ארכיונים עבור מחבר

זוהי המצגת של ההרצאה בנושא אדריכלות בנה-ביתך והמזרחיים.

אפשר לצפות בגודל מלא דרך האתר.

אשמח לתגובות.

SlideShare | View | Upload your own

 

 

ביום שלישי 10/06/08 בשעה 19:00 אני אתכבד להציג לקהל רעיונות בנושא פרוייקט בנה-ביתך והמזרחיים בישראל.

ההרצאה תהיה בגלרייה לאדריכלות זהזהזה שנמל תל-אביב, במסגרת פגישה של פורום אדריכלים צעירים.

 

כולם מוזמנים.

 

תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון–תיקון

 

ההרצאה תחל בשעה 19:00 ולא כפי שנכתב. כל השאר ללא שינוי. 

 

להתראות

 

יש בעולם הרבה מאוד אוניברסיטאות שמתפקדות כחלק אורגני של המרקם והמרכז העירוני.

אוניברסיטת לונדון, למשל, מורכבת ממספר רב של מבנים שנמצאים במקומות שונים במרכז העיר, וכך גם הסורבון בפריז על שלל האוניברסיטאות שמשויכות לה.
באוקספורד ובקיימברידג' האוניברסיטה (ומרכז) העיר הם יישות אחד שיוצרת מכלול עירוני מיוחד ומשכנע, ויש ודאי עוד מאות דוגמאות.

לעומת זאת, ההתפרסות המרחבית של האקדמיה הישראלית היא אנטי-עירונית במפגיע.

לא מדובר בעניין חדש.
עוד בשנות ה-20 הוקם הקמפוס העברי בירושלים אי-שם בהר הצופים, במקום שאינו רק הקצה של העיר אלא גם קו פרשת המים שממזרח לו שוכן הישימון.

הטכניון שהוקם בהדר, בעת הקמתו עדיין בשולי העיר חיפה, מיהר לעזוב לנווה-שאנן כשהחלה העיר להתפתח סביבו.

 

 

אוניברסיטת תל-אביב בבנייתה, 1955. מתוך אתר האוניברסיטה. צילם:משה טלית.

בתל-אביב ,עיר שטוחה ונגישה, מוקמה האוניברסיטה על הגבעה היחידה בעיר, מעבר לירקון, ואם לא די בכך, נבנה בעורפה כביש מהיר שמוסיף ומנתק אותה.

על אוניברסיטת חיפה כמעט ואין מה לומר – מגדל האוניברסיטה מזדקר בקצה העיר ומעליה, כסמל לניכור של האקדמיה מחיי היום-יום.

אך אלה וודאי טעויות שנעשו אי-אז בימים, כשתיאוריות תכנוניות אחרות שלטו בכיפה והקמפוסים האוניברסיטאיים נתפסו ככאלה שימשכו את הפיתוח העירוני אל שוליה של העיר – מה שאכן קרה במידה מסוימת.

אבל מסתבר שהגישה הזו עדיין לא פסה מן העולם.
כשנבנו המכללות האזוריות בשנות ה-80 וה-90 מוקמו גם הן, הפלא ופלא, לא רק בשולי המרקם העירוני אלא אף מחוצה לו והרחק ממנו.
למרות שתיאוריות התכנון האופנתיות התחלפו, למרות שהמכללות תוכננו באזורים בהם הערים הקטנות, שסבלו בין כה וכה מתת-פיתוח, לא היו זקוקות למוצבים קדמיים שיש לגדול לעברם, למרות שהמכללות נתפסו ככלי מובהק לעידוד הפיתוח האזורי – ולא רק כמרכזים למחקר אקדמי – עדיין הקמפוסים נבנו אי-שם בקצה העיר.

חלק המהגורמים לכך קשורים לעובדה שהמכללות האזוריות הוקמו על-ידי ובעזרת המועצות האזוריות.
בשיקוף מדוייק של הפערים הכלכלים והמעמדיים בחברה הישראלית מיקמו המועצות האזוריות את הקמפוסים, במקרה הטוב, בסמוך לעיירות הפיתוח, אך תמיד מחוצה להן, בשטחים השייכים למועצה האזורית.
המקרה של שדרות הוא מקרה מבחן – מבני החינוך, האדמיניסטרציה ואפילו אזור התעשייה של המועצה האזורית שער הנגב מצויים בשולי העיר שדרות וצמודים לדופן שלה. כך כמובן גם הקמפוס של מכללת ספיר.
וודאי שעדיפה ההיצמדות הזו על מיקום מרוחק המנותק לחלוטין מן העיר.
אך יש משהו כל-כך מצער כשחושבים שכל המבנים הציבוריים האלה היו יכולים להיות ממוקמים, במאמץ קטן, במרכז העיר שדרות, וליצור מרקם עירוני פעיל במקום שהוא כל-כך נדרש.
למכללת ספיר יכול היה להיות, כמובן, חלק משמעותי בפעילות הזו כיוון שאז הסטודנטים היו משתמשים בשירותי העיר ומתגוררים בה, יותר מכפי שהם עושים כיום כשהם מצויים בשולי העיר, מה שהיה תורם ודאי לכלכלת העיר שהתקפות הקסאמים הביאו אותה אל סף קריסה.

מכללת תל-חי, מתוך אתר המכללה.

 

מצב דומה ניתן למצוא במכללת תל-חי המצויה בגבעה נישאה מעל קריית שמונה, במכללת עמק יזרעאל שממוקמת בפאתי העיר עפולה, במכללת עמק הירדן שנמצאת בצמח – רק עשר דקות נסיעה מטבריה, ועוד ועוד.
מבין כל המכללות בפריפריה רק המכללות בצפת, אשקלון ובכרמיאל נמצאות בתחומי העיר.

לתושבי הערים וודאי יש מה להרוויח מן האוניברסיטאות: עוד אנשים, עוד פעילות כלכלית ואפילו יוקרה, שמאצילות האקדמיות, ובצדק, על המקומות בהן הן שוכנות.
אך מה יצא לאוניברסיטאות ממעבר למרכזי הערים?
בתור פליט הטכניון אני יכול להעיד שלסטודנטים וודאי יש מה להרוויח מחיים עירוניים.
לא רק העובדה שבבסיסים צבאיים יש יותר מגוון של אפשרויות לארוחת צהריים מאשר בקריית הטכניון המעטירה, אלא גם ההעדר המוחלט של שירותים תומכים חיוניים שהופכים כל סידור טריוויאלי למשימה סבוכה. כל סטודנט לאדריכלות שנזקק לשני אוטובוסים כדי להפיק שרטוט במכון העתקות ידע על מה מדובר, אבל אני בטוח שגם החנונים מהנדסת מחשבים לא היו מתנגדים לזמינות יותר גדולה של חנויות ושירותים.
באותה מידה גם המרצים יצאו נשכרים מהקרבה של שרותים שונים למקום עבודתם, ביחוד אלה שתחומי המחקר שלהם משיקים לפעילויות אחרות שמתרחשות במרכזי הערים.

יתרה מזאת, המיקום של האוניברסיטאות בשולי העיר הופך ציבור גדול של סטודנטים שיש לו צורך, אפשרות – ואפילו רצון – להיות חופשי ממכוניות, לציבור שנידון להזדקק על-כורחו לרכב פרטי אם ברצונו לצאת מהקמפוס.

גם למנהלי האוניברסיטאות יש מה להרוויח ממיקום יותר מרכזי.
אמנם הדיקנים שואבים וודאי סיפוק מן העובדה שהם שולטים לא רק על שטח גדול ורציף, אלא גם על כל ההיבטים של חיי הסטודנטים, שהרי הניתוק מן העיר יוצר תלות מוחלטת של הסטודנט בשירותים שמספקת לו האוניברסיטה.
אבל בימים של קיצוצים ומצוקה תקציבית האם זה נכון שכל אוניברסיטה תאלץ להחזיק מערכות של הסעדה, קניות, בידור וספורט שיש לתחזק אותן גם אם הן לא רווחיות? האם זה נכון להחזיק תשתית אדמינסטרטיבית של עיר קטנה שלא תורמת דבר למחקר ולהשכלה האקדמית שהם, בסופו של דבר, המטרה המרכזית של המוסד?
מיקום האוניברסיטה בעיר מוריד מן המוסד את הנטל של אחזקת תשתית של הסעדה, בריאות ופעילות ספורטיבית: ניתן להסתפק בהסכמים עם גופים שכנים. השירותים שהאוניברסיטה כן מספקת יכולים, מאידך, להשען כלכלית גם על עוברי האורח שבעיר.

המבנה הנדל"ני של הקמפוס גם הוא יוצר מגבלות רציניות ומקשה מאוד על הגמישות הנדרשת במצבים של שינויים פתאומיים במספר הסטודנטים. בקמפוס מבודד לא ניתן להגדיל את ההיצע הכיתות והמבנים ללא בנייה חדשה שגוזלת זמן וממון.
לעומת זאת, בקמפוס עירוני מבוזר שנמצא במרכז העירוני קיימת האפשרות לשכור מבנים קיימים ולהסב אותם זמנית למבנים של אדמינסטרציה או כיתות, כמו-גם האפשרות לעשות שימוש כפול במבני בית-ספר ובמתקנים עירוניים אחרים. בה-בעת, בתקופות של מצוקה כלכלית או בעת צמצום בכמות הסטודנטים עשויה האוניברסיטה להשכיר מבנים שברשותה למשתמשים חיצוניים או לפעילויות שונות בשעות הערב.

נכון אמנם שבתחילת הדרך קל לתכנן ולבנות בקמפוס ריק ורחב ידיים שאין בו כל בעייה של שטח. אבל החל מנקודה מסוימת בזמן הקמפוס מתמלא במבנים (שנבנו מן הסתם בצפיפות נמוכה) וכל תוספת מצריכה מאמץ של סיפוח שטחים שכנים או הריסה ובנייה מחדש. קמפוס הפזור במבנים שונים ברחבי העיר אמנם פגיע יותר לתנודות במחירי הנדל"ן אך הוא יכול, באופן תיאורטי, להתפרס בכל נקודה במרחב העירוני.

קיימות כמובן המגבלות והקשיים הניהוליים והתפעוליים שעשויים לנבוע מפיזור של הפונקציות האוניברסיטאיות. אך למעשה, לטכניון יש פקולטה שלמה בעיר התחתית, האוניברסיטה בירושלים הייתה כמעט תמיד מחולקת לשלושה קמפוסים נפרדים ומרוחקים זה מזה ולאוניברסיטת בן-גוריון יש שלוחות אי-שם בקיבוץ שדה-בוקר ובאילת – הניהול של אוניברסיטה מבוזרת לא רק שאינו בלתי אפשרי, הוא כבר מתקיים בפועל.

עבור הסטודנטים אוניברסיטה מבוזרת לא מהווה מגבלה משמעותית.
האוניברסיטה הקטנה והפרברית בה למדתי – אוניברסיטת קינגסטון באנגליה – הייתה מורכבת ממבנים שונים שהיו פרוסים להם, חלקם קרוב למרכז העירוני של קינגסטון וחלקם ברחבי הפרברים המוריקים. בין המבנים ומעונות הסטודנטים השונים שהיו יחסית מרוחקים זה מזה חיבר, ברוח הפרבר, קו אוטובוס של האוניברסיטה. היו מבנים של האוניברסיטה שמעולם לא ביקרתי בהם וזה לא הפריע לי.
כל עוד הספריה המרכזית של האוניברסיטה נגישה, רוב הסטודנטים לתואר ראשון לא יוצאים הרבה מתחומי המחלקה שלהם. המפגש עם תחומי הידע השונים נעשה באולם ההרצאות ואליו יכולים המרצים להגיע מכל מקום – מהמחלקה השכנה, מהעיר הסמוכה ואפילו מחו"ל.

בישראל מתעוררת באחרונה המודעות לתפקיד שיכולות האוניברסיטאות לשחק בתחיית מרכזי הערים.
את התהליך מובילות העיריות, שבניסיונן להחזיר את
החיים למרכזי הערים, מקוות שהאוניברסיטאות, ובעיקר הסטודנטים, שנתפסים כאוכלוסייה שמוכנה לגור בכל מקום, יעשו להן את העבודה ויקצרו את התהליכים של החייאת מרכז העיר.
בירושלים מתמקדים הנסיונות בהעברת קמפוס בצלאל למגרש הרוסים, תהליך שצפוי לקחת שנים לא מעטות, ובחיפה בניסיון, נועז, אולי נואש, להעביר מגורי סטודנטים ומחלקות אקדמיות לאזור הנמל.

אך במקביל אוניברסיטת חיפה ממשיכה לפתח את הקמפוס שלה בראש ההר, אוניברסיטת בן-גוריון משלימה את המבנים החדשים שכמעט ומכפילים את שטח הקמפוס, ובהרצליה מתגבש הקמפוס החדש של המרכז הבינתחומי, באזור הכי פחות בנוי בכל העיר.

כל התכנון החדש הזה מוקף כמובן בגדרות ולא עושה אפילו מחווה של קשר למעט שבנוי סביבו.

ייתכן שסבב הפיתוח הנוכחי כבר אבוד, אבל אני מקווה שבשנים הקרובות נוכל להתחיל לראות התבססות של קמפוסים אוניברסיטאיים בערים ובעיקר, צריך לקוות, בעיירות הפיתוח.

מהלך כזה יבטא לא רק זריקה של מרץ למרכזי העיר הישראליות – במרכז ובפריפריה – אלא גם השתלבות סמלית של האקדמיה בחיי העיר. לא ירידה לרחוב אלא מעורבות אמיתית של האוניברסיטה בחיי היום-יום של האוכלוסיה הישראלית, שתאחה את הקרע בין מגדלי השן של ההשכלה והציבור הרחב.

לקראת כנס 'מרחב' שיערך בבת-ים ויעסוק בצפיפות העירונית, מלאו העיתונים בכתבות בנושא וטוב שכך.

בכתבות מוצגת הצפיפות באמצעות המדד של מספר הנפשות בקילומטר רבוע בעיר. מקורו של נתון זה, ככל הנראה, בחלוקה של השטח העירוני הכולל במספר התושבים בעיר.
כמו כל ממוצע, זהו כלי רב-ערך אך גם בעייתי: בעייתי בעיקר כאשר מנסים להבין ממנו משהו לגבי הצפיפות הנתפסת במרחב הבנוי או לגבי המשמעויות הכלכליות והתחבורתיות של ציפוף.

אחת המגבלות של נתון זה שהוא לא מבחין בין אזורים מבונים ואזורים פנויים בערים.
להרבה ערים בישראל יש גלעין צפוף, אך בתוך תחום שטח השיפוט העירוני שלהן נכללים גם אזורים פתוחים לחלוטין שממתינים לפיתוח עתידי, חלקם עדיין בייעוד חקלאי.
אפילו בתל-אביב האזור שלאורך החוף בצפון העיר הוא אזור שחלקים ניכרים ממנו עדיין פתוחים לחלוטין. שטחים כאלה משפיעים באופן דרמטי על ממוצע הצפיפות העירוני, אך לא אומרים דבר על הצפיפות הנתפסת או על נפחי התחבורה באזור שדרות רוטשילד.

הנתון גם מתעלם מיעודי קרקע שאינם מגורים : בבת-ים, העיר שבשל צפיפותה נבחרה לארח את הכנס, אין הרבה שטחי קרקעי שאינם מיועדים למגורים – איזורי התעשיה קטנים, אין כמעט אזורי משרדים ואין תשתיות אזוריות או ארציות.
בתל-אביב לעומת זאת יש אזורים שלמים, צפופים מאוד מבחינת בינוי, שלא גר בהם אדם אחד – אזורים של משרדים, של תעשיה ושל מסחר.
להבנתי, מבחינת הממוצע של נפש לקמ"ר, במרכז עזריאלי הצפיפות אפסית כי איש לא גר שם. אלא שמבחינת הצפיפות הנתפסת, צפיפות המשתמשים ונפחי התחבורה מדובר באחד המקומות הצפופים בישראל.
ממוצע של צפיפות צריך לקחת בחשבון גם אזורים של תשתיות ארציות ואזוריות כמו נמלים, שדות-תעופה, ואזורי תעשיה כבדה. בשקלול של הנוכחות זוללת-השטח אך החיונית של מתקנים אלה, עיר כמו אשדוד תחשב להרבה יותר צפופה, מבחינת השימוש בשטח העירוני, מכפי שהיא מופיעה בממוצע.

לנתון של צפיפות מגורים (בנפש או ביחידות דיור) לקמ"ר יש חשיבות רבה לפרנסי העיר ולמתכנניה בהיבטים של הקצאת שטחי ציבור, ארנונה וכו'.
אך כשמנסים להבין צפיפות נתפסת של מטרופולין – כלומר את הרגשת הצפיפות או יעילות השימוש בשטח במרחב גוש דן, למשל, חייבים להשתמש במדדים מובחנים ומדוייקים יותר.
מדדים כאלה יקחו בחשבון שטח בנוי (כולל – לא רק תכסית) לקמ"ר כך שיהיה ניתן לקחת בחשבון מבנים שאינם מגורים אך משפיעים מאוד על הצפיפות.
מדד כזה יאפשר גם לשקלל את גודל הדירות, נתון שמשפיע על הצפיפות בפועל של המרחב הבנוי. אם, לצורך הטיעון, משפחה מהונג-קונג מסתפקת בדירת שני חדרים, בעוד שמשפחה ישראלית באותו גודל ובמעמד דומה מתגוררת בדירה בת חמישה חדרים, אזי באותו נפח של בנייה, יתגוררו בישראל פחות אנשים, אך ניצול הקרקע יהיה, מבחינה תכנונית, יעיל באותה מידה.
יתר על כן, מדדים של צפיפות צריך שיערכו בהקשר מטרופוליני ולא בחלוקה לפי עיריות – שהרי מבחינה עירונית ההבחנה בין תל-אביב, גבעתיים ובת-ים היא מלאכותית וכל המרחב הזה פועל כמרחב אחד של חיים ערוניים ושל צפיפות.

והערה אחת נוספת: הנושא של הקצאת שטחי ציבור והשפעתם על הצפיפות הוא נושא חשוב, וכלל לא בטוח שבתי ספר יסודיים צריכים שטח מינימלי של 10 דונם, אך לו אני הייתי צריך לשווק לציבור הרחב את עקרונות הציפוף העירוני של תנועת 'מרחב', אני לא בטוח שהייתי מתחיל לדבר דווקא על בתי-ספר בגובה ארבע-קומות.

 

 

 

חיווה, אוזבקיסטן (להגדלה)

"השאלה היא איפה יגורו העניים."
שרון רוטברד, 'אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית', עמ' 525

אחד הדברים שמאפיינים דיונים עם אדריכלים על התחדשות עירונית הוא שכל החבר'ה מדברים על שיקום, על משפחות עם ילדים ועל יזמים – אבל בתוך-תוכם כולם – אלה שבעד וגם אלה שנגד – חושבים רק על שני דברים – על הצבע של הטיח ועל בתי הקפה.

זה לא כל-כך לא מובן.

אדריכלים מתעניינים בבניינים כי הם חושבים שבניינים זה דבר יפה ומתעניינים בעיר בשל החיים שבה.
אדריכלים אחרים נמשכים לקסם הרומנטי של ההזנחה או לסדר הגאומטרי ולארגון של העיר.

השיפוץ ובית הקפה הם סימנים לדברים האלה:
השיפוץ מבטא את העניין ביופיים של מבנים.
בית הקפה מסמל את החיים העירוניים.

אבל שכשבאים לשקם שכונה שגרים בה אלפי בני-אדם יש סוגיות קצת יותר חשובות מגוון הטיח של הקירות המשופצים ואם בסוף זה יראה או כמו דיסנילנד או לא.
כשעוסקים בתפקוד הכלכלי של מתחם של חנויות,עסקים ומגורים, ששוויו המצטבר הוא מיליונים רבים של שקלים, אי-אפשר לדבר רק על בתי הקפה.

האדריכלים כבר יודעים כבר שצבע ובתי קפה זה לא מספיק.

בית-קפה שיוקם במקום הלא-נכון לא יוציא את ימיו. שיפוץ שיבוצע מבלי למצוא מזור לבעיות הכלכליות של הדיירים לא יחזיק יותר משנה.
ולכן כולם יודעים שצריך לדבר על תמהיל ועל תנועה ועל חיזוק האוכלוסייה אבל אצל כולם בראש עדיין מנקרת השאלה: ובסוף, הבתים – הם יהיו משופצים? ובתי קפה – נצליח לעשות שם?
ככה נוצרות תכניות שאפתניות של החלפת אוכלוסיה ושל תוספות בנייה שונות ומשונות שכל תכליתן לגרום לאנשים לשמור על חזות הבניינים שלהם.

עוד בראשית המאה ה-20 עבד ההגיון האדריכלי ככה:
"השכונה הזו מלוכלכת ומזוהמת והבתים בה לא מטופחים וזה בטח בגלל שהיא צפופה (ולא משום שהאנשים שגרים בה הם עניים מכדי שיהיה להם הכסף והזמן כדי לשפץ ולטפח). אם נחליף אותה במבנים גבוהים בתוך פארק רחב ידיים אז האנשים האלה יגורו במקום מטופח. את השכונה בפארק הם לא יצליחו ללכלך."

וככה העבירו את העניים לשיכונים מוקפי ירק וגילו שאם אתה עני מכדי לתחזק בית קטן אתה ודאי עני מכדי לתחזק מבנה גדול עתיר מערכות וגינות משותפות ענקיות.

ראו את זה האדריכלים ואמרו: "בעצם היה ערך בסלמס שהרסנו, בבנייה הצפופה של מרכזי הערים. בואו נשחזר ונטפח אותם."

או-אז נכנסה לשכונות במרכז העיר אוכלוסיה חזקה והן הפכו ליקרות ומצועצעות עם טיח צבעוני מדי ובתי קפה שאדריכלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם.

עכשיו האדריכלים החתרניים אומרים "איפה הקסם שהיה פה, בטיח המתקלף ובמסעדות הפועלים (…ומה קרה לאוכלוסיה הענייה שנדחקה מן השכונה…), איפה האותנטיות שחיפשנו – כולם כאן נהיו יאפים עם ג'יפים.
אולי בעולם השלישי נמצא את הדופק הפועם של העירוניות האותנטית…"

וכך הגלגל חוזר – מהלכים אדירים של תכנון עירוני ורה-תכנון מרובי יעדים ומטרות תרומיות, מונעים בעיקר בדחף שהכל יהיה משופץ ויפה ושיהיו גם כמה בתי קפה.

לפעמים מתחשק להגיד – אם כל מה שהאדריכלים רוצים זה בניינים מטופחים ובתי קפה אולי יהיה יותר זול לסבסד את זה ולרדת מכל התכניות הגרנדיוזיות.
העירייה תשפץ אחת לשנה את החזיתות על חשבונה, תתמוך כלכלית באיזה בית קפה או שניים ואולי גם באיזה פאב או מסעדה.

האדריכלים ירגעו, ינשמו לרווחה ויוותרו על כל התכניות המסובכות.

לכאורה, הוצאה גדולה לעירייה. למעשה, חיסכון גדול – במקום להשקיע בהכנת תכניות, בבנייה של כבישים, בהשקעה בתשתיות ובמגורים, בבניית מבני ציבור חדשים ובמימון כל מיני פסטיבלים: קצת טיח ומכונת אספרסו יפתרו את כל הבעיות – של האדריכלים – והעיר כבר תדאג לעצמה…

והנה עוד רעיון – אם נוכל לעשות שהאנשים מהשכונה יהיו קצת פחות עניים, אז הבתים ישופצו ואולי גם יפתחו בתי-קפה  כדי שהתושבים – שיהיה להם פתאום גם כסף וגם זמן – יוכלו לשבת שם ולבזבז אותם.

הסקירה הזו של הביאנלה בבת-ים היא מאוחרת, חלקית ואישית.
היא מתבססת על הרשמים האישיים שלי מסיור שערכתי בכל האתרים כמעט בצהרי יום מהבילים במהלך חול המועד.

צריך לפתוח ולומר שהביאנלה היא מהלך יחצ"ני מבריק.
מקובל לראות ביחסי ציבור משהו שלילי, אבל כשיש למקום יחסי ציבור גרועים – ולא בהכרח מוצדקים – הדרך היחידה לטפל בהם היא באמצעות יחסי ציבור טובים.
הביאנלה עשתה זאת בשני אופנים:
ראשית, היא יצרה 'באזז' גדול במדיה לגבי העיר בת-ים ועוררה סקרנות ודיון שנתן לעיר תדמית אומנתית ומתקדמת שודאי תתרום לה.

'לשימור' – צילום מתוך אתר הביאנלה. מבנה יפה שנעשה מקופסאות שימורים ריקות.

שנית, היא הביאה לעיר מבקרים רבים שכנראה לא היו מגיעים אליה משום סיבה אחרת. בת-ים לא זרה לי והסתובבתי בה בכל מיני הזדמנויות – כולל רחצה בחוף הים המצוין של העיר – אבל בזכות הביאנלה הגעתי לפינות של העיר שאינני חושב שהייתי מגיע אליהן בהזדמנות אחרת. שם גם הבחנתי שהשיפור ברמת הניקיון והטיפוח של העיר לא מוגבל רק לרחובות הראשיים ולטיילת אלא גם לשכונות פחות מרכזיות – ומרבדי הדשא הטריים שניתן היה לראות במקומות רבים מראים שהביאנלה דירבנה גם את העירייה להשקיע עוד בטיפוח השטחים הציבוריים.

גם הנושא של הביאנלה – המרחבים הפתוחים והציבוריים בעיר כמנוף ליצירת עיר שנעים להיות בה – הוא נושא חשוב ומעניין.

אחרי כל אלה הביאנלה עצמה הייתה עבורי סוג של אכזבה.
אני חושב שהציפיות שלי היו קצת לא ריאליות – ציפיתי לפרוייקטים גדולים יותר, טוטאליים יותר שיהפכו מקומות נשכחים בעיר ליפיפיים ושוקקי פעילות.

'משחק עירוני' – צילום מתוך אתר הביאנלה.

כאלה היו רק מעטים:
הפרויקט 'משחק עירוני' של קבוצת עירבול – שבו המבקרים יכולים לבנות 'מבנים' מקוביות קלקר – היה אחד המיצגים הפעילים ביותר, אם כי כנראה לא יותיר חותם מתמשך על העיר: כשביקרתי שם בשעה שלוש האתר היה מלא בילדים ששיחקו, בונים – והורסים – מבנים מסוגים שונים.
זה סוג של בילוי לילדים שלא ראיתי קודם ונראה היה שכולם נהנים. אני לא יודע אם אפשר או צריך לראות בו 'ניסוי בארגון המרחב' אבל זה היה מוצלח מאוד.

'טבע בעיר' – צילום מתוך אתר הביאנלה

הרבה פחות פעיל ממנו אבל דומה יותר למה שציפיתי מבחינת קנה המידה היה הפרוייקט 'טבע בעיר' של אמיר לוטן ומשרד מוריה-סקלי שניסה לשחזר בגן די גדול, בין בניינים, את נוף הדיונות שהיה (כנראה) באזור לפני שהעיר נבנתה באמצעות קצת חול והרבה שתילה של צמחים מתאימים.
ברם, הפרוייקט הזה מדגים את המגבלה של פרוייקטי נוף מוגבלים בזמן – בעת ביקורי היה הגן עשוי ממעט דיונות והרבה שתילים רכים שלא יצרו שום נוף.
פרוייקט כזה, שיכולה להיות לו השפעה אמיתית ומתמשכת על הנוף, צריך זמן הרבה יותר ארוך כדי להבשיל ולצמוח. יהיה מעניין לבקר שם בעוד כמה שנים.

כמה פרוייקטים יצרו התערבות עירונית שיכולה להפוך קבועה – להישאר בעיר ולתרום לה.
במיוחד אהבתי את המזרקה האורבנית 'פיצוץ בצנרת' של שלי פדרמן שיוצרת מזרקה מקומית בפינת הרחוב – שינוי קטן ומפתיע שתורם לפינת הרחוב בה הוא נמצא. יהיה נחמד אם יצליחו להפוך אלמנט כזה לקבוע – כלומר כזה שיוכל לנבוע בלי ששומר יהיה צריך להיות מופקד עליו – אם כי ברור שזה לא פשוט מבחינת חוקי-עזר עירוניים ותחזוקה.

'פיצוץ בצנרת' – צילום מתוך אתר הביאנלה

פרוייקט The Real estate של אבי ליזר ודנה הירש ליזר יצר מרחב עירוני מוגדר ומעוצב. גל הבטון שהם יצרו מצא חן בעיני אם כי מיקומו בקצה העיר שלל ממנו את העוצמה שהייתה יכולה להיות לו אילו היה ממוקם במרחב עירוני יותר צפוף ואינטנסיבי.

The REAL estate

'קיק-טוס'

גם פרוייקט 'קיק-טוס' (דורפמן, מגד, ברייאר) מצא חן בעיני באופן שבו יצרו טופוגרפיה מהגומי הממוחזר שמשמש לריצוף משטחי משחק. המשטח הופך לגוף תלת מימדי (ברוח טרמינל יוקוהמה ונמל תל-אביב) של גבעות וספסלים רכים למראה ולמגע ובנוסף הוצבו עמודים לאימוני קיקבוקס. הפינה הנעימה שנוצרה תוכננה בשיתוף חברי מועדון הנוער והיא אמורה לתת להם מענה לפעילות חוץ.
בביקור אגבי (כמו של רוב האורחים בביאנלה) קשה לקבוע אם המתחם ממלא את יעודו ומעניין אם מישהו יעקוב לאורך זמן אחרי השימוש והפעילות באתרים שיוותרו אחרי הביאנלה.

'מקום (חניה)'

הרעיון להפוך חנייה לרחבה של שוק, במסגרת פרוייקט 'מקום (חניה)' של יעל גלעד וגלית שיף, הוא רעיון מוצלח וגם האלמנטים הצבעוניים שפוזרו בשטח והכרזות שניתלו על המבנה הסמוך היו אטרקטיביים למראה אבל נראה לי שבמקרה הזה הוחמץ האלמנט העיקרי שהיה יכול לשנות את אופי המקום – הצללה – שהיא כמעט כל מה שמגרש חנייה צריך כדי להפוך למקום עירוני.

יהיה גם מאוד נחמד אם הבתים על שנבנו על העצים בגן וולקר ע"י קבוצת קצת אחרת יוכלו להישאר על מכונם בתום הביאנלה. הם היו מאוד יפים בעיני וגם היו שוקקי חיים כשביקרתי כנראה משום ששבט הצופים המשיך כל העת לבנות ולפתח אותם.

'מטבחוץ' – צילום מתוך אתר הביאנלה

יש בביאנלה לא מעט פרוייקטים שנראים כמו רעיון מעניין אבל לא הצלחתי לשפוט בביקורי אם הם הופכים באמת לזירה של פעילות חברתית.
אחד כזה הוא אתר הסדנאות הבישול 'מטבחוץ' (עמיר, דוידוב, שמחוני, ברגל) שאמור לארח סדנאות בישול (פעילות מאוד פופלרית היום) במרחב הגן הציבורי. ללא פעילות נראים השולחנות הארוכים קצת נטושים, אבל הרעיון של סדנאות בישול בגן הציבורי נראה לי מעורר-תיאבון.
ואגב, מה אם פארק מנגלים שכונתי שמאפשר לתושבים למנגל קצת מתחת לבית בלי להפריע לשכנים? לא ראיתי שעשו משהו כזה – אולי זה לא מתאים לתדמית החדשה של העיר – אבל איזשהו פתרון של ארובות יכול לעשות את עבודת סילוק הריח והעשן, קצת מטפים, מיסוך אקוסטי וכמובן שולחן לבישול ושולחן לאכילה ויש (אולי) רעיון לפעם הבאה.

יש גם כמה פרוייקטים שמהווים רעיון מבריק שנראה שלא עלה יפה.
אחד מהם הוא 'גן עירוני' (בלחמן, ביליק, דהרי, מצרי ומתן הגנן) שמנסה להפוך צומת דרכים ליד רחוב בלפור למקום של פעילות ציבורית. הרעיון הוא מצויין והאומץ של העירייה לבצעו ראוי לציון אך התוכן שממלא את הצומת – במקום מכוניות – אינו ממש גן שופע שיכול להיות אנטיתיזה לכביש שתחתיו וגם לא מוקד של פעילות אחרת – למשל גלישה על סקייטבורד או משחקי שח.

'מנות גן'

גם הרעיון של אורי פדן וגלעד רונן ליצור 'מנות גן' – לחלק חצר ציבורית למתחמים פרטיים לתקופת הביאנלה הוא רעיון מעניין אך נראה לי שהמימוש שלו בחצר יחסית מטופחת מחמיץ את המטרה.
נראה לי שאם היו מנסים לחלק ולתת לדיירים נתח מאחת החצרות היותר מוזנחות, כמותן למרבה הצער לא קשה למצוא, התוצאות היו מעניינות יותר- אם כי אולי פחות יצוגיות – והיו נותנות לפרנסי העיר אינדיקציה אם הפרטת החצרות של הבתים המשותפים היא צעד מעשי שיכול להוביל לשיפור רמת התחזוקה שלהן.

במרכז של המיצג 'גן עדן קטן' של צבי וכרם הלברכט היה מבנה הצללה מאוד יפה מבמבוק ויריעות בד אבל הערוגות של החקלאות העירונית המחישו, בעיני, את המגבלות של רעיון החקלאות העירונית.
לי נראה שכל הערוגות יחדיו לא מניבות יותר תוצרת מבסטה ממוצעת בשוק ביום אחד, אבל מכיוון שכל העיבוד צריך להיעשות ביד הן דורשות השקעת הרבה יותר משאבים. הפיתרון הזה נראה כל-כך לא יעיל באספקת מזון לבני-אדם ביחס לחקלאות המתועשת שנראה לי שעדיף להתמקד בנטיעת עצי צל בשטחים הפתוחים של העיר.

'גן-עדן קטן' – צילום מתוך אתר הביאנלה

לפני סיכום אני חייב לציין את הניסוחים המעורפלים, המתאנגלזים ואולי אפילו היומרניים בתיאורים של אתרי הביאנלה. לא כל בית על עץ או ערוגה צריכים הסברים כל-כך מלומדים, ובפעם הבאה אני חושב שניתן יהיה להסתפק בתיאורים יותר קונקרטיים. גם אתר האינטרנט יכול להיות קצת יותר ידידותי, כשדווקא בשטח היו הרבה מפות ושלטים שסייעו למצוא את המיצגים הנחבאים.

וכך, בציפייה לביאנלה הבאה, בעוד שנתיים, אני חושב שצריך להודות לעירייה ולמארגנים על אירוע מעניין ומוצלח.

מוזיאון בת-ים וברקע בית-כנסת

 

החצר הפנימית

 

את התמונות של המבנים האלה צילמתי עוד בסוכות והמתנתי עם פירסומן משום שקיוויתי להשלים כמה פרטים.
אבל לצערי, בכל התקופה הזו שבין שני הרגלים לא עלה בידי להגיע לארכיון של מחלקת הנדסה בעיריית באר-שבע כדי לצלם את התכניות ולגלות מי המתכנן.
החלטתי לפיכך לנקוט בטקטיקה אחרת ולפרסם את התמונות ללא שם האדריכל בתקווה שהפרסום עצמו יביא להשלמת הנתונים החסרים.

 

אז אני מאוד אשמח אם מי שיש לו מושג מי תיכנן (עבור חברת שיכון עובדים) את הבניינים האלה ברחוב בן יהודה 22 בבאר-שבע יודיעני על כך ואני אמהר לעדכן את הפוסט.
 

 

ה'שער' מן הרחוב

 

בכל מקרה, אותו ערב סוכות, אחרי שצילמתי את מגדל המגירות הבאר-שבעי שתמונותיו כבר התפרסמו כאן, ראיתי לידו מבנה שנראה מעניין. משהו דמוי שער המחבר בין שני בלוקי מגורים די סטנדרטיים משך את תשומת-לבי ועברתי דרכו כדי לגלות חצר פנימית קסומה שנראית כלקוחה מאיזו פנטזיה ברזילאית.

 

החצר הפנימית

 

המבנה מורכב, לפי ההתרשמות בשטח, משני בלוקים בצורת האות L בגובה ארבע קומות (כולל קומת עמודים) שמחוברים זה לזה באמצעות מעין קורה במפלס כרכוב הגג, קורה שיוצרת את ה'שער' המדובר, כך שנוצרת מסגרת ריבועית הכולאת בתוכה חצר פנימית.
בחיבור בין שתי זרועות בלוק ה -L  נמצאים גרמי המדרגות שהם פתוחים ומתחברים לכניסות הדירות במעין גשרים קצרים.

 

ניתן לראות את גשרוני הכניסה לדירות

 

אך הדבר המרתק ביותר במבנה הוא החצר הפנימית הירוקה והשופעת חיים שבמרכזו המעוטרת במטפסים ובעצים בוגרים. לא ראיתי בישראל עוד גינות 'אנכיות' שכאלה, וודאי לא בבאר-שבע הצחיחה.
 
למעשה, יש עוד אחת כזו – בבלוק השכן, אחיו התאום של הבלוק הראשון, הנמצא מעבר למגרש החנייה המשותף: גם כאן יש חצר פנימית שופעת ירק ובה עצים קצת אחרים.
 
יש ,לדעתי, לקח מעניין שניתן ללמוד מהיופי של שתי החצרות הפנימיות האלה. אמנם, יתכן שבבלוקים האלה מתגוררים אנשי מחלקת הגינון של עיריית באר-שבע ולצידם הפרופסורים מן המחלקה לבוטניקה באוניברסיטת בן-גוריון. אבל נראה לי שגם לגיאומטריה של החצר הפנימית יש תרומה לאיכויות המיוחדות שנוצרו בשתי החצרות המצולמות.
 
בחצר פנימית המבט הרחוק חסום והעין נאלצת להתמקד בקירות התוחמים ובמה שנמצא בתוך החצר. זאת, בניגוד למקובל ברחוב הישראלי המפולש והפתוח שם העין רצה קדימה לחצר השכנה, לרחוב הבא או לחזית האחורית של הבית השכן.
בה בעת, הרבה יותר קל להפוך חצר פנימית מוגבלת בשטחה לשופעת ירק. אמנם החצרות הפנימיות שצולמו כאן הם מעטירות במיוחד, אבל גם עץ גדול אחד ומטפס יכולים למלא חצר פנימית בנוכחותם ולהעניק לה תחושה ירוקה ונעימה.

 

 

מבט מלמעלה

 

במגרש ישראלי רגיל, שם הגינה מקיפה את המבנה, יש לפזר את המאמץ בשלוש חזיתות לפחות כדי ליצור תחושה דומה של גן מטופח וגם זה לא תמיד יספיק אם המבט לחצר השכנה יגלה שם הזנחה ועזובה.

בנוסף לכך חצר פנימית תחומה יכולה לתת לשוהים בה תחושה תת-סיפית של הגנה ובטחון. זאת בניגוד לרחוב הישראלי הממוצע שם אין, מחד, מספיק פתיחות של המבט שיכולה לתת תחושה של שליטה במרחב, ומאידך אין את תחושת ההגנה שיש בחצר הפנימית (1).
 

 

השער בפינת החצר

 

יתר על כן, במבנים המצולמים ה'שער' הגדול וקומת העמודים המפולשת במפלס הקרקע מבטלים את הקלאסטרופוביה שעלולה להיווצר בחצר פנימית קטנה מדי וצפופה מדי. הם גם מאפשרים לשמור על האיכויות של בלוק המגורים הישראלי: כיווני אוויר רבים לדירות וחנייה זמינה במפלס הקרקע.

 

 

המבנה מבחוץ

 
השילוב שנוצר בין מבנה סביב חצר פנימית לבין בלוק הדירות הרגיל מהווה דוגמא למודל מגורים מוצלח שניתן, כך נראה לי, להמשיך ולפתח אותו – בין השאר ליצירה בלוק עירוני רציף – מבלי לאבד את איכויות המגורים המקובלות בארץ.
כשקדחת המגדלים תרגע, מודלים כאלה של מגורים יכולים לשוב ולהפוך לרלוונטיים. 
 

עדכון מרץ 2010: סוף -סוף גיליתי מי המתכנן. שאלתי את ד"ר הדס שדר, המומחית לאדריכלות מודרנית בבאר-שבע, והיא גילתה לי שהאדריכל מבני החצר המצולמים כאן הוא משרד שרון.
 
1) הקוראים מוזמנים להוסיף פרשנות פוליטית לפי טעמם.
 
 

אני תמיד חשבתי שלארכיטקטורה של בה"ד 1 הייתה תרומה גדולה לכך שעברתי את קורס הקצינים, והיום כותבת אסתר זנדברג על תחרות סטודנטים שנערכה בטכניון לתכנון מחדש של שטחי הציבור בבסיס.
  
אין ספק שהברוטליזם הוא הסגנון המתאים ביותר לבסיסי צבא מדבריים: הבטון קשה ואטום, חזק ותכליתי, הגאומטריה חזרתית ונוקשה והחלונות כחרכי ירי.
אבל התוכנית של המתחם והמבנים מנסה ליצור קהילה באמצעות 'רחובות' באוויר, חצרות פנימיות וכמובן באמצעות הכיכר המרכזית – רחבת המסדרים. הקהילתיות, עם הגעגוע לאיזו תקופה קדם-מודרנית, לא נמצאת שם סתם, כי הצבא הוא גוף שיוצר קהילה (זמנית) של חיילים שמטרתה להפעיל אלימות בשמה של הקהילה הלאומית (המדומיינת?).
 
 

רחבת המסדרים של בה"ד 1 – הכיכר המרכזית וברקע המבנים והמעברים המורמים- בטקס סיום קורס הקצינים של מישהו ששם את התמונה באינטרנט (ועל כך תודתי).
 
 
כמובן שהאיסור להשתמש ברחבה המרכזית הוא בעל חשיבות ומשמעות עצומה.
כל המטרה של השהות בבה"ד 1 היא להגיע ולצעוד על רחבת המסדרים שבמרכז, אותה רואים וסביבה סובבים כל הזמן ובה אסור לדרוך (מעניין לציין שבדרך כלל מביטים על הרחבה מלמעלה, והיא לא נישאת מעל האזורים שבשימוש יומיומי).
זוהי הדרך של המערכת הצבאית להפוך דבר סתמי – רחבת מסדרים, כומתא צבעונית – לסמל בעל חשיבות, חשוב יותר מהמטרה עצמה – להיות קצין, להיות קרבי. הסמל הוא שמדרבן את החייל להתיישר לדרישות המערכת יותר מאיזו מטרה תכליתית שעליה ניתן להתווכח. הצבא, כמערכת של כפייה ומשמעת, מצליח לטעון את האדריכלות במשמעות ובסמליות שכבר לא ניתן להקנות לה בחברה דמוקרטית.
 
קשה ולא הוגן לשפוט תכנית מוצעת על בסיס הדמייה אחת, אבל אני מקווה שבבה"ד 1 לא יסגרו את המרפסות ולא יטייחו את הבטון וישמרו על האיכויות המונומנטליות של המבנה, המתאימות כל-כך לתכליתו.