מחר, יום שלישי 20.3.2012: פתיחה של התערוכה 'תהודת אחריות' בבית האדריכל.

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, הנרטיב האדריכלי חייב את תפיסת הקרקע ובניה מזורזת של אלפי יחידות דיור מהר ובזול. היה בכך צורך לאומי שמצא בתיאוריות הרווחות באותן שנים, נקודת משען איתנה. המודרניזם שחרט על דגלו פונקציונאליות, יעילות, חסכוניות, התאים למצב פוסט מלחמה בכל העולם. בשנות החמישים קמו בארץ עשרות ערים, מאות ישובים ורבבות יחידות דיור. תשתית ציבורית, חינוכית ובריאותית שהצטרפו לפרויקט פיתוח חסר תקדים במימדיו היחסיים.
הבניה המהירה של הארץ בשנות הקמתה, בנית החירום, הפכה לתרבות בניה המשמרת את אותם עקרונות: "מהר" ו"זול", ואלו נטמעו מבלי להרגיש גם בבסיס המחשבה התכנונית, האדריכלית. בעשורים האחרונים מתמודדת תרבות הבניה בישראל מצד אחד עם הצורך לטפל במבנים מזדקנים משנות הקמת המדינה ומצד שני עם המשך מפעל ההתיישבות והקמה של שכונות מגורים חדשות, בהן, תחת כסות של "מפרט טכני עשיר" שמשווק באגרסיביות, מסתתרת אותה תרבות בניה בעייתית – מהירה וזולה, לאו דווקא כמדיניות ממשלתית אלא כאמצעי ליצירת הון קבלני.
נדמה כי בתרבות הבניה שהתהוותה, המטרה האדריכלית היא לסיים את התכנון, לתעד את הבניין ולמסור את המפתח. וכך הסיפור האדריכלי, בדומה לאגדות המסתיימות בנשף הפתיחה, מסתיים לרוב, עם קבלת טופס האכלוס. האם לא זאת נקודת הפתיחה של הסיפור האמיתי? ואם תכנון בניין הוא כמו הריון – דימוי שגור אצל אדריכלים ואדריכליות – מה קורה לבניין אחרי שהוא נולד? ומה כשהוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?
האחריות האדריכלית אינה רק כלפי הקונים המיידיים של הבניין, אלא מהדהדת הלאה אל המשתמשים, הדיירים או העובדים בו, אל הסביבה, מחוץ לתחום הבניין, הגדר שמקיפה אותו, אל השומרים על ניקיונו ושלמותו וכלפי מעגלים מתרחבים והולכים של הקהילה, השכונה, הרובע, העיר ולפעמים המדינה כולה. זאת תהודת האחריות של האדריכל.

התערוכה מציגה עבודות של ארבעה אמנים/אדריכלים הבוחנים שאלות אדריכליות, חברתיות אלה בכלים מדיסציפלינה אחרת, צילום: בוידאו ארט ובסטילס.

אמיר בנאי פונה אל כלי עבודה הלקוחים מארגז הכלים של האדריכל ועוסק בחומרים או דימויים מאותו תחום -זוויות הצילום כמבטי חזית שטוחים, הגריד או הרשת כקובעי קומפוזיציה ומשחקי אור-צל כמימד עומק בצילום. אלו חוזרים בצילומיו אך כאן הם מופיעים לא ככלי תכנון אלא כהתאמות שנעשו על ידי אדריכלי היומיום, או כתוצרים של בלייה והתדרדרות. הוא בוחן את האדריכלות המאולתרת של המשתמשים ואת השפעתה על הבניין. לדבריו "העשייה האדריכלית יוצאת לאוויר העולם תחומה בסדר והיגיון, מספרת סיפור על כל השותפים לעשייה ומגרש המשחקים בו הם פועלים. האור, האקראיות, המשתמשים, הבלייה והזמן מביאים עימם צופן נוסף שעתיד לשנות את פניה". צילומיו עוקבים אחר השינויים, קטנים כגדולים, מייצרים אדריכלות חדשה ומראים את גבולות החזון האדריכלי, לעיתים את היופי באקראיות ולעיתים את המקום החסר באדריכלות למימד האנושי ולתהליכים תלויי זמן, כמו גם את המרחב הצר שיש לאלה להתקיים.

את האדריכלית והאמנית ורד פלוק מעסיק השיבוש שנוצר במבנה עקב השפעת הזמן. עבודתה הפטיש והמגב מתייחסת אל התיאוריה של הפילוסוף מרטין היידגר לפיה אנחנו מבינים דברים לעומק רק כאשר משהו משתבש. היידגר הדגים זאת על ידי מבחן הפטיש: כשנגר מומחה מכה בפטיש – והפטיש תקין – לנגר אין צורך לחשוב עליו, הוא יכול לחשוב על ארוחת הצהרים או לשוחח עם חבר. ההכאה בפטיש מתנהלת באופן של "התמודדות שקופה", אבל אם למשל, ראשו של הפטיש מתנתק במהלומה מהקת, הנגר עוצר לבחון ולהבין את הפטיש, את המקל, את המשקולת ואת החיבור ביניהם. עבודת הוידיאו שלה קושרת קשר הדוק בין שיבוש לבין הבנה לעומק של המצב הלא משובש.
שם העבודה מזכיר סמל נשכח לאידיאולוגיה שכשלה. היום, בזמן שהעולם מתפקח גם מקפיטליזם פרוע, ונתון בעידן של שינויים גלובליים שמגדירים מהגרי עבודה, בחרה ורד להציב לרגע שוב, את הפועל במרכז. שישה חלונות בבניין רב קומות מופיעים בפריים וידאו מחוספס. הצילום מרחוק מדמה צילום של מצלמות מעקב, העוקבות אחר מנקה חלונות שפעולתו מעלה אל פני השטח שאלות בדבר תחזוקה וניקיון. לצד מונחים חשובים כמו קומפוזיציה ופרופורציות, צריכים להימצא בארגז הכלים האדריכלי גם הסמרטוט והמגב.

עדו פלוק בוחן בעבודת הוידיאו חלומות על כישלון כיצד המבנה בו הוא חי משקף את מי שהוא בעיני עצמו ובעיני החברה. בעבודה הוא מקביל בין המבנה וההתיישנות שלו, לגוף ולדימוי עצמי. העבודה קושרת בין מראה הסביבה הפיזית שעוטפת את היחיד לבין ההערכה החברתית מעמדית ובוחנת כיצד אדם מיוצג ומקוטלג על ידי עיצוב החלל בו הוא חי או עובד. הוא הופך את מצלמת הוידיאו למיקרוסקופ, ומכוון אותה אל החללים המידיים שמקיפים אותו. הבדיקה הדיגיטלית הופכת את הקירות העייפים, התקרות המתקלפות, וכתמי החלודה, לנופים עצומים, לכר חלומות. כך, לדבריו, מתוך הסביבה המיידית שלו, הולכת ומתגלה גיאוגרפיה של כישלון, ניסתר לעין, רובץ בין שכבות ארציות של צבע, מלט, וטפט ישן. הממצאים של המחקר המיקרוסקופי, מציגים פאניקה כבושה, המסתתרת בין השורות, בסאבטקסט של חייו.

עבודת הוידיאו של אמנון וינר חוזרת אל הבית ברחוב לינקולן, בית סבו שנפטר בסוף שנות השבעים. סגנון הבניה והפרטים מתחברים אל דמות סבו, אל הדור שלו ואל תקופה בה הבית עמד במלוא הדרו ותכנונו התאים לצרכי דייריו ולאופיים. באמצעות מעקב אחר פרטי הבניה של הבית הוא מעלה שאלות לגבי הקשר בין סגנון הבניה לבין סגנון החיים המשתנה. האם בנין שנבנה בתקופה מסוימת ועבור דור אחר, עונה על צרכי הדור החדש? האם אי ההתאמה שלו מהווה הצדקה או אישור לרמוס אותו ואיתו את הערכים שהוא מייצג? הקשר בין ישן לחדש, למסורת ולכיבודה נידונים בעבודה באמצעות הדגשת הנתק בין הבניין לדייריו כיום, בעוד הבית מתחנן לשמור על תפיסת העולם והחזון של יוצריו אל מול הדרים ושיני הזמן.

אצירת התערוכה וטקסט מלווה: אדריכלית שרון יאבו איילון

מודעות פרסומת