שתהא שנה בה יפגשו כל הקצוות
ארכיונים עבור קטגוריה: שוטף
בגיליון 14 של המגזין דומוס ,שיצא לאור לא מזמן, התפרסמו שתי רשימות פרי-עטי.
הראשונה עוסקת באנדרטה לזכר חללי עוצבת סיני שתכנן דוד גוגנהיים בלטרון.
השנייה עוסקת בהיכל התרבות החדש של יבנה שתיכנון אמנון רכטר.
בתור יבנאי לשעבר אני מרוצה במיוחד מהכתבה על ההיכל ביבנה. יבנה נימצאת בתנופת פיתוח אינטנסיבית ונדמה לי שהיא מאבדת את הקסם האינטימי שהיה לה בנעורי. אבל היכל התרבות החדש הוא בניין מוצלח שיוצר קסם ועניין שלא רואים בהרבה מבנים חדשים, שהם לעיתים קרובות קצת סינתטיים מדי.
בכל מקרה, הצלם הפעם הוא איתי סיקולסקי והעורכת היא כתמיד, ד"ר הדס שדר.
את אחת הכתבות ניתן לקרוא גם כאן, אבל מומלץ בהחלט לקנות עותק.
היכל התרבות יבנה בתמונה קצת מוזרה שאני צילמתי
- דבר מוזר קורה לך ברגע שרכשת דירה. לפתע, ירידת מחירי הדירות כבר לא
נראית אטרקטיבית כל-כך. גם אם העלייה בערך הנכס שבו אתה גר היא וירטואלית
לגמרי, משום שכל הנכסים האחרים עולים בהתאמה, יש משהו שמחמם את הלב בכך שיש
לך נכס שכבר שווה מיליון, לא, מיליון וחצי, לא, שני מיליון שקלים – ורק השמים הם הגבול. אולי דווקא משום כך
ראוי לחזק את ידיהם של הנאבקים על הדיור. אין זה כלל מאבק טריוויאלי ומובן
מאליו משום שהוא יוצא נגד האינטרס של כל בעלי הדירות. - האוויר מלא עכשיו בשלל הצעות לפתרון בעיית הדיור. כולם, מראש ממשלה
ועד אחרון הטוקבקיסטים, מראש עיריית חיפה ועד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד –
כולם שולפים את ההצעה שלהם. חלק מן הפתרונות משתלבים זה בזה והאחרים סותרים.
חלקם מובנים מאליהם, רק שמשום מה הם לעולם לא מתממשים במציאות ואחרים מבטיחים
מאוד אך דורשים מאמץ חקיקתי וביצועי לא מבוטל. על הדיון חולשים, מן הסתם,
כלכלנים ועורכי דין שידם בכל ואף פעם לא ניתן לדעת איזה אינטרס הם משרתים. קולם
של האדריכלים, המתכננים העירוניים והסוציולוגים כמעט שלא נשמע, אולי בגלל
החולשה המובנית של המגזרים האלה ואולי משום שיש ביניהם כאלה שמודעים למורכבות
של הסוגיות ולחוסר האפשרות לדון בהן באמצעות סאונד-בייטס. - האדריכלות רכבה לא פעם אחת על מצוקת הדיור בכדי להאדיר את עצמה ואת
השירותים שהיא יכולה לתת לציבור הרחב. לא פעם ולא פעמיים כשלה האדריכלות כשלון
חרוץ בעמידה בכל אותן הבטחות. אמנם, מפעל השיכון שבעקבות מלחמת העולם השנייה
בישראל ובעולם סיפק קרות גג למיליונים ואין לזלזל בכך. אלא שבתוך עשורים
ספורים הפכו רבים ממפעלי השיכון המפוארים למלכודות של עוני ומצוקה. אבל גם זו
איננה המילה האחרונה, ויתכן שבמרוצת השנים, אותם שיכונים ישתנו שוב, ויהפכו
למורשת חשובה ולמקומות אטרקטיביים ומבוקשים. הנה עוד סיבה להיות זהירים
ולחשוד בסיסמאות: הבנייה והאדריכלות משאירות חותם עמוק לשנים, עמוק מן האופנות
המתחלפות של המנפנפים בעט, וכותב שורות אלה בכללם. - אך פטור בלי כמה הצעות אי-אפשר, אף שאני ממליץ לקוראי לקחת גם אותן עם
קורט של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בעבר כתבתי של הקשר בין בנייה לתעשייה
לבין מצוקת הדיור של אותם אלה שחייבים לגור ברדיוס מסוים משדירות רוטשילד.
הרעיון הוא שציפוף של התעשייה הזעירה בתל-אביב ובמרכז הארץ תוביל לפינוי
שטחים במיקומים אסטרטגיים לדיור, דיור שעשוי להיות מוזל בשל סמיכותו לאזורים
של תעשייה לשעבר. זאת תוך שימור התעשיות הזעירות בעיר ובמרכז ואפילו שיפור
בתנאיהם. כפי שתכנית פינוי המשרדים מן הדירות שהובילו אדם מזור ועיריית
תל-אביב תרמו להיווצרות לב-תל-אביב כפי שאנו מכירים אותו היום, פינוי התעשייה
למתחמי תעשייה חדשניים תסייע לשכונות כמו פלורנטין, מונטיפיורי ואחרות להפוך
לשכונות מגורים אטרקטיביות באמת. - התייחסתי גם לפינוי-בינוי, שרחוק מלהיות פתרון הקסם שכולם מייחלים
לו. אני סבור שצריך למקד את פינוי הבינוי בשכונות של צמודי קרקע, בייחוד
היוקרתיות שבהן. אם תאושר התב"ע
הנכונה, תהליכים טבעיים ומהירים יהפכו שכונות כמו צהלה ואפקה לשכונות עירוניות
צפופות ואיכותיות שיגדילו באופן משמעותי את היצע הדיור במרכז. הדבר נכון גם לשכונות
של צמודי קרקע ברמת-השרון, ראשון-לציון ושאר ערי המרכז. זוהי בסופו של דבר
הדרך בה התפתחו הערים בישראל, משכונת אחוזת בית הפרברית, ותאומותיה בירושלים
וחיפה, למרכז עירוני שוקק חיים. - כאשר יגיעו לבנות את כל אותם מגורים מוזלים וברי השגה, אני חושב
שחשוב לשקול את פתרון שכונת השטיח. שכונות כאלה הן פשוטות ומהירות לבנייה אך
מציעות רמה סבירה ביותר של ציפוף. הן מתבססות על הליכה ברגל ולא על כבישים
ובכך הן מתאימות במיוחד לאוכלוסייה צעירה ובעלת הכנסה ממוצעת ומטה. יתרונן הגדול
של שכונות השטיח הוא שהבתים בהם צמודי קרקע, כך שהן מאפשרות התפתחות עתידית
וגידול מבלי להפוך מלכודת של מצוקה בה כל הדיירים קושרים את גורלם לחולייה
החלשה ביותר בשרשרת. - בסוף, חשוב לזכור, זה עניין של כסף. בין אם כסף שהמדינה מוציאה ובין
אם הכנסות, מקרקעות למשל, שהיא – כלומר אנחנו האזרחים – מוותרים עליו.
לאדריכלות ולתכנון יכולה להיות תרומה מסוימת בצד החיסכון הכספי –אם האדריכלים
והמהנדסים ידעו איך לבנות יותר בפחות ובאופן יותר יעיל. אך כל מי שמכיר את
ההיסטוריה של הדיור הציבורי יודע שהחיסכון – שלא לומר הקמצנות – של המדינה
בבואה לבנות לקהל שבוי של דיירים גרמה להידרדרותו ולכישלונו של השיכון הציבורי.
אשר-על-כן כדאי לחשוב על הגדלת העוגה או בפשטות על העלאת המיסים – ובפסיפס
המיסוי הישראלי הסבוך יש מס אחד שהיעדרותו בולטת. מס כל-כך מוצדק שגם הנוקב שבמריטוקרטים
הקפיטליסטיים לא יכול להתנגד לו. מדובר כמובן במס העיזבון, מס שהיה פה פעם,
שקיים אפילו בארה"ב, אך בוטל כדי שנזכה לחיות פה עם שרי אריסון. אז כששואלים
אתכם מאיפה יבוא הכסף לכל אותן יוזמות דיור ברוכות, תחשבו על הדירה שהשאיר
לכם סבא זכרונו לברכה.
גרסא נוספת של מאמר זה התפרסמה באתר The Marker
עכשיו , אחרי שאסתר זנדברג כתבה על זה, כבר אפשר לבשר שמוניתי לאוצר הגלריה בבית האדריכל, ואני מחליף את שלי כהן, שבחרה לסיים את תפקידה אחרי עשר שנים והישגים מרובים.
אני מודה לשלי על ההצעה להחליף אותה ולועד של עמותת האדריכלים שתמך בהצעתה ובחר בי לתפקיד.
אני מאד מקווה שאני אצליח לשמור על הרמה הגבוהה שהציבה שלי ולאצור תערוכות מעניינות ורלוונטיות.
מי שיש לו רעיונות, הצעות והערות מוזמן לפנות אלי דרך האתר הזה.
בית האדריכל, יפו. צילום: אננד אנקטי מתןך האתר 'מכונת קריאה'
באחרונה נתבשרנו כי דוד עזריאלי, אייל הקניונים והנדבן שמאחורי בית-הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת ת"א, הקרוי על שמו, יתכנן בעצמו את האגף החדש שהוא תורם לבית-הספר.
על התכנון אינני יכול לחוות דעה, כי פרט להדמיית-חוץ אחת, לא בחנתי אותו.
עם זאת, העניין עצמו מעלה מספר סוגיות מעניינות. יותר ממובן מאליו שמדובר בהדגמה נוספת להתבטלותה של האקדמיה (הישראלית, העולמית) בפני בעלי ההון. אבל כיוון שכל המבנים באוניברסיטה, כמו גם הקתדרות והמלגות, קרויים על-שמם של בעלי הון שונים ומשונים, אין בכך כל חדש. גם פילנתרופים שמביאים עימם את האדריכלים שלהם נראו לא מעט במקומותינו, וזכור המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה שנכפה על אוניברסיטת ת"א הר כגיגית, כולל תכליתו, אדריכלו ותכנונו.
אמנם, כאשר נדבן מגייס את עצמו בתור האדריכל מדובר בעליית מדרגה. הרווח הקטן הזה שבין הנדבן לאדריכל, שמתקיים במקרים אחרים ומאפשר למשתמש – במקרה זה אוניברסיטת תל-אביב – להשפיע על התוצר, נמחק לחלוטין. ברור שהיה הוגן יותר לעשות תחרות אדריכלית, או למצער להפקיד את הבחירה בידי גורם אובייקטיבי יותר. אבל במקרה הזה לפחות הדברים ברורים לכולם. הנדבן לא בוחר אדריכל שהוא חייב לו טובה, או כזה שהוא יכול להשפיע עליו בקלות. הנדבן הוא האדריכל בעצמו וההתנתקות של האדריכלות, ושל האקדמיה, מכללים אובייקטיביים לכאורה, כמו גם ההתמסרות לבעלי ההון היא ברורה, ומוגמרת, ולא נחבאת אל הכלים.
הדמייה של האגף החדש של בית-הספר לאדריכלות. תכנון: דוד עזריאלי (מתוך אתר 'הארץ')
הדבר המעניין באמת בסיפור הוא הרצון של דוד עזריאלי לזכות בתהילה כאדריכל. אמנם דוד עזריאלי הוא אדריכל מוסמך ובעל תואר שני, אבל הישגים אלה הרי מתגמדים ליד הישגיו כיזם מיליארדר שהשפיע השפעה מכרעת על הסביבה בישראל, ואולי גם בקנדה. בישראל של ימינו, בה איש העסקים המצליח זוכה ליותר תהילה מהאדריכל ואיש הרוח גם יחד, יש משהו מכמיר לב, אך גם מעורר כבוד, ברצונו של עזריאלי לזכות בקרדיט ובהכרה דווקא כאדריכל המתכנן עבור האקדמיה. מסתבר שעבור דוד עזריאלי תהילת ההון אינה מספיקה, והוא זקוק גם להון הסימבולי שרק היצירה האמנותית והאקדמיה מסוגלות, עדיין, לתת. כשרוב האדריכלים חולמים להיות יזמים, ולו רק כדי שלא ידרכו עליהם, יפה שיש יזם שבעצם חולם להיות אדריכל.
חבל שאיש לא גלה את אוזנו של דוד עזריאלי שהדרך בה בחר היא דרך מעט בוטה מדי שתעורר נגדו, ובצדק, דווקא את אלה שעדיין רוחשים כבוד להון הסמלי. כדי להתבלט כאדריכל היה יכול עזריאלי לממן לעצמו בקלות הקמה של סידרת של מבנים ניסיוניים קטנים ואקזוטיים, נטולי פונקציה או מטען סמלי. היכולת האדריכלית שהיה מפגין שם הייתה מעניקה לו קרדיט תכנוני ראוי ומתאים יותר.
אבל כל החישובים האדריכליים הקטנוניים האלה בטלים בשישים אל מול יכולתו של עזריאלי, כיזם, להשפיע לא על בניין אחד באוניברסיטה אחת או על השיח האדריכלי, אלא על כל המרחב הציבורי והעירוני בישראל.
עזריאלי היה הראשון לייבא את הקניון האמריקאי לישראל, את התרבות (יש שיאמרו חוסר התרבות) המתלווה אליו ואת הפגיעה במרכזי הערים שהוא נשא בכנפיו. עבור אדריכלים מסוימים זהו חטא ששום עיצוב של אף מבנה לא יכפר עליו. גם מי שסבור שהתהליך הזה היה בלתי נמנע – עם דוד עזריאלי או בלעדיו – יכול לשאול את עצמו אם קבוצת עזריאלי עושה ככל שביכולתה שהקניונים שלה, הפזורים בכל רחבי הארץ, יתרמו למרחב העירוני ולסביבה ולא יפגעו בה, בלי קשר לאיך הם נראים ומי האדריכל החתום על תכנונם.
האם לא ניתן היה לתת לקניון עזריאלי בתל-אביב חזית עירונית שתיצור פעילות מסחרית ערה לאורך הרחוב ולא להפנות אל המרחב הציבורי את מגרשי החנייה ואת דחסניות האשפה?
האם לא ניתן היה לבנות קניונים שדומים יותר לקניון כפר-סבא הפתוח והעירוני ופחות לקניון באר שבע, המפנה קירות אטומים אל העיר במרכזה הוא יושב?
האם לא ניתן היה לחשוב על דרכים שבהן יכול קניון איילון להיות פחות אוטיסטי לסביבתו?
האם ישנן דרכים שקניוני עזריאלי יכולים לעודד נסיעה בתחבורה ציבורית ובאופניים ולאו-דווקא ברכב הפרטי? (זו אולי דרישה קצת מרחיקת לכת)
האם חברת קניוני עזריאלי יכולה להציג וליישם מדיניות של חסכון באנרגיה שתהפוך את הקניונים שלה מצרכנים לחסכנים, ואולי אפילו ליצרנים ,של אנרגיה?
יוזמות כאלה לא יפצו את דוד עזריאלי על תהילת האדריכל שאולי נגזלה ממנו כשהפסיק את לימודיו בטכניון. אך הן יקנו לו מקום של כבוד אצל כל מי שהסביבה העירונית הישראלית – ולאו דווקא התהילה האדריכלית – חשובה לו.
בגיליון מגזין דומוס האחרון התפרסם מאמר שכתבתי על מרכז המבקרים החדש של רמת-הנדיב, שתיכננה האדריכלית עדה כרמי.
ניתן לקרוא את המאמר גם כאן.
העורכת היא, כתמיד, ד"ר הדס שדר.
צירפתי כמה תמונות שצילמתי במקום. התמונות שמלוות את המאמר במגזין הן של עמית גירון והן מומלצות.
לפני זמן מה התגלגלתי במקרה לאתר 'אנשים ישראל'.
האתר, המנוהל על-ידי החוקרים פרופ' עוז אלמוג, ד"ר תמר אלמוג ושרון הורנשטיין, מהווה מאגר מידע מקיף על החברה הישראלית וכולל מאמרים רבים הסוקרים אותה ממגוון של זוויות, לצד גלריות של תמונות.
בנוסף לנושאים הסוציולוגיים ה'רגילים' יש באתר התייחסות נרחבת לנושאים של תרבות וסגנון חיים כמו 'התפתחות בתי הקפה בישראל', 'הסלט במסורת היהודית' או 'קעקועים בחברה החילונית בישראל'.
מן הסתם, גם מקומה של האדריכלות לא נפקד. באתר יש כמה מאמרים ממצים הסוקרים בצורה מעמיקה את דפוסי המגורים הנפוצים בישראל, בין השאר 'הבית הקבלני המשותף' או 'הפרבר והוילה בישראל' (שניהם מאת עוז אלמוג) לצד נושאים כמו 'השכונה והרחוב החרדיים'.
בכל אופן, באחרונה הייתה לי הזכות לצרף מאמר מפרי-עטי לאתר. מדובר בגרסא ערוכה מחדש ומעט מורחבת של המאמר על בנה-ביתך והמזרחיים שכבר הופיע במסגרת הבלוג, ואתם מוזמנים לעיין בו.
במאמר בהארץ תוהה שגיא כהן, מבקר המסעדות של העיתון, מדוע בחרו במוזיאון ישראל בירושלים לקרוא למסעדת המוזיאון החדשה 'מודרן' ולעטר אותה בדקורציה המבוססת על עבודותיו של האמן ההולנדי פיט מונדריאן, ולא במשהו מקומי מעט יותר.
תצלום של מסעדרת 'מודרן' במוזיאון ישראל, ירושלים. לקוחה מתוך אתר 'הארץ'.
אינני יודע עד כמה אדריכלי החידוש של מוזיאון ישראל, צבי אפרת ומאירה קובלסקי, אחראים לעיצוב של המסעדה החדשה, אך שאלתו של כהן הזכירה לי תהייה דומה משלי.
כמי שמדפדף באתרי האינטרנט של משרדי אדריכלי בישראל, שמתי לב שחלק ניכר מהן כתובים באנגלית בלבד. זאת, גם אם המשרד המקודם באמצעות האתר בנה, לפחות עד כה, רק בישראל. אמנם אין לי ספק שכל אדריכל רוצה לחשוף את עבודתו לקהל בינלאומי נרחב ככל האפשר, והאתר מחליף את המונוגרפיה האנגלית, המבוששת להופיע.
ובכל זאת, מעט כבוד עצמי לא היה מזיק. האתר של ז'אן נובל, למשל, כתוב גם בצרפתית ובאתר של האדריכל היפני ארטא איסוזקי ניתן לבחור גם בטקסט ביפנית.
ודוק, דווקא מי שעובד הרבה בחוץ-לארץ, כמו למשל משרד יסקי-מור-סיון, אמנם לא טורח לשלב עברית באתר שלו, אך מוסיף לאתר האינטרנט של המשרד תרגום לרוסית. מה שמלמד שקל אולי להתחמק מן העברית, אבל מן המזרח – גם אם זו מזרח אירופה – הרבה יותר קשה לברוח.
הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, שהתקיימה בשלושת ימי חול-המועד סוכות, הביאה אותי שוב לבת-ים וזה כבר טוב.
השנה הוקדשה הביאנלה לאלמנטים זמניים בעיר, סונכרנה עם אירועי פסטיבל תיאטרון הרחוב והייתה מאורגנת להפליא. כל מרחב הביאנלה, ששכן בחלקה הדרומי של העיר, בין חוף הים לאזור התעשייה, המה אנשים בסרבלים כתומים, שלטים אלגנטיים, ומתחמי מידע ומינהלה מוצללים עם מים. למעשה, הארגון היה כל-כך נוכח שהייתה לו נוכחות עירונית גדולה הרבה יותר משל העבודות שהיו השנה מינוריות מאד, באופן יחסי .
נדמה שנושא הזמניות שהיה התימה של הביאנלה השנייה נלקח ברצינות רבה מדי על-ידי המארגנות והצוותים המשתתפים.
אני מודה שאני לא כל-כך אוהב זמניות, בעיקר לא בארכיטקטורה. לטעמי, אדריכלות עוסקת בקבוע ובקונקרטי וזהו מקור כוחה. את הזמני אני מעדיף להשאיר לתיאטרון. ואכן, כמה מן התפאורות של תיאטרון הרחוב היו מוצלחות ומרשימות יותר מן המיצבים האדריכליים. זאת ועוד, הסביבה הישראלית היא בין כה וכה כל-כך זמנית ותזזיתית שבהפניית זרקור לזמניות אין יחוד רב.
זמניות ספונטנית בבת-ים
התפאורה של 'החלום המתוק' של קבוצת תיאטרון ביט ישראל בעיצוב יניב ברפמן
תפאורת המופע 'בוקס בוילר' של דנה טל שגב ואהוד שגב
ובכל זאת היה מעניין.
מוקד אחד של הביאנלה היה בחוף הים.
העבודות שהוצבו לאורך הטיילת הבת-ימית היו מלאות בכוונות טובות אבל בשמש הצהריים הקופחת והמסנוורת, ואל מול העוצמה האדירה של הים הפתוח, לא היה להן הרבה סיכוי למשוך את הקשב ואת תשומת הלב.
עבודה שכן שבתה את ליבי היא עבודת הפיסול/טקסט של יוחאי מטוס שהתאפיינה בהומור ציני יותר מאשר בעשיית טוב. מטוס יצר עמדת תצפית מוגבהת הצופה אל אתר בנייה מגודר שמעבר לו מבליח הים. על עמדת התצפית הוא כתב טקסט מזמין ועל הגדר המרוחקת כתב את המילה LANDSCAPE – אולי קצת מתחכם אבל הטקסט שהיה עשוי בסגנון שנות ה-50 על רקע החולות שעוד נותרו בבת-ים גרמו לי לחשוב על לאס-וגאס.
מתקן התפלת מים מליחים כחלק מ'פארק טמגוצ'י' של עופר ביליק ויעקוב סצני
על הטיילת: 'בדרך אל הים' של דרמן-ורבאקל אדריכלים
מתוך העבודה Landscape של יוחאי מטוס
עבודה זו הייתה חלק מסדרה של עבודות שעסקו בגדרות האיסכורית המקיפות אתרי בנייה בישראל – גדרות פלדה לבנות שחזותן אינה מלבבת.
מבין העבודות הרבות שעסקו בנושא זה היו עבודות משעשעות כמו תריסול שהחליף את הגדר ויצר חזית דינאמית לאתר הבנייה (בירן וטלמון); עבודות שהיו קלילות ומשחקיות כמו עבודה שהציעה להציץ לתוך אתר בנייה שהוא בור הצופה אל הים (דנציג וויטס); ועבודות שהיו מעניינות כרעיון – אולי יותר מאשר כפי שבוצעו בפועל – כמו שילוב של אדניות ועציצים בגדר או חירור הגדר לכדי עבודת תחרה.
מה שתסכל אותי בעבודות אלה הייתה שכל המאמץ לא השפיע באופן משמעותי על הסביבה. במקרים רבים, אילולא עמוד ההכוונה הכתום לא היה ניתן בכלל להבחין בעבודה שנעשתה בגדר.
כנראה שהפיתרון לגדרות של אתרי הבנייה צריך להיות דומה לזה שהציגה מיה ברקאי. ברקאי כיסתה את הגדר בדמויות של איש עובד בכביש הלקוחות מתמרורי 'עובדים בדרך' מכל רחבי העולם, קולקציה שהייתה מאוד מעניינת ומשעשעת.
גדר האיסכורית של דרמן-ורבאקל אדריכלים
מבט לים דרך הגדר של דנציג ו-וויטס
גדר התריס של בירן וטלמון
גדר התחרה של שירי כנעני
ה'איש העובד' של מיה ברקאי
העבודה המשיכו מחוף הים אל עבר אזור התעשייה דרך ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה. למרות שלא הבחנתי באף פרפר (אני מבין שיקח להם זמן) מבנה הרשת שיצרו, המבוסס על דמות גנרית של בית, מצא חן בעיני. מצא חן בעיני גם הפארק (תכנון: מוריה-סקלי) שנוצר – יש מאין – במקום ואני תקווה שהוא ימשיך להתפתח גם אחרי הביאנלה.
בכלל, אחד הדברים הבולטים ביותר בביאנלה הזו הם כל המקומות שבהם העירייה ניקתה, סידרה, ריצפה, צבעה וכיסתה בשטיחים טריים של דשא אתרים זנוחים ברחבי העיר. התערבויות אלה בלטו במיוחד באזור התעשייה, שם הן הגדירו מחדש את המרחב. ההתערבות המשמעותית ביותר היא ככל הנראה זו שיצרה את הפארק החדש בתפר של אזור התעשייה עם אזורי המגורים של העיר, באזור רחוב יוספטל, אותו תכננו R&B studio. בעת ביקורי הפארק היה מאוד טרי ולא היה ברור כמה ממנו זמני ומה מתוכו יישאר ואני מקווה שהוא יצליח להפוך למוקד משמעותי בעיר.
ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה ומוריה-סקלי
הסיבוב באזור התעשייה של בת-ים היה מהנה מאוד אם כי לא רק בגלל העבודות – אני פשוט די אוהב אזורי תעשייה, בעיקר אם הם קצת ישנים.
מבין העבודות שנעשו באזור התעשייה, שתי התערבויות שטיפלו בשלדי בניינים קיימים באמצעות צמחיה נראו לי במיוחד. אמיר לוטן הפך מבנה הרוס ופרוץ לגן באמצעות צבע, צמחים וגבעות של אספלט. אסף מולכו וענבל רוטברד הפכו מבנה נטוש לחלל הרצאות באמצעות עטיפתו בגדר חי המטפסת על גדרות מתכת ותוספת של מאווררים בחלל הפנימי. אני יודע שניתן לנהל שיחות על טבע מופר, ועל אסתטיקה של כבישים ומשטחי בטון אינסופיים, אבל מבחינתי העיקר שנוספה קצת צמחייה ירוקה משיבת-נפש לאזור התעשייה הצחיח.
'עבודה זרה' של אמיר לוטן
דשא, אספלט, צמחיה וצהוב קצת בוהק מדי בעבודה של אמיר לוטן
'ג'ונגל הבטון' של מולכו ורוטברד
הצמחיה העוטפת את הבניין משנה את התחושה בחלל אצל רוטברד ומולכו
בהקשר זה הייתה גם עבודה מעניינת של עצים ניידים – שלל עצים צעירים בתוך ארגזים על גלגלים שיצרו אד וול, יעל בר-מאור ומייק דרינג. זהו רעיון ממש מגניב שמעורר כל מיני דיונים, וכמובן שהוא גם ביקורת מוצלחת ולכן מעציבה. הרי העצים הניידים, ולא משנה לאן ישנעו אותם, לא יצרו ולא יוכלו ליצור חלל נעים משום שלעולם לא יגדלו – עד שישתלו מחדש באדמה אמיתית (כפי שמתוכנן). על רקע כל מרבדי הדשא שפוזרו לכבוד הביאנלה בכל פינה בעיר אין ספק שהמיצב הזה מעלה מחשבות מעניינות.
היער הנודד של וול, בר-מאור ודרינג
עוד רעיון שמתייחס יותר לשיח פנים-אדריכלי מאשר לשינוי קונקרטי בשטח הוא העבודה 'רקמה עירונית' של חלי אלול-צלניקר וחוי ליבנה ששרטטו תכנית אדריכלית לפיתוח הרחוב בגודל אמיתי על הרחוב הקיים, כולל בלוקי אוטוקאד של עצים וגם HATCH. בביצוע בשטח הרעיון קצת נעלם – אולי היה צריך לבצע אותו על אזור גדול יותר – אבל הוא הצטלם מאוד יפה.
'בקנה מידה עירוני' של אלול-צלניקר וליבנה
איש מטפס על גדר בקנה מידה עירוני (צלניקר-אלול וליבנה)
מי שכן בלטו בשטח היו הצוותים של פרויקט ' 72 שעות של פעולה עירונית'. מתרוצצים בתזזית עם סרבליהם הכתומים הם יצרו אווירה ממש פסטיבלית למרות שהתוצאות של עבודותיהם לא היו ממש ברורות במהלך הביאנלה והן התבררו רק לקראת סופה.
72 שעות פעילות עירונית
בכלל נדמה שהביאנלה הזו שאפה יותר לעסוק בהתנעת תהליכים ובסימון של מתחמים שעיריית בת-ים שואפת לטפל בהם בעתיד, במקום בעבודות העומדות בזכות עצמן. אין ספק שראוי להתניע, במסגרת הביאנלה, פרויקטים של נוף עירוני, שעשויים להביא לשינויים עמוקים ומקיפים בעיר. אבל בהשוואה לביאנלה הקודמת הייתה לי תחושה מסוימת של אכזבה. יתכן שהדבר נובע לא רק מאופיין הזמני והשברירי של רוב העבודות, אלא מן העובדה שהן הוצבו באזורים שבהם קשה מאוד להתערבויות מקומיות לעשות אימפקט. בעוד שבביאנלה הקודמת הרקע לעבודות היו בעיקר גנים ציבוריים ושטחים פתוחים באזורי המגורים של העיר, שהם מטופחים יותר ומתוחמים יותר (וגם אז העבודות נראו מינוריות מדי) ,הבחירה באזור התעשייה ובחוף הים לא איפשרה לעבודות לבוא לידי ביטוי הולם.
אני מרשה לעצמי להציע שהביאנלה הבאה תתמקד ברחוב בלפור, רחוב מעניין שלדחיסותו העירונית אין, לדעתי, אח ורע בישראל. נדמה לי גם שכדאי להוסיף לאירועי הסוכות בבת-ים גם פסטיבל אוכל. יחד עם אירועי תיאטרון הרחוב והמיצבים האדריכליים, תוספת כזו של אוכל, שתייה ושמחה תעניק לאירועי הביאנלה את הנופך הראוי של קרנבל.
התערבות בחללים עירוניים - פעולה שלא במסגרת הביאנלה
שבשבות - פרוייקט בדגש אקולוגי?
לרגל עלייתו של אתר רשימות המחודש אל הרשת החלטתי לשים כאן צילום של מכל.
זוהי כמובן הזדמנות מצוינת להודות שוב לכל העושים במלאכה.
אז תודה מעומק הלב לאורי ברוכין, אילן גליני, ד"ר ירדן לוינסקי וגם לדביר וולק.
ערסיטקטורה 