עד השביעי באוקטובר הייתה החברה הישראלית מצויה בתקופה של מחלוקת פנימית חריפה. גם לאחר אירועי אותה שבת המחלוקות הפנימיות ממשיכות. בתערוכה זו אנו מרחיקים את מבטנו ואת נקודת המוקד שלנו, אך עדיין עוסקים בקווי השבר שפילגו ומפלגים את החברה הישראלית.

אנו מביטים בהשפעת הממדים הפוליטיים על דמותה הארכיטקטונית והאורבנית של תל־אביב בתקופת המנדט, כאשר במוקד התערוכה, שני מבנים שאי אפשר להגזים בחשיבותם בתולדות העיר תל־אביב, ובתולדות הארכיטקטורה המודרנית הארצישראלית והתל־אביבית: בית ברנר – בניין מועצת פועלי תל-אביב, ובניין מצודת־זאב – הבניין המרכזי של תנועת בית"ר. ­­­­­­
שני מבנים ייחודיים אלה, המנוגדים במאפייניהם, נבנו באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, כחלק משאיפת שני המחנות הניצים לדומיננטיות מעשית, מרחבית ותעמולתית בעיר המודרנית של תל־אביב.

­בחלק אחר של התערוכה, מורחב הדיון האדריכלי לדיון במחלוקות בין רוויזיוניסטים לבין סוציאליסטים באשר לעיר כצורת התיישבותית ציונית מועדפת, ובאשר לדמותה הפיסית והארכיטקטונית. בהקשרים אלה ראוי לציין מיד, שהשפעתו המעשית של מחנה השמאל, ששלט בגופים המיישבים, הייתה מכרעת, בעוד שתרומתם האופוזיציונית של האינטלקטואלים הימניים, ביניהם: זאב ז'בוטינסקי, אב"א אחימאיר, בן־ציון נתניהו, איתמר בן אב"י, ואחרים, הייתה ונשארה הגותית ורטורית. המבט ההיסטורי מאפשר לראות כיצד עמדות סגנוניות, מרחביות ואף אידיאולוגיות של הצד האחד, מאומצות בסופו של דבר ע"י הצד השני במחלוקת.

עוד נחשפת בתערוכה זו סוגיית היחסים הקונפליקטואליים בין השדה הפוליטי לבין שדה היצירה האמנותי והארכיטקטוני: כהגדרתו של הפילוסוף ולטר בנימין, סוגיית ההשפעה השלילית של תהליכי "הפוליטיזציה של האסתטי." דומה שבהקשרים בעייתיים אלה, למרות שאדריכלים רבים הכפיפו את האג'נדה האדריכלית שלהם למטרות פוליטיות, העיון היסטורי מבליט דווקא את שבירותם וארעיותם של רעיונות פוליטיים, ובדיעבד את העצמאות הבלתי נמנעת של המעשה האמנותי, האדריכלי והעירוני, כשדה מורד, אוטונומי ואמנציפטורי.

שמאל ימין שמאל היא התערוכה הראשונה של הגלריה בבית האדריכל.ית בחלל החדש במתחם 3426, והיא מבשרת על דרך חדשה, הן לגלריה והן להתאחדות האדריכלים, בתקופה של אי וודאות  כלכלית, חברתית, מדינית ופוליטית, שלא חווינו כמותה.
בתערוכה מוצגים חומרים היסטוריים רבים, בהם, קטעי עיתונות ופובליציסטיקה, שרטוטים, תצלומי חוץ ופנים של המבנים, תצלומי רקע היסטוריים סרטונים מתקופת הקמת המבנים, וחומרים תעמולתיים של מפלגות הימין והשמאל. בנוסף, מוצגים בתערוכה מודלים אדריכליים חדשים ומיצבים אמנותיים.

שמאל ימין שמאל | ארכיטקטורות פוליטיות בתל אביב בתקופת המנדט

תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל.ית

אוצרים: אדר' ד"ר יוסי קליין עברי, אדר' ערן טמיר טאוויל, אדר' לימור יוסיפון גולדמן

מחקר היסטורי: אדר' ד"ר יוסי קליין עברי
אוצרת הגלריה: אדר' לימור יוסיפון גולדמן
מיצבים: אדר' מיכל דוד, ירון שטיינברג

עיצוב גרפי: נעמי מילר

פרטים:
הגלריה בבית האדריכל.ית | רחוב התחייה 27, ת"א-יפו

אירוע פתיחה חגיגי:
25.06.2024 יום שלישי 19:00-22:00

שיח גלריה בהשתתפות האוצרים.ות:
תאריך סופי ייקבע בהמשך

שעות פתיחה כלליות:
א-ה 10:00-18:00, ימי שישי בתיאום מראש.

מה בין אידאולוגיה ומבני חינוך? לאחרונה עלה שוב לכותרות הקשר בין חינוך ואידאולוגיה, סביב דיונים אודות ערכיה של 'מערכת החינוך' והכנסה של תכנים אידאולוגיים – דתיים ולאומיים – לגנים ולבתי הספר. השיח העכשווי הער בציבור הרחב ובתקשורת סביב השאלה האם יש מקום לאידאולוגיה בכיתה, וסביב התאמתם של תכנים אידאולוגיים למורכבותה האידאולוגית של החברה בישראל, לא מנותק מהקונטקסט ההיסטורי והפוליטי, במסגרתו מבני חינוך שימשו כלי מרכזי בהנחלת ערכי המודרנה בארץ. הקשר בין תכנון מבני החינוך, אידיאולוגיה ומודרניזם אינו מקרי היות שמבני חינוך היו, ועודם, היבט חשוב באדריכלות של המרחב שלנו, מרכיב בולט בנוף וטיפוס בניין חיוני ליצירת חברה מודרנית, ועל כן זירה משמעותית לניסוח האדריכלות המודרנית החשובה הראשונה בארץ. כתמה תרבותית, מקיפים מבני חינוך טווח היסטורי רחב ופתוח של הכרונולוגיה של התקופה המוגדרת "מודרנית" באדריכלות, כך שהדיון במבני החינוך מאפשר לבחון את הטווח ההיסטורי ולחשוב מחדש על הגדרת המודרניזם בארץ.

התערוכה 'הוראת השעה: חינוך אידאליסטי ואדריכלות מודרנית' מבקשת לבחון את הקשר בין חינוך ואידאולוגיה באמצעות עיצובם האדריכלי של מבני חינוך, ומציעה קריאה אדריכלית והיסטורית של סוגיה זו באמצעות מבט אל הדרך שבה שימשו אבני הבניין של מבני חינוך בארץ – כיתה, מסדרון, חצר, ספריה ואפילו שולחן התלמיד – ככלים להנחלה לא-מילולית של ערכים אידאולוגיים אודות היחיד והחברה.

על התערוכה

התערוכה, שהיא בגדר הרחבה לכנס בנושא שערך סניף דוקומומו בישראל, מאמצת הגדרה פתוחה של המושג  "מודרני" על ידי הצגת מבני חינוך במניפה רחבה – הן מבחינה כרונולוגית – היסטורית, והן בהיבט של גיל המשתמשים, אשר טומנים בחובם עשייה אדריכלית מודרניסטית וערכים אידאליסטים. טווח השנים של המבנים המוצגים בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20, מאפשר מבט חדש על מבני חינוך בארץ ישראל, על ידי הצגת הקשרים חדשים בנוגע למבנים המוצגים, לא רק באשר ל"סגנון" אלא גם בנוגע לערכים ותוכן.  זאת בשעה שמבני חינוך רבים עומדי בפני תהליכי הרחבה, השתנות ומחיקה, ההופכים את העיון בערכיהם ההיסטוריים והערכיים לרלוונטי מתמיד.

עקב רוחב היריעה, התערוכה נוגעת בנושאים מנושאים שונים על-מנת לעורר דיון ולהמחיש  את הממד האידיאולוגי של מבנה החינוך. בתחום החינוך לגיל הרך מוצגים בתערוכה בית הילדים בבית אלפא בתכנון ריכארד קאופמן, לצידם של מעון ויצ"ו בגבעתיים בתכנונם של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, וגן הילדים בנצרת שתכנן זאב דרוקמן, מבנים הממחישים את הגישות השונות לתכנון של גני ילדים ומעונות. בית ספר יסודי בשיכון לדוגמא של רכטר-זרחי אדריכלים עם המהנדס פרי, יוצג לצידו של בית הספר היסודי צמ"ח א באשדוד בתכנון פובזנר אדריכלים, המהווה ניסוי חינוכי ייחודי של בית ספר בחלל אחד ללא הפרדה בין הכיתות.  נושא החינוך התיכוני מוצג באמצעות מבנים בעלי ערך ארכיטקטוני כגון מבנה הכיתות שתכנן אבא אלחנני בגימנסיה בראשון לציון, הנמצא היום בתהליך שימור, בית הספר האזורי שיטים בערבה שתוכנן ע"י גרשון ציפור ופנימיית בויאר בתכנון האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון-גיל. פרק מרכזי בתערוכה נוגע באדריכלות של בתי ספר חקלאיים – כגון הפנימייה החינוכית-חקלאית בעיינות, בית ספר חקלאי לצעירות בנהלל והישיבה החקלאית בכפר-הרא"ה, מבנים אשר תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישוב הארצישראלי והיוו מרחבים בהם התמזגו באופן מובהק המבנה, המרחב והאידיאולוגיה.

בנוסף כוללת התערוכה פרק העוסק בבתי ספר שנבנו בשיטה הטרומית במרוצת שנות ה-70 ו-80 ופרק העוסק בצורת הכיתה עצמה. התערוכה ההיסטורית מלווה בתצוגה של רהיטים חדשניים לבתי ספר שתוכננו במסגרת קורס לתכנון ריהוט פרמטרי עבור בית הספר היסודי אחווה בחיפה שהתקיים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בהנחיית אדריכל גיא אוסטרן.

גימנסיה ראשון לציון, אדריכלים אבא וחנה אלחנני, ישראל לוטן, אוסף אבא אלחנני, ארכיון אדריכלות ישראל

התערוכה והספר המלווה אותה הם תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת האדריכלים ובין דוקומומו ישראל, הסניף הישראלי של ארגון דוקומומו העולמי, העוסק בתיעוד ושימור התנועה המודרנית. סניף ישראל נפתח מחדש בשנת 2014 בהובלת ד"ר ענבל בן-אשר גיטלר וד"ר אדריכלית יעל אלואיל, כזירה הן למחקר אקדמי והן לדיון עם הציבור הרחב אודות הערכים והמרחבים של התנועה המודרנית בארץ. בשנת 2016 התקיים כנס פתיחה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אשר עסק בתמה של מבני חינוך כמטמיעים של ערכי המודרניזם בארץ.

 בהתאמה עם הגישה הפתוחה של ארגון דוקומומו לסיווג ותיוג המונח "מודרניזם", הציגו בכנס חינוך אידאלי(סטי): חינוך מודרני ואדריכלות מודרניסטית חוקרים ואנשי עשייה בתחום ההיסטוריה של האדריכלות, התכנון, השימור והחינוך, מבני חינוך מגוונים אותם הם חוקרים, והציעו באמצעותם הגדרות וערכים של המודרניזם המוטמעים בהם, תוך דיון בהקשריהם האידאולוגיים והתרבותיים. החוקרים והאדריכלים שהשתתפו בכנס חשפו קשרים מרתקים וקריטיים בין אדריכלות של מבני חינוך לאידאולוגיות החינוכיות אותם הם מייצגים.

על הספר

בספר המלווה את התערוכה מרוכזים מרבית המאמרים שהוצגו בכנס, אשר חלק ממקרי המבחן בהם הם דנים מוצגים בתערוכה. זיו לייבו, יעל פורמן-נעמן ואסתי ינקלביץ' כותבים כל אחד על בתי הספר החקלאיים ומציגים את תכניותיהם, לצד תפיסותיהם החינוכיות להנחלת החקלאות בקרב העולים החדשים. אדיב דאוד נקש כותב על גן הילדים בנצרת, שביטא תפיסות חדשניות חינוכיות ואדריכליות כאחד. גלינה ארבלי עוסקת בהתפתחות מגרשי המשחקים – שגם הם נועדו לקהל יעד צעיר-יחסית, על חומריהם המגוונים והתפיסות המשחקיות שלהם. יעל אלואיל כותבת על בית הילדים הראשון בקיבוץ בית אלפא כמוסד מודרני לעיצוב אזרחי 'מדינת המחר'.

באדריכלות שנועדה להשכלה הגבוהה, הדיון בספר מתמקד בהתפתחות של מעונות סטודנטים בארץ ובעולם, אותו חוקרת ניצה פיק, ובבנייה המודרניסטית הניסיונית של קריית הטכניון החדשה, עליה כותבת אורליה קירמאייר. הספר מסתיים עם הרחבה נוספת של המבט מחוץ לגבולות ארצנו – מאמרה של אולה אודוקו, שהציגה את הרצאת האורח בכנס. אודוקו כותבת על תהליכי הטמעת המורשת הבנויה הייחודית של אוניברסיטת KNUST בקומסי, גאנה, בקרב תלמידים וסטודנטים לאדריכלות.

הישיבה החקלאית ע"י כפר הרואה, אדריכל  מאיר ווסבוצקי (בן אורי), באדיבות ארכיון מוזיאון בן אורי.

התערוכה והספר מעלים את הצורך בהבנת חשיבותה של הסביבה הבנויה בהבנייתה של תרבות וחברה מקומיות ובעיצוב מרחבן הפיזי. מתוך כך, עולה הצורך בתיעוד ובשימור המורשת הבנויה ובדיון בה כדיון ציבורי רחב. אנו מקווים שהספר והתערוכה יהוו חלק מנדבך זה, בהדגימם את המיזוג המרתק שבין ערכים חינוכיים למרחבים הפיזיים בהם מיישמים אותם, ובהדגישם את החלק החשוב שיש להם בהווייה הישראלית.

תערוכה בגלריה בבית האדריכל

רחוב המגדלור 15 יפו

פתיחה: יום שישי  29.12.18 – 11:00 – 15:00 

נעילה: 15.02.18

אוצרי התערוכה ועורכי הספר:

דנה גורדון, ערן טמיר – טאוויל, ענבל בן אשר-גיטלר, יעל אלואיל

ייעוץ מדעי וכתיבה:

יעל אלואיל, רעות גורדון, עדי המר-יעקבי וענבל בן-אשר גיטלר

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

על התערוכה

נקודת המוצא לתערוכה היא שהמושגים 'בניה ירוקה', 'אדריכלות בת קיימא', 'מקומיות', 'אקולוגיה' אינם מושגים אבסולוטיים, אלא תוצרים של שיח פרשני המתפתח ומשתנה בקרב קהילות מקצועיות העוסקות בנושא. התערוכה מציגה את השיח הפרשני, נכון לעכשיו, באמצעות מקבצי סרטונים הכוללים תמונות, הדמיות, שרטוטים ובעיקר ראיונות עם המתכננים המשתלבים יחדיו לחשיפת 'תהליכי החשיבה הירוקים' שהובילו להיווצרות הפרויקטים.

התערוכה מציגה מבני ציבור ושטחי ציבור פתוחים שנבנו ואוכלסו בעשורים האחרונים ושתהליך יצירתם כלל חשיבה ירוקה. כל אחד מהפרויקטים מציג פרשנות לאחת או יותר מארבעת הנושאים, התמות סביבן בנויה התערוכה.

התמות :

אקו-הייטק

פרויקטים המתייחסים למרחב שסובב אותם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובשילוב של אמצעים הנדסיים-מכניים המשיגים יעילות גבוהה ושיפור בתפקוד של המבנה. התכנון האדריכלי של פרויקטים אלו משלב שימוש בכלים ממוחשבים לסימולציה והדמיות של תפקוד תרמי, הדמיות תאורה ואוורור טבעי. בחלק מהמקרים ההדמיות הן חלק משלבי תכנון מוקדמים ובמקרים אחרים ההדמיות בוצעו בשלבים מתקדמים של התכנון, כחלק מבדיקות לצורכי התאמה לתקנים ירוקים.

הפרויקטים ממשפחה זו מאופיינים לא אחת באלמנטים חזותיים המחצינים טכנולוגיה עכשווית ובשימוש באמצעים מתועשים כגון אלמנטים של הצללה מתוחכמת, מערכות להפקת אנרגיה, מערכות אוורור, מערכות גינון מתקדמות  ומערכות לטיהור מים.

מבנים ומרחבים אקולוגיים

הפרויקטים המכונסים תחת תמה זו מדגישים התייחסות לאקולוגיה המקומית ומשלבים אותה כחלק מרכזי ואינטגראלי בפעולה הירוקה שלהם. המרחב המתוכנן בהם מציע מרחבים מעשה ידי אדם המשחזרים מערכות אקולוגיות ו/או משתלבים בתוך מערכות אקולוגיות, כך שצמחים ובעלי חיים יכולים להתקיים בתוכם ועליהם בסוג של דו קיום חדש. בקבוצה זו ישנם מבנים, שטחים פתוחים ומקרים שבהם ישנו מיזוג מוצלח בין מבנה ושטח אקולוגי חי.

הפרויקטים מציגים שימוש בטכנולוגיות חדשות וידע שהולך ונצבר בארץ בשנים האחרונות על האפשרויות לשילוב אלמנטים טבעיים או גנניים כחלק אינטגראלי ממבנים.

מקומיות ואקלים

מבנים המציגים התייחסות מרכזית בתכנון שלהם לרכיבי המקום שבו הם נמצאים ובמיוחד לרכיבים בסיסיים של מסלע ואקלים מקומי. ההתייחסות לטופוגרפיה והתמקמות בתוכה מבלי לשטח אותה ולשעבד אותה לצרכי המבנה מהווה פן חשוב בעבודות האדריכלים בפרויקטים אלו. המבנים כמו צומחים מתוך השטח בו הם נמצאים ומתחברים אליו בשפת החומר, הצמחייה שלו, השמש והאור המקומי כחלק מהחומרים שיוצרים אותם.

תכנון הנוף ותכנון המבנה מנהלים בפרויקטים אלו דיאלוג פורה, וכתוצאה ממנו השלם הוא יותר מסכום חלקיו.

התחדשות

התחדשות כגורם מוביל בתכנון של פרויקטים בקטגוריה זו מאפשרת להביא לידי ביטוי מספר ערכים ירוקים: שימוש מחדש במובן של מיחזור החומרים מהם עשוי המבנה במקום השלכתם. שימוש מחדש במרחב שהיה זנוח ואף מפגע סביבתי והפיכתו למועיל; ומעל לכל, תרומה למרחב אורבאני 'פרום', 'פגום' וחידושו כמרחב יצירתי, פורה וחי.

שימוש מחודש במבנים במקרים אלו דורש התייחסות בכבוד לטכנולוגית המבנה הקיים, הבנת החומריות שלו והשתלבות עם טכנולוגיה וחומריות חדשה מבלי לאבד את מהות המבנה הישן. הפשטות של הטכנולוגיות המשולבות וההכרח  לעמוד במסגרת תקציבית נוקשה מביאים את היצירתיות האדריכלית להישגים שייתכן ולא היו קורים אלמלא ה'אילוץ' של התייחסות לקיים.

_________________________

מחשבות ירוקותתערוכה חדשה בסדרת 'מרחב' שנת 2014

אוצרות : אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן, ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ

ועדה אוצרותית: ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ, אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן , אדריכל ערן טמיר – טאוויל.

מיצג –green watch: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

צילום ועריכת ראיונות: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

עריכת ראיונות: היידי ארד, רומן בוצאצקי, אפרת גורן מור

משתתפים (לפי סדר א'-ב'):  אקסלרוד גרובמן אדריכלים + גאוטקטורה + אנ.סי.אי חן אדריכלים, אדריכל דוד גוגנהיים + אדריכל דניאל מינץ + אדריכל אלעד מלמד, רמי גיל אדריכלים ומתכנני ערים, דרמן ורבקל אדריכלים, וינשטיין ועדיה אדריכלים + מוריה-סקלי אדריכלות נוף, חיוטין אדריכלים, היחידה לאדריכלות מדברית אונ' בן- גוריון 1976-9 , אדריכלית רות להב +אדריכל טוני ריג + אדריכל פרופ' לן וורשאו, לויטון שומני ארכיטקטים, AL/Arc אבי ליזר אדריכלים.

ניר- קוץ אדריכלים + Partners &  Pei ,Cobb, Freed / אדריכלית תמי הירש יועצת 'לתכנון ירוק '

סטודיו אדריכלות נוף, פלסנר אדריכלים + אדריכל חיים דותן+H2L2 .

פרלה קאופמן ארכיטקטים + גליה ויזר ארכיטקטית / אדריכל יפתח הררי יועץ 'לתכנון ירוק'

קנפו כלימור אדריכלים, רחמימוב אדריכלים מתכנני ערים, רימון אדריכלים, אדריכל חן שליטא + אדריכל דר' יוסי קורי + הקבוצה הישראלית, אדריכל נוף ואקולוג ליאב שלם, תמ"א אדריכלים תכנון מרחב אורבאני, OKA אדריכלים.

לרשימת פרויקטים מלאה אנא ראו נספח

מרואיינים (לפי סדר א'-ב'): אבי ליזר, אורית וילנברג-גלעדי, אורנה פרייפלד-בסט, אלי דרמן, אלס ורבקל, אריה קוץ, אריה רחמימוב, ברכה חיוטין, גיל ועדיה, גליה וייזר, דוד קנפו, דן שומני, דניאל מינץ, דניאלה פלסנר, הדס פאר, חן שליטא, ואשה גרובמן, יוסי קורי, יפתח הררי, ליאב שלם, ליטל סמוק-פביאן, מיה פלסנר, ניר חן, נועם רימון, פנינה רימון, פרלה קאופמן, קרלוס לויטון, קרן ידווב, רות להב, ריבה ולדמן, רמי גיל, שי ויינשטיין, תמי הירש, תגית כלימור

פתיחה: יום ה' 10.04.2014 שעה 20:00

נעילה: 15.05.2014

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי, המשרד להגנת הסביבה, המסלול האקדמי הכללה למינהל – החוג לעיצוב פנים, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, תרמוקיר

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 שעה 20:00

התערוכה חשופים בגלריה בבית האדריכל מציגה שמונה מבנים מסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70 בעיר תל-אביב. המונח חשופים מתייחס קודם כל אל הפואטיקה של הסגנון וחומר הבניה של המבנים. מרביתם  מבנים ברוטליסטים שבנויים מבטון חשוף.  אך בנוסף להיבט החומרי, המונח מתייחס למפגש החשוף והדינמי בין המבנים לבין כוחות השוק, הדיירים, והמשתמשים: עובדים ושוכרים, סוחרים ולקוחות.

המבנים בתערוכה נבנו לאורך צירי מרכזיים בעיר, מרביתם תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישראל, אך רובם לא הפכו לאייקונים אדריכליים מבודדים, אלא הם משתלבים במרחב אורבני סואן. הם מאפיינים את  הגרעין ההיסטורי של העירוניות התל-אביבית: הם בעלי קנה מידה קטן יחסית והם משרתים מגוון שימושים: משרדים משולבים עם מסחר (בבית יכין ובבית אל על); ותרבות משולבת עם מסחר או עם מגורים בתוך רצף הרחוב העירוני (במבנה תיאטרון בית לסין ובלונדון מינסטור); כל אלו ללא יצירת מתחמים יעודיים סגורים.

המבנים עברו במהלך השנים התאמה לצרכים משתנים, בדרך כלל ביוזמת השוק: מבנים שהוקמו כמבני ציבור או עבור חברות ציבוריות,  כמו בית הסוכנות, בית יכין ובית אל על,  משכירים משרדים קטנים למגזר הפרטי, לפעמים במקביל להפרטת החברות שהחזיקו בהם;  ומבני מלאכה בעלי אופי גולמי, כמו קריית  המלאכה וקבוץ גלויות 45, משנים ייעודם ומשכירים יחידות סטודיו קטנות לאמנים. לצד חיות עירונית זאת, למבנים יש  צדדים מוזנחים  והחמצות אדריכליות, ומרחביהם הופכים לעיתים לזירה לפעילות עבריינית ולזנות.  

סטודנטים מן הסדנאות לשימור ולאוצרות בחוג לעיצוב פנים, במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חקרו בשיטות שונות את המבנים ובחנו את ערכם האדריכלי ההיסטורי ואת  כח המשיכה העכשווי שלהם עבור  תושבי העיר,עבור יזמים ועבור הרשויות. כל זאת לאור דיון מקצועי ער בעירוב שימושים ובשימוש חוזר (reuse), ובעתידם של אייקונים ברוטליסטים במערב.

אמנים אורחים: בועז אהרונוביץ' ,Jay L

הנחיה ורעיון: כרמלה יעקובי- וולק, שלי כהן, קרני ברזילי, גיל נקר, קרן אבני

מציגים: סטודנטים מן הסדנאות לאוצרות ולשימור בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 בשעה 20:00

נעילה: 27.2.2014

הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, טלפון: 03-5188234

התערוכה בחסות בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל , משרד התרבות והספורט ועיריית תל אביב יפו

ההצגה בארץ של הביתנים הישראליים מן הביאנלות לאדריכלות המתקיימות בוונציה אינה עניין טריוויאלי. בעוד שהתערוכה המוצגת בביאנלה מיועדת לקהל המעורה בשיח של התרבות האדריכלית העולמית אך אינו בקיא בהכרח בהיסטוריה ובפוליטיקה המקומית; הרי שבאופן כמעט הפוך, כאשר התערוכה מוצגת בארץ הקהל מורכב בעיקרו מאנשים שאינם חלק מן השיח האדריכלי הגלובלי אך הם וודאי בעלי ידע ודעה לגבי המתרחש בארצם. החתום מטה נמצא בהתלכדות של שתי הקבוצות האלה ובפרספקטיבה הזו (ואולי גם בפרספקטיבה של קנאת אוצרים) יש להבין את ההתייחסות שלי להצגה של הביתן הישראלי מן הביאנלה לאדריכלות של 2012 במוזיאון ישראל בירושלים.

התערוכה עצמה – המכונסת תחת הכותרת המבריקה 'נושאת מטוסים' – מורכבת משני נדבכים: הראשון הוא פרשנות הומוריסטית לרגעים מכוננים מן ההיסטוריה המקומית משנת 1973 ואילך, ואילו החלק השני הוא תיאור, בצילום ובווידאו, של חלק מן ההתפתחויות באדריכלות המקומית מאז אותה שנה (תיאור יותר מפורט של התערוכה ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג ואצל אורן אלדר). יחדיו הם אמורים לתאר את האמריקניזציה – בעיקר בהיבט של ליברליזציה ותרבות קפיטליסטית  – של הסביבה הישראלית.

המהלך ההיסטוריוגרפי נראה בלתי נמנע – אחרי ששבנו אל האדריכלות הלבנה של הבאוהאוס ודיברנו על האדריכלות האפורה של הברוטליזם ושל דור המדינה מתחייב לחזור ולהתייחס לאדריכלות – שאולי נכנה אותה הארכיטקטורה הכסופה – המאפיינת את השנים שאחרי הטראומה של 1973. צבי אפרת היה הראשון שסימן נקודת מפנה באדריכלות הישראלית בשנת 1973 והאוצרים של הביתן הישראלי ממשיכים את העמדה הפרשנית הזו. מעניין שבמסגרת החלוקה הזו חומקת מן התודעה שנת 1967 שרבים יזהו אותה כתפנית תרבותית ואידיאולוגית משמעותית יותר, גם בהקשר התודעתי, גם בהקשר הכלכלי וגם, אגב, בהקשר של התמיכה האמריקנית הגלויה במדינת ישראל. סימון נקודת התפנית סביב שנת 1973 מאפשר גם להתעלם מהמרכזיות של שנת 1977 ושל שלטון הליכוד, שלפי דעות מסוימות הוא זה ששינה את הנוף הבנוי ואת הזירה האדריכלית בישראל יותר מן התוצאות של מלחמת יום-כיפור.

אני מצאתי את האלמנטים המהווים את חלקה ההיסטורי / מסחרי של התערוכה, שהוא דומיננטי ביותר – הבובות של בגין, סאדאת וקרטר, המובייל של האף-16 והלביא ועוד ועוד – מאכזבים. אמנם הם מקוריים ובהחלט משעשעים כבדיחות אך חסר להם, לטעמי, ממד של ביקורת או של פרשנות על החיים בישראל. יש באלמנטים האלה, ובמכירה המופגנת שלהם, רמז ברור לקומודיפיציה הקפיטליסטית של התרבות הישראלית – הכל הופך לאובייקט, למזכרת תיירים העומדת למכירה. ובכל זאת אני סבור שהדברים שקרו בארץ מאז  1973 ומאוזכרים בתערוכה: הסכם השלום, האינתיפאדה הראשונה, יום האדמה ואפילו פרויקט הלביא קשורים לזרמים קצת יותר עמוקים בתרבות הישראלית, האמריקאית (והערבית) ואי-אפשר לייחס את כולם לניצחונו של הקפיטליזם הגלובלי, המוצג באמצעות פאזל ובו מתפרקת ברית המועצות לגורמים. זאת ועוד, בהקשר של תערוכה אדריכלית  הרגשתי – ובהחלט יתכן שזה טהרני ומרובע מצדי – שלכל חפצי ההיסטוריה המשעשעים יש מקום יותר מדי מרכזי בתערוכה מבלי שהם באמת עוסקים בצד המרחבי של התהליכים שקרו בישראל מאז 1973.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

קצת מפתיע כמה מעט אדריכלות ומרחב יש בתערוכה כפי שהיא מוצגת במוזיאון ישראל. הסרט של נירה פרג בו מוצגת הריסה של בניין ע"י פיקוד העורף במסגרת אימון – ההקשר האמריקאי לא ממש ברור לי – תופס מקום של כבוד במרכז החלל, אך היצירות האחרות מרגישות נחבאות של הכלים. העבודות – רובן צילום תיעודי – מקצועיות מאוד אך היחידה שהרגשתי שהיה בה ערך מוסף עבורי היא עבודתו של האמן הפורטוגזי פרננדו גוארה. אני לא בטוח שהעבודות האחרות יחדשו הרבה לישראלי שהיה פעם או פעמיים בתל-אביב.

אך האם הם יאמרו משהו לאדריכל זר המביט בהם? קשה לומר. אם התערוכה מנסה לטעון שיש משהו מיוחד, חריג, בהתמסרות הישראלית למאפיינים של התכנון הארכיטקטוני והמרחבי האמריקאי – קשה לראות בתערוכה תימוכין לטענה הזאת. והרי יש מקום לטענה שישראל – נושאת המטוסים האמריקאית שלא ניתן להטביעה – מקיימת יחסים מיוחדים עם ארה"ב, מערכת יחסים שיש לה ממדים כלכליים וצבאיים ברורים אך גם ממדים דתיים וסמליים שלא באים לידי ביטוי במוצגים. אם, לעומת זאת, הטענה היא שישראל מעתיקה את האדריכלות והתכנון – וכל דבר אחר – מארצות הברית, כפי שכמעט כל המדינות בעולם עושות, הרי שלא ברור מדוע יש מקום להציג את הנושא בתערוכה בינלאומית. בסופו של דבר, מדינות רבות בעולם עברו תהליך של אמריקניזציה – בעיקר אם זו מאופיינת בגורדי שחקים עם קירות מסך ובקניונים – אלמנטים שמהווים אולי פרשנות מעט חד-ממדית של התרבות האמריקאית. ראוי לזכור שבשנות התשעים מדינות עם תרבות סוציאליסטית הרבה יותר קיצונית וטוטאלית מישראל של שנות השבעים עברו תהליכים מהירים וקיצוניים של אמריקניזציה מחד, ומאידך מדינות מבוססות ומרכזיות כמו בריטניה עברו גם הן ממשק ריכוזי ומתוכנן להפרטה גורפת וטוטאלית בשנים שאחרי משבר הנפט. מכאן שאולי מדובר בסיפור מורכב יותר, לוקאלי פחות והתלות הכלכלית והאסטרטגית של ישראל בארה"ב היא רק חלק ממנו.

יתכן שדווקא בהקשר המקומי יש מקום להזכיר שוב ושוב את התלות התרבותית ואת ההעתקה העיוורת של מודלים ושל תקדימים טובים וטובים פחות מארה"ב. במובן הזה שם התערוכה נוגע בעצב חשוף המתייחס לחשיבותה האמיתית של ישראל בעולם – לאו דווקא 'אור' לגויים אלא יותר כלי שרת בידי אינטרסים גלובליים של המעצמות. מן ההיבט הזה, יש משהו חתרני ומעניין בתערוכה. חבל רק שהוא מומחש יותר באמצעות גימיקים ופחות באמצעות ניתוח ארכיטקטוני ומרחבי.

"נושאת מטוסים – רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית" תוצג לקהל  במוזיאון ישראל מ-3 בנובמבר 2013 עד 4 בינואר 2014.

אוצרים: מילנה גיצין-אדירם, דן הנדל וארז אלה.

אמנים מציגים: אסף עברון, פרננדו גוארה, פלוריאן הולצר, נירה פרג ויאן טיכי. מעצב המוצרים: טל ארז.

לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.

אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.

כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.

שיכון ביד אליהו

מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.

ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.

השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.

עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.

זהו הקישור לעבודה:

 שימור ביד-אליהו

גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.

לעיתים דווקא המגוון והעושר של עשייה אדריכלית מקשה על הניסוח של זהות אמנותית ברורה, אייקונית, המקבעת יוצר מסוים בהיסטוריה של התחום.

נדמה שזהו המצב במקרה של משרד נדלר, נדלר, ביקסון גיל עם אלקון, במשך שישים וארבע שנים של עבודה יצרו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון, משה גיל ורינה אלקון גוף נרחב של יצירות אדריכלות איכותיות ומרכזיות. עבודות אלה מתפרשות על מגוון רחב של סגנונות אדריכליים ודרכי ביטוי, ובמבט ראשון לא בהכרח נראות כעבודותיו של גוף יוצר אחד.

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בראשית דרכם תכננו נדלר, נדלר ביקסון בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים בירושלים, מבנים היוצאים מגדרם בכדי ליצוק תכנים פוריסטים לאבן הירושלמית ומתהדרים בפשטות חמורת סבר. אותה פשטות כמעט דיאגרמטית מצויה גם בבית עיריית באר שבע, אלא ששם מקבלת חזית הבניין ביטוי אקספרסיבי הרבה יותר, בדמות מסך של פסי בטון גלוי אנכיים, בעוביים שונים, היושבים על מסד של אבן פראית. מגדל התצפית המתווסף למבנה קושר אותו דווקא להשפעות של אדריכלות אסלאמית. השימוש בבטון, שמדבריה שבדיעבד של שולמית נדלר כאילו נכפה על המתכננים בידי רוח הזמן, ממשיך בבניין אחר בבאר-שבע. ספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנויה אף היא בטון חשוף, אלא ששם השפה המינימליסטית מומרת בעושר ומורכבות צורנית המהדהדת את המורכבות הפורמליסטית שאפיינה את האדריכלות הישראלית באותה תקופה. ספריית ארן היא כולה מחווה לזווית החדה ולקשיחות של הבטון אך כנגדה בתיאטרון ירושלים, אותו תכננו האדריכלים לאורך שלושה עשורים, אנו מגלים שפה שונה בתכלית. האבן הגסה שנדחתה בפרויקטים אחרים של המשרד בעיר מעטרת קירות המתעגלים ברכות היוצרים בניין גדול המשתלב בנעימות בסביבתו ומגדיר סוג מיוחד של מודרניות ירושלמיות.

הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

אפילו הספריות הרבות שיצרו נדלר, נדלר, ביקסון, גיל בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מדברות כל אחת בשפה שונה, אם כי רובם מסתופפות תחת הגלימה הברוטליסטית. ספריית סוראסקי, כראוי לספרייה הראשונה והראשית בקמפוס, היא מבנה נישא ואייקוני המשדך בין בטון בעיבוד גס לבין צורות מתעגלות. בסוראסקי הצורה של המכלול היא העיקר ואלמנטי התאורה והארגון הפנימי מוצנעים. לעומתה, ספריית מנהיים למדעים מדויקים והנדסה מדברת בשפת הזווית החדה ונראית כחלק ממערכת חזרתית המדגישה את השימוש בתאורה הטבעית. בספרייה למדעי החברה והניהול ניתן לראות גישה אחרת: הספרייה מצניעה את עצמה ומתחפרת אל תוך הגבעה  וחזיתותיה עשויות בקורות אופקיות המסדירות ומסתירות את המערך הזוויתי של התכנית.

עבודותיהם המאוחרות של נדלר ביקסון גיל מוותרות על הברוטליזם בכדי ליצור קומפוזיציות פוסט מודרניות המתאפיינות בסימטריה ובשאילת אלמנטים היסטוריים. הדוגמא המוכרת ביותר היא בתי המשפט בנצרת העושים שימוש בעושר, אולי עושר גדול מדי, של חומרי גמר ואופני ביטוי, אך המשרד יצר גם  מחוות לעיר ההיסטורית בשכונה הקהילתית בקטמונים אותה תכננו בירושלים בשנות השמונים.

מנעד סגנוני נרחב כל-כך מאפיין את רוב האדריכלים בני-דורם של הנדלרים, שהתאימו את עשייתם לשפות האדריכליות המשתנות לאורך העשורים, ומן הסתם גם להעדפות המזמין ולדרישות הפרויקט והאתר.  הן מוכיחות, ככל הנראה, שלא ניתן לדבר על סגנון ישראלי אחד באדריכלות, אלא לכל היותר על דגשים מקומיים בפרשנות לסגנונות משתנים.

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1968-1964

אך אין זה הוגן להחזיק בעושר של העשייה האדריכלית של נדלר נדלר ביקסון גיל כנגדם. כפי שמציין צבי אפרת, בכל נקודה בזמן, בכל סגנון וניב אדריכלי שבחרו לאמץ, יצרו הנדלרים פרשנות מקורית העומדת בפני עצמה ומוסיפה נדבך נוסף לסגנון שבו אולי השתמשו גם אחרים.

תיאטרון ירושלים הינו יצירת ייחודית עם תנופה ואופי המשלבת אומנות ואדריכלות למכלול אקספרסיבי אחד באופן נדיר. קשה למצוא לה תקדימים רבים או, למרבה הצער, יורשים.

ספריית סוראסקי בתל-אביב מתיכה את העקרונות הארגוניים של וילה סבואה של לה-קורבוזייה עם עולם הטקסטורות הצורות החופשיות שיצר אותו אדריכל בשאנדיגאר וברונשמפ, באופן היוצר מהות שהיא חדשה לגמרי.

בית עיריית באר-שבע מהווה פרשנות מודרנית לאלמנטים מדבריים ואסלאמיים שהוא רלוונטי גם היום אולי אפילו בהקשר אזורי, מעבר לגבולות התרבות הישראלית.

נדלר, נדלר, ביקסון גיל ואלקון היו משרתיה הנאמנים של המדינה הישראלית מראשיתה. שלא כבני דורם, הם לא העבירו את מרכז הכובד של עשייתם למבני מגורים ומסחר פרטיים, כמעט ולא בנו מחוץ לישראל ואף לא עשו שימוש באדריכלות בכדי לנסח חלומות גרנדיוזיים המתיימרים, לטוב ולרע, להציע כיוונים תרבותיים חדשים. הם התמחו בניסוח מבנים המגדירים את מוסדות התרבות הישראליים – הספריות האוניברסיטאיות ובתי הספר, היכלות התרבות והיכלי המשפט.

יש מקום להמשיך ולנתח את עבודתם של הנדלרים. ההיסטוריה של האמנות תבחן אם ישנם עקרונות מארגנים חוזרים המאפיינים את עבודתם; הפרשנות התרבותית תשאל אם וכיצד הם מבטאים את האופן בו תופס את עצמו הממסד הישראלי לאורך השנים; אך האדריכלים צריכים ללמוד מעבודתם שבכל פרויקט ובכל תקופה ניתן לשאוף ולהשיג אלגנטיות ומקוריות ארכיטקטונית.

מחר בשעה 20:00 יתקיים ערב עיון בתערוכה, בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 ביפו.

פרופ' אדריכל צבי אפרת ישוחח עם שולמית נדלר ומשה גיל על עבודות המשרד.

פרטים נוספים בהזמנה

יש חוצפה מסויימת, לאחר העדרות כה ארוכה מן הבלוג, להעלות לרשת דווקא עבודה אקדמית ולא רשימה משעשעת על בניית סוכות.

עם זאת, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה העלה אל התודעה את ההשפעה האמריקאית על הסביבה הישראלית וחשבתי שזו הזדמנות להעלות לדיון מעט יותר מעמיק את תופעת ערי הקצה, שהיא לטעמי אחת ההשפעות הבולטות של האמריקניזציה על התכנון הישראלי.

העבודה, המצורפת לרשימה זו, מנסה לעמוד על התהליך ההיסטורי שבו התהוו הגרסאות הישראליות (הדהויות) של ערי הקצה האמריקאיות, ולקשור אותן לתיאוריות ומודלים העוסקים בהתפתחותה של העיר.  נעשה ניסיון להבין האם ערי-הקצה הישראליות הן תופעה שהתהווה 'מעצמה' בתהליך של אירגון-עצמי או שמא  מדובר בהכוונה ממשלתית של התכנון העירוני.

ראשון לציון מערב – הבלופרינט לעיר הקצה בגרסתה הישראלית?

כמובן שהעבודה מותירה שאלות רבות פתוחות, ובראש ובראשונה, כפי שציין פרופ' יובל פורטוגלי, האם 'עיר-הקצה' הישראלית היא באמת עיר-קצה?

אם זאת, לאור הכתיבה המועטה יחסית בנושא בעברית, אני מקווה שלעבודה זו תהיה תרומה כלשהי למי שמתעניין בתחום בהקשרו הישראלי.

אני מקווה להעלות בעתיד להעלות לבלוג גרסא נגישה יותר של העבודה, כך שאשמח לשמוע ממי שיעיין בעבודה על הצדדים היותר – והפחות – מעניינים שלה.

התייחסויות נוספות שלי לנושא ערי הקצה ניתן למצוא כאן ו-כאן.

העבודה נכתבה במסגרת הקורס של יובל פורטוגלי 'תיאוריות המורכבות והעיר' במסגרת לימודי התואר השני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. אני מבקש להודות ליובל על תרומתו לעבודה.

והנה הקישור לעבודה:

edge-city-in israel

וכאן טבלה המרכזת את ערי הקצה בישראל שזיהיתי. אשמח לשמוע הערות, השגות ותוספות.

ערי – קצה טבלת ריכוז