את האדריכלות הישראלית שימשו, במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה, מספר סגנונות אדריכליים מובהקים. ניתן למנות ביניהם את הסגנון האקלקטי, את המודרניזם המוקדם, המכונה באוהאוס, ואת הברוטליזם. במסגרת המצומצמת של הכתיבה על האדריכלות בישראל זכו סגנונות אלה לתיעוד ולניתוח, ברמה זו או אחרת.
יש רק סגנון אחד שלא זוכה כמעט להתייחסות, וזאת למרות, ואולי בעצם בגלל, שהוא העל-זמני מכולם והנפוץ ביותר בישראל. סגנון זה הוא הסגנון העממי.
סגנון עממי מתקיים כמעט בכל מדינה, לצידם של הסגנונות האדריכליים הרשמיים שהם בדרך כלל בינלאומיים יותר. כמו כל סגנון אדריכלי, מתבסס הסגנון העממי על זהות של חומרים, טקסטורות וצבעים אך גם על דימיון של אלמנטים – צורת חלון, מרפסת, שיפועי הגג. לסגנון העממי יש לעיתים גם מאפיינים חוזרים של קומפוזיציה ונפח.
מבט על הבנייה באנגליה יכול לסייע להבין את הכוונה במונח 'סגנון עממי'.
חלק ניכר מן הבנייה למגורים באנגליה מתאפיינת בבנייה בלבני חימר שרופות בגוונים אדומים וחומים; הגגות הם בדרך כלל גגות ציפחה; החלונות עשויים במסגרות עץ שצבען לבן. כמובן שזהו אינו סגנון הבנייה היחיד וקיימת בתוכו עשרות וריאציות, אך הוא יוצר דמות של בית אנגלי טיפוסי שלא ניתן להתבלבל בינו לבין בית צרפתי טיפוסי, נניח. סגנון זה אינו סגנון היסטורי עתיק, למרות ששורשיו אולי כאלה, אלא סגנון ששימש בעיקר לבנייה ההמונית במהלך המאה העשרים ועד היום.
הסגנון העממי מאפיין בעיקר את הבנייה למגורים ואת המבנים – הפרטיים, הציבוריים והמסחריים – הקטנים יותר במידותיהם. למרות זאת לסגנון העממי אין תמיד זהות מעמדית ברורה והרבה מאפיינים שלו זולגים מוילות של האלפיון העליון לקוטג'ים ולתוספות הבנייה של השכבות האמידות פחות. לפעמים כיוון הזרימה הפוך ובתי-המידות שואבים את השראתם מבתי 'איכרים' – אמיתיים או מדומיינים.
עממיות, כמו אותנטיות, היא עניין חמקמק מאוד המשתנה תדיר.
האדריכלות של הסגנון העממי אינה נגזרת מהחלטה מודעת על זהות לאומית. מדובר, כנראה, בשילוב בין מערכת דרישות ואפשרויות טכניות ההופכות פתרון מבני מסוים למתאים, לבין העדפות תרבותיות[1] הנגזרות מנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות.
גג רעפים
אין ספק שהמאפיין המובהק ביותר של האדריכלות העממית הישראלית – יהודית הוא גג רעפי-החרס.
גג-הרעפים הוא האלמנט הפופולרי ביותר בציבור, ובהתאמה, השנוא ביותר על האדריכלים. את זאת אפשר לבדוק באמצעות ניסוי פשוט, בו משווים את שכיחות הופעת מבנים עם גגות רעפים במגזיני האדריכלות לכמותם בסביבה הבנויה של אותה עת.
אתמול
גג החרס הוא בעל נוכחות ארוכה במזרח התיכון – עוד מימי היוונים – אך הוא שב לאזורנו רק בשלהי המאה ה-19, עם כניסתם של מוצרים ושל טכנולוגיות ייצור אירופיות[2].
גג הרעפים היה נוכח בתחילה באדריכלות הישראלית משיקולים פונקציונליים ולעיתים אף הוסתר מאחורי חזיתות מודרניסטיות. אך עד מהרה הפך גג הרעפים לסמל מאפיין של הבנייה הכפרית הציונות. בין השאר נוכח גג הרעפים בקיבוצים – עדות לרומינטיציזם הכפרי שברעיון הקיבוץ המתקיים לצד רעיונות השיוויון המודרניים שלו. אבל גג הרעפים מופיע, כמובן, גם במושבים וגם בשכונות הפרבריות, ביישובים הקהילתיים ובשכונות בנה-ביתך והיום גם בעיירות ובכפרים הערביים. בקצרה, בית פרטי – וילה – בישראל הוא בית עם גג רעפים.
מראה
גג הרעפים משפיע בצורה דרמטית על חזת המבנה אותו הוא מקרה.
הוא מקנה למבנה צללית ייחודית, הנגזרת ממגבלות השיפוע היעיל שלו, שיפוע המשנה בתכלית את חזות המבנה אליו מצטרף הגג.
הצבע והטקסטורה של גג-הרעפים הם בדרך כלל האלמנט הבולט ביותר בבניין, והמבנה שמתחת שבדרך-כלל יהיה הרבה יותר מינורי במאפייניו הארכיטקטוניים.
לאלה מצטרפים בדרך-כלל פרטי הבניין של הגג – למשל ארגז הרוח או קורות העץ שגם הם מהווים אלמנט רב-הבעה.
לא בכדי גג הרעפים הוא אלמנט סימלי כל-כך. בעיקר בהקשר הישראלי, הוא פשוט כל-כך הרבה יותר עשיר בהבעה צורנית וחומרית ביחס לשאר מרכיבי המבנה.
היום
גג הרעפים עדיין איתנו. למרות מאמצי האוונגרד האדריכלי והוילות הלבנות, המינימליסטיות ושטוחות הגג שבמגזינים, ברוב הוילות גג הרעפים הוא עדיין אלמנט מנצח.
היום כבר נבנים גגות הרעפים מעל גגות בטון והרבה פעמים תכנית בניין העיר מחייבת את בנייתם תוך שהיא מגדירה להם שיפוע וגוון.
אפילו במבני ציבור – כגון בתי-ספר וגני ילדים – יש לעיתים דרישה לגגות רעפי חרס. נראה שלמרות שישנם לא פעם נימוקים ענייניים לטובת גגות הרעפים – שיקולים של אחזקה שוטפת למשל – אין ספק שהם הפכו מפתרון קירוי פונקציונלי לסמל מובהק של הכפריות הנכספת[3].
תריסי פלסטיק
אלמנט זה הוא אולי האלמנט המרכזי ביותר במרחב הבנוי הישראלי; פרט בנייה שהפך להלך רוח, אלמנט קל, נייד לכאורה, שהפך לחזית הג'נרית של האדריכלות הישראלית.
בניגוד לגג הרעפים, תריס הפלסטיק הוא אלמנט שיש בה משהו מודרני ואולי בשל כך הוא זכה להתייחסות אוהדת בקרב מבקרי התרבות והאדריכלות[4]. צבי אפרת, למשל, התייחס אליו בהרחבה בספרו 'הפרוייקט הישראלי'[5] ואף הפך אותו לאלמנט המרכזי בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בונציה בשנת 2001.
טכני
תריס הפלסטיק הוא מוצר תעשייתי וכיוון שכך הוא מופיע בצורה זהה כמעט תמיד. גיוונים של צבע ופרופורציה בתריס הם נדירים: התריס הוא כמעט תמיד לבן וגובה אלמנט התריס הבודד כמעט תמיד זהה.
יתר על כן, האילוצים המבניים של השלב הבודד – קרי האורך המקסימלי היציב שלו – מכתיב את רוחבה האפשרי של מסגרת התריס. כך נוצרת מערכת פרופורציה אחידה לכל מרפסות הסגורות בכל רחבי המדינה. אכן, לא צריך להתגעגע למערכות פרופורציה המבוססות על שטיחוני הטאטמי היפניים או על האורדרים הקלאסיים. יש לנו מערכת פרופורציות משלנו המבוססת של אלומיניום ופלסטיק: זוהי העוצמה של הפרט הג'נרי שבו אילוץ יחסית מינורי של אלמנט מכתיב חזית של מבנה שלם.
אגב, נדמה לי שרם קולהאס כבר ציין שדווקא החומרים הקלים והמתועשים, המודרניים והחדשניים יותר, מאפיינים את הבנייה של העניים. העץ והאבן – חומרים טבעיים, מוכרים וישנים – הם כמעט תמיד נחלתם של העשירים. הפח הגלי של הבנייה של הבדואים או סגירות הפלסטיק הפרוביזוריות בשכונות ה'מצוקה' – בדיוק כמו התריסים הפלסטיים – מהווים דוגמאות מובהקות לטכנולוגיה חצי-מתקדמת שהיא הטכנולוגיה של העניים.
שכיח
עוצמתו של התריס הלבן היא כה גדולה שהוא ששב ומופיע גם בפרוייקטים בהם ניסו המתכננים לשלב פרט הצללה שונה בצבעו או באופיו: בתוך שנים ספורות מוחלפים התריסים המיוחדים בתריס פלסטי לבן ומוהלים את הפרוייקט מחדש לתוך השפה העממית הישראלית.
בפרוייקטי מגורים חדשים, למרות זאת, תריס הפלסטיק פופולרי הרבה פחות מבעבר[6]. התריס הנגלל, שהיה הפתרון הפופלרי לפני התפשטות התריס, שב למרכז הבמה: יתרונו העיקרי הוא בכך שבעת שהוא פתוח לרווחה, זכוכית החלון חשופה לגמרי וניתן לדמיין שאנו בארץ קרירה יותר. במגדלים היוקרתיים כבר נחבא התריס בין שכבות הזכוכית ההופכת לחומר הביטוי העיקרי.
אקולוגיה לעניים
חשוב לזכור שהתריס הינו אחד האלמנטים האקולוגיים ביותר שיש באדריכלות הישראלית. התריסים המתכווננים מאפשרים להגן על החלונות ועל הפנים מפני חומה וקרינתה של השמש בדיוק במידה הנדרשת תוך שהם מאפשרים לבריזה להיכנס. אפילו קירות המסך המשוכללים ביותר לא מצליחים להגיע לכזו רמה של אופטימיזציה אקלימית.
לצד דודי השמש ומרפסות הכביסה מבטא תריס הפלסטיק את ההתמודדות, נכונה בעיקרה[7], אם כי לא תמיד אלגנטית, של האדריכלות הישראלית עם מזג האוויר המקומי.
טיח שפריץ
ביחס לשכיחות שלו בסביבה הישראלית זכה ציפוי השפריץ למעט מאוד התייחסות עיונית. גם לנוסטלגיה לה זוכים אלמנטי ציפוי מבנה אחרים – כמו הקרצפוץ והוושפוץ[8] – עדיין לא זכה השפריץ.
יתכן שזהו בסה"כ עניין של זמן, כי היום, טיח השפריץ כבר יצא מן הרפרטואר. תוכניות בניין-עיר הדורשות חיפויים קשיחים גרמו להחלפתו באבן ובמוצרים הדומים לה. היכן שנעשה שימוש בטיח מדובר בדרך כלל בטיח חלק לפי המסורת הפוריסטית של הבאוהאוס או בשלל הצבעים של הטיח הפיגמנטי.
פשרה מחוספסת
השפריץ – תערובת טיח המותזת בלחץ על חזיתות המבנה ויוצרת פני שטח מחוספסים – הוא פתרון מוצלח למדי לבעייה הנצחית של החיפוי.
הוא מהווה סוג של פשרה בין הטיח החלק, הפגיע לליכלוך ולשבר, לבין חיפויים קשיחים שהם יקרים ומורכבים הרבה יותר.
חיספוסו של השפריץ ועובייו מונעים ממנו להראות מלוכלך ימים ספורים אחרי סיום העבודה, אך בניגוד לאבן אין לו כובד קונסטרוקטיבי ממשי ואף לא מטען סימלי כבד[9].
שמיכה של חול
מבחינה אסתטית השפריץ יוצר מן שכבה אחידה על המבנה המטשטשת את חדות הקווים שיש לאבן המלוטשת, לטיח החלק או לבטון החשוף: יש בו משהו מן האיכות של חול הדיונות, מין שמיכה אחידה המכסה את המבנה.
יש בחיספוס הזה גם משהו כפרי וגולמי שהתאים גם לברוטליזם הישראלי בתקופה מסויימת[10].
אם מתעקשים ניתן אולי, לראות בשפריץ ביטוי לחיספוס ישראלי צברי שיש בו הסתרה ,הדחקה של משהו אחר. יתכן שבכך הוא מהווה ביטוי אותנטי יותר לישראליות מאשר הבטון החשוף והישיר.
אבני לקט
עד לאחרונה כמעט כל הגדרות והקירות התומכים בישראל היו מצופים באבן לקט, אך השימוש בה לחיפוי המבנה עצמו נשמרה למבנים עממיים ולמקרים בהם התקציב לא איפשר חיפוי מעובד יותר, כמו בשנות ה-50 בירושלים למשל. אבן הלקט שימשה גם במספר מבנים שניסו ליצור ברוטליזם מקומי.
עבודת-יד
אבן הלקט שומרת על צורתה הטבעית ומיושרת רק בחלק ממקצועותיה, מה שהופך אותה למוצר יעיל וזול, אך לא אחיד.
משום כך עבודת הבנייה אינה כה פשוטה: לא ניתן לתכנן את האבנים בפירוט וקירות אבן הלקט משאירים מרחב גדול ליצירתיות ולמיומנות של הפועל בשטח המשלב בין האבנים.
כך מהווים קירות אבן-הלקט שריד אחרון לעבודת-היד שהולכת ונעלמת מתחום הבנייה.
טקסטורה
לאבן הלקט יש עושר של טקסטורה וצבע שלא קל להשיג בקיר אבן רגיל, אך עם זאת אין בה עיטור מכוון ומובהק – קו הגבול האחרון, אולי, של המודרניזם האדריכלי. בעידן של חיפוש אחרי הטקסטורה – חיפוש הבא לידי ביטוי על גבי קירות המסך ובמסכי העץ – יכולה להיות לאבן הלקט עדנה.
אך בינתיים, אפילו הגדרות וקירות הפיתוח החלו להיות מחופים במוצרים מתועשים שונים: חומרים המנסים, משום מה, להתחזות לחומרים טבעיים, אך עושים זאת בהצלחה מועטה.
האדריכלות העממית היום
מעניין להביט על הניגודים בין הסגנון העממי לבין הסגנונות הישראליים האחרים.
הניגודים הבולטים ביותר מתקיימים בין הסגנון העממי לבין הפוריזם של המודרניזם המוקדם.
בסגנון העממי יש קירות אבן לקט פראיים או טיח שפריץ מחוספס במקום קירות לבנים וחלקים האמורים לדמות מכונה[11] או ספינה;
גגות רעפים בצבע עז במקום גגות שטוחים;
תריסים במקום משטחי זכוכית נרחבים.
למרות זאת, ניתן לראות לא מעט מקרים של התכה של שני הסגנונות, כמו למשל גג רעפים המקרה מבנה מודרניסטי, בעיקר בבנייה הכפרית. בה בעת, השתלט התריסול, ובעקבותיו תריס הפלסטיק, על המרפסות המודרניסטיות וסגר אותן כמעט בכל הזדמנות.
הסגנון האקלקטי הישראלי גם הוא לא מתחבר לאלמנטים העממיים.
למרות שנעשה ברעפי חרס שימוש תכוף במבנים אקלקטיים הם לרוב הוסתרו, משום שרעפי החרס הם קצת גולמניים מדי בשביל מבנה אקלקטי אמיתי. מבנה כזה נדרש בדרך כלל לרעפי פח בשביל לקרות כיפות וגגונים מעודנים.
אבן הלקט הפראית והשפריץ לא מתאימים לחיפוי האקלטי שעושה בטיח שימוש הרבה יותר מגוון לשם יצירת עיטורים של חזית המבנה.
וכמובן, מבנים מן התקופה האקלקטית מתאפיינים בתריסי עץ ולא בתריסי פלסטיק ואלומיניום.
למרות זאת יש, בתל-אביב בעיקר, לא מעט מבנים אקלקטיים במקורם שעברו שיפוץ בסגנון עממי וכיום מבטאים איזה מין היבריד סגנוני.
דווקא לברוטליזם יש זיקה מובהקת לסגנון העממי. אמנם, בטון חשוף אינו מאפיין של הסגנון העממי, אך יש לא מעט אלמנטים עממיים שניתן לקשור ישירות ללה-קורבוזייה. קורבוזייה בנה בתים מאבן לקט[12], ציפה את כנסיית רונשמפ בטיח שפריץ, ויצר אלמנטים מודגשים של הצללה – למרות שעד כדי תריסול או גג רעפים מעולם לא הגיע. אין זה מפליא, אם כן, שבתקופה ברוטליסטית של האדריכלות הישראלית ניתן לראות לא מעט דוגמאות מוצלחות של שימוש בשפריץ או באבן לקט ועיסוק נרחב בסריגים של הצללה. נדרש מחקר בכדי לקבוע מה היה כיוון ההשפעה, האם מן הדוגמאות של המסטר עגול-המשקפיים למטה אל העם, או שמא עבודותיו של קורבוזייה רק העניקו לגיטימציה לשימוש באלמנטים מקומיים.
מאפייני הסגנון העממי אינם נצחיים ואינם אוניברסליים. המאפיינים שהוצגו כאן מאפיינים רגע מסויים בתולדות הסביבה הבנויה בישראל והם הולכים ומתחלפים באלמנטים אחרים שיצרו בעתיד קאנון עממי אחר לחלוטין[13].
אם כך, האם מעבר ללימוד ההיסטורי של אלמנטים אלה, יש טעם לחזור אליהם ולהחזיר אותם לתוך הלקסיקון האדריכלי העכשווי?
יכולות להיות למהלך כזה שתי סיבות:
האחת, ששלחומרי-הבנייה האלה יש עדיין יתרונות אמיתיים, של קיימות, עמידות ומחיר למשל, ההופכים אותם לרלוונטים, אפילו אם הם כבר לא כה אופנתיים.
הסיבה השנייה, שאלמנטים אלה כבר רכשו מימד סמלי ונוסטלגי שמעניין לפתחו: אחרי שכבר הותשו מקורות ההשראה הטמונים בסגנונות עבר המקומיים האחרים – הקיר הלבן והבטון הגלוי – יש אולי במאפייני הסגנון הישראלי העממי פוטנציאל לביטוי אדריכלי רענן .
[1] כפי שטוען פרופ' עמוס רפופורט שכתב על האלמנטים התרבותיים בבנייה עממית בספר House, form & culture
[2] ראו מאמרו של גיל גורדון 'גגות מתעופפים ברוח'' שהופיע ב'זמנים' 96.
[3] אייל וייצמן ככתב על גגות הרעפים בהתנחלויות בשטחים כסמל שנועד לזהות ולסמן את הישובים היהודיים במרחב. מאז החלו גגות הרעפים להופיע גם בישובים הערביים.
[4] אפילו מעצבי המוצר שמו לב לתריסול ובאחרונה נבנה סביבו קו של מוצרים מעוצבים.
[5] צבי אפרת, 'הפרוייקט הישראלי', הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, כרך 2, עמ' 869 ואילך.
[6] המרפסות הקופצות נועדו, בראש ובראשונה, למניעת האפשרות של סגירת המרפסת בתריסים.
[7] גם המזגנים התלויים בחוץ מבטאים בסופו של דבר התמודדות עם מזג האוויר אם כי באופן הרבה פחות אקולוגי.
[8] אני חושב בעיקר על ספרה של ניצה סמוק 'בתים מן החול', ראו עמ' 30 למשל.
[9] גם כאן ניתן לראות את מה שכתב אייל וייצמן על חיפוי האבן הירושלמית ומשמעויותיו הפוליטיות.
[10] טיח השפריץ מתאים במיוחד גם ל'בלובים' האדריכליים, שבישראל כמעט ולא התגשמו (עדיין?).
[11] האמת, שהמכונה היחידה שדומה למבנה מודרניסטי היא מכונת הכביסה: קובייתית ולבנה עם גג שטוח וחלון עגול. רוב המכונות האמיתיות שונות לגמרי מהבניין המודרניסטי.
[12] ראו למשל Villa de mandrot , Pavilion Suisse
[13] יש מקום לדיון נרחב בשאלה היכן ומהו מקומם של האדריכלים ביצירת קאנון 'עממי'.
ערסיטקטורה 
