הצטערתי לקרוא על ההמלצה שנתנה מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לתוספת מגדל מעל לבית אסיה בתל-אביב.

בית-אסיה, שנבנה ב- 1979, הוא בעיני הוא אחד הבניינים המעניינים והאלגנטיים בעיר. אמנם, המבנה לא זכה לתהודה היסטורית רבה, אולי משום שקשה למקם אותו על רצף סגנוני או אידאולוגי מובהק, אך דווקא משום מקוריותו יש לו בעיני חשיבות. גם אבא אלחנני ז"ל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית' (עמ' 232) מתקשה למצוא לו תקדימים אך מכיר באיכויותיו וביופיו.

את תוספת המגדל אמור לתכנן האדריכל המקורי של הבניין, מרדכי בן-חורין, כך על-פי העיתון. קשה לומר אם הדבר מבשר טובות או רעות – האם הוא ינהג ברגישות במעשה ידיו או שדווקא ירשה לעצמו לשנות ולעדכן את יצירתו המוקדמת?

למרות שמדובר במבנה משרדים שלא מייצג בסגנונו או בתכליתו אידאה ציבורית של פתיחות (סוציאליסטית) הייתי שמח לראות הירתמות לשמר את הבניין, בדומה למאמצים לשימור היכל התרבות בתל-אביב ובית מבטחים בזיכרון-יעקב, שני מאבקים חשובים שעדיין לא נסתיימו וכמו המאבק, שהצליח, לשימור אופיו של בית יבמ השכן.

איני יודע אם בעירית תל-אביב חושבים בכלל על מבנה כמו בית אסיה כמבנה הראוי לשימור והאם הציבו דרישות כאלה ליזם ולמתכנן. אבל, אין ספק שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של מבני האיכות משנות השישים והשבעים ויש להירתם כדי ליצור את סדר-היום הציבורי ואת המודעות הנדרשת, זו שתגרום לרשויות וליזמים לשמר אותם במקום לחרבם.

בית אסיה, צילום – יבגניה שיוק, מתוך tlv100.co.il

עידכון: שמחתי לקרוא שבניגוד למחלקת ההנדסה, הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל-אביב דחתה את בקשתו של היזם אלפרד אקירוב להוסיף מגדל של 12 קומות לבית אסיה ושלחה אותו לחפש חלופות לשידרוג הבניין. אני הייתי ממליץ לא לגעת בבניין ולממש את זכויות הבנייה במגרש אחר.

קריאה נוספת: אסתר זנדברג מראיינת את מרדכי בן-חורין. 

הביאנלה בבת-ים 'לאדריכלות הנוף העירוני' תתרחש בשנת 2010 בפעם השנייה ולאחרונה יצא קול שקורא, לכל מי שרוצה, להציע עבודות שישתתפו בה.

נושא הביאנלה הוא פעולות עירוניות…טבעה המשתנה של העיר…תהליכי בנייה ותשתיות…מרחבים זמניים שימושיים: העבודות נועדו לתת מזור זמני לתושבים במקומות שנמצאים בתהליך של בנייה, אך ההגדרות גמישות מספיק ומאפשרות להציע כל הצעה כמעט, חוץ אולי מפסל מוזהב של שלומי לחיאני…
מועד ההגשה הראשון להצעות הוא ה-30 באוגוסט, יש מועד נוסף בסוף ספטמבר ואת כל הפרטים על כך ניתן למצוא באתר הביאנלה.

לא מזמן, אגב, עברתי ברחוב יהודה הימית ביפו ויש שם מרחב זמני שימושי שיכול לזכות בפרס בכל ביאנלה: במסגרת שיפוץ הרחוב סגרו את הכביש ופתחו את האדמה לשם ביצוע עבודות חפירה ארכיאולוגיות.
העבודות מבוצעות באופן שיוצר מעין חדרים חפורים ברחוב – קירות בגובה מותן מתחת למפלס המדרכה וביניהם חפירות בגבהים שונים.
החפירות מעוררות הרהורים לגבי רסיסי החיים שנחבאים מתחת לרקמת החיים היומיומית והאופן המיידי כל-כך שבו ניתן לפרום אותה ולגלות מתחתיה משהו אחר לגמרי.
מעל לחפירות פרשו רשתות הצללה שמגדירות ותוחמות את החלל ומספקות צל, וכך החפירות יוצרות מקומות של השתהות והמתנה במקום תנועת המכוניות הסואנת.
הטרנספורמציה של הרחוב פתאומית ומלאה.

תחרות אחרת, שגם אם תרצו לא תוכלו לגשת אליה כי כבר יש בה זוכים, היא התחרות ReBurbia.
זוהי תערוכה שמציעה רעיונות למיחזור של המרחב הפרברי.
יש לה אמנם קשר מסוים לביאנלה בבת-ים שעוסקת גם היא במרחב שהוא פרברי לכאורה, אלא שתחרות ReBurbia ('שיעבור' בעברית) מתמקדת בפרברים (אמריקאיים) אמיתיים עם בתים פרטיים, גינות וקניונים ענקיים המוקפים בחנויות ויש לה מימד של פנטסיה.
התחרות מציגה רעיונות מגוונים ומשעשעים ומעלה לתודעה נושא חשוב ומעניין שראוי שיעסקו בו גם בישראל.

עבודה של לקוסט וסטיבנסון מתוך התחרות ReBurbia

לרגל התערוכה של עבודותיו של האדריכל מוניו גיתאי וינרויב במוזיאון ת"א, יצא בהוצאת בבל ומוזיאון ת"א לאמנות התרגום העברי לספרו של ריצ'רד אינגרסול 'מוניו גיתאי וינרויב – ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל' שפורסם באנגלית ב-1994 במקביל לתערוכה שנערכה באותה עת במוזיאון ישראל בירושלים (1).
יש לטעמי חשיבות רבה להדפסת הספר בעברית. אני מודה שלמרות שנתקלתי במקור האנגלי בספריה לא מעט פעמים, תמיד דילגתי עליו: היה לי מוזר לקרוא על ישראל ועל אדריכלות ישראלית באנגלית. אבל את התרגום העברי קראתי בעניין רב ובלא מעט מן הפרקים חשתי שהוא מרחיב ומעמיק את ידיעותי בנושאים שהכרתי רק במעומעם. זה אולי גם המקום לשבח את הכתיבה הקולחת של אינגרסול ואת התרגום הרהוט של דפנה רז.

הספר פותח בפרק מרתק העוסק בתולדותיו של מוניו וינרויב הצעיר בבית-ספר הבאוהאוס האגדי ואגב כך מספק סקירה מקיפה על המוסד החשוב הזה כולל פרטים על מספר היהודים בו שלמדו בו וגורלם עם עליית הנאצים לשלטון.

משם עובר הספר לסקירה של עבודותיו של וינרויב (ושל מנספלד) לפי חיתוכים שהם יותר נושאיים או גאוגרפיים ופחות כרונולוגיים. יש לכך חשיבות, משום שתיאור כרונולוגי מדוקדק יותר היה מבהיר את המהלכים ההיסטוריים המשמעותיים שגוף העבודות הנרחב של משרד וינרויב – מנספלד משקף.

סקירת העבודות פותחת בחיפה 'האדומה' – הגדרה המאפשרת לכרוך יחדיו מפעלים תעשיתייים לצד מבני ציבור ראשיים כמו 'בית-הפועלים', מבנים שהקשר הנסיבתי ביניהם מתקיים אך הקשר הארכיטקטוני העיצובי לא מובהר דיו.
פרק אחר מתאר אנסמבל שלם של בינוי, מבני ציבור ומבני מגורים שיצרו וינרויב ומנספלד בשכונת קריית-חיים בפרט ובקריות בכלל, כגוף עבודות המוקדש לחיים עירוניים שיתופיים.
פרק נוסף מוקדש לעבודתו המגווונת של המשרד בקיבוצים לאורך השנים – ובעיקר במהלך שנות מלחמת העולם השנייה – ומאפשר לראות את ההשתנות ברמת החיים, בטעם הקיבוצי ובהעדפות של המתכננים וכל זאת בהקשר נרחב של תולדות התכנון בקיבוץ.
ישנה בהקשר זה התייחסות מעניינת לקונפליקט גג הרעפים המייסר, כך מסתבר, את האדריכלות הישראלית מראשית ימיה: מעניין לגלות שהנאצים ראו בגג הרעפים סמל ארי (עמ' 20) – מה שמסביר אולי את הרתיעה של רבים מהפתרון המבני הזה, שבמקרים רבים היה עדיף מבחינה תפקודית וכלכלית על הגג השטוח וכמעט תמיד היה עדיף בעיני הלקוחות (עמ' 150). מצויין בספר שוינרויב ומנספלד הציעו פרוייקטים רבים בשתי חלופות – עם או בלי גג רעפים, אך נראה שבסה"כ הם בנו יותר גגות רעפים מאדריכלים אחרים במעמדם, ואני נוטה לזקוף זאת לזכותם (עמ' 247). לא בכדי עוסק בכך אינגרסול מספר פעמים: גג הרעפים היה ועודנו קו פרשת מים המבדיל בין האדריכל המודרניסט שעומד על דעותיו לזה הריאקציונר לכאורה, הנכנע לטעמו הפלבאי של הלקוח.

שיכון לאנשי צבא-קבע, קרית-ים, 1951-53.

בהמשך עובר הספר לסקירה כרונולוגית יותר וכורך ביחד מבני מגורים ומבני ציבור שנבנו בתקופת 'המדינה' – שנות החמישים – שאז היה המשרד אחד ממשרדי התכנון המובילים בישראל.
ככזה היה משרד וינרויב-מנספלד מעורב הן בפרוייקטים הסמליים ביותר – כגון יד-ושם וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם – והן בבנייה ציבורית למגורים בקנה מידה נרחב.

הפרק האחרון מסכם את השנים האחרונות בחייו של מוניו גיתאי וינרויב, שבהן נבנה אחד המבנים המעניינים של המשרד – אולי יצירתם המקורית ביותר של וינרויב ומנספלד – בניין המשאבות בפקולטה להנדסה בטכניון (2) – והחלו להעשות ניסיונות ראשונים בבנייה תאגידית בישראל ואף בחו"ל.

לאחר מכן נפרדו דרכיהם של השותפים ווינרויב הספיק להשלים אך מבנים מעטים באופן עצמאי לפני שנפטר.

תחום אחד שמוצנע בין טיפוסי הבניין שבהם עסקו וינרויב את מנספלד הוא תחום הבתים הפרטיים שכמעט ולא מקבלים סיקור בספר – פרט לאלה שוינרויב תכנן עבור משפחתו (3). על-פי רשימת הפרוייקטים תיכנן המשרד כ-40 בתים פרטיים – לא מעט, אם כי פחות ממספר הפרוייקטים שנבנו בקיבוצים. קשה, לפיכך, לקבוע אם הקריירה של וינרויב ומנספלד באמת התמקדה בבנייה עבור גופים שיתופיים או שזהו פן שמחבר הספר מבקש להדגיש בשל המשמעויות הפוליטיות שלו, החורגות מתחום התכנון גרידא.
מעניין אגב לציין שלמרות שמוניו ויינרויב 'נשמר בכל מאודו ממעורבות בפוליטיקה מפלגתית' (עמ' 57) משרד וינרויב – מנספלד היה פעיל מאד בתכנון עבור המוסדות הלאומיים שנשלטו על-ידי מפא"י. יתכן שהסבר לכך מצוי בהיותו של חותנו – אביה של אישתו – קרוב מבחינה מקצועית ואישית לבן-גוריון (עמ' 64). יתכן, מאידך, שמנספלד היה בעל הקשרים, או שבאותם ימים כישרון היה מספיק…

כשבוחנים את מכלול עבודותיהם של מוניו וינרויב ושל אל מנספלד, עולים שני דברים מפתיעים.
הראשון הוא הטון הקלאסי המובהק של עבודותיהם המוקדמות. השני הוא המעבר, שנראה חד למדי, לאימוץ גורף של סגנונו המאוחר של הברוטליזם הבינלאומי בעקבות לה-קורבוזיה ואחרים, שתי נקודות שריצ'רד אינגרסול נוגע בהן בהקדמה לספרו (עמ' 29 ואילך).

לכאורה אפשר היה לצפות שאחד מבוגרי הבאוהאוס היחידים שאכן פעלו בישראל יבנה באופן שדומה הרבה יותר למה שמקובל לכנות בישראל 'סגנון הבאוהאוס', אלא שהיכרות קרובה עם הבאוהאוס על מנהליו לאורך השנים מלמדת אותנו שרוח הבאוהאוס הייתה רחוקה מהאקספרסיביות של אריך מנדלסון ומהקלילות של לה-קורבוזיה המוקדם, אליהם שאפה אדריכלות המודרניסטית בישראל.
לודוויג מייס ון-דר-רוהה, המנהל שעל-פי הספר השפיע ביותר על מוניו וינרויב הצעיר, זה שהעסיק אותו במשרדו וזה שגירש אותו מבית-הספר במצוות השלטון הנאצי, אובחן על ידי חוקרים מאוחרים של עבודתו כבעל זיקה לסימטריה ולפרופורציה של הקלסיציזם – של שינקל בעיקר. לודוויג הילברסהיימר, שלימד בבאוהאוס, העלה על נס את היעילות, הפשטות והאנונימיות כמעלותיה של האדריכלות החדשה. מצירוף מורשתם של שני אלה ניתן אולי להבין את ההשפעות שפעלו על וינרויב: אינגרסול מונה אותם ומוסיף אליהם את הנס מאייר הפונקציונליסט ואת אוגוסט פרה, מורהו של מנספלד שנטה לתכנון הקלאסי.
ובכל זאת, הקומפוזיציה הקלאסית המובהקת של בית-הכנסת בקריית-ביאליק וזו הנרמזת במבנה בית-העם, כמו גם הארגון הסימטרי הטקסי שבהצעה הראשונית למתחם יד-ושם, מלמדות על זיקה לאדריכלות הקלאסית שהיא חזקה מהרמזים שנטמעו בבאוהאוס ושניתן לייחס אותה לטעם האישי, לרקע האירופי – של שני השותפים – ולהשפעות של החינוך המסורתי שקיבל וינרויב בבית הספר לאומנויות בברלין, שם למד לפני שהחל את לימודיו בבאוהאוס (4).

בלוק מטיפוס T בהדר הכרמל, צילום קרן-אור, מתוך אתר התמונות של אדריכל צבי הוברמן.

.
על רקע זה מפתיע לראות את הנטישה הפתאומית של כל הריסון האירופי הזה וההיסחפות להשפעות כל-כך מובהקות של הברוטליזם הלה-קורבוזיאני – הן במימדים והן בשפה האדריכלית. בלוקי ה-T המסיביים בהדר הכרמל הם דוגמא חריפה לויתור על קנה המידה הצנוע והשפה הזהירה שאפיינה את האדריכלות המוקדמת של וינרויב ומנספלד לטובת עוצמה מוגזמת לחלוטין של גודל ופרטים. אינגרסול קושר שינוי זה לאופנת המשתנות בעולם אליהם נחשפו וינרויב ומנספלד בתפקידיהם האקדמיים ול'תחום התכנון במדינה…[ש]נעשה אגרסיבי יותר ויותר" (עמ' 30).
מעניין שבאותה עת תכנן המשרד גם את בניין מייזר באוניברסיטה עברית ואת מתחם 'מגדלור לעיוור' בקריית-חיים שמתאפיינים ברגישות רבה הרבה יותר. האם, כפי שטוען קולהאס, הגודל הוא המפתח, ופרוייקטים גדולים במיוחד מתאפיינים בניכור שלא מופיע בפרוייקטים קטנים יותר? או שמא מדובר בחילוקי דעות סגנוניים בין השותפים?

בעת לימודי בחיפה יצא לי להכיר כמה בניינים של משרד וינרויב  את מנספלד, ביניהם שיכון צבא הקבע במרכז הכרמל ושיכון סולל-בונה בשכונת נווה-שאנן. הפרוייקטים האלה תמיד הוצגו בפנינו כמבנים בתכנונו של אל מנספלד, ולכן ברור שהספר הזה עושה, בראש ובראשונה, שירות חשוב בהסדרת הקרדיטים – אם כי הוא עושה זאת תוך השמטת כמעט כל רקע הנוגע למנספלד.
זאת ועוד, מתוך היכרותי המוגבלת עם המבנים נדמה לי שהתיאורים והצילומים לא עושים עימם צדק. יתכן שהפשטות, הנעימות והצניעות שלהם לא עוברת טוב בצילום ואולי הצילומים המלנכוליים בשחור ולבן לא מתאימים לאיכויותיהם.
לעומת זאת השרטוטים המובאים בספר הם יפיפיים ועניין אותי לדעת מי האחראי עליהם – האם אלה השותפים עצמם או שרטטים מוכשרים במיוחד? ובכל זאת, בספר המתאר את גיתאי-וינרויב כמי ש'לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל' (עמ' 16) אין כמעט שירטוטים של פרטים או תצלומים המתמקדים בהם.

מעניין לראות איך שפה אדריכלית מסויימת, שבשל הצניעות והפשטות שלה נתפסה, בעיני לפחות, כמין תופעה אדריכלית ג'נרית של שנות ה-50 היא למעשה עבודתם של אדריכלים מהמרכזיים בזירה. כיוון שאני אוהד את התמהיל הזה של מודרניזם, קלסיציזם וצניעות אני חושב שהספר תורם תרומה חשובה למיסודו והבנתו של סגנון כזה שמתאים מאוד לאילוצים הטכניים, האקלימיים והתרבותיים של ישראל.
גם אחרי קריאת הספר, אני לא בטוח שאני מצליח לפענח את סוד קיסמה של האדריכלות של וינרויב ומנספלד: פרטים מדוייקים, פשטות, רגישות ופרופורציה באדריכלות הן איכויות שיש לחוות מכלי ראשון – מילים וצילומים לא יועילו.

למרות זאת, ואולי בשל כך, נראה לי שבמצבה הנוכחי של האדריכלות הישראלית היא יכולה וצריכה לקחת כמה שיעורים רציניים אצל וינרויב ומנספלד (5).

הערה: הספר נמסר לי לביקורת ע"י הוצאת 'בבל'.

1) זוהי לטעמי תעודת עניות למוזיאונים בארץ שוינרויב – עם כל הכבוד לפועלו – זוכה לשתי תערוכות ואילו עשרות אדריכלים אחרים חשובים לא פחות לא זכו עדיין אפילו לתערוכה אחת.
2) כבר מזמן הגיעה העת שקריית הטכניון תאורגן כמוזיאון חי לאדריכלות עם שלטים, תיעוד ושימור מסודר – ואולי כל זה כבר קרה מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם.
3) מה שרומז לכך שוינרויב בא מרקע די אמיד.
4) בסופו של דבר למד וינרויב רק שנתיים בבאוהאוס (אפריל 1930 עד אפריל 1932), בערך אותו פרק זמן שבילה בבית-הספר לאומנויות בברלין.
5) ודוק, שלא מעטים מבני ובנות דור האדריכלים המוביל היום את השוק באמת למדו אצלם – אולי הם לא הקשיבו בשיעורים…

אחת החוויות המפוקפקות ביותר של הקיץ היא הכניסה למכונית הלוהטת – והיא תמיד לוהטת, גם אם היא הייתה קפואה כאשר יצאת ממנה לפני רגע.

יש האומרים שאדריכלות הזכוכית שמאפיינת חלק ניכר מן 'הסגנון הבינלאומי' מקורה בערים הצפוניות בה נולדה האדריכלות המודרנית ומשם יוצאה לכל העולם ע"י בעלי הכוח והכסף.
נדמה שגם תכנון כלי הרכב סובל מאותה תופעה משום שכלי הרכב שלנו, המתוכנננים תחת שמי הצפון הקודרים, כלל לא מותאמים למזג האוויר המקומי הקופח.

כדי להפוך את הכניסה לרכב הלוהט לנסבלת יותר צריך להקטין את כמות החום הנצברת ברכב בעת שהוא עומד, שהרי בשעת נסיעה ניתן להפעיל את מערכת מיזוג האוויר או למצער לפתוח את החלונות לרוח. לשם כך יש לבודד את 'קירות' הרכב, להצליל על פתחיו ולאפשר לו להתאוורר.

בידוד תא הנוסעים מחום צריך שיעשה בעיקר באמצעות הגדלת יכולת הבידוד של שמשות הרכב ששטחן גדול והן מחדירות חום ומוליכות אותו פנימה.
פיתרון מתבקש הוא שימוש בזכוכית בידודית – שתי זכוכיות עם תווך של אוויר או גז אציל ביניהן המשמש לבידוד. מסתבר שנעשה כבר שימוש בפתרון כזה במכוניות יוקרה גרמניות, בעיקר לשם הפחתת הרעש, אלא שיש לו מגבלות רבות של בלאי גבוה, ייצור מסובך ומשקל עודף לצד תועלת אקלימית מעטה.
בנוגע לבידוד חלקי המתכת של המרכב סביב תא הנוסעים, קשה לי לקבוע אם מאמץ כזה יכול להועיל במשהו לצמצום החום המצטבר ברכב.

גישה נוספת היא להקטין מלכתחילה את פגיעת השמש בזגוגיות הרכב – שכנראה נקראות 'שמשות' מסיבה טובה.
הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הצללה מחוץ לשמשות הרכב, אלא שפתרון כזה מצריך מערכת מכנית מורכבת שצריכה להיות מתוכננת בקפידה כדי למנוע אפשרות של גלישה של הוילון או של התריס החיצוני בזמן הנסיעה, בעת שמופעלים עליו כוחות רבים.
לחלופין ניתן לעשות שימוש בזכוכיות מתוחכמות.
יש זכוכיות המודפסות בהדפסות קרמיות או מתכתיות שמקטינות את חדירת האור והחום שיתכן וניתן להשתמש בהן בחלונות הצידיים והאחוריים של הרכב.
ישנם גם ציפויים שונים – מתוחכמים פחות או יותר – שמקטינים את חדירת החום והקרינה העל-סגולה.
הפתרון המרתק ביותר הוא זכויות אלקטרו-כרומיות – זכוכיות שמתכהות ומבהירות בלחיצת כפתור. פתרון כזה כבר זמין בתחום הרכב ונדמה שיש לו פוטנציאל רב.

כאן ניתן לראות (בצד ימין) רשת צל לחלון-גג של מכונית מיני, אך נראה שהיא עשויה מבד ולא מחומר קשיח שיכול להגן מפני פריצה בעת חנייה.

הדרך לאוורר את הרכב בעת שהוא חונה היא באמצעות חלונות רשת:
רשת מתכתית צפופה, כמו זו שמשמשת בישומים אדריכליים, הנתונה במסגרת מתכת שמעניקה לה קשיחות, יכולה לתפקד במקביל לחלונות הנפתחים בגג או בדלתות. בעת חנייה ניתן להותיר את הזגוגית פתוחה ולסגור את החלון באמצעות מסך הרשת.
בניגוד לשמשות הזכוכית, הרשת מאפשרת כניסה ויציאה מסויימת של אוויר ובכך מונעת את הצטברות החום בחלל הרכב. מאידך היא עמידה בניסיון פריצה באותה מידה ואף יותר מזגוגית החלון אותה ניתן לנפץ בקלות. יתכן אפילו שפתרון כזה יכול להציל את חייהם של ילדים שנשכחים ברכב.
חסרונה של הרשת שהיא מאפשרת כניסה מסויימת של מים מבחוץ, אך זו אינה מגבלה תפקודית משמעותית באקלים הישראלי. באקלים טרופי, לעומת זאת, רשת המסוגלת להוציא אוויר חם אך יכולה גם לנקז את מי הגשמים הקיציים, שלא ירטיבו את הריפוד, היא אתגר תכנוני מורכב.
היישום האידיאלי של רשת כזו הוא בחלון העליון בגג הרכב – ב- SUNROOF. וילון מתכתי נגרר שכזה מתאחסן בקלות בגג הרכב, במקביל לסאנרוף הרגיל, והמיקום שלו בגג הוא אידיאלי לשחרור החום הנצבר ברכב.

שיפור הנוחות התרמית ברכב הוא עניין צנוע שיכול לתרום הרבה לאיכות החיים היומיומיים: יש פה וודאי אתגר למעצבים תעשייתיים משועממים.

את הגיליון השישי של המגזין בלוק קניתי רק לפני מספר חודשים אבל הוא יצא לאור כבר לפני כשנה. בשנה הזו נוצרו קשרים מקצועיים ביני לבין לא מעט אנשים שהיו מעורבים באופן כזה או אחר ביצירת הגיליון הזה, ולפיכך ודאי שאינני יכול להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. בכל זאת, בחרתי לכתוב עליו משום שמדובר לטעמי בגיליון חשוב ומעניין שלא זכה להתייחסות רבה בתקשורת, לאחר סערת יחסי הציבור הראשונית.
סיבה נוספת היא שבאופן די מצער מדובר ככל הנראה בגיליון האחרון של המיזם החשוב הזה, שיתכן ויעבור לפורמט אינטרנטי כזה או אחר.

הגיליון השישי, אותו ערכו העורכים – האורחים דליה מרקוביץ' ויוסי יונה קרוי 'הגדה המזרחית' ומוקדש לאלמנטים המזרחיים בתרבות ובתכנון של ישראל. בכך הוא מוסיף עוד נדבך לכתיבה הפוסט-קולוניאלית על המרחב בישראל.
כפי שמתאר מאמר הפתיחה, מנסה הגיליון לשרטט באמצעות מבט על המרחב הישראלי והאדריכלות שמאפיינת אותו את המתח הזהותי שמתקיים בחברה הישראלית בין המערב – המודרני והקולוניאליסטי – לבין המזרח. המתח הזהותי הזה נע, לפי העורכים, בין שני קטבים: האחד הוא זה שמבקש להשתלב בסביבה כדי להוכיח את הקשר, והבעלות, שלו עליה ומולו זה שמבקש להתבדל מסביבתו, בין אם משום שהיא מיוחסת ליריב הערבי הפלסטיני – ובכך נותנת תוקף לאותנטיות שלו – ובין אם משום שהיא נתפסת כסמל למזרח נחשל ועוין.

קבר הבאבא סאלי בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

העורכים ממחישים את המתח הזה בסדרה של מאמרים ושל יצירות אמנות מעניינות.
חיים יעקובי מתאר את הדימוי המזרחי של מבנה קבר הסידנא באבא סאלי (הרב אבוחצירא) בעיר נתיבות שמבטא געגועים לגלות ומזרחיות, דימוי שפורע את הסדר המודרניסטי שניסו מתכנני העיר לכפות על תושביה. יעקובי פסימי לגבי יכולתה של תנועה זו לשנות את הסדר המערבי של הסביבה בישראל והוא כנראה צודק: הראיייה לכך היא הציון על קברו של אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' – בעל הכינוי הכה מערבי לעומת זה של הבאבא – שההילולה לזכרו הולכת ומאפילה על זו של הרב אבוחצירא. קברו של הרב איפרגן הוא פירמידה קטומה, שתוכננה ע"י אדריכלים תל-אביבים (משרד ארכוד, אם אינני טועה) והיא בעלת אופי מערבי מובהק בצורתה הגאומטרית ונטולת העיטורים.
האם הסגידה לרבנים נכנעה לרציונליזם המערבי או שמא המודרניזם התמסר למיסטיקה העממית? קשה לקבוע.

קבר אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

יובל עברי מתאר את 'המרכז למורשת יהודי בבל' באור-יהודה כמוזיאון שבו מבקשת הההגמוניה הציונית לארגן מחדש, במסגרת התצוגה המוזיאלית, את ההיסטוריה של יהודי עיראק ככזו המנותקת מהתרבות הערבית מחד, ו'כרצף טלאולוגי המאורגן על ציר לאומי' (עמ' 75) המכוון את סיפורם כולו אל השיבה לישראל, מאידך.
אל מול מאמץ זה, החפלות העיראקיות המתקיימות באולם הארועים והכנסים של המרכז, יוצרות 'מרחב ממוזרח' של געגוע לתרבות הערבית.
למרבה הצער המאמר לא מרחיב לגבי ההיבטים החלליים והאדריכליים של המרחבים האלה. לא ידוע מי תכנן את מבנה המרכז ואת התצוגה שלו ואיך הוא נראה מבחוץ. לא מתברר לנו אם חלל המוזיאון משתף פעולה עם המסרים שהתערוכה מבקשת להעביר או שמא הוא סותר אותם באופן כלשהו – ומכאן עולה השאלה אם יתכן בכלל מוזיאון שהוא מזרחי או ערבי (שאלה אליה מתייחס בהמשך סנאן עבדאלקאדר). מסקרן גם לדעת מה ההבדל האדריכלי והחללי, אם מתקיים כזה, בין החללים 'המערביים' לבין החללים 'המזרחיים' במוזיאון.
במבט על המבנה מבחוץ מתברר לנו שמדובר במבנה בסגנון מודרניסטי עם רמיזות לאדריכלות מזרחית – למשל בסורגים – שעם השנים הוגדל ושופץ בסגנון מזרחי מסורתי מובהק שמתבטא הן בצורות והן בחומרי הבנייה – סגנון מאד לא מקובל בבנייה בישראל. חבל שהמאמר לא מתייחס לנקודה מהותית זו.

מבנה המוזיאון למורשת יהודי בבל באור-יהודה.

שלומית בנימין מתארת את האופן הטבעי בו התיישבו יהודים מהגרים מתימן בכפר הערבי הנטוש קוביבה (כפר-גבירול) שליד רחובות ואת התהליך שבו הרסו בהדרגה נציגי השלטון את רוב השרידים של הכפר הערבי.
לעומתה, מתאר יוסף רפיק ג'ברין את האופן שבו כפר האמנים עין-הוד שהוקם בבתי הכפר הערבי עין-חוד 'שימר את ייצוגיו האותנטיים של המקום אך גם הכחיש אותם בו-זמנית' (עמ' 83).
שני המאמרים מאירים בצורה חדה את הכפילות המתקיימת בתודעה הישראלית בנוגע לעדויות החומריות של התרבות הפלסטינית שהייתה כאן בכל מקום לפני 1948. מה שלא מספיק ברור מן המאמרים הוא איזו דמות היו רוצים הערבים הפלסטינים, שבמקרה של עין-הוד גרים בכפר 'חדש' שהוכר זה לא מכבר ושוכן בסמוך לכפרם המקורי, שתלבש ההתייחסות היהודית למורשת הבנויה הזו. האם יתכן סוג של יחס אדריכלי של ישראל למורשת הבנויה הפלסטינית שיחשב לטוב ומכובד – למשל כיבוד קדושתם של מבני המסגד ובתי הקברות – למרות שבבבתים עצמם גרים יהודים? או שמא עצם הבעלות היהודית על המרחב היא כפצע הפתוח שרק השבת המצב לקדמותו – או הסדר פוליטי כולל – תכפר עליה?
כישראלים ניתן לחשוב מן הכיוון ההפוך על המורשת הבנויה שלנו שכבר השארנו מאחורינו לערבים – אם כי לרוב מתוך בחירה ולא בכפייה. האם יש יחס לחורבות של ימית, של אופירה או של גוש קטיף שיתקבל כמכובד על דעת אלה שנאלצו בהחלטת ממשלתם לעזוב את ביתם, או שמא העמדה הפוליטית האתנית חזקה מכל ביטוי והתייחסות ארכיטקטונית?

אחד המאמרים המרתקים הוא המאמר בו מתארת אילה בן-פורת איך נשכרה האדריכלית הערבייה בות'ינה דביט לתכנן בית-כנסת עבור קהילה של יהודים תוניסאים ברמלה. אחת הסיבות לבחירה של המזמינים באדריכלית ערבייה היה הרצון לקבל מבנה מזרחי באופיו שיבטא את עולמם התרבותי. אלא שלמרבה הצער אין צילום של מבנה בית הכנסת כפי שתוכנן או נבנה.
לדעתי ההעדר הזה אינו מקרי והוא משתלב עם ההעדר הכמעט מוחלט בגיליון הזה של תמונות של מרחבים שהארכיטקטורה שלהם היא מזרחית באופן מובהק, קרי מתייחסת למסורות הבנייה של האיסלם או למרקם הא-פורמלי של הכפר הערבי בימינו.
[אחד הדימויים היחידים של מרחב 'מזרחי' שמופיע בגיליון הוא צילום של שי קרמר בו נראית עיר הרפאים הערבית שנבנתה בבסיס צאלים לשם אימון יחידות של הצבא הישראלי למלחמה בשטח בנוי – כהכנה למבצעים האינסופיים בעזה – מיזם מופרע ומאיים ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, בעל איכויות אדריכליות שנעדרות מהרבה ערים ישראליות.]
ההעדר הזה משקף לדעתי רתיעה מהדימוי של הסביבה הבנויה הערבית:
פעם אחת רתיעה מדימוי סכריני ממותק של הכפר הערבי כמשאת-נפש רומנטית שמסתירה את המתחים האתניים והפוליטיים, ופעם שנייה רתיעה מהמימד הלא מודרני של האדריכלות הערבית והמוסלמית.
האדריכלות הערבית והמוסלמית המסורתית מבטאת ערכים של חברה שבה, למשל, נשים מוגבלות מאד בתנועתן משום שאסור להם לנהוג ברכב או לנסוע במכונית עם גבר זר, כפי שמשתקף בראיון שערכה ליאת בריקס-אתגר עם בדריה בירומי-קנדלפת, ראיון שבו מתוארת יוזמה של קבוצת נשים דרוזיות להקים קו אוטובוס פנימי בישוב מר'אר.
על כן, מנקודת מבט של מי שערכי השוויון מנחים אותו קשה, אפילו בלתי אפשרי, להתרפק על המסורות הישנות. מאידך המודרניזם, שמבטא לעיתים ערכים של שיוויון וקידמה, הוא גם סוכן של זהות מערבית בעלת מימד קולוניאליסטי שמוחקת ומשטחת את התרבות של המזרח על ביטויה השונים.

הדילמה הזו מבוטאת בראיון המתורגם עם פרופ' עבדין קוסנו שבוחן בעבודתו את הסביבה הבנויה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית באינדונזיה. המאמר עמוס במונחים מורכבים ונטול מבוא היסטורי שיאפשר לקורא הישראלי להבין משהו מן ההיסטוריה והאדריכלות של אינדונזיה, אך עולה ממנו המורכבת והדואליות של הנסיון לשפוט ולהבין את הסביבה במונחים פוסט-קולוניאליים. מסתבר שלא פשוט להגדיר מהי אדריכלות קולוניאלית וקשה להעמיד מולה אדריכלות 'אותנטית' שלא תהיה מגוחכת.
הראיון הזה הוא עדות מעניינת להתמודדות של המזרח הערבי ו/או המוסלמי עם המודרניות על פניה השונות כפי שזו מתבטאת בסביבה הבנוייה. הראיון מאיר את הקשיים ביצירה של תרבות לאומית לא מערבית גם אחרי שהכוחות הקולוניאליסטיים עזבו ורומז בכך שהמתח בין המסורת למודרניזם – גם בבנייה – מתקיים גם מחוץ למשוואה הקולוניאלית.

בכל מקרה, גם בראיון ניכר העדר מוחלט של דימויים אדריכליים קונקרטיים. כאלה מקבלים ביטוי מסוים רק בראיון עם האדריכל סנאן עבדאלקאדר שמבטא רעיונות הנוגעים לסביבה חדשה שתגשר, אולי, על הפער בין המרחב המערבי למזרחי, ובראיון עם בות'ינה דביט שמנסה לתת, במילים, דמות לבתים ולשכונות שהיו רוצים בהם הערבים ברמלה.

דווקא בהתייחסות לתרבות לא אדריכלית יש התמודדות יותר מיידית עם 'המזרח' כפי שהוא.
גם סקירת הסרט האיראני 'קפה טרנזיט' וגם סקירת הרבעון 'בידון' פותחים צוהר לתרבות מוסלמית שמתאמצת להתמודד עם הקונפלקטים שיוצר המפגש עם המודרניות, מחוץ למאבק האתני שמתקיים כל העת בין הישראלים והפלסטינים.

הגיליון השישי של בלוק הוא גיליון מרתק שמעלה מחשבות והרהורים רבים – וזאת עוד לפני ההתייחסות ליצירות האמנות המצויינות המשולבות בו.
חבל מאד שזה יהיה הגיליון האחרון.

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.

באחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של מבקר האדריכלות הבריטי המנוח מרטין פאוולי Terminal Architecture.

באנגלית למונח טרמינל שתי משמעויות – כך מסביר פאוולי – סוף, קץ ומוות מחד ומסוף מחשב – הקצה של המערכת מול המשתמש – מאידך.
לפיכך אני מניח שניתן לתרגם בתרגום חופשי את שם הספר ל-'(מ)סוף האדריכלות'.

הכפילות הזו מתארת לדעת פאוולי את המצב הסופני בו מצויה האדריכלות – נכון לשנת 1998, שנת פירסום הספר – מצד אחד ומצד שני את התקווה שלו שהאדריכלות תלמד ליצור מוצרים שדומים יותר במהותם למסופי מחשב מאשר למבנים המוכרים לנו.

מרטין פאוולי ז"ל

מרטין פאוולי (1938-2008) היה מבקר אדריכלות בריטי מרכזי, בעל טור ועורך ברוב המגזינים הבריטיים לאדריכלות, מבקר אדריכלות עבור העיתונים האנגליים החשובים ואף פרסם מספר ספרים ביניהם גם הספר 'תיאוריה ועיצוב בעידן המכונה השני' (2).
שמו של הספר הזה אינו מקרי משום שבמובנים רבים פאוולי ממשיך את דרכו של ריינר בנהם שכתב את הספר החשוב 'ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון הלכה ועיצוב' (3).
כפי שבנהם חש שאדריכלי הגל הראשון של המודרניזם לא קיימו את הבטחתם לשלב בין האדריכלות לבין הטכנולוגיה של עידן המכונה, כך גם פאוולי סבור שעל האדריכלות לוותר על כל המטען העודף של מסורת, זיכרון וחומריות ולהפוך למוצר קל, נייד ויעיל השואב את השראתו מן הטכנולגיות המתקדמות ביותר של זמננו – טכנולוגיות האלקטרוניקה והמיחשוב – ומשתמש בהן ובמדיה שהן יוצרות כדי לספק את הצורך בדימוי ומשמעות.

במאמר הראשון בספר מתאר פאוולי עולם דימיוני שבו אנשים גרים בטרמינלים – מעין 'קוקפיט של מטוס-קרב עם מיטת מים' (עמ' 14) הצמודים למכוניותיהם, כאשר בתוכם יש אמצעי המחשה אלקטרוניים היוצרים עבורם אשלייה תלת-מימדית של מרחב ומביאים אליהם כל דימוי או חוויה בה הם חפצים, כך שאין להם צורך בשטח נרחב למגורים. אותם טרמינלים נצמדים למבנים גדולים של מרכזי הפצה הפזורים בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים הנטושות.

הפרקים האחרים בספר מעט יומיומיים יותר בנושאיהם.
הם סוקרים מגמות ונושאים באדריכלות שלפני כעשור מנקודת מבט בריטית, אך הם עדיין רלוונטיים ומאתגרים – עדות לחדות ההבחנה של המבקר.
פאוולי עוסק בין השאר בשוליות שנכפית על האדריכלות כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה שהתהוו בעקבות קריסת הקומוניזם: היתרון לגודל שיוצר שוק הבנייה הגלובלי והמימדים העצומים של הפרוייקטים יוצרים מצב קיצוני של פירמות אדריכלות גדולות וכוכבים בינלאומיים שבונים מסביב לעולם לצד פיחות במעמדם של האדריכלים שנותרים בשולי השווקים המקומיים, עם שום דבר מיוחד להציע.
פאוולי מנגיד בין הפיחות במעמדם של האדריכלים לבין כוחה של המדיה ומשווה בין העלות של בניית מבנה משרדים לבין צילום סדרת טלויזיה תקופתית של הבי.בי.סי, עם המסקנה המתבקש לגבי ערכה הכלכלי הרב הרבה יותר של המציאות המצולמת – 'המציאות המשנית' – שהופך את המציאות האמיתית, הקונקרטית, שהאדריכלים מתיימרים ליצור, למוצר בעל ערך קטן הרבה יותר בשוק הגלובלי.

בהמשך סוקר פאוולי את ההיסטוריה העגומה, לטעמו, של דעיכת מגדלי המשרדים בלונדון ומשווה אותה לפריחה של מבנים רבי קומות בארצות המזרח הרחוק שמבטאת לדעתו פריחה כלכלית וטכנולוגית אמיתית.
מכאן הוא תוקף חזיתית את תעשיית שימור המבנים שבבריטניה הגיע לעוצמה פוליטית והשפעה שקשה לדמיינם בישראל – אם כי גם כאן המגמה היא של התחזקות הדרגתית של גופי וערכי השימור.
פאוולי ממשיך וסוקר את המאבק הסגנוני בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ומתאר את ההשפעה של התפשטות התקשורת והצילום על תיעוד האדריכלות – ולפיכך על האדריכלות עצמה – שהפך אותה מתחום שכותבים עליו, לכזה שרק מרפרפים בתמונות צבעוניות שלו ולכן דומה הרבה יותר לאופנה – מלא בסיקור חובבני שמסווה שיווק מתוחכם והגיגים חסרי ערך…

אבל, אומר פאוולי, יש איום הרבה יותר רציני (שלא לומר רצחני) על האדריכלות. בפרק 'מפוסט-מודרניזם לטרוריזם' (עמ' 132 ואילך) חוזה פאוולי, בדייקנות מצמררת, את ההשפעות שעשויות להיות לטרוריזם על עיצוב בניינים. בעקבות התקפות של ארגון האי.אר.איי על מבני משרדים בסיטי של לונדון ב-1992 שגרמו להרס רב – אם כי לנפגעים מעטים – כותב פאוולי ש 'ממשלות, גופים ציבוריים, בנקים, עסקים וסוחרים מבקשים להגן על המבנים שלהם על ידי קבלת ייעוץ ממומחים צבאיים' (עמ' 148). פאוולי סוקר את התגובה של עיריית לונדון למתקפות הטרור בסגירת – זמנית – של אזורים בעיר ולעומתה את הבנייה המשוריינת שהתפתחה בעיר בלפסט בצפון אירלנד שם תכנון של כל מבנה חייב היה להיות מאושר ע"י הצבא הבריטי. פאוולי חוזה עולם שבו יועץ המיגון יהפוך למוביל של הפרוייקט ושבו העיצוב, ובעיקר העקרונות המודרניסטיים של שקיפות ופתיחות, ינטשו לטובת מבנים אטומים ואנונימיים שכל תכנונם, עד אחרון הפרטים, מוכוון להקטנת הנזק של פיגוע חבלני (4).
פאוולי כתב את הדברים לפני הפיגוע במגדלי התאומים שחיבר בצורה מוחשית הרבה יותר בין איום הטרור לבין הארכיטקטורה בכלל וזו של המגדלים בפרט.

עבורנו כישראלים שחיייבים לאשר כל בניין ברשויות הצבאיות של פיקוד העורף, שמתכננים מבנים עמידים בטילים בצפון (עמק הירדן בשנות ה-70), בדרום (עוטף עזה) ושוב בצפון (חיפה אחרי מלחמת לבנון השנייה) ומייצאים יותר יעוץ מיגוני מאשר יעוץ אדריכלי, יש לדברים האלה משמעות מיוחדת ומצערת.

בכלל לפאוולי יש נטייה, נדירה יחסית בעולם הביקורת האדריכלית, לעסוק בהיבטים הצבאיים של הטכנולוגיה והארכיטקטורה (5).
נקודה מעניינת שהוא נוגע בה היא האופן שבו הטכנולוגיה הצבאית הפכה את העיר הצפופה ללא-כדאית מבחינה ביטחונית. אם העיר מוקפת החומה הייתה המקום הבטוח יותר לפני המצאת אבק ה�
�ריפה, הרי שהארטילריה הפכה את היתרון הזה לבטל בשישים, וההפצצות האוויריות והרקטיות של המלחמה המודרנית, ממלחמת העולם השנייה ואילך, הופכות את הפיזור של ההתיישבות במרחב לכדאי ובטוח יותר מבחינה אסטרטגית.
פאוולי נוגע בנושא זה בהערת שוליים (עמ' 156) אך בישראל נושא זה מתקיים כל העת בשולי התודעה. רק מעטים, למשל פרופ' ארנון סופר, עוסקים בו בצורה פומבית, אך תחושתי (ואני מודה שלא חקרתי את העניין) היא שאין נתונים אמפיריים גלויים בנושא שיאפשרו דיון מושכל. ובכל זאת, כל מי שהעיר וציפופה חשובים לו חייב להכיר בנקודת תורפה זו של החיים העירוניים ולהתמודד עימה.

עבור פאוולי עניין זה הוא רק טיעון משני בתמיכתו בהמשך של מגמות הפיזור והפירוק של העיר שהוא רואה, בניגוד לרבים, כחשוב וכבלתי נמנע.
כשהוא שוטח תיאוריות רבות ומתבסס על תחומי ידע שונים חוזה מרטין פאוולי שמערכות התקשורת האלקטרוניות – וזאת כבר לפני עשור, כשהאינטרנט עוד לא הגיע למימדים שיש לו היום – יגרמו לפירוקה הסופי של העיר, פירוק שהחלו בו כבר הטכנולוגיות של הרכבת והמכוניות.

פאוולי מסכם את ספרו בקריאה לאדריכלות ליצור מוצרים תעשייתיים מוגמרים, כפי שעושה תעשיית הרכב – המודל הנצחי של הפוטורסטים האדריכליים, למרות שתעשיית הרכב עצמה כבר שכחה את הימים בהם הייתה גלומה בה בשורה טכנולוגית.
פאוולי מייחל למבנים שיהיו אנונימיים ויעילים כמו מרכזי ההפצה שלאורך הדרכים המהירות, חזרתיים, חסרי-גוף וקלילים כמו הגגות של תחנות הדלק (6) ובעלי האופקים האינסופיים של המציאות הוירטואלית.
בכך הוא ממשיך אל הדור האלקטרוני את חזון בית הדימקסיון של בקמינסטר פולר שהיה כה אהוד על ריינר בנהם.

באופן אישי אני לא מאמין ולא מקבל את החזון הזה.
אני חושב שנוח למרטין פאוולי להתעלם מהרבה פרמטרים אנושיים חשובים כמון הצורך בסמלים, במשמעות ובהמשכיות לצד הצורך של אנשים לקייים חיים חברתיים משותפים גם אם אלה אינם חיוניים לשם הישרדות פיזית.

אבל אין ספק שמעניין, וחשוב, להשליך את התובנות הפרובוקטיביות והחדות של מרטין פאוולי על העשייה האדריכלית בישראל היום.

1) Pawley, Martin, Terminal Architecture, London, Reaktion books, 1998
2) Theory and Design in the Second Machine Age
3) פורסם בעברית בשנת 1978 ע"י הוצאת דביר.
4) מעניין לראות בהקשר זה את הכתיבה של אייל וייצמן על פעילות צה"ל במחנות הפליטים הפלסטיניים.
5) פאוולי טוען 'מודרניזם , כמו עצמאות, היה קשור באופן הדוק למלחמה…עבור דור מסויים לא היה אפשר באמת להעריץ אדריכל בריא בגופו …שלא שירת באחת ממלחמות העולם' ומסביר בכך את הכריזמה של דור האדריכלים של 1914 ואת תפקיד מנהיג הדור שהועידה ההיסטוריה לאדריכל ג'יימס סטירלינג, שצנח מעבר לקווי האויב בנורמנדי ב-1944, תפקיד שהוא סירב לקחת על עצמו (עמ' 141-142).
6) אגב, מישהו צריך לכתוב כל תחנות הדלק בישראל, על העיצובים המקוריים שלהן בשנות ה-70, ועל החידוש והשיפוץ שלהן, המוצלח במקרים רבים, שמתרחש בשנים האחרונות. וכמובן, הסטייקיות…