בין מרכז תל-אביב למערב ראשון

דווקא בגלל שאני מצדד בעירוניות המתחדשת, אני מרשה לעצמי להתקטנן (שוב) ולעסוק בגישות שגויות לדעתי המתבטאות בכתיבה הפופלרית על העירוניות החדשה.

הגישה הראשונה הוא הנטייה ולהראות את מרכז תל-אביב כמופת של עירוניות שניתן וראוי לשחזר בכל מקום.

אין ספק שמרכז תל-אביב הוא דוגמה מאוד מוצלחת לחיים עירוניים שוקקים המשלבים מגורים, מסחר, בילוי ועבודה.

מרכז תל-אביב הוא גם דוגמא חיובית למרכז עירוני שהצליח, בזכות מדיניות עירונית נבונה, להתגבר על משבר האנטי-עירוניות של שנות ה-70 ולחזור להיות מבוקש ואטרקטיבי.

ברור, אם כן, שזוהי דוגמא מובהקת עבור כל מי שרוצה לשוווק את העירוניות.

אבל ישנה בעייה אחת מהותית עם הצבתה של תל-אביב במרכז הדיון בעירוניות.

הבעייה היא שתל-אביב אינה מדגם מייצג לעיר ישראלית טיפוסית. היא גם אינה אמורה להיות כזו. תל-אביב היא מרכז הכלכלה והתרבות בישראל. זאת ועוד, לאור נוכחותם של המטכ"ל ושל משרד הביטחון בטבורה של העיר ניתן לומר שתל-אביב היא גם, בפועל, המרכז השילטוני של ישראל.

כיוון שכך, התהליכים המתרחשים בה אינם בהכרח רלוונטיים לערים אחרות. ירושלים וחיפה, גם הן מרכזים מטרופוליניים גדולים, עם התפתחות היסטורית דומה לזו של תל-אביב  – להן ודאי יש מה ללמוד מן ההצלחות של תל-אביב. אבל, לא ברור מה במצב התל-אביב רלוונטי לחדרה.

עירוב מושכל של שימושים והטיית התכנון לטובת הולכי רגל הם רלוונטיים לכל עיר בישראל.

אבל ה FEEL התל-אביבי של חיים תרבותיים שוקקים,

של ברים, מסעדות ובתי-קפה מתחת לבית,

של תיאטראות וגלריות מעבר לפינה,

ושל משרדי פירסום בדירת הפרטר הוא לא מוצר שניתן לייצא בקלות.

אמנם, רמת החיים העולה בישראל מביאה אלמנטיים עירוניים שפעם היו קיימים רק בעיר הגדולה גם לערי השדה ולפרברים. היום בערים רבות יש לפחות קניון אחד עם הרבה חנויות חדשות, ומכללה והיכל תרבות וגם כמה בתי-קפה. לפעמים יש הרגשה, שאילו רק היו מרכזים את כל אותם אלמנטיים של חיים עירוניים יחדיו, כמעט כל עיר בינונית בארץ הייתה הופכת לעיר 'אמיתית' במקום אוסף של מתחמים סגורים.

אבל בהחלט יכול להיות שגם אם יעשו את כל זה בעיר כמו נתניה, היא עדיין לא תהפוך להיות 'תל-אביבית'.

המסחר בתל-אביב הוא מסחר ארצי. התרבות בתל-אביב היא תרבות ארצית וכך גם הפעילות הכלכלית.

היתרונות של הגודל ושל המרכזיות לעומת הביזור הן במהות טענותיה של העירוניות החדשה. על-כן זו טעות להעמיד פנים כאילו כל מקום יכול להיות פתאום מרכז תל-אביב.

יותר מזה: ההתפתחות המסחרית המשמעותי של ראשון לציון, למשל, הייתה בזכות אזורי מסחר שהציעו נגישות ושטחים מסחר גדולים וזולים. יתכן שאילו הייתה ראשון-לציון מפתחת דווקא אזורים עירוניים מגווני שימושים היא לא הייתה אטרקטיבית באותה מידה לסוחרים, שללא יתרונות מובהקים, היו מעדיפים את תל-אביב על פניה. אגב, אני מקווה שאני טועה באשר לנקודה זו.

חשוב לזכור כמה עובדות לגבי תל-אביב: מרכז תל-אביב הוא אמנם מוקד של עירוניות וסוג של מקלט בטוח להולכי הרגל אך הוא מוקף בכבישים מהירים המנקזים את התנועה של המדינה כולה ההופכים את מרכז תל-אביב למקום הנגיש ביותר בישראל לנהגים.

מרכז תל-אביב גם משורת בידי אזורים עירוניים באופיים, אך מוזנחים מאוד, בהם מתגוררת שכבת הפועלים של העיר – ויהיו אלה יהודים מזרחיים, ערבים או מהגרי עבודה. הם אלה המאפשרים למרכז להנות מרמת חיים גבוהה במחיר סביר. אותן שכונות הפועלים והתעשייה הזעירה  של דרום העיר, הן אזורים שלמרות עירוב השימושים – הלא-מבוקר – המתקיים בהם ולמרות קנה המידה העירוני – שהוא למעשה הרבה יותר קרוב לעיר אמיתית מאשר תכנית גדס –  לא הפכו, עדיין, לאזורים אטקרטיביים.

לצד שכונות העוני מוקף מרכז תל-אביב באזורים פרבריים מסוגים שונים המזינים את המרכז באוכלוסייה קונה ועובדת, בין אם מדובר בפרברי וילות אמידים ומרווחים כמו אפקה ורמת-חן, ובין עם מדובר בפרברים עממיים יותר כמו יד-אליהו. ברור שבעיר האידאלית של העירוניות החדשה יש מענה, תיאורטי ומעשי, לרבות מן הסוגיות האלה: נושאים כמו מגורים לכל שכבות האוכלוסייה או הטיפול באזורים שהם מוטי-מגורים הם נושאים הזוכים להתייחסות. אבל בדיון הפופולרי יותר, חשוב להדגיש את ההקשרים הנרחבים יותר בהם פועל מרכז העיר תל-אביב.

על-כן חשוב לדבר על עירוניות בעוד מקומות. ושוב, לא רק על מרכז ירושלים – המוצלח והמיוחד, או על חיפה בעלת הפוטנציאל אלא על מרחבים שהם מוצלחים מבחינה עירונית גם אם הם אינם ליבה של מטרופולין.

אני חושב על מקומות כמו מרכז כפר-סבא. על רחוב ביאליק ברמת-גן ואולי על מרכז חולון, על כיכר העצמאות בנתניה ועל השדרות בבת-ים. אלה מקומות שיש להם פוטניציאל של עירוניות, הנמצאת ברמת התפתחות כזו או אחרת, ושהדגמה של עקרונות העירוניות עליהם עשויה להיות רלוונטית ומשמעותי אפילו יותר מהדיון המתמשך העוסק במרכז תל-אביב.

גישה או סיסמא שנייה שמופיעה מפעם לפעם בדיון המתלהט היא הסימון של אזור מערב ראשון כקוטב המובהק של האנטי עירוניות. (על הדוגמא המובהקת השנייה – מודיעין- אולי אכתוב בעתיד).

אינני מתיימר לטעון שמערב ראשון-לציון היא אזור אורבני – למרות שיש שם מספר שכונות מוצלחות ואפילו אלמנטים עירוניים כמו מכללה ובית משפט המתקיימים בסמוך למגורים. כמובן שמדובר במרחב אנטי-עירוני מובהק: התלות ברכב, הצפיפות המתונה, הניתוק בין מגורים לפעילות פנאי ותעסוקה, הקניונים הרבים – כל אלה חוברים לגודלו של האזור כדי להפוך אותו למטרה נוחה.

אבל לטעמי יש לביקורת זו גם היבט מעמדי, שיש להיות מודעים אליו.

מערב ראשון היא שם הגנאי הכללי לבורגנות הזעירה, האמידה מעט פחות והמשכילה פחות שהמעמד היצירתי, אותה שיכבה (דקה?) של אנשים כותבים ויוצרים, רואה בה איום תרבותי מתמיד. אין בכך כל חדש, שהרי הזעיר-בורגנות תמיד הייתה שק-החבטות של האליטה האינטלקטואלית, הרבה יותר מן העניים, עליהם יש לרחם, או מן העשירים, שלכספם זקוקים גם האינטלקטואלים.

והרי הזעיר-בורגנות תמיד נחשבה למעוז הטעם הרע בשל ההמוניות שלה ואולי גם להפך – כל מה שההמון אוהב מוגדר אוטומטית כטעם רע.

זוהי לדעתי הסיבה האמיתית להיטפלות דווקא למערב ראשון ולא לרמת אביב ג' למשל- שהיא אולי מטופחת יותר אבל אנטי-אורבנית בדיוק כמו מערב ראשון.

צמודי-קרקע, מגדלים מנוכרים ותלות מוחלטת ברכב יש גם ברמת-אביב ג' אבל בסופו של דבר רבים היו לגור שם (אולי כי יש שם הרבה אשכנזים) – ולכן להביא אותה כדוגמה שלילית יכול להיות עניין הרסני לטיעונים של העירוניות החדשה.

במערב ראשון, לעומת זאת, אף אחד לא ממש גאה לגור, ועל- כן קל ונעים להביא אותה כדוגמא שלילית.

ההצבה של מרכז תל-אביב מול מערב ראשון משרתת היטב את הדיון הדמגוגי, שמטרתו לשכנע ולסחוף. אך חילחול של הדוגמאות האלה, ללא הבנה מעמיקה, אל תוך הפרקטיקה התיכנונית, עשוי, בטווח הארוך, לפגוע במטרות האמיתיות של העירוניות המתחדשת בישראל.