ארכיונים עבור מחבר

בשנים האחרונות, עם עליית המודעות להתדלדלותם של השטחים הפתוחים, בעיקר במרכזה של ישראל, זוכה רעיון הפינוי בינוי לעדנה.

בשנת 2000 הקימה ממשלת ישראל מינהלת, בה שותפים משרד האוצר ומשרד השיכון, שיצרה מסגרת לעידוד וקידום פרוייקטים של פינוי-בינוי: הכוונה היא שפרוייקטים אלה יבוצעו ע"י המגזר הפרטי תוך סיוע וניהול של הרשויות המקומיות, כשהשלטון המרכזי מתווה דרך ומסייע. בנוסף חוקקו חוקים שונים ותקנות מס הותקנו כדי לעודד את המגזר הפרטי לקחת חלק בייזום ובביצוע של פרוייקטים של פינוי-בינוי בערים.

למרות זאת נדמה כרגע שהביצוע בשטח מתקדם בעצלתיים – פרט לפרוייקט במרכז קריית אונו לא קראתי על פרוייקטים נוספים שיצאו לדרך או הושלמו.
אך יש לזכור שחמש שנים, מתוכם שלוש שנים של מיתון קשה, הן פרק זמן קצר מדי כדי לבחון מהלך תיכנוני-נדל"ני משמעותי שכזה.

למרות רתיעתי הטבעית, הן מהריסתם של מרקמים קיימים והן מאופייה של הבנייה הישראלית החדשה שתחליף אותם, קשה לפסול על הסף את גישת הפינוי-בינוי.
לא כל המרקמים הבנויים בישראל הם מוצלחים, ולא כולם עומדים בדרישות המודרניות של נוחות, בטיחות, ביטחון וניצול יעיל של הקרקע.
אמנם, שיפוץ ועיבוי הן אופציות שתמיד קיימות אך בלא מעט מקרים הן יקרות יותר וודאי מסובכות (1) יותר מפינוי ובנייה מחדש.
לכן יש מן הסתם הצדקה לקיומה של אופציית הפינוי בינוי בתוך ארגז הכלים של התכנון העירוני.

השאלה היא כמובן איך והיכן משתמשים באופציה הזו.
הפינוי בינוי שנעשה במסגרת משרד השיכון ובסיועו מתמקד בעיקר בשכונות ובאזורים חלשים: ברטוריקה המתלווה לפרוייקט מוצג הפוטנציאל של הפינוי בינוי לגאול את הדיירים העניים ממצוקת הדיור ולהעניק להם דירות חדשות ומרווחות , מבלי להשקיע בכך כסף ציבורי. "צפוי כי תוספת בנייה זו…תמנע הדרדרות שכונות מן ההיבט הפיזי והחברתי" (2).

לעומת זאת בתנאי הסף למיון המתחמים שיקבלו סיוע ממשלתי לצורך תכנון וקידום הפרוייקט, כפי שהם מופיעים באוגדן שהוציא משרד השיכון, אין כמעט התייחסות לאמות-מידה כלכליות וחברתיות ולא נראה שניתן משקל כלשהו למצבה הפיזי והכלכלי של השכונה.יש, לעומת זאת, קביעה של תנאים הנוגעים לניצול מבני ציבור קיימים, התייחסות למספר בעלי קרקע עימם יש להתדיין והתייחסות לציפוף הנדרש.

מתוך אוגדן משרד השיכון

רק בהקשר זה, ההקשר של הציפוף הנדרש, שהוא המטרה העיקרית של פרוייקט הפינוי-בינוי, מופיעה התייחסות למצב הכלכלי של המתחם המיועד לפינוי.
כחלק מתנאי הסף למיון המתחמים מופיעה טבלה שמגדירה את מכפילי הציפוף הנדרשים – פי כמה התכנית החדשה צריכה להיות צפופה ביחס לצפיפות הקיימת בשטח.

טבלה זו יוצרת קשר הפוך בין ערך הקרקע הנוכחי לבין מכפיל הציפוף הנדרש: ככל שמחיר המכירה של מ"ר נמוך יותר – כלומר המתחם אטרקטיבי פחות – מכפיל הציפוף – קרי פי כמה צריך להגדיל את מספר יחידות הדיור או את שטח המגורים – גדול יותר.
ניתן לומר, בהכללה, שככל שהשכונה שצריכה להיות מפונה ענייה יותר כך הבינוי שצריך להחליף אותה צריך להיות צפוף יותר.
אני מניח שהיחס הזה בין ערך המכירה הנוכחי לבין הציפוף נועד לעשות את העיסקה אטרקטיבית לקבלנים: בשכונה שערכי המכירה הנוכחיים בה נמוכים גם ערך הדירות שיבנו, לאחר הפינוי, יהיה נמוך יותר ולכן ליזם פחות כדאי להשקיע בה. כדי להתגבר על בעיה זו יש לפצות את החברה היזמית ביותר דירות, כך שהרווח הכולל בפרוייקט יעשה את ההשתתפות בו לכדאית.

אלא שמבחינה חברתית ותכנונית יש כאן חוסר הגיון: דווקא בשכונות העניות ביותר יווצרו המתחמים הצפופים ביותר.
בשכונה עניה אפשר לבנות רק מבנים פשוטים, שיעמדו בתנאי האחזקה הנמוכים הצפויים. לכן לא ניתן להשיג את הציפוף באמצעות בניית מגדלים שהם יקרים לבנייה ודורשים רמת אחזקה גבוהה (3). ניתן אולי להשיג את הציפוף הנדרש באמצעות בנייה מרקמית דחוסה, עם פתרונות כגון שכונות שטיח וכדומה, אך גם אם אלו יצליחו לעמוד במכפילי הצפיפות הנדרשים, התקציב הנמוך יותיר להם שוליים צרים ביותר כדי ליצור איכות של מגורים.
לשכונה עניות אין בדרך כלל יתרונות להציע שיאזנו, עבור הדיירים, את מחיר הציפוף. אנשים מוכנים להצטופף בלב תל-אביב כדי להנות מרמת שירותים גבוהה וייחודית. לרוב השכונות העניות, ובייחוד לאלה שמחוץ למרכזי שלוש הערים הגדולות, אין את האפשרות להציע את הערך המוסף של קירבה למקומות העבודה, לשירותים ציבוריים ברמה גבוהה או להיצע עשיר של בילוי ופנאי.

ניתן, אם כן, לדמיין שתי תוצאות אפשריות למכפילי הציפוף של משרד השיכון: האחת, שאף יזם לא יגש לטפל בשכונות אלה, מתוך הבנה שהתמריץ שמוצע לו – הגדלת הצפיפות – כלל אינו תמריץ אמיתי אלא בעצם נטל.
לחלופין השכונה תפונה, תיבנה ותהפוך במהירות לשכונת מצוקה. אך במקום שכונת מצוקה שנהנית (רק) מצפיפות נמוכה – נתון שיש בו פוטנציאל לאיכות חיים ולשיקום – היא תהפוך לשכונת מצוקה צפופה, לסלאמס שאין לו תקנה.

אזור המיועד לפינוי-בינוי ביבנה מתוך אתר yavnecity.co.il

אילולא היו פרנסי המדינה כה להוטים להטיל את נטל הדאגה לאזרחים על היזמים הפרטיים ואילו היו מכירים במחויבתם לשאת בעול היו מבינים שיש לנתק את הקשר הגורדי בין פינוי לשיקום והופכים את טבלת הציפוף על ראשה.

שכונות חלשות שיש בהם מצוקה, לא יכולות לשאת על גבן השביר את הצורך בציפוף.
אם בחינה מדוקדקת מראה שפינוי הוא הדרך היחידה לשקם שכונה, צריכה הממשלה להכניס את היד לכיס ולממן פינוי ובינוי שייתן לדיירים פיתרונות מגורים איכותיים. אלה לא רק ישפרו את מצב הדיור של אוכלוסיית השכונה אלא עשויים אף להעלות את ערכה הנדלנ"י ולתת בידי האוכלוסיות העניות משאבים כספיים נוספים שיסייעו להן להיחלץ ממקומן בתחתית הסולם הכלכלי .

דרך נוספת להתמודדות עם ריכוז של מצוקה כלכלית, חברתית וסביבתית היא דילול-בינוי.

בפרוייקט דילול-בינוי צריך להציע לדיירים שמעוניינים לעזוב את המתחם תנאים אטרקטיביים למעבר לפתרון דיור חלופי מחוץ לשכונה, במסגרת השוק החופשי – דיור מרווח יותר וחדש יותר המתאים לרצונם ולצרכיהם.

הדיירים שמעוניינים להישאר בשכונה יוכלו לקבל את הדירות שהתפנו וכך להגדיל את בתיהן. דירות אחרות שהתפנו, יאוחדו, יוגדלו וימכרו בשוק החופשי, ובשל גודלן ימשכו לשכונה אוכלוסייה חזקה יותר.

כך במין משחק של כיסאות מוסיקליים (4), ישתפרו משמעותית תנאי המגורים של האוכלוסייה הנשארת ותיכנס לשכונה (שבין כה וכה הפכה פחות צפופה) אוכלוסייה מבוססת יותר. לאורך זמן יוכל תהליך כזה לצמצם בצורה משמעותי את המצוקה שהתרכזה בשכונה. זוהי בעצם מעין ג'נטריפיקציה יזומה שנעשית בשיתוף הדיירים ולמענם.
שיטת פעולה כזו דורשת מן הממסד הן משאבים כספיים והן משאבים ארגוניים וניהוליים לא מועטים שלא ניתן להשית אותם בקלות על יזם פרטי (כמו בפינוי-בינוי) או על בעלי הדירות (כמו בעיבוי-בינוי). רווח כלכלי צפוי להגיע רק בתום התהליך, כשהשכונה תהפוך אטרקטיבית במידה כזו שיווצר בה ביקוש לתוספות בנייה ולמבנים חדשים.
אך עבור שכונות שמרוכזת בהן אוכלוסייה ענייה והן נתונות במעגל קסמים של הידרדרות, רק תהליך כזה, שבו יוצרים תמהיל מאוזן יותר של גדלי-דירות, ולפיכך גם של מעמדות כלכליים בשכונה, יכול להפוך את המגמה. יתרונו של תהליך כזה על תהליך (תיאורטי) של פינוי ובינוי ללא כל ציפוף הוא ההדרגתיות שלו, אופיו הוולונטרי וההשקעה המועטת יחסית שנדרשת כדי להתניע אותו.

אבל היכן יתרכז הציפוף שאנו זקוקים לו כאן ועכשיו?
המגמות והתהליכים שקורים מאליהם בשטח מלמדים שהציפוף צריך להתחיל בשכונות החזקות והמרווחות.
יוזמות עצמאיות של דיירי בתי דירות נמוכים ברמת אביב להתפנות כדי לבנות מגדל במקום בית-הדירות שלהם;
התהליכים הטבעיים שמתרחשים כבר כמה עשורים במושבות לשעבר כמו הרצליה, רעננה ורחובות, שם בתים-צמודי קרקע הופכים בתהליך הדרגתי לבתי דירות;
והמגדלים לעשירים שצומחים בתל-אביב;
כל אלה מראים שהכיוון הנכון הוא להתחיל את הציפוף מלמעלה (5).

אפשר לקחת את שכונות הוילות הצפוניות של תל-אביב כדוגמא.
חיפוש אקראי באמצעות מערכת המיפוי המעולה של עיריית ת"א מעלה נתונים מעניינים. לדוגמא, בשכונת צהלה, ברחוב המצביאים, אפשר למצוא מגרש פינתי ששטחו כדונם ומותרת בו יחידת דיור אחת – ב 30% בנייה. זכות הדרך במקום היא ברוחב 12 מטר.
בשכונת תל-ברוך דרום, ברחוב אוגרית, אפשר למצוא מגרשים בשטח 600 מ"ר, השוכנים על דרך ברוחב 12 מטר, בהם מותרות שתי יחידות דיור בלבד ב-40% בנייה.
אלה הם גדלים טיפוסיים של מגרשים ואחוזי בנייה שמוכתבים בתכנית בניין העיר של השכונות האלה.
במרכז תל-אביב לעומת זאת, ברחוב שולמית הסמוך לכיכר דיזנגוף, על מגרש ששטחו 500 מ"ר, מאפשרת התב"ע לבנות 9 יחידות דיור ב 4 קומות ב-146% משטח המגרש. ברחוב שולמית עומד רוחב הדרך על 10 מטר.

תכנית גדס – רחוב שולמית ורחוב יעל, מתוך מאמרו של נחום כהן 'תל-אביב ותכנון מודרני' באתר Architecture.org.il

כלומר אם יחילו את התב"ע של תכנית גדס – שמוסכם היום על רבים שהיא יוצרת מרקם עירוני איכותי ואטרקטיבי – על שכונות הוילות של צפון העיר ניתן יהיה להכפיל את מספר יחידות הדיור במגרשים בין פי 5 לפי 18 ואת אחוזי הבנייה ניתן יהיה להכפיל ב-5.
אומנם לא מגיעים למכפיל התמוה של פי 16 שמייעד משרד השיכון לשכונות העניות ביותר (6), אבל בהחלט מדובר על ציפוף משמעותי.
ציפוף זה יתבסס על רשת דרכים שרובן רחבות יותר מן הדרכים שמזינות את התנועה ברחובות המגורים של מרכז תל-אביב. הציפוף יעשה בהדרגה כיון שהוא מתבסס על יוזמות נקודתיות ועל מגרשים קטנים וכך יוכל להתמודד עם התנודתיות של שוק הנדל"ן הישראלי. התהליך הוא תהליך וולונטרי לגמרי ואיש אינו מגורש מביתו או נתבע ע"י שכניו לפי חוק 'הדייר הסורר'.
אמנם צפויה בוודאי התנגדות לתב"ע כזו מצד אלה מבין דיירי השכונה שרוצים שגם שכניהם יגורו בבתים צמודי-קרקע, אך הרווח הגדול הצפוי לכל בעלי המגרשים מהגדלת אחוזי הבנייה וודאי יעשה את השכנוע לקל יותר.

 

שכונת צהלה – תצלום אוויר. מתוך אתר המיפוי של עירית ת"א.

 

כיוון ששכונת צהלה ,למשל, עוברת בין כה וכה תהליך של פינוי – של הבתים הישנים והצנועים – ובינוי – של וילות ענקיות בשלל סגנונות – תהליך כזה הוא עניין בעיתו.
גם שכונות בנה-ביתך שנבנו שנות השמונים הולכות ומבשילות לתהליך של ציפוף: המשפחות שגרו בווילות מתבגרות, הילדים עוזבים וההורים בעקבותיהם. הרווחים התדמיתיים והכלכליים לעיר מהבנייה צמודת הקרקע כבר מוצו וזוהי עת טובה לתת אפשרות להגדלת הצפיפות (7).

האימפריה הבריטית נשענה על 'אליטה משרתת' שבדרך תמיד גרפה לעצמה רווחים נאים.

פינוי ובינוי של שכונות הוילות האמידות יתן לאליטות הזדמנות לשרת את יעדי הציפוף של המדינה – ובדרך וודאי לגרוף רווחים נאים.

1 בנייה מחדש במקום עיבוי ושיפוץ הקיים היא פשוטה בעיקר ליזם. מחקרים שנעשו באירופה בשנות ה-60 הראו שעבור הדיירים פרוייקטים מסיביים של פינוי ובנייה מחדש בדרך-כלל הסתיימו בתקופות ארוכות מאוד של מגורים זמניים.
2 מתוך אוגדן 'התחדשות עירונית – מסלול פינוי-בינוי – נוסח מקוצר' עמ' 2 להורדה מאתר משרד הבינוי והשיכון.
3 בשאלה האם מגדלים בכלל יכולים להשיג יותר ציפוף ביחס לרמת רווחה נתונה יש מחלוקת. ראו את מאמרו של נחום כהן 'הקרב על הגובה'.
4 במסגרת כזה פרוייקט אפשר ליצור מעין 'בנק' של דירות שיחבר בין דירות שהתפנו לדיירים שרוצים להחליף אותן תמורת דירתם הנוכחית, כולל 'מסלקה' שתאזן את הפרשי הערכים בין הדירה שהתפנתה לדירה שנמסרה תמורתה.
5 כל מגמה או אופנה תכנונית שרוצים להחדיר צריכה להתחיל מן העשירים, שיעניקו ברק גם לתכנון הגרוע ביותר.
6 לפי מכפיל של פי 16 מגרש שהיום יש בו בית פרטי ב-30% בנייה יהפוך למגדל ב-480% בנייה – יותר צפוף ממגדלי צמרת בני 32 הקומות.
7 גילוי נאות – הורי גרים בוילה בשכונת בנה-ביתך.

באתר מכונת-קריאה של הוצאת בבל התפרסם בימים אלה הראיון שערכתי בשנת 2002 עם האדריכל טומי לייטרסדורף. הריאיון, שנערך ביוזמתו של אייל וייצמן, עסק בעיקר בתכנון של שתי התנחלויות עירוניות – מעלה-אדומים ועמנואל, שללייטרסדורף היה תפקיד מכריע בעיצוב דמותן. המאמר התפרסם בעבר בספר 'Civilian Occupation' (עורכים: אייל וייצמן ורפי סגל) שיצא לאור באנגלית ובצרפתית, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא מתפרסם בעברית.

 


באר-שבע, שיכון לדוגמא, מעבר פנימי בשכונת הקוטג'ים (תכנון: יסקי-אלכסנדרוני)

 

בראשית שנות ה-60 נבנה, ביוזמת משרד השיכון, 'שיכון לדוגמא' בבאר-שבע.
צוות התכנון, בראשותו של אברהם יסקי, כלל את משרד יסקי-אלכסנדרוני, את משרד ברעלי-קיסילוב (חברת 'תכנון'), את נחום זולוטוב ואת דני חבקין, את משרד כרמי-מלצר-כרמי ואת האדריכלים צ'צ'יק וקומפורטי ממשרד השיכון. על תכנון הנוף היה אחראי משרד מילר-בלום.
הצוות יצר תכנית בינוי לשכונת מגורים בת כ-4400 יחידות-דיור ובמסגרתה תיכנן כל משרד אדריכלים מבנה, מבנן או מספר מבנים.
בסופו של דבר נבנו רק חלקים מן התכנית.

השיכון לדוגמא היה חדשני, חריג וייחודי בנוף הבנייה למגורים בישראל, הן ביחס למה שנבנה לפניו והן ביחס להתפתחויות מאוחרות יותר.
ככזה זכה להתייחסות ביקורתית נרחבת, הן בעת בנייתו והן כיום: השיכון זוכה לאיזכור נרחב אצל אבא אלחנני(1), אצל צבי אפרת(2) ואצל שרון רוטברד(3).

בשלושת הספרים, ומן הסתם גם בקטעי העיתונות מן התקופה, הפרוייקט מוצג בתצלומים שנעשו בעת הבנייה או זמן קצר לאחר מכן, בתמונות שחור לבן הרואיות ובהם נראים מבנים חדשים, נקיים וחדי-מיתאר על רקע נוף המדבר הצחיח.

בטקסט, לעומת זאת, ניתן לאתר נימה אחרת הרומזת ל'כל בעיות הבינוי של אותה שכונה'(4), על שיכוני השטיח שנבנו בה ש'רובם הפכו לסלאמס, המגובבים בתוספות בנייה מאולתרות של דיירים…', על בלוק רבע הקילומטר ש'הושחת…והוגדר על ידי אברהם יסקי, מתכננו, כ"ניסיון מודע שנכשל לחלוטין"'(5), ועל התושבים שטענו ש'אזור השטיח מזכיר "גטו" (6).

לא מזמן ביקרתי בשיכון לדוגמא בבאר-שבע וצילמתי מספר תמונות.
הפנורמה של בלוק הרבע-קילומטר הוצגה בפוסט הקודם. כאן צירפתי תמונות נוספות של הבלוק (תכנון: יסקי-אלכסדרוני) תמונות משכונת השטיח שתיכננו חבקין וזולוטוב, ותמונות משכונת הקוטג'ים מחופי השפריץ (שגם היא שכונת שטיח) שתכננו יסקי ואלכסנדרוני.

הקוראים ישפטו איך עמד השיכון לדוגמא במבחן הזמן.

1 אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 70-71, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. 

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 327-350, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

3 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 553-637, הוצאת בבל, תל-אביב.

4 אלחנני, עמ' 70
5 אפרת, עמ' 339 
6 רוטברד, עמ' 577

 

בלוק הרבע-קילומטר, מבט לקומה מפולשת



בלוק הרבע-קילומטר, חזית אחורית



בלוק הרבע-קילומטר, מבט



בלוק-הרבע-קילומטר, חזית קדמית וגינת משחקים


בלוק הרבע-קילומטר, מעבר בגשר מתחת למבנה, לעבר הכניסות


בלוק הרבע-קילומטר, מבט מבעד לעמודים


שכונת השטיח – המעבר המקורה


שכונת השטיח – המעבר המקורה, פתוח מצידו.


שכונת השטיח – המעבר המקורה


שכונת השטיח – מעבר מקורה


שכונת השטיח – גינה פנימית


שכונת השטיח – מבט מאזור חנייה לחזיתות המבנים.


שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי


שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי


שכונת הקוטג'ים – מעבר מקורה


שכונת הקוטג'ים – פרט


שכונת הקוטג'ים – פרט

 

 

בלוק הרבע-קילומטר, שדרות יעלים 3, שכונה ה' 'לדוגמא', באר-שבע, תכנון: א. יסקי – א. אלכסנדרוני 1962

למבט אופקי לחץ כאן.

 

(המידע מתוך ספרו של שרון רוטברד ' אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית')

בשנים האחרונות מתעוררת לאיטה המודעות לממדים הפוליטיים של האדריכלות.
ביטוי חד לכך ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של 'הארץ', שלכתיבתה, שבו-זמנית מתארת מגמה וגם מתווה אותה, נוסף בשנים האחרונות מימד פוליטי ברור.
הניתוח של המימד האדריכלי של הכיבוש על-ידי האדריכלים אייל וייצמן ורפי סגל, שעשה רבות להצפת הנושא לתודעה (1), כמו גם הכתיבה המודעת פוליטית של צבי אפרת, שרון רוטברד ואחרים הציבו את הבנייה הישראלית בתוך הקונטקסט המדיני והכלכלי שלה.
בשטח הדבר בא לידי ביטוי בפעילות של גוף כמו ''במקום', ובתערוכות וימי עיון של עמותת האדריכלים.
הפוליטיזציה הזו של האדריכלות קשורה הן לתהליכים פוליטיים ואינטלקטואליים מקומיים והן למגמות בינלאומיות במחשבה, במחקר ובאמנות שמעודדות, אפילו מחייבות, מימד פוליטי מובהק בביקורת האמנות והתרבות.
אפילו אל תוך האקדמיה האדריכלית הישנונית מחלחלת לאיטה המודעות הפוליטית.

ההתנחלות חומש לפני פינויה. צולם בדצמבר 2005 ע"י נריה הרואה.

בעיני זוהי התפתחות חיובית מעיקרה. אבל במאמר הזה אני מבקש דווקא לסמן את הגבולות והמגבלות של הקשר בין אדריכלות ופוליטיקה.

כמבקר יש לאדריכל הרבה לתרום בשדה הפוליטי.
כיוון שהבנייה דורשת הרבה 'כוח' (2) היא תמיד פוליטית, ולכן מי שמביט באדריכלות ומבין אותה יכול וצריך לזהות את התהליכים והכוחות הפוליטיים שהיא מבטאת ויוצרת, לסמן ונתח אותם.
בישראל, היכן שהסכסוך בין היהודים לערבים מתבטא בבנייה והתיישבות – הידע המקצועי הספציפי של האדריכל יכול לתרום לא מעט כדי להבהיר התרחשויות פוליטיות בעודן קורות. כך למשל במשימות כמו ניתוח תכניות מתאר של התנחלויות, ניתוח המטרות וההשפעות של גדר ההפרדה, או ניתוח דפוסי ההתיישבות של הבדואים ושל חוות הבודדים בנגב, ועוד ועוד משני צידי המתרס הפוליטי.
לא פחות מכך אמורים הדברים בזיהוי תמורות במרחב הבנוי שמבטאות תהליכים חברתיים וכלכליים. תהליכים כאלה הם חמקניים יותר ובין כה וכה נחשבים כמשניים לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו.
דווקא משום כך על האדריכל הביקורתי להשתמש בביקורת של הסביבה הבנויה כדי להנהיר תהליכים כלכליים וחברתיים סמויים מן העין: העדרה של דרך מהירה ממוחלפת מדרום לאשדוד מבהירה יותר מאלף סיסמאות את המדיניות האמיתית של ממשלות ישראל ביחס לדרום.

אבל, אם כל חשיבותן והכרחיותן של פעולות אלה חשוב להבין את היותן צדדיות למשימתו העיקרית של האדריכל : בסופו של דבר תפקידו של האדריכל הוא לתכנן. כמתכננים, מרחב הפעולה הפוליטי של האדריכלים והאדריכליות מוגבל הרבה יותר.
יש מרחק גדול מאוד בין לתכן תכנית ולבצע אותה. את המרחק הזה ממלאים בעלי הכוח והכסף – המדינה, היזמים והבורגנות.
אדריכלים אמנם יכולים להתארגן ולהפוך ליזמים של פרוייקטים למשל יובל אמיר ז"ל, מיכל ויטל, שרון צ'סנובסקי ואחרים שבנו מרפאה בכפר בדואי לא-מוכר או תכניות מתאר חילופית שנעשות באירגון 'במקום', אך במקרה כזו היזמות הופכת פוליטית הרבה יותר מן האדריכלות; האקט של בנייית מרפאה בכפר בדואי חשובה ומשמעותית יותר מן העובדה שהמרפאה בנויה מבוץ או מבלוקים.
כמשרתם של בעלי הכוח והשררה לאדריכל יש חופש תכנוני מוגבל הרבה יותר.
אם אתה אדריכל שמאלני אתה יכול לסרב לבנות או לתכנן בהתנחלות. אתה יכול לסרב לתכנן מגדל בלב מרקם נמוך או וילה בהרחבה של קיבוץ, אבל קשה לי לראות אדריכל שמניע יזם לוותר על תכניתו לבנות מגדל מגורים לעשירים בתל-אביב ובמקומו לשים את הכסף על דיור מוגן מוזל לקשישים בקריית שמונה.

ההנחה המובלעת בביקורתה של אסתר זנדברג על האדריכלים הישראלים (למשל יעקב יער לאחר זכיייתו בפרס ישראל) היא שהם תמיד יעדיפו לבנות מאשר להיות נאמנים לעקרונותיהם הפוליטיים.
יש בכך משהו: כשמישהו מצהיר שהוא שמאלני בדעותיו, והתכנון שלו מנסה לבטא ערכים של שיוויון וחירות אבל המבנה המתוכנן נמצא, אופס, מעבר לקו הירוק יש בכך צביעות בלתי-נסבלת.

 

שכונת פיסגת זאב בירושלים, מעבר לקו הירוק. תוכננה ע"י יעקב יער. מתוך האתר jerusalemshots.com

אבל אם נמצא הרצון והכסף לבנות התנחלויות למשל, ימצא גם ימצא מי שיתכנן אותן – אם לא אדריכל אחד, אז אחר.
בכך אני לא מנסה לנקות את האדריכלים שיאמרו "בכל מקרה מישהו היה מתכנן את ההתנחלות הזאת, אז למה לא אני?"
אני רק מנסה לרמוז שסירוב המוני של אדריכלים שמאלנים לתכנן מעבר לקו הירוק לא היה ממוטט את מפעל ההתנחלות – כי ההנחה המובלעת אצל זנדברג שכל האדריכלים הם בהכרח שמאלנים אינה נכונה.

תכניות האב הראשוניות של רוב ההתנחלויות נערכו ע"י אדריכלים שהיו שכירים של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. אחרות תוכננו בידי אדריכלים שעבדו במשרד השיכון.
יש גם אדריכלים עצמאיים בעלי שיעור-קומה שהם ימנים בדעותיהם, כמו למשל מוטי בן חורין, טומי לייטרסדורף שתכנן בין השאר את מעלה אדומים ועמנואל, סעדיה מנדל שתיכנן עבור הישוב היהודי בחברון והפרופסורים אברהם וכמן ומיכה בורט שהציעו בזמנם תכנית להתיישבות בבקעה שנקראה 'שדרה שנייה לישראל'. 

במאמר מוסגר יאמר כי קווי התיחום של הקונצנזוס בנוגע לבנייה מעבר לקו הירוק מטושטשים וניידים: כשראש הממשלה ושר הביטחון – שניים מהפוליטיקאים עם הרטוריקה היותר שמאלנית שנראו כאן, אחד מהם עומד בראשה של מפלגת 'השמאל' הגדולה – תומכים ב'גושי ההתיישבות' בשטחים, שלא לדבר על 'ירושלים המאוחדת לנצח-נצחים' קצת קשה, סוציולוגית וסטטיסטית, לצפות מציבור האדריכלים שיעמוד ברובו משמאל להם.

בעולם אידאלי יש רצף בין תכנון העיר, השכונה, הבניין וידית הדלת. אבל בעולם האמיתי, לפחות זה המוכר לי בישראל, יש במקרים רבים נתק בין התכנון העירוני והאיזורי לבין התכנון של המבנה.
הדבר נובע מן הפיצול בין הלקוחות: התכנון הארצי או העירוני ניזום ומבוצע ע"י רשויות המדינה והעיריות ואילו המגרשים, לאחר שחולקו, מתוכננים ע"י היזמים הפרטיים שרכשו אותם.
כך נוצר נתק בין ההחלטות, הפוליטיות במהותן, של התכנון האזורי והעירוני שנעשות, כפי שצריך שיעשו, ע"י הגופים השלטוניים, החלטות שנותרות אנונימיות ובלתי-נראות ולעיתים מקבלות צורה בנויה שנים רבות לאחר שנתקבלו ואושרו, לבין הייצוג שלהם בבניינים: הנתק הזה הוא הנתק בין המסמן האדריכלי הבנוי למסומן התכנוני הפוליטי.
הביקורת האדריכלית, כמו האדריכלות עצמה, חיה על התפר בין המסמן והמסומן: המבנה הוא באותה עת סמל לערכים, שאיפות ורעיונות אך הוא גם ישות קונקרטית ושימושית שמשפיעה על העולם באופן ישיר – בניגוד לציור, למשל.
בביקורת הפוליטית של האדריכלות יש רצון רטורי מובן ליצור קשר בין המסומן – למשל וילה בהתנחלות, שנכפית הר כגיגית על שכניה הערבים, שהיא 'שחקן' של התיכנון האזורי, לבין המסמן – גג הרעפים שמעטר חלק ניכר מן הבנייה של הבתים הפרטיים בהתנחלויות (3).
בהקשר של התכנון האזורי, בהקשר של המוסר של התכנון, גג-הרעפים הוא רק פרט זניח, אבל לעין הוא סמל ברור ומוחשי. לכן קל ומעניין לתקוף את המסמן – גג הרעפים – ולא את המסומן – למשל את התפרוסת של ההתנחלויות ואת רשת השליטה במרחב שהן יוצרות.

אבל למרבה הצער, למוסר הפוליטי לא יכול להיות איכפת מסמלים ומכוונות אסתטיות. אם יש פגם מוסרי בהקמת ההתנחליות, סגנון הבניה שלהן לא מעלה ולא מוריד, בין אם הוא מנסה להשתלב בבנייה הערבית (למשל בבנייה בשכונת גילה) ובין אם הוא מנסה להתנכר לה באמצעות סמלים כמו גג הרעפים ואפילו אם הוא עוף אדריכלי מוזר כמו שכונת הכוורות של צבי הקר ברמות.
אם יש פסול בסגירת המעבר הציבורי לים בפרוייקט ביפו או במגדל עצום שמצל על שכונה שלמה, חד הוא אם הפרוייקט עשוי בסגנון נאו-יפואי כמו גבעת אנדרומדה או במודרניזם של בתי-מלון בנוסח מגדל נווה-צדק.
הבחירה הסגנונית מלמדת אותנו משהו – היא איננה ריקה ממשמעות, אבל לא ניתן להחליף את הויכוח על חוקיות ההתנחלויות בויכוח על טוהרו הפוליטי של הגג השטוח מול גג הרעפים.

 

רמות-פולין בירושלים בתכנונו של צבי הקר. צולם ע"י נחמיה ג.

לכן יש לנהוג זהירות רבה בהבחנה בין ניתוח של סגנון בנייה שיכול, וצריך, ללמד על מבני עומק מחשבתיים של חברה או משטר מסויים, לבין המהות הפוליטית של תוכנית ספציפית.
מה בונים והיכן בונים היא שאלה פוליטית מהותית. איך בונים ואיך זה נראה – הרבה פחות.

כסמל, האדריכלות מתמסרת בקלות לפירוש פוליטי. הזיהוי של סגנון מסוים עם תרבות או דת, לאום או תקופה – אדריכלות יוונית, אדריכלות מוסלמית, או אדריכלות ג'ורג'יאנית – משאיל עצמו מאוד בקלות לזיהוי פוליטי מסוים.

אבל גם כאן צריך להיזהר. הניאו-קלאסיציזם שימש הן למבנים של הדמוקרטיה האמריקאית והן למבני הראווה המטורפים של אדריכלו של היטלר, אלברט שפר.
המודרניזם של הסגנון הבינלאומי היו אמנם שנוא על רוב המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים אך בכל זאת אחת מאבני הדרך שלו היא ה- casa del fascio ('בית הפשיסטים') בתכנונו של האדריכל ג'יוספה טריאני (Giuseppe Terragni) בקומו שתוכנן עבור וששימש כמטה המפלגה הפשיסטית בעיר (4).

גם את סגנונות המועטים ששימשו את האדריכלים בישראל קשה לצבוע בצבע אחד.
לכאורה המודרניזם הבינלאומי של 'העיר הלבנה' הוא סגנון הומניסטי המתרחק מהסגנונות החביבים על הימין הישראלי אך מבחינה סגנונית הוא מנוכר לגמרי ומתעלם מן הבנייה הערבית שהייתה בארץ-ישראל/פלסטין לפניו ולצידו, כפי שמראה שרון רוטברד בספרו עיר לבנה/ עיר שחורה (5).
האם האדריכלות הפונקציונליסטית של שיכוני שנות ה-50 אמורה בפשטות, ביעילות ובחוסר היומרה שלה לנחם את הפליט הפלסטיני שעל אדמתו היא נבנתה? האם הברוטליזם של הבניינים הראשונים בכרמיאל מכשירה את הפקעת האדמות של שטח 9? או שאלה רק נימוקים בהם אנו משתמשים כנגד רגשות האשמה של עצמנו, בבחינת 'אמנם לקחנו את האדמות מן הערבים, אבל לפחות לא בנינו עליהן ארמונות'?
לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד (6), הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.

באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו. זהו מותר האמנות (הפוליטית) על מצע המפלגה ותכנית המדיניות.
לפיכך בעוד שביקורת תכנונית צריכה וחייבת להיות נוקבת וחד משמעית בביטוי של עמדה פוליטית ושל ביטויה בשטח, העיסוק במשמעויות ובערכים הפוליטיים של מבנה או סגנון מסוים צריכות להיות פתוחות ורב-משמעיות הרבה יותר.

1 גילוי נאות: לקחתי חלק בפרוייקט התיעוד והניתוח של רפי סגל ואייל וייצמן אצלם למדתי ועבדתי.
2 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 55, הוצאת בבל, תל-אביב.
3 אייל וייצמן מצא שמועצת יש"ע מכתיבה בנייה של גג רעפים בהתנחלויות בכדי להבדיל אותן מן הכפרים הערביים.
4 P. Koulermos (1995) 20th Century European Rationalism pp. 85, Academy Editions, London
5 שרון רוטברד (2005) עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 290 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.
6 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 718, הוצאת בבל, תל-אביב.

התמונות של שכונת רמות וחומש מתוך אתר ויקיפדיה.

 
 
 
 
עברתי על צילומים שצילמתי לפני יותר משנה בשכונת פלורנטין בת"א וגיליתי לא מעט בתי-כנסת ומגיני-דוד. כנראה שהייתי במצב-רוח יהודי.

מאוד רציתי לכתוב משהו אחר על המבנה של מרכז רבין.

כמעט כל מבקרי האדריכלות בישראל, בייחוד אלה הנמצאים משמאל למרכז (איפה הם מבקרי האדריכלות הימנים? האם הם היו אוהבים את מרכז רבין או פשוט מתעלמים ממנו?) כבר כתשו את המבנה ואת מתכננו, משה ספדיה, עד דק.

ולכן, ובשביל להתריס, רציתי לכתוב שבעצם מרכז רבין, המכונה גם 'משכן רבין' הוא יפה, או לפחות מרשים, או שיש לו זויות מסוימות שמרוממות את הרוח.

 

מרכז רבין

אבל לצערי לאחר שסיירתי במבנה במסגרת סיור של עמותת האדריכלים אותו הנחה עמיתו של ספדיה לתכנון, האדריכל צחי הלברשטט, אני נאלץ להצטרף למקהלת הקולות המגנים, למרות ההשקעה הרבה וההקפדה בתכנון ובביצוע.

וכיוון שהדברים כבר נאמרו בצורה כה רהוטה ע"י צבי אלחייני (שגם מפנה לכל הביקורות האחרות) אני שמח לקשר אתכם למאמרו בנושא ולהסתפק בתמונות.

 

הגינה האנכית

 

החזית האחורית, 'הירושלמית', של מרכז רבין

ואם אפשר לכתוב על מרכז רבין למרות שהבניין עדיין לא הושלם ומתפקד רק בחלקו, ודאי ניתן לומר מילה או שתיים על המבנה של  מרכז פרס לשלום ביפו שבנייתו מתקדמת בקצב, שם סיירתי עם העמותה בסיור שהנחה האדריכל יואב מסר, האחראי על תרגום חזונו של מסימיליאנו פוקסס למציאות.
המרכז הוא המאוזוליאום של פרס באותו אופן שמרכז רבין הוא המאוזוליאום של רבין, והוא נתפס ומתוכנן כמתחרה במרכז רבין, עד כמה שזה נשמע משונה.

 

מרכז פרס לשלום בבנייה

אני לא רוצה להתעמק במבנה של מרכז פרס מבחינה אדריכלית מכיוון שהמבנה עוד לא הושלם והפירוט הסופי שלו יכול עוד לשנות לגמרי, לטוב או לרע, את האיכויות האדריכליות שיש בו כרגע בהיותו שלד.
אני גם לא רוצה להתעמק בהיבטים הפונקציונליים שלו כי אין שום ערך לביקורת מלומדת של תפקוד של מבנה שטרם הופעל – אלה הן רק ספקולציות.

 

מודל, מתוך אתר האינטרנט של מרכז פרס

אבל אני חייב לומר משהו על הדימוי.
קצת מפתיע לראות מבנה של מרכז לשלום, מן הסתם שלום בינינו לבין שכנינו מדרום, מצפון ובעיקר ממזרח, שמתוכנן ונבנה כמבנה אטום בכיוונים אלה, אטום בקורות מסיביות של בטון שהן למעשה המהות והרעיון המרכזי של הבניין.
לכל הכיוונים שבהם נמצאים ערבים – מקרוב כשכנים בעיר יפו, ומרחוק, מעבר ובתוך הגבולות, מפנה הבניין חזיתות שהן מן האטומות ביותר שניתן לדמיין, חזיתות מאוד יפות אך עשויות כולן כחרכי ירי אורכיים, חזיתות שבשל שיטת הבנייה הייחודית גם אם יחפצו אי-פעם לא ניתן יהיה לפתוח בהן פתחים בהם יכול אדם לעבור.
לתנועה ולמבט מרכז פרס פתוח אל הים, אל המערב.

חומות הכותל של מרכז רבין שנוצרו כגחמה אדריכלית ללא כל סיבה של שימוש, כמו גם הקורות הסוגרות על מרכז פרס הן מקרה נדיר של אדריכלות שחוזה את העתיד ומשקפת בדיוק מדהים את המעבר מחזון השלום והפתיחות למציאות של החומות וגדרות ההפרדה.

האם האדריכלות מגלה לנו משהו על מניעי העומק של יוזמות השלום של רבין ושל פרס או לחילופין על סיכוייהן להתממש במציאות?
יביט כל אחד ויאמר.

תחנת הכוח הישנה, בבונקר שמתחת למרכז רבין

וכדי לסיים בנימה אופטימית, וכדי שלא יחשבו שאני סתם נהנה להלעיז על משה ספדיה, תמונה של מבנה שלו שאני מאוד אוהב, של מרכז קהילתי בנווה עופר בדרום תל-אביב. מבנה שמצליח לשלב מונומנטליות ופתיחות, מבנה שבו המונומנטליות מאדירה את חיי היום-של קהילה ולא את זיכרו של המנהיג.

 

מרכז קהילתי בשכונת נווה-עופר

 

באחרונה פורסם שחוקי העזר העוסקים בחישוב שטחי מרפסות בבניין מגורים עומדים להשתנות. התקנה שהגדירה שרק מרפסות עם קירוי בגובה שתי קומות יוכרו כמרפסות לצרכי חישוב שטחים ואגרות השתנתה כך שגם מרפסת בגובה קומה אחת תוכר לצרכי רישוי.
הדבר ככל הנראה ישוב ויעודד את הקבלנים לבנות מרפסות רגילות, והמרפסות הקופצות אליהן הורגלנו בשנים האחרונות יעלמו מן הנוף.
מכאו מתבקשת מסקנה אחת מיידית – זה הזמן להשקיע בעסק של תריסים וחלונות אלומיניום.

ובכל זאת, סוגיית המרפסות הקופצות מאירה סוגיות מעניינות השוכנות על התפר שבין הכלכלה, החוק, העיצוב והתרבות.
הכלכלה היא הראשונה: היזמים והקבלנים מניחים – ככל הנראה בצדק – שאף דייר לא יוותר על שטח דיור רגיל לטובת מרפסת. כי צריך להיות ברור שהחוק מתיר בניית מרפסות בכל גודל שהוא – אלא ששטחן יגרע מן השטח העיקרי המוקצה לדירה וגם האגרות וההיטלים שייגבו עבורן יהיו כאילו היו שטח דיור רגיל.

כאן נכנסת התרבות האדריכלית שמפיצה ומציפה את ההנחה שהמרפסת היא דבר טוב שיש לעודד אותו – כלומר יש למצוא דרך להתמודד עם כשל השוק שנוצר ושמונע בניית מרפסות.
ההנחה האדריכלית בדבר סגולותיה של המרפסת נובעת ממספר מקורות.
הטיעון השימושי מניח שלמרפסת יש תפקיד חשוב באיכות החיים של הדייר הישראלי באקלים המקומי החם. זאת למרות שמרבית הישראלים הבהירו במעשים שאינם משתמעים לשני פנים שהם מעדיפים להגדיל את שטחי הדיור על חשבון המרפסת. זאת גם למרות שמרפסת סגורה בתריסים ובזכוכית יכולה להיות שימושית אף יותר, ולתפקד, בתכנון נכון, הן כמרפסת והן כחדר.

הטיעון האסתטי מניח שבניינים עם מרפסות יהיו יפים ומעניינים יותר.
אין ספק שבאדריכלות המודרנית שויתרה על העיטור של פני השטח, בייחוד בהקשר של דלות החומר הישראלית, המרפסת היא כלי כמעט יחיד להעניק לחזיתות מבני המגורים את הפלסטיות שתציל אותן משיממון ויזואלי. למרבה הצער דווקא המרפסות היפות ביותר, מרפסות הסרט של הבאוהאוס לוקות בחוסר-שימושיות קיצוני בהיותן צרות וארוכות. מרפסות בעלות פרופורציות שימושיות הן בדרך כלל דלות יותר, בייחוד כשלמימדים הסטנדרטיים מצטרפת בדרך-כלל הימנעות ממעקות בנויים או מקושטים ומשימוש בעמודים, משרביות וחלקי קירות.

יש טיעון תרבותי שרואה במרפסת חלק ממסורת אדריכלית ישראלית הקושרת אותנו לבנייה ים-תיכונית, ולאחווה החברתית של הכפר היווני המדומיין.
כל אלה הן, כמובן, הנחות תלויות תרבות ותלויות נקודת תצפית שאין שום הכרח לקבל אותן. הן מבטאות שיקולים שימושיים וטעמים אסתטיים שאין להם מדדים אובייקטיבים מוסכמים והן תלויות מצב כלכלי, נסיבות וטעם אישי שיכולים להשתנות גם באותה דירה ואצל אותו דייר לאורך זמן.

אך כשהנחות אלה הופכות לתקנות, לחוק שיש לאוכפו, נכנסים לתמונה כללי התיחמון והאנטי-תיחמון – קצת כמו המחיקון והאנטי מחיקון – שמאפיינים את מערכת היחסים בין הרשות הישראלית לבין נתיניה.
כבר למדנו שאם יש מרפסת שניתן לסגור – הדייר הישראלי יסגור אותה.
אבל אז הוא מרוויח משהו שלא מגיע לו – וזה אולי לא כל כך חשוב אבל מאוד מרגיז את כולם, וגם משנה את חזיתות הבניין ואת חזות הרחוב מבלי לקבל אישור מהציבור בדמות השכנים או העירייה – וזה קצת יוצר משמעותי.

מסיבות שונות לא נאכף החוק האוסר על סגירת המרפסות ללא היתר.
אולי משום שהעיריות חשו שזו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אולי כי (כמעט) כולם היו עבריינים ולעיריות לא היה מספיק כוח אדם לטפל בנושא.
אולי בגלל שקל לפרק את התריסים ואז כשמגיע צוות ההריסה הוא מגלה שאין סגירה ואין תריסים והמרפסת פתוחה כביום תכנונה.

יש לי הרגשה שאילו העיריות היו יכולות לקנוס ולא להרוס הטיפול במרפסות היה הופך למקור להכנסה שוטפת לעירייה כמו אכיפת חוקי החנייה בתל-אביב.

מכיוון שלא ניתן לאכוף את החוק מחד אבל צריך מרפסות מאידך הוחלט בשנת 1992 ע"י שר הפנים דאז אריה דרעי ובעצתו של האדריכל דן איתן (1) למנוע מרפסות בנות קומה אחת ולעודד מרפסות כפולות קומה שאותן קשה הרבה יותר לסגור.

מרפסות קופצות (המושבה האיטלקית ת"א בתכנון ל. רובננקו)

כלומר נוצר סידור בו האדריכלות אוכפת את עצמה – שינוי הצורה והמבנה של המרפסת אמורים להשיג את המטרה של שמירה על הצורה והמבנה המקורי של המרפסת.
אלא שאין ארוחות חינם ומרפסת שהיא השוטר של עצמה לא יכולה להראות כמו מרפסת רגילה: וכך נוצרן החזיתות המדלגות והמרצדות שמאפיינות את האדריכלות המגורים הישראלית של שנות ה-90.
וכך בעייה אסתטית אחת של חזיתות מונוליטיות העשויות תריסי פלסטיק זולים וסגירות לא אחידות הוחלפה בבעייה אסתטית אחרת של תזזית ויזואלית. מן הבחינה הפונקציונלית המצב התדרדר כי למרפסת המקפצת יש בעיות של פרטיות ורעש ביחס למרפסת שמעליה, בעיות שהופכות את היחסים עם יותר מדי שכנים – מלמעלה, מלמטה ומן הצד – לקצת יותר מדי אינטימיים משנחוץ.
אמנם, בתכנון נכון הבעיות האלה הן פתירות – וניתן לראות דוגמאות מעטות לכך – אך כיוון שהן מסבכות ומייקרות את התכנון ואת הבנייה לא היה להן סיכוי אצל הקבלן הישראלי.

כל המסכת הזו מאפיינת את הניסיונות הנואשים המאפיינים את התרבות בישראל להרוג זבובים באמצעות פילים, להיכנס לחיי האזרחים ולחנך אותם בכוח, לגבב אילוץ על גבי אילוץ, חוק על גבי תקנה כדי להשיג מטרה שניתן אולי היה להשיג באמצעים פשוטים הרבה יותר.
ודוק, אם כל הסגירות היו בתריסי עץ ולא בתריסי הפלסטיק, או אולי רק בתריסי פלסטיק דקים יותר, עדינים יותר ואחידים – הכל היה נראה יותר טוב. אך איך ניתן לפצח את הגנאולוגיה של הכיעור הישראלי וליצור מרחב ציבורי יפה? – זו הרי כבר כמעט קלישאה לומר שתריס הפלסטיק הוא מעין סמל לישראליות – רעיון מוכר אך מתוחכם, שמתגלם מחדש בחומרים פשוטים, זולים אך עמידים, מתחיל כפתרון נועז ומקורי לבעייה אמיתית אך מהר מאוד מתפשט לכל מקום בצורה שהיא על גבול החוקיות ואף פעם לא מצליח להיות אלגנטי.

אז לאור חוסר רצונם הקולקטיבי של הישראלים במרפסת – חוסר רצון שאני מבין היטב כי חדר תמיד יהיה שימושי יותר ממרפסת – צריך פשוט לוותר. מי שרוצה מרפסת – שישלם עליה בשטח עיקרי. כל האחרים ישארו ספונים לבטח בתוך דירותיהם.

אבל יתכן שיש פיתרון – במקום ליצור אילוצים והגבלות שישאירו את המרפסות פתוחות צריך לתת יתרון וכדאיות בשמירת המרפסת פתוחה.

והרי יש רק דחף ישראלי אחד חזק יותר מהדחף לסגור מרפסת (2).

יש רק יתרון אחד של המרפסת שהתריסול לא יכול לתת לו מענה – המנגל.

אם יש לך תריסים במרפסת אתה לא יכול לעשות 'על האש' כי העשן ייכלא, יחדור לתוך הבית, ריחו ידבק לתריסים – ובכלל, מנגל עושים בחוץ, מנפנפים תחת השמש הקופחת. חוויות החוץ הישראלית קשורה בעבותות לגריל, והדחף הוא כה חזק שגם איי-תנועה תמימים לא ניצלים ממנו.

גריל עם ארובה במרפסת דירה באנטליה, תורכיה

לכן צריך לייצר מרפסות שאפשר למנגל בהן, מבלי להסתבך בריב שכנים. התורכים כבר פתרו את הבעייה ובאנטליה ניתן לראות מרפסת מעל מרפסת כשבכל אחת יש מנגל בנוי, גריל שמחובר לארובה שמושכת את העשן מכל הקומות למעלה אל-על ומשחררת אותו הרחק מן הדירות. כך ניתן לעשות מנגל במרפסת מבלי למרר את חיי השכנים ולהנות מחווית החוץ האולטימטיבית, שתי דקות מהמטבח ומול הטלוויזיה.

לדעתי מרפסת שעושים בה על האש לא תיסגר כל-כך מהר – ואז באמת נוכל להתרווח במרפסת ולהרגיש ים-תיכוניים.

1 האם זה מקרה שהמרפסות המדלגות הושקו במקביל להסכמי אוסלו והן גוועות ביחד עימו, במעין גל של נוסטלגיה לעבר מיתולוגי שבו המרפסות היו פתוחות, השכנים היו חברים והחיילים היו גיבורים?

2 אפשר להרחיק לכת ולומר שאם סגירת המרפסת היא כמו סיפוח השטחים, המנגל הוא כמו בית המקדש.

בשנת 1966 נהרסה העיר טשקנט שבאוזבקיסטן, אז חלק מברית-המועצות, ברעידת אדמה.

הממשלה המרכזית במוסקווה נרתמה לשיקום ההריסות ובנתה עיר חדשה, גדולה ונעימה למדי, עם שדרות רחבות, מטרו מהמפוארים בעולם ובלוקי מגורים עצומים. מסתבר שהממשלה הסובייטית גם ניצלה את ההזדמנות גם כדי להגדיל את האוכלוסייה הרוסית בעיר על חשבון האוכלוסייה המקומית.

למרות זאת, בעיטור בלוקי המגורים, ובחלק ממבני הציבור ניסו המתכננים, שאני מניח שחלקם היו אוזבקים וחלקם רוסים (ובטח לא מעט מהם הגיעו לישראל בעלייה הגדולה מחבר המדינות), לבטא את המסורות המפוארות של האדריכלות המוסלמית של אוזבקיסטן. בלוקי המגורים שמרו על מידותיהם העצומות ועל המונוטניות שלהם אך פני השטח עוטרו בעיטורים שהם הגדלה עצומה של העיטורים הגיאומטריים העדינים והמפורטים של האדריכלות המוסלמית מן העבר.

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

נראה שהעיטורים העצומים של החזיתות היו כמעין משרבייה למרפסות אך בשנים שחלפו סגרו הדיירים את המרפסות (אממ..רעיון מעניין..) במגוון של טכניקות. בשל הגיאומטריה הסבוכה של העיטורים נוצרו סגירות מוזרות ומגוונות שהוסיפו את שלהן לפני השטח העשירים של הבלוקים הסובייטיים העצומים.

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

 

 

עיטורים מוסלמיים

 
 
 

למרבה הצער, ברוב המקרים ויתרו המתכננים על הצבעוניות העשירה, שגם היא מאפיין של האדריכלות המוסלמית באוזבקיסטן.

גם במבנים ציבוריים נעשה ניסיון דומה להגדיל עיטורים בכמה סדרי גודל ולהפוך אותם לפני השטח של מבנים צבוריים ענקיים – במקרה זה היכל תרבות.

 

 

 

לצד אלה יש גם מגדלים מודרניסטיים בסגנון אקספרסיוניסטי שלא היה מבייש את אריך מנדלסון. נראה שהמבנה נבנה בשנות ה-60, כי קשה לי להאמין שמבנים גבוהים וכה עדכניים נבנו בטשקנט של שנות ה-30, אבל אני אשמח לגלות שאני טועה.

באוזבקיסטן כל המסעדות, בכל חלקי הארץ הענקית הזאת, מגישות כמעט בדיוק את אותו תפריט שהוא אמנם מאוד טעים אבל קצת מייגע כשאוכלים אותו פעמיים ביום במשך שבועיים.

לעומת זאת, אין שם שתי תחנות אוטובוס זהות. יש תחנות בסגנון היי-טק, יש בסגנון מסורתי ויש גם כאלה בסגנון כפרי.
על רקע האחידות של הנוף הגיוון של התחנות הוא מאוד חינני.