בגיליון "הארץ נדל"ן" האחרון (12.12.08) פירסמה שני שילה שני מאמרים בנושא מגדלים ובאחד מהם מובאות דעותיו של עבדכם הנאמן.

ראוי רק לציין שאת מגדל בית י.ב.מ בתל-אביב תיכננו אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון. את מגדל פנורמה בחיפה תכננו שלמה גלעד ויחיאל קומט – וזה כבר תוקן באתר. עם המתכננים הנכבדים הסליחה.

יואב לרמן ריכז בזמנו חומר על מגדלים שניתן למצוא כאן, וכאן וכאן אפשר למצוא דברים שכתבתי בעבר בנושא.

יואב לרמן ביקש ממני לפרסם הזמנה לכנס בנושא הליכה ברגל שהוא שותף בארגונו.
הכנס יתקיים ביום שני 27.10.2008 בסינמטק תל-אביב והוא נערך מטעם הארגון 'תחבורה היום ומחר'.

הרבה פעמים כשמדברים על עידוד ההליכה ברגל בעיר עוסקים ברוחב המדרכות.

הרי אין דבר מתסכל יותר ממדרכה צרה שמאלצת אותך לרדת לכביש ולהסתכן, במיוחד אם אתה עם עגלה או עם ילד קטן. זה כל כך מרתיח את הדם שאתה רוצה לשרוט איזה מכונית חונה שאילולא הייתה שם ניתן וודאי היה להרחיב את המדרכה (זאת, אף על פי שרק לפני עשר דקות היית בתוך האוטו וקיללת את פרנסי העיר וראשיה שלא מייצרים עוד חניות).
אבל, כשעוסקים בתנועה עירונית אלטרנטיבית צריך לזכור שיש עוד פרמטרים שגורמים לציבור לבחור שלא ללכת ברגל בעיר.

אחד הגורמים האלה, שהוא לדעתי חשוב ביותר ושאינני יודע עד כמה עוסקים בו, הוא הצל ברחוב, או למעשה העדרו.
השמש הקופחת תדיר בארצנו הופכת הליכה של כל מרחק כמעט לחוויה לא נעימה כלל וכלל. גם מי שלא מתעצל ונהנה ללכת, מגלה בתום המסלול שהוא מיוזע ועייף ואם לא טרח לשתות ולהגן על עצמו, אפילו חבול שמש.
יתר על-כן, גם בימי החורף המעטים שמזמנים לנו החיים פה לא ניתן להנות מן העננות ולהלך מעדנות ברחובות הקרירים כי החשש ממבול פתאומי הוא בן-לוויה מציק.

צריך לזכור שעיקר ההליכה העירונית, זו שמשלימה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, מתרחשת ברחובות הראשיים בעיר שם רוחב המדרכה יוצר לעיתים בעייה של דוחק אך לאו-דווקא חסימה של תנועת הולכי הרגל.
אך בעיית הצל והגשם אינה זוכה למענה.

ברחובות דיזינגוף ואלנבי בתל-אביב יש עצי פיקוס גדולים שיוצרים צל נהדר (כשאינם גזומים בגלל חוטי החשמל) אך רחוב בן-יהודה או רחוב הירקון הם רחובות צחיחים לגמרי. בהדר בחיפה יש מעט מאוד עצים וכך גם, אם זיכרוני אינו מטעני, במרכז ירושלים, באזור מדרחוב בן-יהודה ובסביבותיו.

ברחוב אבן גבירול בתל-אביב יש פתרון פשוט ואפקטיבי – הארקדות שלאורכו יוצרות מעבר מוצל ואף מוגן חלקית מהגשם.

בנוסף מגדיר המעבר המקורה תחומים במדרכה, כאלה שמאפשרים ליצור שימושים שונים לרוחבה, העמודים התוחמים את המעבר מגינים על הולכי הרגל מפני המכוניות ושומרים על רוחב מדרכה שלעולם לא ניתן לצמצם, אלא במחיר הריסת המבנים שלאורך הרחוב.
מהבחינה העירונית מאפשרת הארקדה ליצור מדרכה רחבה עבור הולכי הרגל מבלי להקטין את גודל הקומה שמעל מפלס הרחוב ומבלי להשפיע על הרוחב הנתפס של הרחוב (יחס גובה/רוחב) שהוא אלמנט חשוב בתחושה שמעביר החלל העירוני.

בבניינים חדשים אין בעייה לדרוש מעבר מקורה כזה: ברחוב וייצמן בכפר-סבא נראה שהעירייה עושה כך ובהדרגה הרחוב הופך לרחוב שלכל אורכו ארקדה, למרות שבמקור לא היה כזה.

ברחובות קיימים שאין בהם תחלופה של מבנים הבעייה סבוכה יותר. הפתרון המתבקש הוא כמובן נטיעת עצי צל עתירי נוף. לצידם ניתן להציע בנייה של פרגולה או ארקדה מעל המדרכה הקיימת.
בפרגולה כזו ניתן לשלב גם את מערך התאורה והשילוט כולל שילוט פרסומת שיכול להניב הכנסה. אם הארקדה נבנית בבנייה קשיחה ניתן להשתמש בה כבסיס להרחבה של הבניינים שבצידי הרחוב – כשבמקרה כזה ניתן לממן את בניית הארקדה מהרחבות הדיור. כמובן שהצללת החנויות תורמת לא רק לנוחות ההולכים והמביטים בחלונות הראווה אלא גם לחיסכון באנרגיה.

הקדשת תשומת לב לאיכות חייהם של המהלכים במדרכה יכולה אם כן לסייע לא רק למערך התחבורה העירונית בכללותו אלא גם להפוך למנוף לשיפור החזות העירונית.

האדריכל יוסי חנניה, שסיים לא מכבר את לימודי האדריכלות באיטליה, ביקש ממני לפרסם את היוזמה שלו ליצור קבוצה שתסייע לאדריכלים ישראלים שלמדו בחו"ל ושבו ארצה ולאדריכלים עולים להשתלב בשוק האדריכלות בישראל.
זה נראה לי רעיון מצויין ואני שמח לפרסם את מכתבו (בתיקונים קלים).
מי שמעוניין להצטרף יכול לפנות ליוסי בכתובת הדוא"ל שמופיעה בסוף הפוסט.

"המשאב החשוב ביותר של כל מדינה הוא לא אוצרות הטבע המצויים בה ולא מיקומה הגאוגרפי
אלא האנשים החיים בה.
איכות 'משאב' זה נובעת בראש ובראשונה מהחינוך שהמדינה מספקת לתושביה.
החינוך הפורמלי, בין שהוא במסגרת גנים, בתי-ספר או אוניברסיטאות עולה כסף רב למדינה, שאמורה בנוסף ליצור אפשרויות לקידום ופיתוח תעסוקתי גם לאחר רכישת ההשכלה.
אדם הנוסע ללמוד בחו"ל או שב ארצה לאחר רכישת ידע בחו"ל חוסך למדינה כסף רב ולכן מדינות רבות לא ממהרות כל כך לקבל בקלות סטודנטים זרים: הסכמים ומכסות שונות בין מדינות ואוניברסיטאות יוצרים מצב שבו יש תחלופה של סטודנטים בין מדינות שונות.

במקצוע האדריכלות תוסף זה של 'אדריכלים תוצרת חוץ' חשוב מאין כמותו.
אדריכלים צעירים המגיעים מארצות שונות עם ידע שונה ודרכי חשיבה ופעולה שונות, מעשירים ותורמים לאדריכלות בארץ וגורמים לה להיות עכשווית, רלוונטית ומקושרת בצורה טובה ומיידית יותר למתרחש מעבר לים.

בישראל פועלים אדריכלים רבים אשר רכשו את השכלתם האקדמאית בחו"ל, אם בשל חוסר
מקומות לימוד בארץ (בעבר), אם בשל תופעת העליה ממדינות שונות ואם בשל הרצון ללמוד
במסגרת שונה.
באופן מפתיע אין שום גורם אשר מנסה לארגן, לעזור ולהפיק את המיטב מקבוצה זו של אדריכלים שלמרות הכל חזרו לחיות ולפעול בישראל.
כיום, כאשר נכנסו התקנות החדשות לרישום אדריכלים, הקושי שבו נתקלים אדריכלים שרוצים לחזור לארץ הינו גדול.
למרות שמכל עבר נשמעות האזהרות בדבר בריחת מוחות מישראל, עדיין ישנם אחדים שעושים
את הכיוון ההפוך, ושבים לישראל. 

חובתנו ככאלו שכבר עבור את תהליך החזרה לנסות לעזור ואם אפשר לשפר את הדרך למצטרפים החדשים."

כל מי שמרגיש שהוא חלק מקבוצה זו ומוכן לנסות ולשנות את המצב מוזמן לרשום ל –

YHARTARC@GMAIL.COM      

עברה כבר שנה מאז כתבתי את הרשימה שסיקרה את תערוכת הבוגרים הקודמת של בצלאל.

מאז, ולא מעט בזכות הרשימה ההיא, קרו דברים ששינו את העמדה ממנה אני יכול להתייחס לתערוכה של המוסד הירושלמי.
זאת משום שהוזמנתי להצטרף בשנה האקדמית הבאה לסגל המנחים באקדמיה בתור אחד מעוזרי ההוראה של האדריכל סנאן עבדאלקדר בסטודיו 'פורמלי לא-פורמלי'.

כך שמחד, למדתי מספר דברים על בצלאל מבפנים ואף נכחתי ביום של הגשות הגמר, אותו ביליתי בעיקר במסגרת הסטודיו 'פורמלי לא-פורמלי'.
מאידך, איבדתי את האובייקטיביות שאיפיינה (כך אני מקווה) את הרשימה הקודמת. כך שכל מי שקורא את הדברים מוזמן לעשות זאת עם יותר מקורט אחד של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בשנה הבאה, מן הסתם, אם אכן אהיה מעורב בהנחיית הסטודנטים, לא אוכל לכתוב על תערוכת הבוגרים של בצלאל, או של כל מוסד אחר.

אפתח בנושא הצגת העבודות, נושא שמשך השנה תשומת לב רבה.
הגעתי לתערוכה לאחר שקראתי הן את הביקורות האוהדות של אסתר זנדברג ושל יואב לרמן, שאהבו את אופן הצגת העבודות והן את הביקורות הנוקבות שכתבו סטודנטים אנונימיים בפורום האדריכלות של ארכיג'וב כנגד דרך הצגת הפרויקטים.
למי שלא בקי בפרטים, הסטודנטים נדרשו להציג את עבודתם על גבי שולחן עבודה שכל סטודנט הביא או הכין. שיטת הגשה זו הייתה רק עבור תערוכת הבוגרים, כאשר להגשות עצמם הכינו הסטודנטים חומר לתלייה על הקיר לצד מודלים ומצגות.

בחדר העליון בו הוצגו העבודות, אליו הגעתי בתחילת הסיור שלי, חשבתי לעצמי שהשד אינו נורא כל-כך – אמנם בחינת העבודת הצריכה עוד יותר מאמץ מבדרך כלל, אך היא יצרה אווירה אינטימית ומיוחדת.
בחדר הבא הוצגו עבודות של סטודנטים נבחרים מו השנה הרביעית שנועדו לחשוף את יחידות הלימוד שהן המסגרת בה מאורגנים לימודי השנה הרביעית והחמישית בבצלאל. העבודות היו תלויות על הקיר בצורה המקובלת ושם פתאום הבנתי עד כמה פגעה ההצגה על השולחנות בסטודנטים.
העבודות של השנה הרביעית היו מרווחות, ברורות וקריאות. לא היה צריך להתכופף ולפשפש בערמות של סקיצות כדי לקרוא את התכנית או כדי להבין את הפרוגרמה ולא היה צריך להמתין בתור אם מישהו אחר בדיוק ישב מול המצגת – שהיא הדרך הכמעט יחידה להעביר פרוייקט שלם כשיש לך רק שולחן עבודה.

דעתי כנגד שיטת ההגשה על השולחנות התחזקה כשבחנתי עבודות אותן ראיתי גם במסגרת ההגשות.
באופן מפתיע, או אולי לא, עבודות שהיו איכותיות ומוגשות היטב ביום ההגשה, כאלה שהציגו פרוייקט מפותח ועבודה רבה שנעשתה, הוצגו על השולחנות בצורה חלקית מאוד שלא עשתה צדק עם הפרוייקט.
לעומת זאת עבודות טובות פחות, כאלה שאולי לא הגיעו לבשלות עד סוף הסמסטר או שההצגה בפאנלים לא היטבה עימן, דווקא זכו לעדנה בזכות יד טובה לסקיצות או מודלי עבודה קטנים ויפים שעשו את העבודה.

אבל למרות זאת, השנה היייתה התערוכה הרבה יותר קריאה וזכירה מזו של שנה שעברה.
זאת משום שקודם כל הוצגו רק עבודות של השנה החמישית, למרות ששנים ארבע וחמש בבצלאל לומדות ביחד.
בנוסף, (כמעט) לכל סטודנט הופק כרטיס ביקור עם תמונה מעבודתו כך שקל יותר לזכור ולזהות כל עבודה.

אחד הנושאים הבולטים בתערוכה היה נושא עיבוי-בינוי – פרוייקטים של הוספת יחידות מגורים ושטח לבנייני מגורים קיימים עם דגש בולט על השיכונים הציבוריים – הבלוקים – שנבנו בשנות ה-50 וה-60.
הנטייה לעיסוק בנושא היא ברורה לאור הרצון שמבוטא היום גם ביוזמות רשמיות (אם כי לא בהכרח בשטח) לציפוף עירוני ולניצול יעיל יותר של השטחים הבנויים.
הנטייה להתמקד בשיכון הציבורי נכונה כרונולוגית משום שאחרי שהבאוהאוס הפך כבר לנכס עובר לסוחר, הגיע זמנו היסטורי של השיכון. כמו כן, היום חלק ניכר מן השיכונים נמצאים במצב של הזנחה, ואך טבעי שתהליך הג'נטריפיקציה שלהם יתחיל בפקולטות לארכיטקטורה.

עיבוי-בינוי בשיכונים ע"י נטע געש

אבל למרבה הצער, משהו בפרוייקטים שהוצגו בנושא הזה בתערוכה בבצלאל לא ממש עובד עבורי .
קשה לומר מדוע, משום שנראה שהסטודנטים עשו עבודה רצינית של מחקר וניגשו למשימה בצורה בוגרת ועניינית עם ניסוח של תקנונים וכללים לעיבוי וניסיונות ליישמם, אבל לי איכשהו הייתה הרגשה שהייתי מעדיף להשאיר את השיכונים במצבם המקורי.
ישי ולנסי הציע לבצע עיבוי בשכונת רמת-עמידר בבת ים באמצעות חפירה של מגורים מתחת למפלס הקרקע הקיים תוך שהוא מודע למגבלות של מבנים חפורים.
נטע געש הציגה רעיון מבריק של סופר בלוקים שמתלבשים על הבלוקים הקיימים באלכסון ונושאים עליהם את תוספת הקומות, אך במודל היה משהו מאיים בהתלבשות של הסופר-בלוק על המבנה הקיים. היו גם פרוייקטים שניסו לעבות מרקמים פחות צפופים מאותה תקופה כמו שכונת הקטמונים בירושלים (רן אברהם ומיכאל בודנר) או שכונות השטיח של יד אליהו ע"י פזית אייל ובטי בסקין (1).
פרוייקט שמצא חן בעיני הוא הפרוייקט של יונתן מצרי (שאותו ראיתי במסגרת יום ההגשות) שניסה להפוך את הבלוקים הלינאריים של שכונה ד' בבאר-שבע למבני-חצר כמו בעיר העותומנית ('העתיקה') של באר-שבע. בפרוייקט הייתה גם התייחסות לשפה האדריכלית המרובדת והמבולגנת שתיווצר מן הסתם במסגרת הרחבת דיור כזו. יכול להיות שהנסיון להפוך את הבלוקים האנטי-עירוניים למרקם עירוני (מסורתי?) הוא מה שקרץ לי בפרוייקט הזה. יתכן גם – וגם זו נקודה שיש לבדוק כשבוחנים פרוייקטים מן הסוג הזה – שמכפילי הציפוף היו נמוכים יותר.
ובכלל אולי צריך לעזוב את השיכונים לנפשם ולצופף דווקא את בלוקי ה-H – אליהם אין לי שום סנטימנטים והייתי שמח לראותם משתנים.

גם תא עיר/מדינה יוצא לדרך עם דאגה לאיכות השטחים הפתוחים במדינה ולשימורם, אם כי בדרכים די מפתיעות.
הסטודנטים בסטודיו הציגו פרוייקטים שלכולם נושא משותף – אזורי הנופש המטרופוליניים שהגדירה תמ"מ 21/3 במרכז הארץ – ולכל הפרוייקטים היה סגנון הגשה מהוקצע, יפה ודי דומה.
מקצת הפרוייקטים עסקו בתכנון הפארק עצמו. אחרים ניסו למצוא אסטרטגיות חדשות לשמירה של השטחים הפתוחים באמצעות ניסוח מחדש של הנחיות תב"עיות באופן שייצור תמהיל חדש של שטחים פתוחים ומבונים.
אריאל נוימן יצר הנחייה שלפיה ככל שהמגרש קטן יותר כך ניתן לבנות בו יותר אחוזי בנייה, כמודל לשמירה על השטח הפתוח – רעיון מעניין והפוך למגמה המקובלת בתכניות בניין-עיר.
לעומתו ניסתה עינת פלדשטיין לשמר את אזור הנופש שממערב לראשון-לציון באמצעות שילוב פונקציות של מגורים בתוך השטח הפתוח.

בשני המקרים וגם לאור הפרוייקטים שהציג הסטודיו בשנה שעברה אני מוצא את עצמי חלוק עם נקודות המוצא שלו.
נראה לי שאם בונים רשת של מגורים וכבישים באזור הפתוח הוא מפסיק לתפקד כאזור פתוח, גם אם המגורים הם לא שכונה של צמודי קרקע אלא מגורים צפופים מרוכזים: ברמה התחושתית-נופית דווקא בינוי מבוזר של וילות על מגרשים גדולים יכול לשמור על מבט הנוף הפתוח ותחושת הנוף החקלאי יותר מנקודה של מגורים צפופים – אם כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו.
מבחינה אקולוגית, לעומת זאת, בינוי צפוף שאינו צמוד דופן הוא רק מעט טוב יותר מבינוי פרברי. הכבישים הן אותם כבישים וכך גם תשתיות הביוב והחשמל שמבתרות את המרחב לבעלי החיים ולצמחים.
יכול להיות שהבינוי עצמו מנצל את הקרקע בצורה יותר יעילה אבל קשה להאמין ששכונה מבודדת תישאר כזו לזמן רב – או שהיא תידרדר בהעדר של מסה קריטית של פעילות או שהיא תצליח ואז הפיתוח של מבנים נוספים סביבה הוא בלתי נמנע.

התחושה הזו של כוונות טובות וכישרון רב שמובילים לתוצאות פרובוקטיביות ניכר גם בפרויקט של רוי בוארון ואיתי אילני לשדה תעופה חדש בהרצליה שנישען על המערכות העירוניות שקיימות סביבו.
שדה התעופה עושה שימוש בכבישים הקיימים, בחניונים הקיימים, בקניון השכן ובשאר המערכות העירוניות כדי לקיים את עצמו.
הצגת הפרוייקט הייתה ברורה, ממצה ומשכנעת והוצגו בה רעיונות שנראו לי מעניינים ומקוריים כמו למשל שימוש באנרגיה של המטוס בהמראה ונחיתה כדי להפעיל את מערכות שדה התעופה ובכלל התמודדות מאד רצינית עם המורכבות של פרוייקט כזה.
אבל משהו קצת הפריע לי: אמנם ניצול תשתיות קיימות הוא עניין מבורך אבל מה חטאו תושבי הרצליה שצריך להקים להם שדה תעופה בתוך המרפסת? מטוסים שממריאים ונוחתים עושים רעש נורא וזיהום אוויר וכל טעות קטנה של טייס יכולה להסתיים באסון.
ברור שמדובר בתרגיל אינטלקטואלי אבל הוא גרם לי להרגיש קצת מאויים – מה יקרה אם מיומנויות השכנוע המבריקות שהוצגו כאן ירתמו למטרה בעייתית בעולם האמיתי כמו למשל כדי למחוק שכונה לא יעילה ולבנות במקומה כמה מגדלים נוצצים?

היו לא מעט מגדלים בתערוכת הבוגרים הזו ורובם נראו לי קצת גדולים מדי.
זה כנראה החיסרון של מודל תלת-מימדי. הוא בדרך כלל נותן תחושה אמיתית של המימדים של המגדל ומדגיש את חוסר הפרופורציה שלו ביחס לכל סביבה כמעט – מה שהדמיה יכולה להסתיר.
מבין המגדלים היפה ביותר היה הפרוייקט של גלית שחם שנועד לאוכלוסייה הבדואית בנגב והתבסס על מחקר נרחב ומעניין שהגדיר, בין השאר, את המשאית כתחליף לגמל ויצר עבור הרכבים הכבדים הנפוצים אצל הבדואים חניונים מיוחדים.
למרות זאת לא הצלחתי להבין את הצידוק שבאיכלוס הבדואים – קבוצה שנראה שמוכנה לעשות הרבה מאוד כדי לגור במרחבים הפ�
�וחים ועל הקרקע – במגדלים גבוהים שנראים יקרים מדי לבנייה ותחזוקה גם עבור האוכלוסייה היהודית של באר-שבע.

מגדל לאוכלוסייה הבדואית ע"י גלית שחם

גם השנה נראה שחלק מן המגדלים נכפו על על הפרוייקט ועל הסטודנט שנראה כאילו רצה לתכנן משהו אחר, הרבה יותר מינורי, אך נאלץ לתת מענה לאיזה כורח לצופף באמצעות בנייה לגובה, גישה אחת – ולא בהכרח היחידה – לציפוף.

מגדלים מעניינים נוספים היו אלה של טל קאופמן שהציג מודל למגדלים שישמשו גם כחממות לגידול ירקות – רעיון מגניב שנומק בשלל נימוקים מאירי עיניים אבל עדיין נראה לי קצת מופרך מהבחינה הכלכלית – אם כי קשה לי להסביר למה.

בתחום הירוק היה פרוייקט אחד נוסף שבא מכיוון הפוך לחלוטין.
הפרוייקט של יאיר בן-ישראל ליישוב פרמקלצ'ר באזור הנגב המערבי מציע, במקום לחדד את הניגוד בין צפיפות עירונית לבין השטחים החקלאיים הפתוחים, ליצור שילוב מלא בין האדם לטבע שלכאורה הופך את כל המדינה למרחב משולב של מגורים, חקלאות וטבע. יש פה את הטישטוש בין העירוני לפתוח שנראה שמחפשים בתא עיר-מדינה אך כיוון שהבינוי מניח אורח חיים אחר, שמשתלב הרבה יותר בטבע, התוצאות נראות שונות מאוד.
הרעיון הוא מעניין והוצג (בהגשה בה נכחתי) בצורה מאוד מקיפה ומשעשעת – כולל בשיר ובפזמון – אבל מבחינת הפתרון הבנייני שלו הוא אינו חורג ממודלים מקובלים של בנייה ירוקה המוכרים משנות ה-60 – כיפות גיאודזיות מחופות טיח ובוץ שיוצרות מעין כפרונים חצי-פסטורליים וחצי-עתידניים.

היה מפתיע, אגב, לראות את המיעוט היחסי של פרוייקטים 'ירוקים' במובן של חיסכון באנרגיה – ולא רק של ציפוף עירוני – לאור הרצון שהתבטא כמעט בכל העבודות לתת מענה לבעיות קונקרטיות של הסביבה בישראל.

היו עוד כמה פרוייקטים מעניינים:
פרוייקט אחד להרחבה של מושב תל-עדשים שנעשה בנוסח הבצלאלי הישן – מודל ושרטוט שנראים מאד יפה אך מבלי שאפשר להבין מה מתוכנן שם. בהתאם גם לא הצלחתי לגלות את שם הסטודנט מאחורי העבודה.

לינור לוי עשתה פרוייקט יפה לשכונה חדשה בדימונה שקושר את העיר האורתוגונלית לטבע. בעיקר שבתה את עיני ההבחנה שלה שכפי שהתרבות היוונית באה מן הים ומכוונת אליו, כך התרבות היהודית מכוונת ושואבת מן המדבר.

היה פרויקט יפה של ספריה באזור גן העצמאות במרכז ירושלים שמצאה חן בעיני בשל קנה המידה המצומצם שלה והרצון המובהק לבנות מבנה ספציפי ולא פתרון ג'נרי.

ספריה במרכז ירושלים

הפרוייקט של שרה שטרן לבית קברות במגדלים במרכז העיר תל-אביב מציע מיקום די נועז למתים אבל אני מסכים עם העיקרון שלפני שמצופפים את החיים כדאי להתחיל ולצופף את המתים. 

אני מסיים את הסקירה בשני פרוייקטים שקנה המידה שלהם צנוע הרבה יותר ואולי דווקא משום כך הם שובים את הלב. זה קצת לא פייר, אבל בכל זאת.
האחד הוא הפרויקט של מרינה פוקסמן שתכננה תוספת וסגירה מבדים למרפסת של בית במחנה הפליטים שועפט בצפון ירושלים. במסגרת תערוכת הבוגרים כמעט שלא ניתן היה להבחין בפרויקט אבל ראיתי אותו ביום ההגשות והוא מצא חן בעיני הן בגלל התעוזה והנחישות לתכנן משהו מאוד קונקרטי ודווקא במחנה-פליטים והן בשל הבחירה המרעננת בפתרון טקסטילי קליל ששואב השראה הן מהפתרונות הקיימים בשטח והן מטכנולוגיות בנייה מתקדמות.
פרוייקט אחר הוא סדרה של מחסות לצועדים שתכנן גל הרט במקומות שונים בארץ לאורך שביל ישראל. אמנם לא נראה קשר עיצובי ברור בין מחסה למחסה או קשר מובהק בין כל מחסה לסביבה בה הוא ממוקם אבל הרעיון, קנה המידה והמודלים מצאו חן בעיני.
לפעמים בתערוכות בוגרים, מול שפע כל-כך גדול, הדברים הקטנים הם מה שאנחנו לוקחים איתנו.

מחסה לצועדים ע"י גל הרט

החזרה לאידיאליזם ולבטחון העצמי של המודרניזם האדריכלי – שמתבטאת היטב בתערוכת הבוגרים הזו – צריכה, לדעתי, להעשות מתוך מודעות היסטורית גם לכישלונות של אותו מודרניזם – שכבר הולידה, כזכור, את הריאקציה הפוסט-מודרנית.
מול הדחף המודרניסטי להשתמש באדריכלות כדי לפתור בעיות סביבתיות וחברתיות – שמחייב להקצין אותן, כפי שהיטיבה לנסח אסתר זנדברג – חשוב לזכור, כל הזמן, הן את המגבלות של האדריכלות ככלי להנדסה חברתית מחד, ומאידך את היכולות שלה להשתמש ברבדים של אסתטיקה ושל משמעות כדי לכפר ולהתעלות מעל המגבלות האלה.

הערות

1) שכונות השטיח ביד אליהו הן דווקא מודל של מגורים צמודי- קרקע עירוניים צפופים שאני אוהב וחושב שצריך לשכפל ולא להעלים.

לקראת כנס 'מרחב' שיערך בבת-ים ויעסוק בצפיפות העירונית, מלאו העיתונים בכתבות בנושא וטוב שכך.

בכתבות מוצגת הצפיפות באמצעות המדד של מספר הנפשות בקילומטר רבוע בעיר. מקורו של נתון זה, ככל הנראה, בחלוקה של השטח העירוני הכולל במספר התושבים בעיר.
כמו כל ממוצע, זהו כלי רב-ערך אך גם בעייתי: בעייתי בעיקר כאשר מנסים להבין ממנו משהו לגבי הצפיפות הנתפסת במרחב הבנוי או לגבי המשמעויות הכלכליות והתחבורתיות של ציפוף.

אחת המגבלות של נתון זה שהוא לא מבחין בין אזורים מבונים ואזורים פנויים בערים.
להרבה ערים בישראל יש גלעין צפוף, אך בתוך תחום שטח השיפוט העירוני שלהן נכללים גם אזורים פתוחים לחלוטין שממתינים לפיתוח עתידי, חלקם עדיין בייעוד חקלאי.
אפילו בתל-אביב האזור שלאורך החוף בצפון העיר הוא אזור שחלקים ניכרים ממנו עדיין פתוחים לחלוטין. שטחים כאלה משפיעים באופן דרמטי על ממוצע הצפיפות העירוני, אך לא אומרים דבר על הצפיפות הנתפסת או על נפחי התחבורה באזור שדרות רוטשילד.

הנתון גם מתעלם מיעודי קרקע שאינם מגורים : בבת-ים, העיר שבשל צפיפותה נבחרה לארח את הכנס, אין הרבה שטחי קרקעי שאינם מיועדים למגורים – איזורי התעשיה קטנים, אין כמעט אזורי משרדים ואין תשתיות אזוריות או ארציות.
בתל-אביב לעומת זאת יש אזורים שלמים, צפופים מאוד מבחינת בינוי, שלא גר בהם אדם אחד – אזורים של משרדים, של תעשיה ושל מסחר.
להבנתי, מבחינת הממוצע של נפש לקמ"ר, במרכז עזריאלי הצפיפות אפסית כי איש לא גר שם. אלא שמבחינת הצפיפות הנתפסת, צפיפות המשתמשים ונפחי התחבורה מדובר באחד המקומות הצפופים בישראל.
ממוצע של צפיפות צריך לקחת בחשבון גם אזורים של תשתיות ארציות ואזוריות כמו נמלים, שדות-תעופה, ואזורי תעשיה כבדה. בשקלול של הנוכחות זוללת-השטח אך החיונית של מתקנים אלה, עיר כמו אשדוד תחשב להרבה יותר צפופה, מבחינת השימוש בשטח העירוני, מכפי שהיא מופיעה בממוצע.

לנתון של צפיפות מגורים (בנפש או ביחידות דיור) לקמ"ר יש חשיבות רבה לפרנסי העיר ולמתכנניה בהיבטים של הקצאת שטחי ציבור, ארנונה וכו'.
אך כשמנסים להבין צפיפות נתפסת של מטרופולין – כלומר את הרגשת הצפיפות או יעילות השימוש בשטח במרחב גוש דן, למשל, חייבים להשתמש במדדים מובחנים ומדוייקים יותר.
מדדים כאלה יקחו בחשבון שטח בנוי (כולל – לא רק תכסית) לקמ"ר כך שיהיה ניתן לקחת בחשבון מבנים שאינם מגורים אך משפיעים מאוד על הצפיפות.
מדד כזה יאפשר גם לשקלל את גודל הדירות, נתון שמשפיע על הצפיפות בפועל של המרחב הבנוי. אם, לצורך הטיעון, משפחה מהונג-קונג מסתפקת בדירת שני חדרים, בעוד שמשפחה ישראלית באותו גודל ובמעמד דומה מתגוררת בדירה בת חמישה חדרים, אזי באותו נפח של בנייה, יתגוררו בישראל פחות אנשים, אך ניצול הקרקע יהיה, מבחינה תכנונית, יעיל באותה מידה.
יתר על כן, מדדים של צפיפות צריך שיערכו בהקשר מטרופוליני ולא בחלוקה לפי עיריות – שהרי מבחינה עירונית ההבחנה בין תל-אביב, גבעתיים ובת-ים היא מלאכותית וכל המרחב הזה פועל כמרחב אחד של חיים ערוניים ושל צפיפות.

והערה אחת נוספת: הנושא של הקצאת שטחי ציבור והשפעתם על הצפיפות הוא נושא חשוב, וכלל לא בטוח שבתי ספר יסודיים צריכים שטח מינימלי של 10 דונם, אך לו אני הייתי צריך לשווק לציבור הרחב את עקרונות הציפוף העירוני של תנועת 'מרחב', אני לא בטוח שהייתי מתחיל לדבר דווקא על בתי-ספר בגובה ארבע-קומות.

הסקירה הזו של הביאנלה בבת-ים היא מאוחרת, חלקית ואישית.
היא מתבססת על הרשמים האישיים שלי מסיור שערכתי בכל האתרים כמעט בצהרי יום מהבילים במהלך חול המועד.

צריך לפתוח ולומר שהביאנלה היא מהלך יחצ"ני מבריק.
מקובל לראות ביחסי ציבור משהו שלילי, אבל כשיש למקום יחסי ציבור גרועים – ולא בהכרח מוצדקים – הדרך היחידה לטפל בהם היא באמצעות יחסי ציבור טובים.
הביאנלה עשתה זאת בשני אופנים:
ראשית, היא יצרה 'באזז' גדול במדיה לגבי העיר בת-ים ועוררה סקרנות ודיון שנתן לעיר תדמית אומנתית ומתקדמת שודאי תתרום לה.

'לשימור' – צילום מתוך אתר הביאנלה. מבנה יפה שנעשה מקופסאות שימורים ריקות.

שנית, היא הביאה לעיר מבקרים רבים שכנראה לא היו מגיעים אליה משום סיבה אחרת. בת-ים לא זרה לי והסתובבתי בה בכל מיני הזדמנויות – כולל רחצה בחוף הים המצוין של העיר – אבל בזכות הביאנלה הגעתי לפינות של העיר שאינני חושב שהייתי מגיע אליהן בהזדמנות אחרת. שם גם הבחנתי שהשיפור ברמת הניקיון והטיפוח של העיר לא מוגבל רק לרחובות הראשיים ולטיילת אלא גם לשכונות פחות מרכזיות – ומרבדי הדשא הטריים שניתן היה לראות במקומות רבים מראים שהביאנלה דירבנה גם את העירייה להשקיע עוד בטיפוח השטחים הציבוריים.

גם הנושא של הביאנלה – המרחבים הפתוחים והציבוריים בעיר כמנוף ליצירת עיר שנעים להיות בה – הוא נושא חשוב ומעניין.

אחרי כל אלה הביאנלה עצמה הייתה עבורי סוג של אכזבה.
אני חושב שהציפיות שלי היו קצת לא ריאליות – ציפיתי לפרוייקטים גדולים יותר, טוטאליים יותר שיהפכו מקומות נשכחים בעיר ליפיפיים ושוקקי פעילות.

'משחק עירוני' – צילום מתוך אתר הביאנלה.

כאלה היו רק מעטים:
הפרויקט 'משחק עירוני' של קבוצת עירבול – שבו המבקרים יכולים לבנות 'מבנים' מקוביות קלקר – היה אחד המיצגים הפעילים ביותר, אם כי כנראה לא יותיר חותם מתמשך על העיר: כשביקרתי שם בשעה שלוש האתר היה מלא בילדים ששיחקו, בונים – והורסים – מבנים מסוגים שונים.
זה סוג של בילוי לילדים שלא ראיתי קודם ונראה היה שכולם נהנים. אני לא יודע אם אפשר או צריך לראות בו 'ניסוי בארגון המרחב' אבל זה היה מוצלח מאוד.

'טבע בעיר' – צילום מתוך אתר הביאנלה

הרבה פחות פעיל ממנו אבל דומה יותר למה שציפיתי מבחינת קנה המידה היה הפרוייקט 'טבע בעיר' של אמיר לוטן ומשרד מוריה-סקלי שניסה לשחזר בגן די גדול, בין בניינים, את נוף הדיונות שהיה (כנראה) באזור לפני שהעיר נבנתה באמצעות קצת חול והרבה שתילה של צמחים מתאימים.
ברם, הפרוייקט הזה מדגים את המגבלה של פרוייקטי נוף מוגבלים בזמן – בעת ביקורי היה הגן עשוי ממעט דיונות והרבה שתילים רכים שלא יצרו שום נוף.
פרוייקט כזה, שיכולה להיות לו השפעה אמיתית ומתמשכת על הנוף, צריך זמן הרבה יותר ארוך כדי להבשיל ולצמוח. יהיה מעניין לבקר שם בעוד כמה שנים.

כמה פרוייקטים יצרו התערבות עירונית שיכולה להפוך קבועה – להישאר בעיר ולתרום לה.
במיוחד אהבתי את המזרקה האורבנית 'פיצוץ בצנרת' של שלי פדרמן שיוצרת מזרקה מקומית בפינת הרחוב – שינוי קטן ומפתיע שתורם לפינת הרחוב בה הוא נמצא. יהיה נחמד אם יצליחו להפוך אלמנט כזה לקבוע – כלומר כזה שיוכל לנבוע בלי ששומר יהיה צריך להיות מופקד עליו – אם כי ברור שזה לא פשוט מבחינת חוקי-עזר עירוניים ותחזוקה.

'פיצוץ בצנרת' – צילום מתוך אתר הביאנלה

פרוייקט The Real estate של אבי ליזר ודנה הירש ליזר יצר מרחב עירוני מוגדר ומעוצב. גל הבטון שהם יצרו מצא חן בעיני אם כי מיקומו בקצה העיר שלל ממנו את העוצמה שהייתה יכולה להיות לו אילו היה ממוקם במרחב עירוני יותר צפוף ואינטנסיבי.

The REAL estate

'קיק-טוס'

גם פרוייקט 'קיק-טוס' (דורפמן, מגד, ברייאר) מצא חן בעיני באופן שבו יצרו טופוגרפיה מהגומי הממוחזר שמשמש לריצוף משטחי משחק. המשטח הופך לגוף תלת מימדי (ברוח טרמינל יוקוהמה ונמל תל-אביב) של גבעות וספסלים רכים למראה ולמגע ובנוסף הוצבו עמודים לאימוני קיקבוקס. הפינה הנעימה שנוצרה תוכננה בשיתוף חברי מועדון הנוער והיא אמורה לתת להם מענה לפעילות חוץ.
בביקור אגבי (כמו של רוב האורחים בביאנלה) קשה לקבוע אם המתחם ממלא את יעודו ומעניין אם מישהו יעקוב לאורך זמן אחרי השימוש והפעילות באתרים שיוותרו אחרי הביאנלה.

'מקום (חניה)'

הרעיון להפוך חנייה לרחבה של שוק, במסגרת פרוייקט 'מקום (חניה)' של יעל גלעד וגלית שיף, הוא רעיון מוצלח וגם האלמנטים הצבעוניים שפוזרו בשטח והכרזות שניתלו על המבנה הסמוך היו אטרקטיביים למראה אבל נראה לי שבמקרה הזה הוחמץ האלמנט העיקרי שהיה יכול לשנות את אופי המקום – הצללה – שהיא כמעט כל מה שמגרש חנייה צריך כדי להפוך למקום עירוני.

יהיה גם מאוד נחמד אם הבתים על שנבנו על העצים בגן וולקר ע"י קבוצת קצת אחרת יוכלו להישאר על מכונם בתום הביאנלה. הם היו מאוד יפים בעיני וגם היו שוקקי חיים כשביקרתי כנראה משום ששבט הצופים המשיך כל העת לבנות ולפתח אותם.

'מטבחוץ' – צילום מתוך אתר הביאנלה

יש בביאנלה לא מעט פרוייקטים שנראים כמו רעיון מעניין אבל לא הצלחתי לשפוט בביקורי אם הם הופכים באמת לזירה של פעילות חברתית.
אחד כזה הוא אתר הסדנאות הבישול 'מטבחוץ' (עמיר, דוידוב, שמחוני, ברגל) שאמור לארח סדנאות בישול (פעילות מאוד פופלרית היום) במרחב הגן הציבורי. ללא פעילות נראים השולחנות הארוכים קצת נטושים, אבל הרעיון של סדנאות בישול בגן הציבורי נראה לי מעורר-תיאבון.
ואגב, מה אם פארק מנגלים שכונתי שמאפשר לתושבים למנגל קצת מתחת לבית בלי להפריע לשכנים? לא ראיתי שעשו משהו כזה – אולי זה לא מתאים לתדמית החדשה של העיר – אבל איזשהו פתרון של ארובות יכול לעשות את עבודת סילוק הריח והעשן, קצת מטפים, מיסוך אקוסטי וכמובן שולחן לבישול ושולחן לאכילה ויש (אולי) רעיון לפעם הבאה.

יש גם כמה פרוייקטים שמהווים רעיון מבריק שנראה שלא עלה יפה.
אחד מהם הוא 'גן עירוני' (בלחמן, ביליק, דהרי, מצרי ומתן הגנן) שמנסה להפוך צומת דרכים ליד רחוב בלפור למקום של פעילות ציבורית. הרעיון הוא מצויין והאומץ של העירייה לבצעו ראוי לציון אך התוכן שממלא את הצומת – במקום מכוניות – אינו ממש גן שופע שיכול להיות אנטיתיזה לכביש שתחתיו וגם לא מוקד של פעילות אחרת – למשל גלישה על סקייטבורד או משחקי שח.

'מנות גן'

גם הרעיון של אורי פדן וגלעד רונן ליצור 'מנות גן' – לחלק חצר ציבורית למתחמים פרטיים לתקופת הביאנלה הוא רעיון מעניין אך נראה לי שהמימוש שלו בחצר יחסית מטופחת מחמיץ את המטרה.
נראה לי שאם היו מנסים לחלק ולתת לדיירים נתח מאחת החצרות היותר מוזנחות, כמותן למרבה הצער לא קשה למצוא, התוצאות היו מעניינות יותר- אם כי אולי פחות יצוגיות – והיו נותנות לפרנסי העיר אינדיקציה אם הפרטת החצרות של הבתים המשותפים היא צעד מעשי שיכול להוביל לשיפור רמת התחזוקה שלהן.

במרכז של המיצג 'גן עדן קטן' של צבי וכרם הלברכט היה מבנה הצללה מאוד יפה מבמבוק ויריעות בד אבל הערוגות של החקלאות העירונית המחישו, בעיני, את המגבלות של רעיון החקלאות העירונית.
לי נראה שכל הערוגות יחדיו לא מניבות יותר תוצרת מבסטה ממוצעת בשוק ביום אחד, אבל מכיוון שכל העיבוד צריך להיעשות ביד הן דורשות השקעת הרבה יותר משאבים. הפיתרון הזה נראה כל-כך לא יעיל באספקת מזון לבני-אדם ביחס לחקלאות המתועשת שנראה לי שעדיף להתמקד בנטיעת עצי צל בשטחים הפתוחים של העיר.

'גן-עדן קטן' – צילום מתוך אתר הביאנלה

לפני סיכום אני חייב לציין את הניסוחים המעורפלים, המתאנגלזים ואולי אפילו היומרניים בתיאורים של אתרי הביאנלה. לא כל בית על עץ או ערוגה צריכים הסברים כל-כך מלומדים, ובפעם הבאה אני חושב שניתן יהיה להסתפק בתיאורים יותר קונקרטיים. גם אתר האינטרנט יכול להיות קצת יותר ידידותי, כשדווקא בשטח היו הרבה מפות ושלטים שסייעו למצוא את המיצגים הנחבאים.

וכך, בציפייה לביאנלה הבאה, בעוד שנתיים, אני חושב שצריך להודות לעירייה ולמארגנים על אירוע מעניין ומוצלח.

מוזיאון בת-ים וברקע בית-כנסת

המאבק בתקנות הרישוי החדשות של רשם המהנדסים והאדריכלים נמשך.

פורום הצעירים בעמותת האדריכלים פירסם את הכרוז שלהלן שמפרט את ההשפעות הצפויות של התקנות, ויש גם עצומה שרצה בנושא.

אתם מוזמנים להצטרף.

לאחרונה נתבשרנו שמשרד האדריכלים הגדול בישראל, יסקי-מור-סיון, פותח שלוחה בהודו, שלוחה, שלפחות על-פי הידיעה בעיתון, תעסיק יותר עובדים מן המשרד הראשי בישראל.
 
לכאורה מדובר בחדשות טובות לאדריכלות הישראלית שתכנוניה ומתכנניה הופכים למבוקשים ברחבי העולם.
 
אך עבורנו, האדריכלים הקטנים, יש בהתפתחות הזו, אולי, גם סיבה לדאגה.

בידיעה כתוב שהשלוחה ההודית תוכל לבצע עבודות גם עבור פרוייקטים בינלאומיים אחרים של המשרד, פרוייקטים שעד עכשיו בוצעו מן הסתם בישראל ואחראים ללא-מעט מן הביקוש לאדריכלים שנוצר בארץ בזמן האחרון.
 
כזו היא הגלובליזציה – היא עובדת בשני הכיוונים וכדאי מאוד לקוות שבסופו של יום היא תשאיר לנו משהו ביד…
 

זו גם הזדמנות לשבח את סדרת הכתבות המעולה של אסתר זנדברג ב'הארץ' הסוקרת את פועלם של האדריכלים הישראלים בחו"ל. מה שכן, בין כל התמונות שמלוות את הכתבות ומראות את הפרוייקטים, כמעט ואין צילומים של מבנים גמורים אלא בעיקר עוד ועוד הדמיות ככה שאף-פעם לא נדע אם זה יוצא להם יפה יותר בחו"ל.

שני שילה פירסמה במוסף הנדל"ן של 'הארץ' כתבה בנושא כיכרות ובין השאר ראייינה גם אותי.

עוד על כיכרות בתל-אביב אפשר לקרוא בבלוג החדש של פרופסור דני גת.

ותמונות מצוינות של כיכרות בעולם אפשר לראות כאן.

ויש עוד:

כתבה על כיכר התזמורת המתוכננת בתל-אביב, ופוסט של יואב לרמן על שתי כיכרות ברחוב קינג ג'ורג'.