לא תמיד ברור מדוע יש לחפש אחרי סגנון ישראלי באדריכלות.

משונה אף יותר הניסיון להמציא אותו יש מאין.

הלא הישראליות עצמה היא עניין לא לגמרי ברור. הנטייה היום – עד ש'אם תרצו' יכבשו את הקמפוס – היא בין כה וכה לראות את ישראל כאוסף של מגזרים העוינים זה את זה. יתר על-כן, בהקשרים הגלובליים, המתרבים והולכים, של התכנון והייצור של מבנים בישראל כבר לא ברור מה היא אותה איכות מקומית חמקמקה ומבוקשת.

מאידך, לא ניתן להכחיש שלאדריכלות יש סוג של קשר למקום ולמדינת הלאום, קשר שלא מתקיים עבור תוצרי עיצוב אחרים כמו כסאות, למשל. שהרי המבנים מקובעים לאדמה וכך יוצרים, בסופו של דבר, את דמותה של הטריטוריה. הבנייה גם כפופה לחוקים ותקנות מדינתיים שסוגים אחרים של עיצוב כלל אינם מכירים.

האדריכלות אף מהדהדת את הלאומיות בכך שגם היא, כמו מדינת הלאום, מהווה סוג של מפגש בין טריטוריה – הקרקע, המגרש – לבין משמעות ומסורת תרבותית.

החיפוש אחרי זהות מקומית מלווה את האדריכלות הישראלית מראשיתה. בתקופות מסוימות נעשו ניסיונות למצוא השראה בסגנונות הבנייה המוסלמיים והערביים, שהיו כאן קודם. כך למשל אצל ברוולד בשנות העשרים ובבנייה בירושלים שלאחר 67'. בתקופות אחרות היה מדובר בהתאמה ואדפטציה של סגנונות בינלאומיים להקשר הישראלי. מעניין לגלות שברבות השנים האדפטציות האלה –הבאוהאוס וגם הברוטליזם  – נתפשות דווקא כסגנונות ישראליים המבטאים את רוח המקום ואת הזמן הישראלי. וגם אם נדמה כאילו בשנים האחרונות הזרם 'המקומי' איבד את מרכזיותו בעשייה ובשיח, בהחלט יתכן שממרחק הזמן האדריכלות שנעשית כאן היום תיתפש כמייצגת נאמנה לרוח המקום גם אם היא נראית, כרגע, תלושה ממנו.

בין החיפוש של תקדימים היסטוריים מקומיים, אך משתייכים למסורת לאומית אחרת, לבין האימוץ והעיבוד של סגנונות בינלאומיים רלוונטיים יותר או פחות, ניתן לחשוב על אפיק נוסף של השראה מקומית. השראה כזו  יכולה להתבסס על מבנים לא-קאנוניים, לא 'אדריכליים' ודווקא בשל כך 'מקומיים'. מדובר הן על גילויים של אדריכלות ישראלית עממית – ורנקולרית  – והן על טיפוסי מבנים שימושיים וטכניים שהם, בדרך כלל, מחוץ לריבונות התכנונית של המערכת האדריכלית. הכוונה למבנים תעשייתיים, מבנים חקלאיים או סטרוקטורות צבאיות שצורתם ודמותם מוכתבת על-ידי הפונקציה והטכנולוגיה, לכאורה ללא מודעות וללא כוונה אסתטית או סגנונית. פנייה כזו למקורות השראה עממיים או למבנים שימושיים  – שבהם הפונקציה מגדירה את הצורה – מוכרת באדריכלות המודרנית מראשיתה, מהעניין של לה-קורבוזיה בממגורות חיטה אמריקאיות ועד אדריכלות ההיי-טק.

וכך בחיפוש אחרי מקורות השראה מקומיים חשבתי על שני טיפוסי מבנה שימושיים ונפוצים בסביבה הישראלית שיש להם גם משמעות סימבולית רבה: הבונקר והחממה.

שני טיפוסי מבנים אלה שונים זה מזה באופנים כה רבים אך השילוב שלהם מבטא, אולי, את היחס הישראלי לאדמה. האחד כבד, מתחפר בקרקע וכוחני – אך למעשה מתגונן. ואילו השני קליל ופגיע, שואף אל השמש אך משרת את החקלאות שיש בה ביטוי – מהותי וסמלי – של בעלות על הקרקע.

הבונקר

אם תפקידו של בניין הוא לספק הגנה הרי שהבונקר הוא הבניין האולטימטיבי.

הבונקר הוא גם הסמל המובהק ביותר של הבנייה הצבאית, שלא רואה לנגד עיניה דבר פרט לשיקולי המיגון, הפונקציונאליים, האמפיריים והחד-משמעיים.

אמנם למקלט ולמרחב המוגן יש נוכחות מרכזית יותר במרחב הישראלי – הן הציבורי והן הפרטי היומיומי, בעוד הבונקרים מצויים במחנות הצבא ולאורך קווי הגבול הנזילים של המולדת. אך בעוד שהמקלטים מנסים, בהצלחה מועטה, להשתלב במרחב, הבונקרים הם בעלי נוכחות בלתי-מתפשרת ושיקולים אזרחיים של דו-שימושיות ואסתטיקה נחסכים מהם. מכאן שכמקור השראה הבונקר, שהוא כמובן גם סמל למרכזיות הצבא – והאימה – בחברה הישראלית, מהווה מודל מתאים.

הבונקר כטיפוס מבנה כבר שיחק תפקיד משמעותי כמקור להשראה אדריכלית[1]. יש הטוענים שהסגנון הברוטליסטי של הבטון החשוף הושפע באופן ישיר מן האסתטיקה של הבונקרים ובכך הוא מסמל מעין תגובה אדריכלית לאימי מלחמת העולם השנייה. באופן ספציפי יותר, היה זה התאורטיקן הצרפתי פול ויריליו שתיעד את החומה האטלנטית – רצף של בונקרים שבנו הנאצים לאורך חופיה המערביים של אירופה במהלך המלחמה – וראה בבונקרים בסיס להבנה של האדריכלות והתרבות המודרניים. ויריליו אף ניסה לתכנן מבנים ששאבו מהשפה העיצובית שאפיינה את הבונקרים הגרמניים.

בונקרים הם מבנים מונוליתיים ואטומים, עם סימנים מעטים של נוכחות אנושית. זהו טיפוס מבנה המתייחד בחומריות הקיצונית שלו – בין אם מדובר במסות של בטון היוצרות אותו ובין אם בשכבות האדמה העוטפות אותו. כתוצאה מכך, הבונקר דומה יותר לנוף מאשר למבנה אנושי: הבונקרים יוצרים טופוגרפיה מלאכותית של אימה המותירה עקבות שנשארים הרבה אחרי שהסכסוכים שבגללם נבנו כבר נשכחו בין דפי ההיסטוריה. אך מחיר הדמים של אותם עימותים מתבטא בקשר מובהק שבין הבונקר והקבר – שני טיפוסי מבנים אטומים ומתחפרים המנכיחים לנצח את המוות.

החממה

משום מה, לא הפכה החממה לאייקון של ההתיישבות החקלאית הישראלית.

בניגוד למגדל המים, לא זכתה החממה למעמד של סמל, למרות הנוכחות שלה במרחב וההתבססות של חלק ניכר מחקלאות הייצוא הישראלית עליה. זאת אולי משום שהחממה היא מבנה קליל, שברירי ושטוח מדי מכדי שתהפוך לסמל של היאחזות באדמה.

החממה הקדימה במאות שנים את הציונות, וישנן מדינות, הולנד למשל, בהן משחקות החממות תפקיד מרכזי יותר בכלכלה החקלאית ובנוף מאשר בישראל. גם כמודל או כמקור השראה למבנים יש לחממה היסטוריה עשירה. הדוגמא המפורסמת ביותר בתולדות האדריכלות היא ארמון הבדולח – Crystal Palace – שבנה ג'וזף פקסטון לתערוכה הגדולה של 1851 בלונדון. מבנה זה ודומיו הולידו בסופו של דבר את הרעיון, הטכנולוגיה והארכיטקטורה של המבנים כתיבות של זכוכית.

אך בהקשר המקומי מעניינות דווקא חממות הניילון, שהפכו לנפוצות בעולם וגם בישראל משנות השישים. מבנים אלה הם גדולים כל-כך ודומיננטיים בנוף הפתוח ובת-בעת הם זמניים ושבריריים – קירות הניילון שלהם שקופים ודקיקים והקונסטרוקציה שלהם נדמית כה קלילה. בנוסף מתאפיינות החממות בגגות בתצורות גאומטריות מגוונות היוצרות צללית דינאמית על רקע השדות החקלאיים, צללית המבטאת את התיעוש של החקלאות הפסטוראלית.

באדריכלות של החממות ישנם מספר אלמנטים שניתן לפתח ולעבד.

הראשון הוא הניילון:השימוש בסוגים מתוחכמים של ניילון כמעטפת של המבנה החל לתפוס תאוצה בעשור האחרון, בעיקר במבני ספורט. ניתן אפילו לטעון שחממות הניילון מטרימות מבנים קלילים מ- ETFE כשם שחממות הזכוכית הולידו את אדריכלות קירות המסך. אלמנט אחר, חדשני הרבה פחות, הוא השימוש בקונסטרוקציות מתכת קלילות: באלה אין חדשנות טכנולוגית אך השימוש בהן במבנים רגילים, על כל מגבלות התקן והחוק, הוא עדיין אתגר. בנוסף, צורתן של החממות והאופן שבו הן ממלאות את השטח כשרק הגגות שלהן יוצרים סילואטות משונות על רקע האופק, יכולה להיות דימוי שניתן להשתמש בו גם בטיפוסי בניין אחרים.

בישראל, בה מתאפיינת הבנייה באיזשהו כובד ומסיביות, יש משהו מרענן בטכנולוגית הבנייה הקלילה של החממות. יתכן שזאת משום שבאקלים הישראלי רק מבנה המתמסר לחום השמש יכול להרשות לעצמו כזו קלילות.

הקלילות הזו מסבירה אולי את גורלן של חממות גוש קטיף – שחלקן פורקו והוקמו מחדש בישראל וחלקן נמכרו לחקלאים פלסטינים: בניגוד למבנים הכבדים, שנהרסו כולם, החממות הקלות, הפריקות והמודולריות נותרו כשריד הארכיטקטוני העיקרי של ההתיישבות היהודית בחבל עזה.

אפילוג

כפי שהרצון ליצור סגנון מקומי, עמוס בסמליות, הוא מעט פיקטיבי, כך מתחוור כי הבונקר והחממה, שנדמים לרגע כמקורות השראה  מקומיים, הם למעשה אלמנטים המצויים בשפע בכל מקום בעולם, שכבר הולידו מתוכם את שתי הוריאציות הסגנוניות והטכנולוגיות העיקריות של האדריכלות המודרנית – התיבה השקופה מחד ומונולית הבטון מאידך.

הניסיון לשלב בין שני הדימויים הקוטביים – הבונקר והחממה – בשפה אדריכלית אחת, מעין סמל למפגש הישראלי בין חקלאות לכוח צבאי, בין צמיחה מן הקרקע לבין התחפרות בתוכה, מסתבר כלא יותר מווריאציה מקומית להתרחשויות גלובליות. אך גם ככזה יש בו, לדעתי, פוטנציאל לכמה רעיונות אדריכליים מעניינים.

---

[1] עוד על הדמיון הצורני בין אדריכלות הבונקרים והאדריכלות המודרנית ניתן לקרוא כאן.

"הפרברים הגיעו לפרקם  והם ראויים לשדרוג. הספר Rertrofitting Suburbia מתעד את השינויים הדרמטיים המתרחשים בפרברים של צפון אמריקה. שינויים הצופנים בחובם את האפשרות להחליף פיתוח לא מקיים במקומות מקיימים ובעלי ערך." (מתוך ההקדמה לספר, עמ'  VI)

הספר 'שדרוג הפרברים' (בתרגום חופשי) שהתפרסם בארה"ב בשנת 2009 ונכתב בידי צמד האדריכליות והחוקרות אלן דונהם-ג'ונס וג'ון וויאלמסון, סוקר מגמה שהחלה להתגבש בשנים האחרונות בארה"ב ונדמה שעדיין לא הגיע לישראל: עירוניזציה של הפרברים על מופעיהם השונים.

מדובר בתהליך מרתק עם פוטנציאל עצום שיש בו סוג של תקווה שיכולה לקחת אותנו מעבר לדיון הבאנלי 'עיר – כן / פרברים – לא' (או להיפך) שאנו עדיין נתונים בו. תהליך, שבסופו יתכן שהפרברים כפי שאנו מכירים אותם ישתנו לחלוטין ויהפכו דומים הרבה יותר לעיר. לחילופין, עשוי להתקבל מגוון עשיר של מודלים שונים של מגורים וחיים שבין העיר לפרבר.

הספר Retrofitting Suburbia הוא ספר אמריקאי מאוד ומכאן שהוא מקיף, ממצה אבל גם תכליתי מאוד. הוא חדור באמונה אמיתית אך לא חושש מלהציג את כל הבעיות, המורכבויות והכשלונות שאורבים בדרך הארוכה להפיכת הפרבר הטיפוסי לאיבר עירוני מתפקד.

הספר עוסק בפרבר האמריקאי, מודל עירוני שהאמריקאים אולי לא המציאו אבל פיתחו ואחר-כך ייצאו לכל העולם, פרבר שהוא תופעה השונה במובנים רבים מן הפרברים הישראליים. הפרבר האמריקאי הוא ותיק יותר מאחיו הישראליים ומעוגן עמוק הרבה יותר בחקיקה, בפרקטיקה התכנונית ואפילו בעולם הערכים האמריקאי. כיוון שהוא מתקיים בארץ גדולה, עשירה ויסודית כארה"ב הוא גם הרבה יותר נרחב וטוטלי מהחיקוי הישראלי שלו. על המתכנן הישראלי ללמוד את הספר ואת הלקחים שיש בו בזהירות, אבל, ראוי כנראה להתחיל לחשוב עליהם כבר עכשיו. בסופו של דבר, רוב התהליכים העירוניים – והחברתיים בכלל – שמתחילים בארה"ב מגיעים גם אלינו.

הספר מתאר בשיטתיות את טיפוסי המבנים והמרקמים השונים המתקיימים בפרברים – בתים צמודי-קרקע, קניונים, פארקי תעסוקה –  ובוחן את הדרכים בהן תהליכים של עירוניזציה מתרחשים, או מתוכננים להתרחש בהם. זאת באמצעות סקירה היסטורית של כל טיפוס בינוי ותיאור של פרוייקטים שונים שהפכו, או יהפכו אותו, לעירוני מעט יותר. בהמשך יש לימוד מפורט – כרונולוגי ותכנוני – של לפחות פרוייקט אחד, המאיר את מכלול הסוגיות הרלוונטיות לתהליך – כולל שיקולים כלכליים, משפטיים וסטאטוריים.

וילות

המודל הפרברי הראשון שנבחן הוא פרבר המגורים.

הספר עוסק בשני מודלים של מגורים בפרברים: הראשון הוא הבית צמוד-הקרקע המוכר לנו כחלום האמריקאי הטיפוסי.

השני הוא המודל של ה-Garden Apartments – שבהם הכוונה למבני דירות משותפים ונמוכים החולקים גינה. מודל זה הוא קרוב רחוק של בלוק השיכון הישראלי, המבוסס על תקדימים אירופיים.

הספר בוחן, בראש ובראשונה, את התהליכים החברתיים והדמוגרפיים שהתרחשו בפרברים שונים לאורך שנות קיומם. אחרי הכל, פרבר המגורים האמריקאי הקלאסי, שהפך למודל נפוץ כל-כך אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא כבר בן 60 שנה. תהליכים של הזדקנות אוכלוסייה, שינויים בציפיות הדיירים ובסטנדרטים של המגורים ותנועה של אוכלוסייה של מהגרים ושל אוכלוסייה שחורה (נושא שהספר מוכיח שהוא עדיין מאוד רלוונטי בארה"ב) – כל אלה מאלצים את הפרבר האמריקני להשתנות.

מודל ההתפתחות המוצע לפרבר בספר הוא מודל של עיבוי זהיר והרחבה של יחידות המגורים הפרטיות, מחד, ומאידך הגדלה מסוימת של מספר יחידות הדיור במגרש – ע"י תוספת של דירות חדר למשל – כך שלסביבה הפרברית של צמודי-הקרקע, שתוכננה בעיקר עבור משפחות עם ילדים, תוכלנה להיכנס אוכלוסיות נוספות של אנשים צעירים או זקנים. לשכונה הפרברית מוצעים מודלים של יצירת קישוריות של תנועת רכב ורגל, במקום המארג של רחובות ללא מוצא המאפיין את הפרבר האמריקני. זאת, לצד חיבורים לתחנות ולמוקדים של תחבורה ציבורית שיאפשרו להקטין את התלות המוחלטת של תושבי הפרבר ברכבם הפרטי.

דווקא לגבי 'דירות הגינה המשותפת' המודל העיקרי המוצע בספר הוא מודל של פינוי-בינוי. פתרונות של עיבוי או של עירוניזציה באמצעות הפיכת השטחים הפרטיים הפתוחים לרחובות זוכים לפחות תשומת-לב. יתכן שבכלכלה האמריקאית תוספת דירות בפינצטה – כפי שמוצע בישראל בנוגע לחלק מבלוקי המגורים – היא עניין שאין בו תוחלת.

סטריפ

מן המגורים עובר הספר למסחר הפרברי ופותח את הדיון ב'סטריפ'.

ה'סטריפ' המסחרי האמריקאי, שהעיר לאס-וגאס והאדריכל רוברט ונטורי הכניסו לדיון הגלובלי באדריכלות, הוא דרך עירונית שלאורכה התפתח מסחר בקני-מידה ובאינטנסיביות משתנים. באזורים מסוימים ה'סטריפ' הוא כמעט רחוב מסחרי רגיל ואילו במקומות אחרים הוא מתגלם בדמות מוקד מסחר נקודתי המוקף בחנייה לרכב – בדומה למרכז המסחרי המוכר במקומותינו. בעוד שרצף מסחרי לינארי לאורך דרכים עירוניות הוא מודל נפוץ פחות בישראל, הדעיכה של מרכזים מסחריים שכונתיים היא תופעה שבהחלט מוכרת גם כאן. תהליך זה הנובעת מהזדקנותם של המבנים ושל האוכלוסייה ששירתו לצד  ההתפתחות של מרכזים מסחריים אטרקטיביים יותר, בדמות הקניונים.

הספר מציג דוגמאות של מרכזים מסחריים ומבנים של חנויות גדולות שהוסבו למבני ציבור מסוגים שונים: בתי ספר, ספריות וכנסיות, כמו גם משרדים ומרכזי תעסוקה. בנוסף, מרכזים מסחריים שהשתרעו על שטחים גדולים יותר נהרסו לחלוטין והוחלפו במרקם חדש. לעיתים מדובר במרקם של מגורים ומשרדים מעל מסחר, אך בהזדמנות אחת נהרסו מרכז מסחרי ומגרשי החנייה ששירתו אותו והוחלפו באגם שסביבו מדשאות ובתים – מן תהליך כמעט בלתי-יאמן המחזיר את הטבע לקדמותו.

הספר ממשיך ומתאר את השינויים הנדרשים בכדי להפוך דרכים עירוניות לרחובות עירוניים מתפקדים, תוך התמודדות עם נפחי התנועה ועם אילוצי תכנון הדרכים. זאת בין השאר באמצעות יצירת שדרות רב-מסלוליות כפי שממליצים יודן רופא ועמיתיו.

קניון

מהמרכזים המסחריים עובר הספר לטיפוס המבנה שהכחיד אותם, לאחר שכבר הרס את הרחוב העירוני – הקניון.

בישראל, הקניון הוא תופעה יחסית צעירה ולמרות אי-אילו מקרים של קניונים שכשלו  ונסגרו אין בישראל קניונים זקנים באמת. למרות זאת, מתיחת הפנים שחלק מן הקניונים כבר החלו לעבור מלמדת אותנו, שגם כאן לא לעולם חוסן, והקניון לא יכול לקפוא על שמריו. בארה"ב תרבות הקניונים היא כבר בת כמעט 50 שנה ויש כבר לא מעט קניונים שדעכו והגיעו עד סגירה. הסיבות לכך הן, בין השאר, בנייה של קניונים גדולים וחדשים יותר באזור, לצד התיישנות של המצאי הבנוי של הקניון עד לרמה כזו שלא משתלם לשפץ אותו.

מסתבר, שבחלק מן המקומות בוחרים היזמים להמיר את הקניון הגווע במערך של רחובות עירוניים הכוללים מסחר לאורך רחובות פתוחים, במקרים רבים כאלה המיועדים להולכי רגל בלבד, כשמעליהם בנויים משרדים ודירות מגורים. במסגרת מרחבים עירוניים חדשים אלה הנוצרים יש מאין, נשמר מקום לחלק מקופסאות הענק שהיו – וממשיכות לתפקד – כחנויות הכל-בו של הקניון או בתי הקולנוע שלו והן משתלבות במרקם הקיים. לעיתים נעשה שילוב זה באמצעות עטיפת המבנים הקיימים במבנים חדשים היוצרים חזית חיה ופעילה אל הרחוב, המסתירה מאחוריה את החזיתות האטומות של ה'קופסא הגדולה'. במסגרת המערך העירוני החדש נשמר לעיתים גם מספר גדול של מקומות חניה, בשונה מן המקובל באזורים עירוניים מובהקים. החניות בדרך-כלל  מוסתרות מאחורי המבנים החדשים היוצרים את הרחוב או נמצאות בתוך מבני חנייה רב קומתיים, שגם הם נעטפים במבנים חדשים.

הספר סוקר בפרוטרוט לא רק את האסטרטגיות התכנוניות הרלוונטיות אלא גם את התהליך היזמי כולו, מניתוח החלופות בשלב התכנון הראשוני, דרך הניתוחים הכלכליים והתנועתיים המדוקדקים וכלה בבניית הקואליציות המקומיות עם פרנסי העיר ומתכנניה, הנדרשות להפיכת מהלך רדיקלי כל-כך לאפשרי.

עיר-קצה

מתחום המסחר עובר הספר לתחום התעסוקה שגם היא מתקיימת במרחב הפרברי, בניגוד, אולי, לאינטואיציה הפשוטה.

אלמנט התעסוקה הפרברי הראשון שסוקר הספר הוא עיר-הקצה – מתחמים של משרדים שהתפתחו בצמתים ראשיות והם מרכזים היום חלק ניכר מן הפעילות העסקית בארה"ב.

בישראל התופעות האלה קצת פחות מוכרות. פיתוח של מרכזי עסקים נגישים התמקד בעיקר באזורי תעשייה שנמצאו בקצה העיר ועברו הסבה למשרדים. כך למשל מת"מ בחיפה, פארק המדע בירושלים, פארק אזורים בפ"ת או אזור התעשייה של הרצליה. זהו תהליך ראוי של בניה על Brown- Fields אך הוא יוצר, למעשה, מתחמי תעסוקה פרבריים הנמצאים בקצה העיר ורחוק מן המרכז, באזור הנגיש לרכב פרטי (אם כי לעיתים גם לתחבורה ציבורית), ושאין בו כמעט עירוב מהותי של שימושים.

הספר מתאר את התהליכים שמתרחשים היום בערי הקצה בארה"ב: למרקם הקיים של מבני משרדים השוכנים בינות לשדות האספלט מתווספים שימושי קרקע נוספים כגון מגורים – מגדלים עם דירות יוקרה הם תוספת פופלרית, פעילויות מסחר ומוקדי בילוי שהופכים את רקמת המשרדים הדלילה לעיר. בה בעת, מתרחש צמצום של שטחי החנייה ושל הכבישים שהיו הלב של המערך הבנוי ובמקומו משתלבות במארג הקיים או בסמוך לו מערכות תחבורה ציבוריות חדשות – בעיקר רכבות קלות. כל אלה הופכים את עיר הקצה לעיר, המסוגלת לתת למשתמשים בה קיום גם מעבר לעבודה ולהקטין את עומסי התנועה באזור כולו. שהרי בסופו של דבר, ההתפתחות המתמדת של הערים מחייבת התפתחות של מרכזים עירוניים נוספים לצד המרכז ההיסטורי וערי-הקצה הן המוקד המתבקש להתרחשות כזו.

מערי הקצה עובר הספר לתאר את ההסבה של אזורי תעשייה פרבריים ושל קמפוסי משרדים לאזורים עירוניים יותר. כאן מתייחסות הכותבות לתיאוריה הנוגעת ל'מעמד היצירתי' – אותם צעירים משכילים ומקוריים העומדים בליבה של כלכלת המידע. מסתבר שזהו קהל שיש למשוך אותו באמצעות ההסבה של פארקי העסקים הפסטורליים שהתאימו ל'איש הארגון' של שנות החמישים והשישים לאזורים עם אוווירה עירונית אטרקטיבית.

מודל הפארק התעשייתי או קמפוס המשרדים השוכן באזור פסטורלי – לא רחוק מהקאונטרי-קלאב של המנכ"ל  – המיועד לחברת ענק גם הוא מודל שאינו מקובל כל-כך בישראל. ניתן להצביע על המודלים של פארקי התעשייה של סטף ורטהיימר בגליל ובנגב ועל יוזמות שהוקמו על קרקע חקלאית באזור המרכז כמו 'יורו-פארק' ביקום, פארק התעשייה אפק בראש-העין ו'איירפורט סיטי' שבין לוד לשוהם. כלומר המודל של פארק העסקים מתחיל רק עכשיו להתבסס בארץ.

בארה"ב, לעומת זאת, כבר יש דוגמאות לקמפוסי תעשייה ותעסוקה ששכנו הרחק מן העיר, במרקם מודרניסטי של מבנים בפארק,  ועברו באחרונה שינוי והסבה לכדי מרקם עירוני. זאת באמצעות תוספת של מגורים – לעיתים אף במסגרת הסבה של מבני המשרדים השקופים והמבריקים – ובאמצעות תוספת של רחובות ומבנים חדשים, במקום החניות הנרחבות ותוך שילוב של תחבורה ציבורית.

מבט קדימה

הספר Rertrofitting Suburbia  מסתיים בניסיון לצייר תמונת עתיד שבה לא רק נקודות מסויימות בפרברים הופכות עירוניות יותר אלא המרחב המטרופוליני כולו הופך לאזור המקוטב בצורה ברורה בין אזורים עירוניים יעילים ופעילים לבין שטחים פתוחים וטבעיים. מגמת העירוניזציה של הפרברים נראית כגל תכנוני חדש ומבטיח. לאחר הסחף האנטי-אורבני שאפיין את המאה העשרים ובהמשך למגמה המבורכת של החזרה למרכז העיר בעשורים האחרונים, הטיפול בפרברים נדמה לא רק כמשימה מבטיחה אלא גם כיעד חשוב ביותר.

בהקשר הישראלי יש מקום לנסות ולהבין לעומק כיצד הדוגמאות האמריקאיות עשויות להיות רלוונטיות לכאן. ישראל היא מדינה הנעדרת את הדאון-טאון המובהק שיש (גם) באמריקה מחד, אך מאידך, הפרברים שלה, מצומצמים ודלים יותר, הם למעשה גם מתוכננים ועירוניים הרבה יותר. בהחלט יתכן, שהשינויים הנדרשים לשם הפיכת המרחב הפרברי הישראלי לעיר אמיתית הם הרבה יותר קטנים ופשוטים ממה שנדמה.

---

[1] Ellen Dunham-Jones, June Williamson, Retrofitting suburbia: urban design solutions for redesigning suburbs (New-Jersey : John Wiley & Sons, 2009)

עלעלתי לתומי בחוברת המציגה תמונות של רכבים למכירה. בקצה החוברת גיליתי שלל דברים משונים ביד שנייה – קראוונים, מכולות, עצי-זית, מפעל אספלט ומכון ספידומטר.

התמונות נראו לי כפורטרט נאמן מדי של מדינת ישראל.

יום אחד נחל באר-שבע יהיה פארק מטרופוליני פורח, אבל עד אז יש שם בית-קברות למכוניות.

ותודה ליצחק פלדמן.

דווקא בגלל שאני מצדד בעירוניות המתחדשת, אני מרשה לעצמי להתקטנן (שוב) ולעסוק בגישות שגויות לדעתי המתבטאות בכתיבה הפופלרית על העירוניות החדשה.

הגישה הראשונה הוא הנטייה ולהראות את מרכז תל-אביב כמופת של עירוניות שניתן וראוי לשחזר בכל מקום.

אין ספק שמרכז תל-אביב הוא דוגמה מאוד מוצלחת לחיים עירוניים שוקקים המשלבים מגורים, מסחר, בילוי ועבודה.

מרכז תל-אביב הוא גם דוגמא חיובית למרכז עירוני שהצליח, בזכות מדיניות עירונית נבונה, להתגבר על משבר האנטי-עירוניות של שנות ה-70 ולחזור להיות מבוקש ואטרקטיבי.

ברור, אם כן, שזוהי דוגמא מובהקת עבור כל מי שרוצה לשוווק את העירוניות.

אבל ישנה בעייה אחת מהותית עם הצבתה של תל-אביב במרכז הדיון בעירוניות.

הבעייה היא שתל-אביב אינה מדגם מייצג לעיר ישראלית טיפוסית. היא גם אינה אמורה להיות כזו. תל-אביב היא מרכז הכלכלה והתרבות בישראל. זאת ועוד, לאור נוכחותם של המטכ"ל ושל משרד הביטחון בטבורה של העיר ניתן לומר שתל-אביב היא גם, בפועל, המרכז השילטוני של ישראל.

כיוון שכך, התהליכים המתרחשים בה אינם בהכרח רלוונטיים לערים אחרות. ירושלים וחיפה, גם הן מרכזים מטרופוליניים גדולים, עם התפתחות היסטורית דומה לזו של תל-אביב  – להן ודאי יש מה ללמוד מן ההצלחות של תל-אביב. אבל, לא ברור מה במצב התל-אביב רלוונטי לחדרה.

עירוב מושכל של שימושים והטיית התכנון לטובת הולכי רגל הם רלוונטיים לכל עיר בישראל.

אבל ה FEEL התל-אביבי של חיים תרבותיים שוקקים,

של ברים, מסעדות ובתי-קפה מתחת לבית,

של תיאטראות וגלריות מעבר לפינה,

ושל משרדי פירסום בדירת הפרטר הוא לא מוצר שניתן לייצא בקלות.

אמנם, רמת החיים העולה בישראל מביאה אלמנטיים עירוניים שפעם היו קיימים רק בעיר הגדולה גם לערי השדה ולפרברים. היום בערים רבות יש לפחות קניון אחד עם הרבה חנויות חדשות, ומכללה והיכל תרבות וגם כמה בתי-קפה. לפעמים יש הרגשה, שאילו רק היו מרכזים את כל אותם אלמנטיים של חיים עירוניים יחדיו, כמעט כל עיר בינונית בארץ הייתה הופכת לעיר 'אמיתית' במקום אוסף של מתחמים סגורים.

אבל בהחלט יכול להיות שגם אם יעשו את כל זה בעיר כמו נתניה, היא עדיין לא תהפוך להיות 'תל-אביבית'.

המסחר בתל-אביב הוא מסחר ארצי. התרבות בתל-אביב היא תרבות ארצית וכך גם הפעילות הכלכלית.

היתרונות של הגודל ושל המרכזיות לעומת הביזור הן במהות טענותיה של העירוניות החדשה. על-כן זו טעות להעמיד פנים כאילו כל מקום יכול להיות פתאום מרכז תל-אביב.

יותר מזה: ההתפתחות המסחרית המשמעותי של ראשון לציון, למשל, הייתה בזכות אזורי מסחר שהציעו נגישות ושטחים מסחר גדולים וזולים. יתכן שאילו הייתה ראשון-לציון מפתחת דווקא אזורים עירוניים מגווני שימושים היא לא הייתה אטרקטיבית באותה מידה לסוחרים, שללא יתרונות מובהקים, היו מעדיפים את תל-אביב על פניה. אגב, אני מקווה שאני טועה באשר לנקודה זו.

חשוב לזכור כמה עובדות לגבי תל-אביב: מרכז תל-אביב הוא אמנם מוקד של עירוניות וסוג של מקלט בטוח להולכי הרגל אך הוא מוקף בכבישים מהירים המנקזים את התנועה של המדינה כולה ההופכים את מרכז תל-אביב למקום הנגיש ביותר בישראל לנהגים.

מרכז תל-אביב גם משורת בידי אזורים עירוניים באופיים, אך מוזנחים מאוד, בהם מתגוררת שכבת הפועלים של העיר – ויהיו אלה יהודים מזרחיים, ערבים או מהגרי עבודה. הם אלה המאפשרים למרכז להנות מרמת חיים גבוהה במחיר סביר. אותן שכונות הפועלים והתעשייה הזעירה  של דרום העיר, הן אזורים שלמרות עירוב השימושים – הלא-מבוקר – המתקיים בהם ולמרות קנה המידה העירוני – שהוא למעשה הרבה יותר קרוב לעיר אמיתית מאשר תכנית גדס –  לא הפכו, עדיין, לאזורים אטקרטיביים.

לצד שכונות העוני מוקף מרכז תל-אביב באזורים פרבריים מסוגים שונים המזינים את המרכז באוכלוסייה קונה ועובדת, בין אם מדובר בפרברי וילות אמידים ומרווחים כמו אפקה ורמת-חן, ובין עם מדובר בפרברים עממיים יותר כמו יד-אליהו. ברור שבעיר האידאלית של העירוניות החדשה יש מענה, תיאורטי ומעשי, לרבות מן הסוגיות האלה: נושאים כמו מגורים לכל שכבות האוכלוסייה או הטיפול באזורים שהם מוטי-מגורים הם נושאים הזוכים להתייחסות. אבל בדיון הפופולרי יותר, חשוב להדגיש את ההקשרים הנרחבים יותר בהם פועל מרכז העיר תל-אביב.

על-כן חשוב לדבר על עירוניות בעוד מקומות. ושוב, לא רק על מרכז ירושלים – המוצלח והמיוחד, או על חיפה בעלת הפוטנציאל אלא על מרחבים שהם מוצלחים מבחינה עירונית גם אם הם אינם ליבה של מטרופולין.

אני חושב על מקומות כמו מרכז כפר-סבא. על רחוב ביאליק ברמת-גן ואולי על מרכז חולון, על כיכר העצמאות בנתניה ועל השדרות בבת-ים. אלה מקומות שיש להם פוטניציאל של עירוניות, הנמצאת ברמת התפתחות כזו או אחרת, ושהדגמה של עקרונות העירוניות עליהם עשויה להיות רלוונטית ומשמעותי אפילו יותר מהדיון המתמשך העוסק במרכז תל-אביב.

גישה או סיסמא שנייה שמופיעה מפעם לפעם בדיון המתלהט היא הסימון של אזור מערב ראשון כקוטב המובהק של האנטי עירוניות. (על הדוגמא המובהקת השנייה – מודיעין- אולי אכתוב בעתיד).

אינני מתיימר לטעון שמערב ראשון-לציון היא אזור אורבני – למרות שיש שם מספר שכונות מוצלחות ואפילו אלמנטים עירוניים כמו מכללה ובית משפט המתקיימים בסמוך למגורים. כמובן שמדובר במרחב אנטי-עירוני מובהק: התלות ברכב, הצפיפות המתונה, הניתוק בין מגורים לפעילות פנאי ותעסוקה, הקניונים הרבים – כל אלה חוברים לגודלו של האזור כדי להפוך אותו למטרה נוחה.

אבל לטעמי יש לביקורת זו גם היבט מעמדי, שיש להיות מודעים אליו.

מערב ראשון היא שם הגנאי הכללי לבורגנות הזעירה, האמידה מעט פחות והמשכילה פחות שהמעמד היצירתי, אותה שיכבה (דקה?) של אנשים כותבים ויוצרים, רואה בה איום תרבותי מתמיד. אין בכך כל חדש, שהרי הזעיר-בורגנות תמיד הייתה שק-החבטות של האליטה האינטלקטואלית, הרבה יותר מן העניים, עליהם יש לרחם, או מן העשירים, שלכספם זקוקים גם האינטלקטואלים.

והרי הזעיר-בורגנות תמיד נחשבה למעוז הטעם הרע בשל ההמוניות שלה ואולי גם להפך – כל מה שההמון אוהב מוגדר אוטומטית כטעם רע.

זוהי לדעתי הסיבה האמיתית להיטפלות דווקא למערב ראשון ולא לרמת אביב ג' למשל- שהיא אולי מטופחת יותר אבל אנטי-אורבנית בדיוק כמו מערב ראשון.

צמודי-קרקע, מגדלים מנוכרים ותלות מוחלטת ברכב יש גם ברמת-אביב ג' אבל בסופו של דבר רבים היו לגור שם (אולי כי יש שם הרבה אשכנזים) – ולכן להביא אותה כדוגמה שלילית יכול להיות עניין הרסני לטיעונים של העירוניות החדשה.

במערב ראשון, לעומת זאת, אף אחד לא ממש גאה לגור, ועל- כן קל ונעים להביא אותה כדוגמא שלילית.

ההצבה של מרכז תל-אביב מול מערב ראשון משרתת היטב את הדיון הדמגוגי, שמטרתו לשכנע ולסחוף. אך חילחול של הדוגמאות האלה, ללא הבנה מעמיקה, אל תוך הפרקטיקה התיכנונית, עשוי, בטווח הארוך, לפגוע במטרות האמיתיות של העירוניות המתחדשת בישראל.