ארכיונים עבור פוסטים עם התג: ביאנלה

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

Tealat-haYamim

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

 

 

מודעות פרסומת

הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, שהתקיימה בשלושת ימי חול-המועד סוכות, הביאה אותי שוב לבת-ים וזה כבר טוב.

השנה הוקדשה הביאנלה לאלמנטים זמניים בעיר, סונכרנה עם אירועי פסטיבל תיאטרון הרחוב והייתה מאורגנת להפליא. כל מרחב הביאנלה, ששכן בחלקה הדרומי של העיר, בין חוף הים לאזור התעשייה, המה אנשים בסרבלים כתומים, שלטים אלגנטיים, ומתחמי מידע ומינהלה מוצללים עם מים. למעשה, הארגון היה כל-כך נוכח שהייתה לו נוכחות עירונית גדולה הרבה יותר משל העבודות שהיו השנה מינוריות מאד, באופן יחסי .

נדמה שנושא הזמניות שהיה התימה של הביאנלה השנייה נלקח ברצינות רבה מדי על-ידי המארגנות והצוותים המשתתפים.

אני מודה שאני לא כל-כך אוהב זמניות, בעיקר לא בארכיטקטורה. לטעמי, אדריכלות עוסקת בקבוע ובקונקרטי וזהו מקור כוחה. את הזמני אני מעדיף להשאיר לתיאטרון. ואכן, כמה מן התפאורות של תיאטרון הרחוב היו מוצלחות ומרשימות יותר מן המיצבים האדריכליים. זאת ועוד, הסביבה הישראלית היא בין כה וכה כל-כך זמנית ותזזיתית שבהפניית זרקור לזמניות אין יחוד רב.

זמניות ספונטנית בבת-ים

התפאורה של 'החלום המתוק' של קבוצת תיאטרון ביט ישראל בעיצוב יניב ברפמן

תפאורת המופע 'בוקס בוילר' של דנה טל שגב ואהוד שגב

ובכל זאת היה מעניין.

מוקד אחד של הביאנלה היה בחוף הים.

העבודות שהוצבו לאורך הטיילת הבת-ימית היו מלאות בכוונות טובות אבל בשמש הצהריים הקופחת והמסנוורת, ואל מול העוצמה האדירה של הים הפתוח, לא היה להן הרבה סיכוי למשוך את הקשב ואת תשומת הלב.

עבודה שכן שבתה את ליבי היא עבודת הפיסול/טקסט של יוחאי מטוס שהתאפיינה בהומור ציני יותר מאשר בעשיית טוב. מטוס יצר עמדת תצפית מוגבהת הצופה אל אתר בנייה מגודר שמעבר לו מבליח הים. על עמדת התצפית הוא כתב טקסט מזמין ועל הגדר המרוחקת כתב את המילה LANDSCAPE – אולי קצת מתחכם אבל הטקסט שהיה עשוי בסגנון שנות ה-50 על רקע החולות שעוד נותרו בבת-ים גרמו לי לחשוב על לאס-וגאס.

מתקן התפלת מים מליחים כחלק מ'פארק טמגוצ'י' של עופר ביליק ויעקוב סצני

על הטיילת: 'בדרך אל הים' של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מתוך העבודה Landscape של יוחאי מטוס

עבודה זו הייתה חלק מסדרה של עבודות שעסקו בגדרות האיסכורית המקיפות אתרי בנייה בישראל – גדרות פלדה לבנות שחזותן אינה מלבבת.

מבין העבודות הרבות שעסקו בנושא זה היו עבודות משעשעות כמו תריסול שהחליף את הגדר ויצר חזית דינאמית לאתר הבנייה (בירן וטלמון); עבודות שהיו קלילות ומשחקיות כמו עבודה שהציעה להציץ לתוך אתר בנייה שהוא בור הצופה אל הים (דנציג וויטס); ועבודות שהיו מעניינות כרעיון – אולי יותר מאשר כפי שבוצעו בפועל – כמו שילוב של אדניות ועציצים בגדר או חירור הגדר לכדי עבודת תחרה.

מה שתסכל אותי בעבודות אלה הייתה שכל המאמץ לא השפיע באופן משמעותי על הסביבה. במקרים רבים, אילולא עמוד ההכוונה הכתום לא היה ניתן בכלל להבחין בעבודה שנעשתה בגדר.

כנראה שהפיתרון לגדרות של אתרי הבנייה צריך להיות דומה לזה שהציגה מיה ברקאי. ברקאי כיסתה את הגדר בדמויות של איש עובד בכביש הלקוחות מתמרורי 'עובדים בדרך'  מכל רחבי העולם, קולקציה שהייתה מאוד מעניינת ומשעשעת.

גדר האיסכורית של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מבט לים דרך הגדר של דנציג ו-וויטס

גדר התריס של בירן וטלמון

גדר התחרה של שירי כנעני

ה'איש העובד' של מיה ברקאי

העבודה המשיכו מחוף הים אל עבר אזור התעשייה דרך ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה. למרות שלא הבחנתי באף פרפר (אני מבין שיקח להם זמן) מבנה הרשת שיצרו, המבוסס על דמות גנרית של בית, מצא חן בעיני. מצא חן בעיני גם הפארק (תכנון: מוריה-סקלי) שנוצר – יש מאין – במקום ואני תקווה שהוא ימשיך להתפתח גם אחרי הביאנלה.

בכלל, אחד הדברים הבולטים ביותר בביאנלה הזו הם כל  המקומות שבהם העירייה ניקתה, סידרה, ריצפה, צבעה וכיסתה בשטיחים טריים של דשא אתרים זנוחים ברחבי העיר. התערבויות אלה בלטו במיוחד באזור התעשייה, שם הן הגדירו מחדש את המרחב. ההתערבות המשמעותית ביותר היא ככל הנראה זו שיצרה את הפארק החדש בתפר של אזור התעשייה עם אזורי המגורים של העיר, באזור רחוב יוספטל, אותו תכננו R&B studio. בעת ביקורי הפארק היה מאוד טרי ולא היה ברור כמה ממנו זמני ומה מתוכו יישאר ואני מקווה שהוא יצליח להפוך למוקד משמעותי בעיר.

ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה ומוריה-סקלי

הסיבוב באזור התעשייה של בת-ים היה מהנה מאוד אם כי לא רק בגלל העבודות – אני פשוט די אוהב אזורי תעשייה, בעיקר אם הם קצת ישנים.

מבין העבודות שנעשו באזור התעשייה, שתי התערבויות שטיפלו בשלדי בניינים קיימים באמצעות צמחיה נראו לי במיוחד. אמיר לוטן הפך מבנה הרוס ופרוץ לגן באמצעות צבע, צמחים וגבעות של אספלט. אסף מולכו וענבל רוטברד הפכו מבנה נטוש לחלל הרצאות באמצעות עטיפתו בגדר חי המטפסת על גדרות מתכת ותוספת של מאווררים בחלל הפנימי. אני יודע שניתן לנהל שיחות על טבע מופר, ועל אסתטיקה של כבישים ומשטחי בטון אינסופיים, אבל מבחינתי העיקר שנוספה קצת צמחייה ירוקה משיבת-נפש לאזור התעשייה הצחיח.

'עבודה זרה' של אמיר לוטן

דשא, אספלט, צמחיה וצהוב קצת בוהק מדי בעבודה של אמיר לוטן

'ג'ונגל הבטון' של מולכו ורוטברד

הצמחיה העוטפת את הבניין משנה את התחושה בחלל אצל רוטברד ומולכו

בהקשר זה הייתה גם עבודה מעניינת של עצים ניידים – שלל עצים צעירים בתוך ארגזים על גלגלים שיצרו אד וול, יעל בר-מאור ומייק דרינג. זהו רעיון ממש מגניב שמעורר כל מיני דיונים, וכמובן שהוא גם ביקורת מוצלחת ולכן מעציבה. הרי העצים הניידים, ולא משנה לאן ישנעו אותם, לא יצרו ולא יוכלו ליצור חלל נעים משום שלעולם לא יגדלו – עד שישתלו מחדש באדמה אמיתית (כפי שמתוכנן).  על רקע כל מרבדי הדשא שפוזרו לכבוד הביאנלה בכל פינה בעיר אין ספק שהמיצב הזה מעלה מחשבות מעניינות.

היער הנודד של וול, בר-מאור ודרינג

עוד רעיון שמתייחס יותר לשיח פנים-אדריכלי מאשר לשינוי קונקרטי בשטח הוא העבודה 'רקמה עירונית' של חלי אלול-צלניקר וחוי ליבנה ששרטטו תכנית אדריכלית לפיתוח הרחוב בגודל אמיתי על הרחוב הקיים, כולל בלוקי אוטוקאד של עצים וגם  HATCH. בביצוע בשטח הרעיון קצת נעלם  – אולי היה צריך לבצע אותו על אזור גדול יותר – אבל הוא הצטלם מאוד יפה.

'בקנה מידה עירוני' של אלול-צלניקר וליבנה

איש מטפס על גדר בקנה מידה עירוני (צלניקר-אלול וליבנה)

מי שכן בלטו בשטח היו הצוותים של פרויקט ' 72 שעות של פעולה עירונית'. מתרוצצים בתזזית עם סרבליהם הכתומים הם יצרו אווירה ממש פסטיבלית למרות שהתוצאות של עבודותיהם לא היו ממש ברורות במהלך הביאנלה והן התבררו רק לקראת סופה.

72 שעות פעילות עירונית

בכלל נדמה שהביאנלה הזו שאפה יותר לעסוק בהתנעת תהליכים ובסימון של מתחמים שעיריית בת-ים שואפת לטפל בהם בעתיד, במקום בעבודות העומדות בזכות עצמן. אין ספק שראוי להתניע, במסגרת הביאנלה, פרויקטים של נוף עירוני, שעשויים להביא לשינויים עמוקים ומקיפים בעיר. אבל בהשוואה לביאנלה הקודמת הייתה לי תחושה מסוימת של אכזבה. יתכן שהדבר נובע לא רק מאופיין הזמני והשברירי של רוב העבודות, אלא מן העובדה שהן הוצבו באזורים שבהם קשה מאוד להתערבויות מקומיות לעשות אימפקט. בעוד שבביאנלה הקודמת הרקע לעבודות היו בעיקר גנים ציבוריים ושטחים פתוחים באזורי המגורים של העיר, שהם מטופחים יותר ומתוחמים יותר (וגם אז העבודות נראו מינוריות מדי) ,הבחירה באזור התעשייה ובחוף הים לא איפשרה לעבודות לבוא לידי ביטוי הולם.

אני מרשה לעצמי להציע שהביאנלה הבאה תתמקד ברחוב בלפור, רחוב מעניין שלדחיסותו העירונית אין, לדעתי, אח ורע בישראל. נדמה לי גם שכדאי להוסיף לאירועי הסוכות בבת-ים גם פסטיבל אוכל. יחד עם אירועי תיאטרון הרחוב והמיצבים האדריכליים, תוספת כזו של אוכל, שתייה ושמחה תעניק לאירועי הביאנלה את הנופך הראוי של קרנבל.

התערבות בחללים עירוניים - פעולה שלא במסגרת הביאנלה

שבשבות - פרוייקט בדגש אקולוגי?

הסקירה הזו של הביאנלה בבת-ים היא מאוחרת, חלקית ואישית.
היא מתבססת על הרשמים האישיים שלי מסיור שערכתי בכל האתרים כמעט בצהרי יום מהבילים במהלך חול המועד.

צריך לפתוח ולומר שהביאנלה היא מהלך יחצ"ני מבריק.
מקובל לראות ביחסי ציבור משהו שלילי, אבל כשיש למקום יחסי ציבור גרועים – ולא בהכרח מוצדקים – הדרך היחידה לטפל בהם היא באמצעות יחסי ציבור טובים.
הביאנלה עשתה זאת בשני אופנים:
ראשית, היא יצרה 'באזז' גדול במדיה לגבי העיר בת-ים ועוררה סקרנות ודיון שנתן לעיר תדמית אומנתית ומתקדמת שודאי תתרום לה.

'לשימור' – צילום מתוך אתר הביאנלה. מבנה יפה שנעשה מקופסאות שימורים ריקות.

שנית, היא הביאה לעיר מבקרים רבים שכנראה לא היו מגיעים אליה משום סיבה אחרת. בת-ים לא זרה לי והסתובבתי בה בכל מיני הזדמנויות – כולל רחצה בחוף הים המצוין של העיר – אבל בזכות הביאנלה הגעתי לפינות של העיר שאינני חושב שהייתי מגיע אליהן בהזדמנות אחרת. שם גם הבחנתי שהשיפור ברמת הניקיון והטיפוח של העיר לא מוגבל רק לרחובות הראשיים ולטיילת אלא גם לשכונות פחות מרכזיות – ומרבדי הדשא הטריים שניתן היה לראות במקומות רבים מראים שהביאנלה דירבנה גם את העירייה להשקיע עוד בטיפוח השטחים הציבוריים.

גם הנושא של הביאנלה – המרחבים הפתוחים והציבוריים בעיר כמנוף ליצירת עיר שנעים להיות בה – הוא נושא חשוב ומעניין.

אחרי כל אלה הביאנלה עצמה הייתה עבורי סוג של אכזבה.
אני חושב שהציפיות שלי היו קצת לא ריאליות – ציפיתי לפרוייקטים גדולים יותר, טוטאליים יותר שיהפכו מקומות נשכחים בעיר ליפיפיים ושוקקי פעילות.

'משחק עירוני' – צילום מתוך אתר הביאנלה.

כאלה היו רק מעטים:
הפרויקט 'משחק עירוני' של קבוצת עירבול – שבו המבקרים יכולים לבנות 'מבנים' מקוביות קלקר – היה אחד המיצגים הפעילים ביותר, אם כי כנראה לא יותיר חותם מתמשך על העיר: כשביקרתי שם בשעה שלוש האתר היה מלא בילדים ששיחקו, בונים – והורסים – מבנים מסוגים שונים.
זה סוג של בילוי לילדים שלא ראיתי קודם ונראה היה שכולם נהנים. אני לא יודע אם אפשר או צריך לראות בו 'ניסוי בארגון המרחב' אבל זה היה מוצלח מאוד.

'טבע בעיר' – צילום מתוך אתר הביאנלה

הרבה פחות פעיל ממנו אבל דומה יותר למה שציפיתי מבחינת קנה המידה היה הפרוייקט 'טבע בעיר' של אמיר לוטן ומשרד מוריה-סקלי שניסה לשחזר בגן די גדול, בין בניינים, את נוף הדיונות שהיה (כנראה) באזור לפני שהעיר נבנתה באמצעות קצת חול והרבה שתילה של צמחים מתאימים.
ברם, הפרוייקט הזה מדגים את המגבלה של פרוייקטי נוף מוגבלים בזמן – בעת ביקורי היה הגן עשוי ממעט דיונות והרבה שתילים רכים שלא יצרו שום נוף.
פרוייקט כזה, שיכולה להיות לו השפעה אמיתית ומתמשכת על הנוף, צריך זמן הרבה יותר ארוך כדי להבשיל ולצמוח. יהיה מעניין לבקר שם בעוד כמה שנים.

כמה פרוייקטים יצרו התערבות עירונית שיכולה להפוך קבועה – להישאר בעיר ולתרום לה.
במיוחד אהבתי את המזרקה האורבנית 'פיצוץ בצנרת' של שלי פדרמן שיוצרת מזרקה מקומית בפינת הרחוב – שינוי קטן ומפתיע שתורם לפינת הרחוב בה הוא נמצא. יהיה נחמד אם יצליחו להפוך אלמנט כזה לקבוע – כלומר כזה שיוכל לנבוע בלי ששומר יהיה צריך להיות מופקד עליו – אם כי ברור שזה לא פשוט מבחינת חוקי-עזר עירוניים ותחזוקה.

'פיצוץ בצנרת' – צילום מתוך אתר הביאנלה

פרוייקט The Real estate של אבי ליזר ודנה הירש ליזר יצר מרחב עירוני מוגדר ומעוצב. גל הבטון שהם יצרו מצא חן בעיני אם כי מיקומו בקצה העיר שלל ממנו את העוצמה שהייתה יכולה להיות לו אילו היה ממוקם במרחב עירוני יותר צפוף ואינטנסיבי.

The REAL estate

'קיק-טוס'

גם פרוייקט 'קיק-טוס' (דורפמן, מגד, ברייאר) מצא חן בעיני באופן שבו יצרו טופוגרפיה מהגומי הממוחזר שמשמש לריצוף משטחי משחק. המשטח הופך לגוף תלת מימדי (ברוח טרמינל יוקוהמה ונמל תל-אביב) של גבעות וספסלים רכים למראה ולמגע ובנוסף הוצבו עמודים לאימוני קיקבוקס. הפינה הנעימה שנוצרה תוכננה בשיתוף חברי מועדון הנוער והיא אמורה לתת להם מענה לפעילות חוץ.
בביקור אגבי (כמו של רוב האורחים בביאנלה) קשה לקבוע אם המתחם ממלא את יעודו ומעניין אם מישהו יעקוב לאורך זמן אחרי השימוש והפעילות באתרים שיוותרו אחרי הביאנלה.

'מקום (חניה)'

הרעיון להפוך חנייה לרחבה של שוק, במסגרת פרוייקט 'מקום (חניה)' של יעל גלעד וגלית שיף, הוא רעיון מוצלח וגם האלמנטים הצבעוניים שפוזרו בשטח והכרזות שניתלו על המבנה הסמוך היו אטרקטיביים למראה אבל נראה לי שבמקרה הזה הוחמץ האלמנט העיקרי שהיה יכול לשנות את אופי המקום – הצללה – שהיא כמעט כל מה שמגרש חנייה צריך כדי להפוך למקום עירוני.

יהיה גם מאוד נחמד אם הבתים על שנבנו על העצים בגן וולקר ע"י קבוצת קצת אחרת יוכלו להישאר על מכונם בתום הביאנלה. הם היו מאוד יפים בעיני וגם היו שוקקי חיים כשביקרתי כנראה משום ששבט הצופים המשיך כל העת לבנות ולפתח אותם.

'מטבחוץ' – צילום מתוך אתר הביאנלה

יש בביאנלה לא מעט פרוייקטים שנראים כמו רעיון מעניין אבל לא הצלחתי לשפוט בביקורי אם הם הופכים באמת לזירה של פעילות חברתית.
אחד כזה הוא אתר הסדנאות הבישול 'מטבחוץ' (עמיר, דוידוב, שמחוני, ברגל) שאמור לארח סדנאות בישול (פעילות מאוד פופלרית היום) במרחב הגן הציבורי. ללא פעילות נראים השולחנות הארוכים קצת נטושים, אבל הרעיון של סדנאות בישול בגן הציבורי נראה לי מעורר-תיאבון.
ואגב, מה אם פארק מנגלים שכונתי שמאפשר לתושבים למנגל קצת מתחת לבית בלי להפריע לשכנים? לא ראיתי שעשו משהו כזה – אולי זה לא מתאים לתדמית החדשה של העיר – אבל איזשהו פתרון של ארובות יכול לעשות את עבודת סילוק הריח והעשן, קצת מטפים, מיסוך אקוסטי וכמובן שולחן לבישול ושולחן לאכילה ויש (אולי) רעיון לפעם הבאה.

יש גם כמה פרוייקטים שמהווים רעיון מבריק שנראה שלא עלה יפה.
אחד מהם הוא 'גן עירוני' (בלחמן, ביליק, דהרי, מצרי ומתן הגנן) שמנסה להפוך צומת דרכים ליד רחוב בלפור למקום של פעילות ציבורית. הרעיון הוא מצויין והאומץ של העירייה לבצעו ראוי לציון אך התוכן שממלא את הצומת – במקום מכוניות – אינו ממש גן שופע שיכול להיות אנטיתיזה לכביש שתחתיו וגם לא מוקד של פעילות אחרת – למשל גלישה על סקייטבורד או משחקי שח.

'מנות גן'

גם הרעיון של אורי פדן וגלעד רונן ליצור 'מנות גן' – לחלק חצר ציבורית למתחמים פרטיים לתקופת הביאנלה הוא רעיון מעניין אך נראה לי שהמימוש שלו בחצר יחסית מטופחת מחמיץ את המטרה.
נראה לי שאם היו מנסים לחלק ולתת לדיירים נתח מאחת החצרות היותר מוזנחות, כמותן למרבה הצער לא קשה למצוא, התוצאות היו מעניינות יותר- אם כי אולי פחות יצוגיות – והיו נותנות לפרנסי העיר אינדיקציה אם הפרטת החצרות של הבתים המשותפים היא צעד מעשי שיכול להוביל לשיפור רמת התחזוקה שלהן.

במרכז של המיצג 'גן עדן קטן' של צבי וכרם הלברכט היה מבנה הצללה מאוד יפה מבמבוק ויריעות בד אבל הערוגות של החקלאות העירונית המחישו, בעיני, את המגבלות של רעיון החקלאות העירונית.
לי נראה שכל הערוגות יחדיו לא מניבות יותר תוצרת מבסטה ממוצעת בשוק ביום אחד, אבל מכיוון שכל העיבוד צריך להיעשות ביד הן דורשות השקעת הרבה יותר משאבים. הפיתרון הזה נראה כל-כך לא יעיל באספקת מזון לבני-אדם ביחס לחקלאות המתועשת שנראה לי שעדיף להתמקד בנטיעת עצי צל בשטחים הפתוחים של העיר.

'גן-עדן קטן' – צילום מתוך אתר הביאנלה

לפני סיכום אני חייב לציין את הניסוחים המעורפלים, המתאנגלזים ואולי אפילו היומרניים בתיאורים של אתרי הביאנלה. לא כל בית על עץ או ערוגה צריכים הסברים כל-כך מלומדים, ובפעם הבאה אני חושב שניתן יהיה להסתפק בתיאורים יותר קונקרטיים. גם אתר האינטרנט יכול להיות קצת יותר ידידותי, כשדווקא בשטח היו הרבה מפות ושלטים שסייעו למצוא את המיצגים הנחבאים.

וכך, בציפייה לביאנלה הבאה, בעוד שנתיים, אני חושב שצריך להודות לעירייה ולמארגנים על אירוע מעניין ומוצלח.

מוזיאון בת-ים וברקע בית-כנסת