ארכיונים עבור מחבר

המאבק בתקנות הרישוי החדשות של רשם המהנדסים והאדריכלים נמשך.

פורום הצעירים בעמותת האדריכלים פירסם את הכרוז שלהלן שמפרט את ההשפעות הצפויות של התקנות, ויש גם עצומה שרצה בנושא.

אתם מוזמנים להצטרף.

 

 

 

 
 

 

את הסקירה הזו אני פותח בשני וידויים.
הראשון, שאת הספר קיבלתי לשם התייחסות מהוצאת 'בבל'.
השני, המביך הרבה יותר, הוא שעד שקיבלתי את התרגום לעברית לא טרחתי לקרוא את הספר המכונן הזה, למרות שידעתי על קיומו ועל חשיבותו.

זה מאוד חבל כי 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' הוא ספר מעולה, שלמרות שעברו יותר מ-40 שנה מאז פורסם, עדיין לא נס ליחו.
הספר הוא מניפסט מפורט וענייני שעוסק בצורך בחיים עירוניים פעילים ובדרכים ליצור אותם, לעודדם ולשמור עליהם.
זאת אל מול הרעיונות והפעולות של המגמות המודרניסטיות בתכנון העירוני, שמאז ראשית המאה הקודמת יצאו כנגד העירוניות כפי שהייתה מוכרת עד אז ושאפו להחליף אותה.

ג'יין ג'ייקובס, כותבת הספר, שהייתה עיתונאית ועורכת – בין השאר עורכת המשנה של מגזין האדריכלות האמריקאי 'ארכיטקטורל פורום' – לא מגבבת סיסמאות, אלא מנסה לבנות מבנה תיאורטי מבוסס ומדוייק בנוגע לחיים העירוניים.
עבור ג'ייקובס אין נושא שיש בו פחיתות כבוד: מרוחב המדרכות והסוג המסויים של העסקים הקטנים שלאורכן ועד להסדרי המימון הפרטניים של פרוייקטי השיכון שנבנו בניו יורק.
הדבר אינו מקרי, משום שג'ייקובס רואה בעיר בעייה של 'מורכבות מאורגנת' (עמ' 512) העשויה ממשתנים רבים, חלקם גדולים וחלקם לכאורה פעוטים, שלכולם קשרים והשפעה זה על זה, ושהשיטה להתמודד איתם היא, בין השאר, באמצעות חיפוש רמזים קטנים ומקומיים שיכולים להעיד על הכלל (עמ' 521).

נקודת המוצא של ג'ייקובס היא שחיים עירוניים רבגוניים ושוקקים הם דבר חשוב וטוב.
היום העמדה הזו כבר הפכה, כשלעצמה, לשגורה למדי – לא מעט בזכות ספרה של ג'ייקובס – אך בעת בו נכתב הספר הייתה זו תפיסה חריגה.
מתכנני העיר המודרניסטיים אולי לא התנגדו לחיים עירונים שוקקים כסיסמא, אך הם פשוט חשבו שיש דברים חשובים יותר בתכנון העיר- כמו סדר, ארגון, ניקיון (1) ומהירות התנועה. אך לצידם היו לא מעט הוגי-דעות שראו בעיר אם כל חטאת: הסיסמה המוכרת לנו 'מן העיר אל הכפר' משקפת היטב את התפיסה הזו שרואה בחיים העירוניים, ובעיר שיוצרת ומשקפת אותם, מקום של שחיתות מוסרית ודקדנטיות קוסמופוליטית פושעת.

מול אלה לא מעמידה גייקובס סיסמאות נבובות על בתי קפה רומנטיים ושווקים סנטימנטליים.
ג'יין ג'ייקובס פותחת את ספרה בנושא הביטחון האישי של ההולך ברחוב.
נושא זה, שהיה מרכזי מאוד בחשיבה התכנונית בשנות ה-60, התעורר בעקבות המהירות המפתיעה בה הפכו פרוייקטי השיכון הציבורי המודרניים לחממות של פשע, פחד והזנחה.
בישראל נושא זה היה פחות מרכזי, מסיבות שונות, אך גם כאן עייירות הפיתוח והשיכונים שבשולי הערים הפכו במהרה לסמלים של הזנחה ושל קיפוח ולעיתים גם למוקדים של פשיעה.

ג'ייקובס טוענת שרחובות שהחיים לאורכם שוקקים לאורך היום והלילה הם רחובות בטוחים יותר, מן הסיבה הפשוטה שהרבה עיניים של אנשים שיש להם חלק ונחלה ברחוב – אם כדיירים ואם כסוחרים – פקוחות ומשגיחות לאורך כל שעות היום. וכך, אנשים חוששים לעשות מעשים לא חוקיים, וכשהם עושים אותם יש מי שיעצור את המעשה בעודו באיבו.
זאת בניגוד למרחבים השוממים של השיכונים המודרנסטיים הנטושים לאורך היום והגדולים מדי להשגחה מחד, ובניגוד לאזורי העסקים או התעשייה שננטשים מדי לילה, מאידך.

משם עוברת ג'ייקובס לנושאים נוספים הקשורים לשימוש במדרכה ולמעשה לחיי הרחוב:
הפרק השני עוסק בסוג המגע בין אנשים ברחוב והקהילתיות המסוימת שהוא יוצר, והאפשרויות – גם הפוליטיות והמינהליות – שהקהילה הזו יוצרת עבור התושבים. ג'ייקובס מסמנת את הרחוב והפעילויות השכונתיות המגוונות שלאורכו כמקום, אולי היחיד, בו נוצרים סוג היחסים שמקנים לקהילה שכונתית את החוסן והגיבוש שיוצרים סביבה יציבה ובריאה מבחינה חברתית שחיונית, בעיקר, אבל לא רק, עבור אוכלוסיות חלשות יותר ואמידות פחות.

הפרק השלישי עוסק בהשתלבות של ילדים – למעשה הכוונה לבני נוער – בחיי הרחוב והמדרכה – ובעיקר בהקשר של פשיעת כנופיות. גם כאן טוענת ג'ייקובס – ומביאה דוגמאות רבות – שפשיעת נוער מתרחשת בעיקר בפארקים ריקים מאדם ולא ברחובות פעילים – בניגוד לתפיסות התכנון המוכרות.
בקריאת פרק זה הייתה לי תחושה שהנושא הזה נוגע בעיקר לעיר כמו ניו-יורק על הפשיעה הקיצונית ועל כנופיות הרחוב שלה. ואז נזכרתי שגם בפרברי יבנה המוריקים, על פסי הירק המטופחים והרחובות השוממים שלהם, בני נוער נורמטיביים לגמרי עוסקים בשבירת ספסלים ובניתוץ פנסי רחוב באופן כה אינטנסיבי עד שהעירייה פרסמה, על שלט גדול, בקשה לאזרחים לדווח למוקד העירוני בנושא.

לאחר שביססה ג'ייקובס בפרקים הראשונים, העוסקים ברחוב ובמדרכה, את התיזה שלה בעד רבגוניות עירונית ככלי ליצירת מקומות טובים יותר לאנשים ולקהילות ממשיכה ג'ייקובס ומתעמקת בנושא אחר נושא כדי להראות איך יש לטפל באלמנטים העירוניים השונים בכדי להשיג את הרבגוניות והפעילות העירונית:
-מה יש לעשות עם השטחים הפתוחים העירוניים – גנים,פארקים וכיכרות,
-למה צריך עירוב של שימושים בעיר ולמה צריך בניינים ישנים לצד החדשים – ולא מסיבות של שימור היסטורי,
-למה צריך בלוקים קצרים,
ועוד כהנה וכהנה.
גם כאן אין היא מביאה טיעונים אסתטיים ורומנטיים אלא נימוקים של נוחות, שימושיות ורווחה כלכלית המבוססים על תצפיות ועל סטטיסט
קות מערים שונות בארה"ב וכוללים אפילו נתונים על שיעור תמותת התינוקות באזור מסוים (עמ' 33), נתון שקשה, לדעתי, למצוא התייחסות אליו בדיונים העוסקים באדריכלות ותכנון עירוני היום.

בחלקו השלישי של הספר, העוסק בכוחות שקיעה והתחדשות יש מספר פרקים שבמיוחד האירו את עיני .
הראשון עוסק בהרס העצמי של הרבגוניות (עמ' 297): ג'ייקובס לא מהססת להודות שלעיתים ההצלחה של הרבגוניות קמה כנגד עצמה.
התהליכים שקורים ברחוב שיינקין בת"א הם דוגמא לכך: ברחוב התפתחה רבגוניות שעשתה אותו למצליח ופופלרי. כל-כך מצליח ופופלרי שהוא הפך אטרקטיבי גם עבור רשתות של חנויות ובעיקר עבור חנויות בגדים. כך נמוגה בהדרגה הרבגוניות מן הרחוב והוא הופך פחות אטרקטיבי. למרבה השמחה, ברחוב שיינקין התהליך הזה עדיין לא הגיע לשיאו אבל בהחלט יתכן שאם הדברים לא יטופלו בזהירות, רחוב שיינקין יאבד לחלוטין את ייחודו שסביבו התגבשה, במידה רבה, ההצלחה הכלכלית והחברתית של כל רובע לב העיר (2).

פרק אחר שהאיר את עיני הוא זה העוסק בניתוח של התהליכים הכספיים (ודוק, לא הכלכליים) שמכוונים את הפיתוח העירוני לכיוונים של הרס ובנייה מחדש ולא לכיוונים של שיקום הדרגתי (עמ' 354). ג'ייקובס טוענת שהכסף הממשלתי, ובעקבותיו גם הכסף הפרטי, זורמים לפעילות של 'הצפה' כספית הגורמת לפעולות תכנוניות נרחבות ודרסטיות, ואילו לאלה שרוצים להשקיע בשיפורים הדרגתיים נחסמת הגישה לכסף.
כך מתפתח סוג אחד של פתרונות עירוניים על חשבון סוג אחר, וכל זאת לא על פי בחינה כלכלית (אובייקטיבית לכאורה) של כדאיות ההשקעה והתשואה שהיא תניב, אלא על פי תפיסות של התכנון הראוי, ובעיקר כאלה שהממשלה ומתכנניה חפצים ביקרן.
בהקשר הישראלי עולות על הדעת שלל ההקלות והטבות המס שנועדו 'לדחוף' פרוייקטים של פינוי-בינוי, וממחישים איך הממשלה מעודדת כסף גדול ש'יציף' שכונה שלמה בתהליך שינווט ע"י קבלנים, מתכננים ומנהלים מבחוץ, על חשבון טפטוף של כסף שיכוון לפרוייקטים מקומיים של שיפוץ ועיבוי שינוהלו ע"י התושבים.
ג'ייקובס גם מספרת על שכונות שהן בבחינת 'נקודות שחורות' שלדרים בהן לא מלווים הבנקים האמרקאים כסף: מעניין היכן מצויות הנקודות השחורות במפות של הבנקים בישראל…

הפרק העוסק באזורי גבול ריקניים (עמ' 315 ואילך) הבהיר לי מדוע אזור רחוב הירקון בת"א למשל (שלא לדבר על שכונת בת-גלים בחיפה) לא הופך בקלות לאזור פעיל ורבגוני למרות קרבתו לקו החוף: הים – שהוא מקור האטרקטיביות של האזור – הוא למעשה גם 'מכשול מים' (עמ' 320) שהופך את הרחוב לאזור קצה ריקני ולא למרכז פעיל.

בחלק הרביעי של הספר מציעה ג'ייקובס טקטיקות שונות להתמודדות עם בעיות של פיתוח עירוני.
אותי עניין בעיקר הפרק שעוסק באופן שבו הרחבת השימוש ברכב וייעולה רק מגדיל עוד ועוד את השימוש ברכב – ולכן הפקקים לעולם לא מתמעטים – ולהיפך – כיצד שחיקת השימוש במכוניות היא תהליך שמזין את עצמו ומעודד תחבורה ציבורית והליכה ברגל (עמ' 406). למרות ששמעתי על העיקרון בעבר, זוהי הפעם הראשונה שקראתי הסבר שפורט את הנושא לפרטיו ומתאר אותו בצורה תהליכית וברורה ועם שפע של דוגמאות.

פרק נוסף שדיבר אלי מאוד הוא הפרק שמציע הצעות קונקרטיות של ממש ל'הצלת פרוייקטים' (עמ' 465) – להפיכה של שכונות שוממות לרבעים עירוניים פעילים ורבגוניים. כיוון שחלק ניכר מהישוב העירוני בארץ נופל בקלות בקטוגוריה של פרוייקטים הראויים ל'הצלה' מצאתי בעצותיה של ג'יין ג'ייקובס עניין רב.

את רוב הקריאה בספר ליוותה תחושה של הארת עיניים. שאלות רבות של תכנון עירוני שהטרידו והעסיקו אותו קיבלו לפתע פרשנות והסבר. הרבה סוגיות שקולטים 'מן האוויר' – בהגשות, בדיונים או בעיתונות והן אף פעם לא מבוארות ומפורשות די צרכן (לפחות עבורי) קיבלו לפתע הסבר ופרשנות – מן הסתם כי 'האוויר' קלט את הרעיונות האלה מספריה של ג'יין ג'ייקובס.

מספר סוגיות נותרו עבורי בשלב זה ללא מענה – אם כי בהחלט יתכן שג'ייקובס עסקה בהם בספריה האחרים או שאלה שהלכו בעקבותיה פיתחו אותם.
למשל, האם יחס השימושים בעיר הוא כזה שתמיד יהיה ניתן ליצור רבגוניות או שלעולם ישארו בעיר הישראלית הממוצעת – ולא בכרך עצום כמו מנהטן – אזורים נרחבים של מגורים שלא יכולים לתמוך בקיום של מסחר או תעסוקה סביבם כדי ליצור רבגוניות עירונית.
נדמיין למשל את הרצליה: מה יקרה אם נמהל את אזור המשרדים והמסעדות של הרצליה פיתוח ואת הקניונים השונים לתוך המגורים של העיר (לאחר שאלה יעברו 'דחיסה' מסוימת) – האם נקבל עיר שכולה רבגונית או שניוותר עם מרכז גדול ושוקק חיים אך גם עם פרברי מגורים שקטים? ואם כן, האם זה רע?

האם כל הרבעים המודרנסטיים החדגוניים בהכרח נועדו לעבור תהליכים של התדרדרות או לחלופין הסתגרות מאחורי גדרות כפי שמציינת ג'ייקובס?
איך ניתן בהקשר הזה להבין שכונה כמו רמת-אביב, שבמובנים רבים היא שכונת מגורים מודרניסטית חדגונית עם עירוב שימושים נוקשה, אך היא בכל זאת הפכה לשכונה חזקה ומצליחה?
אך אולי למעשה שכונת רמת-אביב אינה כה חדגונית, משום שהאוניברסיטה והמבנים הציבוריים שלידה, למרות שהם לא יוצרים אינטראקציה אדריכלית וחללית עם השכונה, הופכים אותה למעשה לרבגונית מבחינת השימושים ולכן היא הפכה אטרקטיבית יותר משכונות דומות בדרומה של העיר, למרות שאין בה ולו רחוב מסחרי עירוני אחד?

נשאלת גם השאלה איך מתמודדים עם עירוב שימושים ברמת ה
מיקרו. איך מווסתים את הקונפליקטים שמתקיימים בעיקר בין מגורים לבין השימושים האחרים. יש כאן אתגר לא פשוט לאדריכלים וליזמים, שמסביר אולי את הבחירה של המודרניזם בהפרדת היעודים:
מול העומס של העיר הגדולה שהתהוותה במאה ה-19 בחרו המודרניסטים – נאמנים להעדפותיהם האסתטיות – בפיתרון הרדוקטיבי ביותר. ולכן במקום לנסות לפתור את הריבוי ולהתמודד עם הבעיות של המגוון, שאכן נעשו מסובכות הרבה יותר מאשר בעבר, העדיפו האדריכלים והמתכננים להפריד בין השימושים ולחסוך לעצמם את כאב-הראש. זה קצת כמו הגישה המודרניסטית לתכנון מבנים: 'פותרים' קומה טיפוסית ופרט קיר מסך פעם אחת בצורה 'מושלמת' ומשכפלים אותם כל כמה שרק ניתן.

שני דברים חסרו לי בספר, למרות שג'ייקובס והעורכים השמיטו אותם במודע. הראשון הן תמונות של האתרים אותם מתארת ג'ייקובס. אמנם היא מבקשת מאיתנו לחשוב על הערים שאנו מכירים (עמ' 19), אך התיאור הכל-כך פרטני של ניו-יורק ושל ערים אמריקאיות אחרות אינו נקשר למציאות מוכרת אצל הקורא הישראלי, שאולי מימיו לא ביקר בארה"ב, ללא איזשהן תמונות שיתנו מושג על אופיים וחזותם של המקומות המתוארים, כפי שהוא היה וודאי עבור הקורא האמריקאי בעל ההשכלה התכנונית.

 

תמונה מהשכונה בה כתבה ג'ייקובס את ספרה ה- WEST VILLAGE בניו-יורק. מתוך האתר WWW.Cyburbia.org

 

אני מודה שחסרה לי גם אחרית דבר שתמקם את הספר בהקשרו ההיסטורי – סיכומה המפוכח של ג'ייקובס מ-1992 אמנם מופיע בתחילת הספר וקושר את הדברים לימינו, אך במהלך קריאת הספר הסתקרנתי כל הזמן לדעת מה קרה ואיך התפתחו והשתנו הדברים במקומות שמתאר הספר מאז שנכתב בשנות ה-60. למעשה רציתי לדעת אם אכן הצליחה ג'יין ג'ייקובס בניבוי התהליכים העירוניים והאם השיטות שהיא מציעה נוסו והצליחו.

מניפסט אדריכלי שנותן תשובות רבות אך באותה עת גם מעורר סקרנות ושאלות חדשות ודאי עושה את תפקידו נאמנה, ואכן, אין ספק שהתרגום של הספר 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' מרים תרומה חשובה מאוד למדף ספרי האדריכלות הישראלי.
אני יכול רק להצטער שבקורס ג' (3) לא אילצו אותי לקרוא את הספר הזה…למעשה, לא זכור לי שמישהו הזכיר אותו. אולי עכשיו, כשהוא זמין בעברית, כמעט לבדו בתחום המתודולוגיה של התכנון העירוני, ובאיחור אופנתי של 40 שנה, הסטודנטים – וכל האחרים – יוכלו לקרוא אותו בקלות ולהעזר בו בתכנון סביבה עירונית טובה יותר.

1) עוד על האיכויות הרפואיות קליניות של התכנון המודרניסטי ראה כאן.
2) חשוב לזכור שתהליך השיקום של שינקין ואזור לב העיר בת"א לא היה רק תהליך ספונטני אלא גם תהליך מתוכנן שיזמה העירייה וניוט בין השאר אדריכל אדם מזור.
3) בקורס ג' בטכניון (שנה שלישית) לומדים תכנון עירוני.

 

צולם בקריית-שלום, תל-אביב

לאחרונה נתבשרנו שמשרד האדריכלים הגדול בישראל, יסקי-מור-סיון, פותח שלוחה בהודו, שלוחה, שלפחות על-פי הידיעה בעיתון, תעסיק יותר עובדים מן המשרד הראשי בישראל.
 
לכאורה מדובר בחדשות טובות לאדריכלות הישראלית שתכנוניה ומתכנניה הופכים למבוקשים ברחבי העולם.
 
אך עבורנו, האדריכלים הקטנים, יש בהתפתחות הזו, אולי, גם סיבה לדאגה.

בידיעה כתוב שהשלוחה ההודית תוכל לבצע עבודות גם עבור פרוייקטים בינלאומיים אחרים של המשרד, פרוייקטים שעד עכשיו בוצעו מן הסתם בישראל ואחראים ללא-מעט מן הביקוש לאדריכלים שנוצר בארץ בזמן האחרון.
 
כזו היא הגלובליזציה – היא עובדת בשני הכיוונים וכדאי מאוד לקוות שבסופו של יום היא תשאיר לנו משהו ביד…
 

זו גם הזדמנות לשבח את סדרת הכתבות המעולה של אסתר זנדברג ב'הארץ' הסוקרת את פועלם של האדריכלים הישראלים בחו"ל. מה שכן, בין כל התמונות שמלוות את הכתבות ומראות את הפרוייקטים, כמעט ואין צילומים של מבנים גמורים אלא בעיקר עוד ועוד הדמיות ככה שאף-פעם לא נדע אם זה יוצא להם יפה יותר בחו"ל.

 

שער הקטלוג של חברת 'דומקריט'

עשינו סדר במשרד ובין כל הקטלוגים הישנים מצאתי את הקטלוג של חברת 'דומקריט' שבנתה בתי 'איגלו ' מבטון בכל רחבי הארץ בשנות ה-70.

 

 

מדובר בטכנולוגיה שהומצאה ע"י אינג' חיים חפץ ז"ל בה מנפחים בלון פלסטי ענק, מרכיבים עליו רשת ברזל לזיון ומרססים אותו בבטון בלחץ.
הטכנולוגיה הזו מאפשרת בנייה שהיא חזקה, מהירה וזולה – כך לפחות לדברי הממציאים.
לעומת זאת, המבנה שנוצר הוא בעל צורה שהיא כמעט לחלוטין לא שימושית – לא בשימוש יומיומי וגם לא מבחינת היכולת לבצע בו שינויים, תוספות והתאמות.

 

 

מסתבר שהחברה עדיין קיימת ופעילה בכל העולם.

אופנת ה'בלובים' יכולה להחזיר את הטכנולוגיה הזו לקידמת הבמה ואם אני לא טועה אדריכל חיים דותן כבר משתמש בשיטות דומות של ריסוס בטון – אם כי ללא שימוש בבלונים – לבנית מבנים בעלי גאומטריות 'נוזליות' בבאר-שבע.

 

כפר-נופש בקיבוץ נחשולים – טנטורה

מעניין אם אדריכלות הבלובים תישמור על מעמדה כסמל סטטוס אם וכאשר תהפוך מתהליך סופר-מסובך של מניפולציות ממוחשבות על אלפי אלמנטים שונים החתוכים בתוכנה ייחודית לתוצר של ריסוס בטון על בלונים נעווי-צורה?

 

 
כל הצילומים נסרקו מתוך הקטלוג של חברת דומקריט

שני שילה פירסמה במוסף הנדל"ן של 'הארץ' כתבה בנושא כיכרות ובין השאר ראייינה גם אותי.

עוד על כיכרות בתל-אביב אפשר לקרוא בבלוג החדש של פרופסור דני גת.

ותמונות מצוינות של כיכרות בעולם אפשר לראות כאן.

ויש עוד:

כתבה על כיכר התזמורת המתוכננת בתל-אביב, ופוסט של יואב לרמן על שתי כיכרות ברחוב קינג ג'ורג'.

על העטיפה: חנא פרח-כפר בירעים: היום השביעי,2007

הספר החדש 'צורות מגורים' בעריכת שלי כהן וטולה עמיר, מרים תרומה חשובה למדף המתרחב והולך של ספרים העוסקים באדריכלות וחברה בישראל.
הספר הוא אוסף של מאמרים, רובם ככולם אקדמיים באופיים, שסוקרים מזוויות שונות את המגורים בישראל – מהשיכונים ועד הוילות דרך הקיבוצים, הכפרים הערביים והשטחים המשותפים.

המאמרים בספר מביאים סקירה מקיפה וממצה של התפתחות המגורים בישראל על שלל ביטוייהם בסביבה, עם דגש על תהליכים שהתרחשו לאחר התקופה 'ההרואית' של השיכון הציבורי ובעקבותיה.
המאמרים מביאים מגוון של נקודות מבט, שחלקן אף סותרות זו את זו, אך בכל זאת שורה על רוב המאמרים בקובץ רוח אחת, נימה של ביקורת מנומקת וזהירה שלא מגיעה לקתרזיס ברור בדמות הצעות חלופיות וחדשניות שמוצגות בהתלהבות או באמונה.

שער ראשון: צורות מגורים וזהות
המאמר של הדס שדר הפותח את הספר מנתח את אדריכלות בנה ביתך, שזוכה עם חלוף השנים להתייחסות אקדמית לה היא ראויה.
שדר בוחנת את אדריכלות בנה ביתך מן הפריזמה התרבותית ומביאה שתי טענות נכוחות.

הראשונה, שהזעם הקדוש של קהילת האדריכלים על פרוייקט בנה ביתך נבע לא רק ממניעים טהורים של חרדה לאסתטיקה המודרניסטית ולערכיה אלא גם מן התחושה של אובדן הכוח המקצועי והיתרון שבהשכלה.
בניגוד לפרוייקט שיקום השכונות, טוענת שדר, בפרוייקט בנה-ביתך כוח אמיתי עבר לידי המשתכנים, ברובם מזרחיים בני ישראל 'השנייה', ולכן גם הכעס של האדריכלים בני ישראל 'הראשונה' על האדריכלות שנוצרה מתוך הכוח החדש הזה היה כה רם ואותנטי.

אך בה בעת, טוענת שדר, המהפכה לא הושלמה, משום שתכניות הוילות הן תכניות מודרניסטיות – מערביות ואין בהן מאפיינים של הבנייה המוסלמית המסורתית ממנה הגיעו, לכאורה, המזרחיים שבנו לעצמם בתים במסגרת פרוייקט בנה-ביתך. הדבר נובע, לפי שדר, מכך שהמזרחיים הפנימו את הקודים התרבותיים המודרניים ומחקו את המסורות שהביאו עימם.

אין ספק שיש אמת רבה בתיאור זה, אך ארשה לעצמי להעיר שתי הערות.
ראשית, הבחירה לעסוק רק בתכנית המבנה כמבטאת של מבני עומק ולהתעלם מהקישוטים שכן בוצעו, שכן נבחרו, על ידי בעלי-הבתים, היא בחירה בעייתית – הלא עיקר קצפם של אדריכלי ישראל הראשונה יצא על המאפיינים הסגנוניים של הוילות, על הקישוטים והעיטורים ולאו דווקא על הארגון התכניתי של הבית.

השנייה היא שאלה שטורדת אותי ועדיין אין לי תשובה מוסמכת עליה והיא נוגעת למסורת הבנייה האמיתיות שהביאו עימם העולים מן מהמדינות הערביות והמוסלמיות מהן עלו.
האנטיתיזה שמציגה שדר לבנייה המודרניסטית היא הבנייה הערבית המסורתית הכפרית כפי שהיא מתוארת בספרו של סגל 'הבנייה בכפרים הערביים בגליל והתפתחותה' (מתוך הביבליוגרפיה, עמ' 42).
אבל האם הבתים שבהם גרו היהודים בארצות האיסלאם היו בתים ערביים כפריים? הרי חלק נכר מן היהודים הגיעו לישראל מערים גדולות ומפותחות שמסורת הבנייה בהן היו קרובות הרבה יותר לבנייה האירופית של מפנה המאה מאשר לבית הכפר הערבי (1). יתרה מזאת, סגנון החיים של היהודי העירוני שלא עסק בחקלאות ושהייתה לו רק אישה אחת היה ודאי שונה מסגנון החיים של החקלאי הכפרי המוסלמי (2). האם לא יתכן שהיהודים המזרחיים אימצו חיים של אזורי יום ולילה ושל חלוקת חדרים פונקצינלית כבר בבגדד ואלכסנדריה ולא בדירות השיכון של שדרות ומגדל-העמק?
נדמה שנדרש מחקר נוסף בנוגע לתרבויות הדיור של העולים מן המזרח, כמו גם סקירה של תרבויות הדיור העירוניות, ולא הכפריות, בארצות ערב, בכדי לראות את התמונה המלאה.

גם איריס לוין עוסקת במאמרה בנושא בנה-ביתך ומתארת את שכונת בנה-ביתך בכפר הערבי פרדיס, השכונה הרשמית הראשונה מסוג זה במגזר הערבי, כמצרף של ערכים מודרנסטיים – ערכים מערביים ואמריקאיים כפי שהם נספגים מן החברה היהודית – עם ערכים ערביים ומוסלמיים. במאמר אחר שלה תיארה זאת לוין כאדריכלות של 'הדור הזקוף' (3).
המידע התכנוני המפורט והראיונות עם שניים מתושבי השכונה המובאים במאמר הם מרתקים. לעומת זאת הייתי שמח לניתוח מפורט יותר של המאפיינים הסגנוניים של הבינוי בשכונה ומשמעותם.
גם בנוגע לניתוח החברתי מסקרן לדעת אם ישנם גם ניתוחים סטטיסטיים כוללניים יותר של העמדות של תושבי השכונה.
חסרה לי (שוב) השוואה עם בנייה ערבית מחוץ לישראל. אני מניח שבאבו-דאבי או בביירות יש שכונות מודרניות של וילות פרבריות שתוכננו על-ידי ערבים ועבור ערבים. מעניין, אם כן, לדעת מהן נקודות הדימיון והשוני בין שכונת בנה-ביתך בפרדיס לשכונת וילות בריאד.

המאמר החותם את השער הראשון עוסק בקריה החסידית בחצור הגלילית ובכך משלים את גלריית שלושת 'האחרים' של החברה הישראלית: המזרחיים, הערבים והחרדים.
המאמר של אורין שחר, אלונה ניצן-שיפטן ורחל זבה מתאר בפרוטרוט את תהליך התכנון של השכונה שתכנן דוד רזניק בחצור הגלילית בסוף שנות ה- 70 עבור חסידי גור.
המאמר כתוב בנימה אוהדת מאוד, הן לאדריכלות ולעקרונות שהנחו אותה והן לחסידות גור ולבחירתה להתיישב בגליל. על רקע הרטוריקה הביקורתית שמאפיינת את רוב המאמרים בספר בולטת ההתפעמות מהמפגש בין החומר והרוח שיוצרת לכאורה האדריכלות של רזניק, אדריכלות שמקרבת את החסידים אל האדמה ואל המדינה במין טרנספורמציה ציונית של השטעטל.
אולי בשל כך מוצנע הניתוח בדיעבד על תיפקודה של השכונה – אין כלל תמונות שיעידו על מצבה של השכונה היום וקשה להבין אם וכיצד התממשה הכוונה לאפשר לדירות להתרחב ואיך, למשל, התפתחו הגינות. לא ברור גם מדוע וביוזמת מי ננטשה תכניתו של רזניק (הלא ניתן היה להמשיך בה גם אם השתנו המתכננים) והאם וכיצד השתלבה הקרייה ותרמה לעיר חצור הגלילית.

באשר לשרטון עליו עלו יחסיו של רזניק עם החסידים בעקבות נכונותו לתכנן את האוניברסיטה המורמונית בירושלים, תחושתי האישית היא שאין זה מפתיע שאדריכל שהיה רגיש מספיק כדי ליצור ביחד עם החסידים יצירה אדריכלית משמעותית יהיה, בסופו של דבר, ליברלי ופתוח מדי לטעמם.

שער שני: מגורים כמוצר צריכה
מאמרה של ורה טרייטל ' האושר מחכה בגינה', הפותח את השער השני של הספר, מספר את סיפורה של שכונת הקוטג'ים 'נאות-שקמה' בראשון-לציון כדוגמא למגמות הפרבור בתכנון המרחב הישראלי.
המאמר עורם קביעות מוכרות רבות בכדי לנסח מניפסט בגנות הפרבר הישראלי ותופעת הפרבור בכלל, כאשר העוולות האסתטיות והתכנוניות של הפרבר מיוחסות כולן למגמות צרכניות וקפיטלסטיות ולרצון להתהדר בסמלי סטטוס.
אך המאמר לא מצליח להאיר באור חדש את התופעות שהוא מתאר: לא ברור למשל מדוע המרפסת בחדר השינה של ההורים נחשבת לסמל-סטטוס – האם זה בגלל שזה הופך את החדר דומה לסוויטה בבית-מלון? האם זה בגלל הציווי המודרניסטי ליצירת מרפסות בקומה העליונה? או שמא מקורו בדחף הציוני לצפות במרחב בכדי לשלוט בו? הרי כמעט כל דבר יכול להפוך לסמל סטטוס והשאלה מהם המנגנונים שהופכים מוצר או התנהגות מסוימת לכזה.

באותה מידה לא ברור אם תושבי השכונה שותפים לביקורת של הכותבת על אורח חייהם. האם הנשים אכן חשות שהמעבר לפרבר פגע במעמדן, האם העדנה שזוכה לה תרבות הצריכה בקניונים היא דבר רע בהכרח? אני אמנם חש בצידקתן של טענות אלה אבל במאמר לא מובאים להם כל תימוכין.
חסרה גם ראייה היסטורית ובינלאומית של תופעת הפרבור: מה עלה בגורלם של פרברים שהוקמו בישראל לפני 50 שנה כמו אפקה או צהלה? איך הם הזדקנו (טוב תודה, והלוואי שהייתה לי שם וילה)? מה אפשר לומר על אורבניות בנוסח לונדון – 'עיר-עולם' שחלקים ניכרים ממנה הם בעלי אופי פרברי?

המאמר של ארזה צ'רצ'מן שעוסק בבניינים גבוהים הוא מאמר בסגנון אחר.
הוא אינו בא להילחם את מלחמתה של השקפת עולם מסוימת אלא מציג סיכום ותקציר של המידע הקיים בנוגע לחוויות המשתמשים בבניינים גבוהים בעולם ובישראל.
למרות שהמאמר אינו מחדש רבות הוא רלוונטי מאוד להתפתחיות העכשוויות בשדה המגורים הישראלי. היתרון במאמר שהוא אינו מציע פתרון חד-משמעי אלא מפרט את היתרונות, החסרונות והמגבלות של הבנייה לגובה עבור בני אדם ונותן למתכננים העירוניים סט ראשוני של כלים החיוניים כדי להחליט היכן ועבור מי לתכנן מבנים רבי-קומות. לאדריכלים מעניק המידע כיוונים למחשבה לגבי הדרישות האמיתיות של דיירים שונים במגדל – ולא, לא מדובר על לובי דו-קומתי.

אחד המאמרים המעניינים בקובץ הוא מאמרן של שלי כהן וטולה אמיר על הממ"ד.
מפתיע שהממ"ד, שהוא היום אלמנט כל-כך מרכזי וכל-כך מגביל בתכנונו של כל מבנה בישראל לא זכה (כמעט) לשום תשומת לב-מחקרית קודם. המאמר סוקר בפרוטרוט את השינויים במדיניות הגנת העורף במדינת ישראל מאז היווסדה ואת השיקולים והגורמים שכיוונו אותה. המאמר מתאר את המגמה המתמשכת ממיגון קולקטיבי למיגון יותר ויותר פרטי – ממיגון עבור השכונה למיגון עבור הבניין ומשם לקומה ולדירה הפרטית.
באופן מוזר האיומים המשתנים- קרי איום הטילים שלו זמן התרעה קצר במיוחד- מתאימים כמו כפפה ליד למגמות המשתנות בחברה הישראלית – כלומר למגמת ההפרטה הגורפת של פונקציות ציבוריות.
המאמר מסמן לא רק את הפרטת המיגון אלא גם את 'הפרטת החרדה הקולקטיבית' (עמ' 137) – את האופן שבו איום המלחמה נוכח בכל רגע פרטי בבית – אך בה-בעת הוא מודר מן המרחב הציבורי.
כמו איום הטרור, איום הטילים במלחמת לבנון האחרונה ואיום הקסאם באזור שדרות, הפגיעה בעורף הופכת למין עניין פרטי של הקורבנות או של תושבי האזור הנפגע ונחווית פחות כמצוקה לאומית, שמחייבת, במקרה של המלחמה בצפון למשל, הכרזה רשמית על מצב חירום (4).

מאמרו של דני רבינוביץ הוא ניתוח חוקי ואנתרופולוגי של הבית המשותף ושל ההסדרים הנדרשים לאחזקת החלקים המשותפים שלו.
רבינוביץ' קושר את הניהול של הבית המשותף לתיאוריה הקרויה CPRM – Common Pool Resource Management. תיאוריה שהציגה אלינור אוסטרום העוסקת 'בניהול של משאבים משותפים בידי קהילה מוגדרת' (עמ' 155).

רבינוביץ' מציג את התיאוריה הזו שניתחה בעיקר ניהול של משאבי דיג או מים בידי קהילות חקלאיות ומחיל אותה על הבית המשותף הישראלי (עמ' 156).
דרך היישום של תיאוריה זו מגיע רבינוביץ' למסקנה המעניינית שדווקא מגדלי המגורים היוקרתיים הם המקרה שבו עקרונות ה- CPRM יכולים לעבוד באופן שיבטיח אחזקה מוצלחת של המבנה לאורך זמן. זאת משום שרק במגדל היוקרתי יש ערך כלכלי וסמלי לרמת האחזקה של המבנה. כלומר, אם אני מבין נכון את האנלוגיה, כמו שלחקלאים המנהלים ביחד מאגר מים משותף יש אינטרס שמאגר המים ימשיך לפעול ולשרת אותם בצורה תקינה, כך לדיירים במגדלי היוקרה יש אינטרס לשמור את המבנה בו הם גרים ברמה גבוהה של אחזקה ולכן הם מתארגנים בצורות שונות כדי לתחזק את הבניין.
זאת לעומת בניין המגורים הרגיל שם לרמת התחזוקה של השטחים המשותפים אין ערך בעיני הדיירים ולכן הקהילה לא מתארגנת כדי לתחזקם במשותף בצורה משביעת רצון.
מכאן ניתן להסיק שרק שטחים משותפים שיתפסו כבעלי ערך שימושי או סמלי יזכו לרמת תחזוקה ראויה, והדבר יכול להנחות אדריכלים שמתכננים מבני מגורים או מבנים בכלל.

שער שלישי: צורות מגורים במבחן הזמן והדיירים
מאמרו של חנא פרח מכפר בירעים שונה משאר המאמרים בקובץ ואולי משום כך הוא הנוגע ביותר ללב. במקום לתאר את שלל אסטרטגיות התכנון הסבוכות שמפעילה המדינה על אזרחיה הערבים באמצעות מאמרים מלומדים ומראי מקומות בספרות מתאר פרח את מראי המקום האישיים שלו – הבתים שגר בהם מילדותו בכפר בירעים, באלג'יש, באלנאסרה, בחיפה…
פרח שב ומבקר בבתים בהם התגורר ובזכרונותיו מהם ובדרך זו בעצם חושף מבפנים חוויות מגורים של אזרח ערבי בישראל, ומציג לי כיהודי-ישראלי מין יקום מקביל של אתרים ומקומות – יקום שקראתי עליו אבל לא הזדמן לי לקרוא אותו מבפנים. גם התחריטים של חנא פרח המוצגים יחד עם הטקסט שכתב תורמים לתחושה הבלתי-אמצעית של חוויות המגורים והמעברים.

פרט מתוך תצריב של חנא פרח

המאמר של חיים יעקובי 'מכונת המגורים המזרחית' מציע תיזה מעניינית לפיה השינויים שעשו בשיכונים המודרנסטיים דייריהם המזרחיים הם שינויים בעלי-ערך, אלטרנטיבה מקומית וגרסא למודרניזם שבאה מלמטה, חשובה בדיוק כמו תורות הדיור והשיכון המיובאות ששימשו את האדריכלים והמתכננים ליצירת השיכונים בישראל.
יעקובי מנתח את ההיסטוריה של השיכון בישראל עוד משנות השלושים של המאה הקודמת תוך התמקדות בתכניות שנעשו לעיר לוד, תכניות בניין עיר שחושפות את יחס המתכננים הן לתכנון העירוני הערבי של העיר והן למתיישביה היהודים המזרחיים שזה מקרוב באו.
לאחר מכן הוא מציג את הרעיון שהשינויים שעשו הדיירים המזרחיים בשיכונים הם 'תוצרי נגד שהפכו את השיכון…למכונת המגורים המזרחית' (עמ' 188). אך למרבה הצער יעקובי אינו מפרט ומדגים את השינויים האלה ואת אופיים.
למרות שתי התמונות המצורפות למאמר לא ברור מה הם השינויים האלה שעשו הדיירים המזרחיים בשיכון: האם הם חוזרים על עצמם בכל השיכונים או שהם שינויים מקומיים המשתנים משיכון לשיכון ומדייר לדייר? מה מזרחי בשינויים האדריכליים האלה? האם יהודים אשכנזים או ערבים שגרים בשיכון עשו בדירותיהם שינויים שונים או שמדובר בתגובה אנושית 'אוניברסלית' לכשלונות התכנוניים של המודרניזם ושל מפעלי השיכון ההמוני? האם מדובר בשינויים במבנה עצמו או רק באופן השימוש בו? האם אלה שינויים פונקציונליים בלבד או שיש גם שינוים סמליים החותרים כנגד האסתטיקה של השיכון המודרני?
השאלות הרבות שמעלה המאמר מעידות על עוצמתו של רעיון 'מכונת המגורים המזרחית' אך גם על המחקר הרב שעוד נדרש כדי להבהיר את משמעותה.

מאמרה של נעמה מישר עוסק גם הוא בשבר של חלום הדיור הציבורי – חלום שמאמרים אחרים בקובץ זה נראים כמתגעגעים אליו.
באמצעות מקרה מבחן פרטי – הגינה שעשתה לעצמה האלמנה קלמנטין בחצר של דירת השיכון בו היא מתגוררת בתל-כביר שבדרום תל-אביב – סוקרת מישר את הנושא הכאוב והחשוב של השטחים הציבוריים בשיכונים שנבנו בישראל בשנות ה- 50 וה-60.
מישר טוענת שבעוד שדירת המגורים היא 'רכיב המתפקד היטב…. במרכיבים שמעבר למפתן הדלת…מתרכזים כשלים תפקודיים חמורים' (עמ' 195).
מישר טוענת שהרשויות, הן בתכנון הראשוני, הן בהגדרת המעמד החוקי של השטחים השונים בפרוייקט והן במעורבותן (או אי-מעורבותן) בתחזוקה המתמשכת בשכונה אחראיות למצב העגום של השטחים הפתוחים בשכונה. לצד הניתוח הכללי יותר של ההיסטוריה של שכונת תל-כביר מציגה מישר את היוזמה הפרטית של גברת קלמנטין שתחמה חלק מן החצר הציבורית המשותפת שליד דירתה והפכה אותה לגינה פורחת שהיא מטפחת בעצמה. מישר רואה בכך מפתח לשיקום הסביבתי של השכונה וקוראת לרשויות, בין השאר, לפעול לחלוקת החצרות הנרחבות והמוזנחות למתחמים פרטיים יותר באופן שיאפשר טיפוח ותחזוקה בידי הדיירים עצמם. קריאה הפוכה, למעשה, לזו שמבטאות עמיר וכהן במאמרן שקורא לחזרה, או למצער מתגעגע, לתפיסה קולקטיבית של ההגנה האזרחית.
יש מי שיאמר שמעשיה של הגברת קלמנטין מעידים לא על אוזלת היד של הרשויות אלא דווקא על זו של שכניה שלא עושים כמוה כדי לטפח את סביבתם. אך אין ספק שהגינה הפרטית של הגברת קלמנטין מציגה שיטה אפשרית להתמודדות עם בעיות הטיפוח של השטחים המשותפים בשיכונים שבהם אין לדיירים די כסף, ארגון וזמן כדי לטפח גינות משותפות.
בשנות ה-80 התקיים באנגליה, אם אני זוכר נכון, דיון דומה על הפרטת האחזקה של שטחי הגינון המשותפים העצומים בפרוייקטים של הדיור הציבורי. מעניין אם יוזמות כאלה יושמו שם ואם הן עלו יפה.

יהוטל שפירא מנסה במאמרה המעניין לתאר ולהגדיר את שלל הסתירות ו'הצירופים הצורמים' שמתגלמים בשכונת עין-כרם כפי שהיא היום.
שפירא מתארת את הסתירה בין הזרות לביתיות – שגלומה במגורים של יהודים ישראלים בבתים שהיו של ערבים פלסטינים.
את הצרימה בין ההתפתחות של המרקם הבנוי הפלסטיני לבין התכנון המוסדי המוכתב מלמעלה המקובל בישראל.
ואת המתח בין המודעות למורשת הפלסטינית לבין הדחקתה.
ההמשגה של הקונפליקטים הלא-פתורים המתחוללים והמשתוללים בשכונת עין-כרם יוצרת כלים מעמיקים וחזקים שיכולים לשמש גם בניתוחים כוללניים יותר של הסביבה הישראלית.

שער רביעי: צורות מגורים כביטוי לתפיסות חברתיות
מאמרו של אלי עמיר 'חדר,בית' עוסק באידיאולוגיה ובתכנון של דירת המגורים בקיבוץ והיה עבורי מעניין במיוחד משום שעד כה לא נתקלתי במאמרים רבים שעסקו בתכנון בקיבוץ (5) .
מרתק לראות את טיפוסי הדירות השונים בקיבוץ ואת האבולוציה שלהם המוצגת במבחר של תכניות, וגם מרתק להבין את האופן שבו התכנון בקיבוצים – לפי עמיר – התכחש עד שלב מאוחר מאוד למעבר מחברה קולקטיבית לחברה אינדבידוליסטית משפחתית והעדיף להטליא את תכניות הדירה המקובלות במקום לחשוב מחדש על דירת הקיבוץ כדירה משפחתית – ובכך בעצם להודות בכשלונו של החזון השיתופי.
בסיכום המאמר אומר עמיר, בתארו את השינויים שמביאה עימה הפרטת הדיור בקיבוץ, 'האחידות שייחדה את הבנייה בקיבוצים בעבר – לטוב ולרע – נעלמת במהירות…לפי שעה עוד לא חלו שינויים רדיקליים בשימושי הקרקע האופייניים לקיבוץ הקלאסי…על סמך העבר הקרוב יש לצפות לשינויים גם בתחום זה.' (עמ' 253). כיוון שלדעתי בקיבוץ נוצרו סביבות מגורים מהנעימות ביותר שיצרו היהודים בישראל אני מקווה שהקיבוצים יצלחו את הטרנספורמציה הזו מבלי לפגוע פגיעה אנושה באיכויות הסביבתיות שנוצרו בזכות השיתוף והניהול המרכזי בקיבוץ.

מאמרה של טולה עמיר 'הזמן שקפא בבית המגורים' מנסה לנתח ניתוח תרבותי את הסגנון הטוסקני שהפך למאפיין ולמשאת-נפש של בוני הבתים הפרטיים בישראל בשנים האחרונות.
עמיר מסבירה ומנתחת את הסגנון הטוסקני ואת התמורות הסגנוניות שחלו באדריכלות הישראלית- אם כי היא מתעלמת מהסגנון הישראלי 'הכפרי' של בתי הקיבוצים והמושבים, שאף פעם לא היו ממש מודרניסטיים מחד, אך מאידך היו הבסיס ממנו התפתחה הוילה הישראלית.
מן הניתוח הכללי פונה עמיר לנתח את ביתם של דני ואלן גור שתכננה בקיסריה האדריכלית אורלי שרם, כפי שהוא מוצג בספרה של ארנה טמיר – שסטוביץ 'בתים בסגנון אישי', כמקרה מבחן וכדוגמה לסגנון הטוסקני.
הבית מנותח בצורה מאוד פרטנית אך למרבה הצער את המאמר לא מלווה אף תצלום או תכנית של הבית – מה שמקשה מאוד על הבנת הטקסט. יש לקוות שבהדפסות הבאות יכלול המאמר סט שלם של תכניות וחתכים (אני מניח שניתן לצלם את היתר הבנייה בארכיון הועדה המקומית) ותצלומים של הבית.

בתיאור המבנה מנסה עמיר לחשוף את ההבדלים בינו לבין התכנון המודרנסטי שהיה לכאורה הנורמה בישראל עד שנות ה-80 וה-90, אלא שלא תמיד ההשוואה הזו קולעת.
עמיר מציינת שבבית גור ארבע החזיתות 'מתוכננות ללא הבדל לכיוון שאליו הן פונות…להבדיל מהרעיון המודרניסטי..' (עמ' 266) אלא שהמודרניסטים עצמם, בין אם לה-קורבוזייה בוילה סבוי (Villa Savoye) או מיס ון-דה-רוהה בבית פרנסוורת (Farnsworth house) לא תמיד הקפידו על הכלל הזה.
גם העיסוק בוגבה קומת המגורים הוא מעט מוזר. אמנם בבנייה הקבלנית גובה הדירות אכן התדרדר בהדרגה ל-2.65 מטר, אבל ניתן להניח בוילות שנבנו מאז קום המדינה בהרצליה פיתוח, אפקה או קיסריה לא כל-כך הקפידו על הגובה הזה.
ככלל יש במאמר ניסיון להשוות בין הוילה המפוארת של משפחת גור בקיסריה לדירות מגורים רגילות (כמו בעמוד 268) – אבל לא בטוח שזוהי דווקא ההשוואה הנכונה.
את הוילה הזו בקיסריה יש להשוות לוילות שנבנו בישראל לאלפיון העליון בשנות החמישים והשישים ולא לדירות סוכנות או דירות קבלן סטנדרטיות.
גם בשנות ה-50 חיו בישראל עשירים מופלגים ואני לא אופתע לגלות שגם אז הייתה להם מבשלת ולכן גם להם היה, כבר אז, מטבח עבודה לצד המטבח הייצוגי.

בתיאורה את הבית מאירה עמיר את האלמנטים המסורתיים שמאפיינים את תכנונו אך בבחינת התכנית, שמצאתי בספר המקורי של טמיר-שסטוביץ, הבנתי את מה שכנראה הייתי צריך להבין גם מהטקסט (עמ' 262): הבית כולו מאורגן בגריד אלכסוני – כלומר הכניסה היא בפינה וחללי הבית מתפתחים בזוית של 45 מעלות לציר הסימטריה. זוהי אסטרגיית תכנון פוסט-מודרנית שאין לה קשר לתכנון מסורתי של וילה טוסקנית. ראוי היה לדעתי להשתמש בעובדה זו כדי להמחיש את הטענה שהסגנון הטוסקני לא מהווה חזרה אמיתית לאיזשהו עבר קונקרטי, אם גם לא מקומי, אלא מהווה שילוב בין מאפיינים המושאלים מן ההווה לכאלה המושאלים מן העבר. לכן אין זה מדויק לגמרי לראות את הסגנון ככזה ה'מבטא…[את] שלילת הזמן' (עמ' 272).
הסיכום של עמיר שמכיר בלגיטימיות של הסגנון הטוסקני משכנע, אך אצלי, כמו אצל כל מודרניסט, עדיין מפעמת השאיפה לראות סינתיזה יותר מודרנית ויותר מקומית של הסגנון הטוסקני.

המאמר החותם את הספר הוא מאמרה של רחל קלוש – אחת האמהות המייסדות של הביקורת החברתית של אדריכלות המגורים בישראל.
המאמר סוקר בפרוטרוט את ההיסטורה של שאלת הדיור בכלל, ובישראל בפרט וכולל את התיזה המעניינת שהבנייה של השיכון על-ידי המדינה נועדה לא רק לסמן את הגבולות כלפי חוץ (ובעצם כלפי פנים) אלא גם לגבש ולסמן את אלה שגרים בבתים ובשכונות כלאום קוהרנטי אחד, שיש לו מאפייינים משותפים, לפחות בדיור.

את המאמרת מסיימת קלוש בקריאה לשמאל הפוליטי לאחד את ערכי השיוויון של המודרניזם עם המודעות לשוני שהביא הפוסט-מודרניזם כדי ליצור בשורה חברתית חדשה. המאמר מסתיים במשפט הבא:"האופן שבו משתלב השיח האדריכלי והתכנוני בסדר יום זה אינו ברור עדיין, ועל אדריכלים ומתכננים להגדיר את תרומתם ולקבוע לעצמם מטרות ויעדים שיהפכו אותם בני-שיח בדיון זה" (עמ' 295).

בצורה מסויימת, המאמר כולו ובעיקר המשפט המסיים אותו הם טיפוסיים כמעט לכל המאמרים בספר: סקירה מקיפה של הרקע המקומי והעולמי לסוגיות הנדונות, בדגש על המעבר שהתרחש בשוק הדיור הישראלי מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק (נושא זה זוכה להרבה יותר תשומת לב מנושא הכיבוש למשל). לאחריו ביקורת שקולה, אולי אפילו זהירה, הן על המודלים של הדיור שהציעה המדינה והן על אלה שהציע השוק החופשי ובסיום המאמר קריאה לשינוי. אלא שלאלטרנטיבה שמציע כל מאמר בתחומו מוקדש בדרך-כלל חלק קטן מן מן הכתוב ואין בו פירוט רב. ברור ודאי שלמאמרים אקדמיים נכונה ויפה הזהירות וההישענות על תקדימים ואין זו הוגן לצפות למניפסטים חוצבי להבות.
אך לדעתי הקובץ היה יוצא נשכר ממעט פחות רקע היסטורי ומעט יותר סימון והגדרה ברורה, זהירה ככל שתהיה, של האלטרנטיבות המוצעות ובחינה של גילויים שלהם בשטח, בעבר וגם בהווה.
אלא שבתקופה של חוסר-ודאות וחוסר ביטחון, כשלא ברור כיצד משתלב השיח האדריכלי בחזון הלא ברור ממילא של השמאל, לא ניתן, כנראה, להציע אלטרנטיבות מובהקות.

1 ראה בהקשר זה את הפסקה בעמוד 195 שמתארת את הדירה בסגנון אירופי בה גדלה קלמנטין בקאהיר.
2 ראה גם ציטוט מפטקי אצל עמיר (עמ' 259).
3 טובי פנסטר וחיים יעקובי (עורכים) (2006) עיר ישראלי או עיר בישראל? עמ' 283 ואילך הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, ירושלים.
4 עדיין צריך להיכתב המאמר שיעסוק במרחבים המוגנים במבני ציבור בכלל ובמבני חינוך בפרט, שם כמעט כל החדרים שאינם כיתות הם הם מרחבים מוגנים.
5 מה שכנראה מעיד יותר על תחומי העניין שלי מאשר על החומר הקיים על מדפי הספריות.

לאתר ההוצאה לאור

לביקורת על הספר של אסתר זנדברג ב'הארץ'

 

 

 

 

 

 

צולם במושב שובה בנגב המערבי.

אזור מנשיה כבר תואר, נחקר והוצג פעמים רבות.

עשרות, אם לא מאות, פרוייקטי גמר כבר תכננו ותכננו מחדש את זירת המפגש העגומה הזו בין יפו לתל-אביב.
המגזינים 'תווי' ו-'ארכיטקטורה' הקדישו לה גיליונות נושא מיוחדים.

שרון רוטברד תיאר את מסכת ההרס של שכונת מנשיה הפלסטינית בספרו 'עיר לבנה, עיר שחורה' (1) וצבי אפרת (2) וצבי אלחייני תיארו את הפרוייקטים הגרנדיוזיים והמופרכים שתוכננו עבורה. האמנית מירי סגל כבר קשרה אותה לקלנדיה במיצב שנעשה לא מזמן.

אני בכלל טיילתי בנווה-צדק ביום גשום והתגלגלתי משם ל'כיכר השעות היפות': הכיכר המוגבהת, ליבו של המע"ר החדש שאמור היה לקום במנשיה, הראשונה בסדרה של כיכרות מוגבהות שהיו מתוכננות להתחבר לשדרות רוטשילד תוך שהן רומסת את שכונת נווה-צדק.


תכנית האב לאזור מנשיה ונווה-צדק. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984


תצלום אוויר של המבנים והכיכר. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984.

 

אז הנה כמה צילומים של הכיכר והבניינים שסביבה וכמה תמונות ותכניות הלקוחות מתוך גיליון המגזין 'ארכיטקטורה' משנת 1984 בעריכת לוני גרשוני, שהציג את 'תכנית מנשיה', תכנית, שאחרי כל התחרויות הבינלאומיות, נערכה בידי אמנון ניב, רפי רייפר(ז"ל), אמנון שוורץ ודני שוורץ שהפכו עם השנים לחברת התכנון 'אמאב'. לתכנון הנוף בפרוייקט שותף גם הלל עומר, הוא משורר הילדים האהוב ע. הלל.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הככר המוגבהת שמוצגת כאן תוכננה על גג מגרשי החניה שנבנו על הקרקע, משום שגובה מי-התהום באזור ייקר מאוד חפירה של מרתפי חנייה.
אך גם אם לוקחים את הדרישה לחנייה ואת המגבלה הטכנית כנתונות (ולא חייבים לעשות זאת, משום שהאזור מוקף עד היום בשפע של מגרשים ריקים המשמשים כחניות), לא ניכר שנעשה מאמץ רב להקל על הגישה לכיכר.
מדרגות העליה אליה נסתרות ומפותלות וכמעט בלתי אפשרי להבחין בהן מהרחוב. גם כשנמצאים למעלה בכיכר קשה לקלוט היכן הירידות ולאן הן מובילות – הכיכר מנותקת מסביבתה כמעט בכל דרך.

תכנית הכיכר. מתוך ארכיטקטורה 1984

 

 
 
 
 
 
 

המדרגות הספרדיות ברומא. צילם:חאנג'אן מהטה.
 

אם רוצים שאנשים יגיעו וישתמשו בכיכר מוגבהת המדרגות אליה צריכות להיות דומות יותר למדרגות הספרדיות ברומא – הן צריכות להיות גדולות וברורות ונוחות גם לטיפוס וגם לישיבה. בנוסף חייבים לכלול גם דרגנועים ציבוריים וכמה מעליות. צריך לעשות זאת גם אם נאלצים לוותר על כמה חניות – אחרת חבל על כל הגרנוליט.

 

הכיכר במבט-על. מתוך ארכיטקטורה 1984.

אבל הרבה יותר מפתה, כמובן, לקבור את החניות (היום כבר אפשר לחפור במי התהום) וליצור במקומן כיכר ענקית, פתוחה, במפלס הרחוב, שתחבר את נווה-צדק לים.

וזה יקרה, בוודאי, מיד אחרי בוא המשיח.

 
 
 
 
 
 
 
 

(ולסיום,תמונה מנווה-צדק)

1 שרון רוטברד (2005) עירלבנה,עיר שחורה, עמ' 225 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 268, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

לפני מספר ימי קיבלתי את המכתב שלהלן ממיגו מארגון 'אמה'.

אני מפרסם אותו כאן בשינויי ניסוח קטנים.

"המידע הזה באופן ספציפי מגיע מארגון בשם פעילים למען פליטים, זהו אחד מארגונים רבים שפועלים בנושא:

בתל אביב יש כיום כ 250 פליטים שנמצאים ב 3 בתי מחסה מאולתרים, וכן עוד כ 20 משפחות שמפוזרות בדירות בדרום העיר. בעיקרון רוב המשפחות הן ממוצא סודני ולכן יש בידי ההורים אישורי עבודה והם משתכרים (בקושי) לפרנסתם. גם איתם יש צורך בעזרה בתחומים שונים, בעיקר עם הילדים, אבל העזרה הדחופה דרושה היום לבתי המחסה. 

בבתי המחסה נמצאים גם פליטים מאריתראה ומחוף השנהב. הפליטים האלה מקבלים הגנה מהאו"ם, אך לא מקבלים אישורי עבודה ולכן הם תלויים בסיוע של מתנדבים.

הרשויות לא עושות דבר כדי לסייע.

שוחחתי עם האנשים עצמם כדי לוודא שהם אמינים. ביום שבת ביקרנו במקלטים. קשה קצת לתאר במילים את המחזות הקשים שראינו שם. כל מה שניתן לאסוף, הם זקוקים לו – אוכל, סבונים, בגדים, כלי מטבח, מכשירי חשמל או כל מה שעולה בדעתך.

הסיבה שאני פונה אלייך היא שיש אפשרות לקבלת תרומה לשכירת מקלט נוסף, ויש צורך לעשות זאת בזריזות. אם אתה יכול לפנות באמצעות האתר ולראות אם יש אדם שיש ברשותו נדל"ן פוטנציאלי בדרום תל אביב , מקום שיכול לאכלס כמה מאות אנשים, ניתן יהיה לשכור את זה לטובת העניין.

המייל לפניות הוא laplitim@gmail.com"

כמו כן יש כאן קישור לאתר בנושא.

 כל מי שיכול לעזור מוזמן, בעיקר אם יש לו נכס מתאים להשכרה לפליטים, או שביכולתו להפעיל את העירייה שתרתום את נכסיה שלה לטובת העניין. גם מי שרואה או מכיר נכס מתאים, ציבורי או פרטי, שעומד פנוי או להשכרה יכול להעביר את הפרטים ואולי ניתן יהיה להתקדם מול בעלי הנכס.