרה הזה לפחות הדברים ברורים לכולם. הנדבן לא בוחר אדריכל שהוא חייב לו טובה, או כזה שהוא יכול להשפיע עליו בקלות. הנדבן הוא האדריכל בעצמו וההתנתקות של האדריכלות, ושל האקדמיה, מכללים אובייקטיביים לכאורה, כמו גם ההתמסרות לבעלי ההון היא ברורה, ומוגמרת, ולא נחבאת אל הכלים.

הדמייה של האגף החדש של בית-הספר לאדריכלות. תכנון: דוד עזריאלי (מתוך אתר 'הארץ')

הדבר המעניין באמת בסיפור הוא הרצון של דוד עזריאלי לזכות בתהילה כאדריכל. אמנם דוד עזריאלי הוא אדריכל מוסמך ובעל תואר שני, אבל הישגים אלה הרי מתגמדים ליד הישגיו כיזם מיליארדר שהשפיע השפעה מכרעת על הסביבה בישראל, ואולי גם בקנדה. בישראל של ימינו, בה איש העסקים המצליח זוכה ליותר תהילה מהאדריכל ואיש הרוח גם יחד, יש משהו מכמיר לב, אך גם מעורר כבוד, ברצונו של עזריאלי לזכות בקרדיט ובהכרה דווקא כאדריכל המתכנן עבור האקדמיה. מסתבר שעבור דוד עזריאלי תהילת ההון אינה מספיקה, והוא זקוק גם להון הסימבולי שרק היצירה האמנותית והאקדמיה מסוגלות, עדיין, לתת. כשרוב האדריכלים חולמים להיות יזמים, ולו רק כדי שלא ידרכו עליהם, יפה שיש יזם שבעצם חולם להיות אדריכל.

חבל שאיש לא גלה את אוזנו של דוד עזריאלי שהדרך בה בחר היא דרך מעט בוטה מדי שתעורר נגדו, ובצדק, דווקא את אלה שעדיין רוחשים כבוד להון הסמלי. כדי להתבלט כאדריכל היה יכול עזריאלי לממן לעצמו בקלות הקמה של סידרת של מבנים ניסיוניים קטנים ואקזוטיים, נטולי פונקציה או מטען סמלי. היכולת האדריכלית שהיה מפגין שם הייתה מעניקה לו קרדיט תכנוני ראוי ומתאים יותר.

אבל כל החישובים האדריכליים הקטנוניים האלה בטלים בשישים אל מול יכולתו של עזריאלי, כיזם, להשפיע לא על בניין אחד באוניברסיטה אחת או על השיח האדריכלי, אלא על כל המרחב הציבורי והעירוני בישראל.

עזריאלי היה הראשון לייבא את הקניון האמריקאי לישראל, את התרבות (יש שיאמרו חוסר התרבות) המתלווה אליו ואת הפגיעה במרכזי הערים שהוא נשא בכנפיו. עבור אדריכלים מסוימים זהו חטא ששום עיצוב של אף מבנה לא יכפר עליו. גם מי שסבור שהתהליך הזה היה בלתי נמנע – עם דוד עזריאלי או בלעדיו – יכול לשאול את עצמו אם קבוצת עזריאלי עושה ככל שביכולתה שהקניונים שלה, הפזורים בכל רחבי הארץ, יתרמו למרחב העירוני ולסביבה ולא יפגעו בה, בלי קשר לאיך הם נראים ומי האדריכל החתום על תכנונם.

האם לא ניתן היה לתת לקניון עזריאלי בתל-אביב חזית עירונית שתיצור פעילות מסחרית ערה לאורך הרחוב ולא להפנות אל המרחב הציבורי את מגרשי החנייה ואת דחסניות האשפה?

האם לא ניתן היה לבנות קניונים שדומים יותר לקניון כפר-סבא הפתוח והעירוני ופחות לקניון באר שבע, המפנה קירות אטומים אל העיר במרכזה הוא יושב?

האם לא ניתן היה לחשוב על דרכים שבהן יכול קניון איילון להיות פחות אוטיסטי לסביבתו?

האם ישנן דרכים שקניוני עזריאלי יכולים לעודד נסיעה בתחבורה ציבורית ובאופניים ולאו-דווקא ברכב הפרטי? (זו אולי דרישה קצת מרחיקת לכת)

האם חברת קניוני עזריאלי יכולה להציג וליישם מדיניות של חסכון באנרגיה שתהפוך את הקניונים שלה מצרכנים לחסכנים, ואולי אפילו ליצרנים ,של אנרגיה?

יוזמות כאלה לא יפצו את דוד עזריאלי על תהילת האדריכל שאולי נגזלה ממנו כשהפסיק את לימודיו בטכניון. אך הן יקנו לו מקום של כבוד אצל כל מי שהסביבה העירונית הישראלית – ולאו דווקא התהילה האדריכלית – חשובה לו.