לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.
אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.
כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.
שיכון ביד אליהו
מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.
ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.
השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.
עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.
זהו הקישור לעבודה:
גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.
לעיתים דווקא המגוון והעושר של עשייה אדריכלית מקשה על הניסוח של זהות אמנותית ברורה, אייקונית, המקבעת יוצר מסוים בהיסטוריה של התחום.
נדמה שזהו המצב במקרה של משרד נדלר, נדלר, ביקסון גיל עם אלקון, במשך שישים וארבע שנים של עבודה יצרו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון, משה גיל ורינה אלקון גוף נרחב של יצירות אדריכלות איכותיות ומרכזיות. עבודות אלה מתפרשות על מגוון רחב של סגנונות אדריכליים ודרכי ביטוי, ובמבט ראשון לא בהכרח נראות כעבודותיו של גוף יוצר אחד.
בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962
בראשית דרכם תכננו נדלר, נדלר ביקסון בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים בירושלים, מבנים היוצאים מגדרם בכדי ליצוק תכנים פוריסטים לאבן הירושלמית ומתהדרים בפשטות חמורת סבר. אותה פשטות כמעט דיאגרמטית מצויה גם בבית עיריית באר שבע, אלא ששם מקבלת חזית הבניין ביטוי אקספרסיבי הרבה יותר, בדמות מסך של פסי בטון גלוי אנכיים, בעוביים שונים, היושבים על מסד של אבן פראית. מגדל התצפית המתווסף למבנה קושר אותו דווקא להשפעות של אדריכלות אסלאמית. השימוש בבטון, שמדבריה שבדיעבד של שולמית נדלר כאילו נכפה על המתכננים בידי רוח הזמן, ממשיך בבניין אחר בבאר-שבע. ספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנויה אף היא בטון חשוף, אלא ששם השפה המינימליסטית מומרת בעושר ומורכבות צורנית המהדהדת את המורכבות הפורמליסטית שאפיינה את האדריכלות הישראלית באותה תקופה. ספריית ארן היא כולה מחווה לזווית החדה ולקשיחות של הבטון אך כנגדה בתיאטרון ירושלים, אותו תכננו האדריכלים לאורך שלושה עשורים, אנו מגלים שפה שונה בתכלית. האבן הגסה שנדחתה בפרויקטים אחרים של המשרד בעיר מעטרת קירות המתעגלים ברכות היוצרים בניין גדול המשתלב בנעימות בסביבתו ומגדיר סוג מיוחד של מודרניות ירושלמיות.
הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968
אפילו הספריות הרבות שיצרו נדלר, נדלר, ביקסון, גיל בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מדברות כל אחת בשפה שונה, אם כי רובם מסתופפות תחת הגלימה הברוטליסטית. ספריית סוראסקי, כראוי לספרייה הראשונה והראשית בקמפוס, היא מבנה נישא ואייקוני המשדך בין בטון בעיבוד גס לבין צורות מתעגלות. בסוראסקי הצורה של המכלול היא העיקר ואלמנטי התאורה והארגון הפנימי מוצנעים. לעומתה, ספריית מנהיים למדעים מדויקים והנדסה מדברת בשפת הזווית החדה ונראית כחלק ממערכת חזרתית המדגישה את השימוש בתאורה הטבעית. בספרייה למדעי החברה והניהול ניתן לראות גישה אחרת: הספרייה מצניעה את עצמה ומתחפרת אל תוך הגבעה וחזיתותיה עשויות בקורות אופקיות המסדירות ומסתירות את המערך הזוויתי של התכנית.
עבודותיהם המאוחרות של נדלר ביקסון גיל מוותרות על הברוטליזם בכדי ליצור קומפוזיציות פוסט מודרניות המתאפיינות בסימטריה ובשאילת אלמנטים היסטוריים. הדוגמא המוכרת ביותר היא בתי המשפט בנצרת העושים שימוש בעושר, אולי עושר גדול מדי, של חומרי גמר ואופני ביטוי, אך המשרד יצר גם מחוות לעיר ההיסטורית בשכונה הקהילתית בקטמונים אותה תכננו בירושלים בשנות השמונים.
מנעד סגנוני נרחב כל-כך מאפיין את רוב האדריכלים בני-דורם של הנדלרים, שהתאימו את עשייתם לשפות האדריכליות המשתנות לאורך העשורים, ומן הסתם גם להעדפות המזמין ולדרישות הפרויקט והאתר. הן מוכיחות, ככל הנראה, שלא ניתן לדבר על סגנון ישראלי אחד באדריכלות, אלא לכל היותר על דגשים מקומיים בפרשנות לסגנונות משתנים.
הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1968-1964
אך אין זה הוגן להחזיק בעושר של העשייה האדריכלית של נדלר נדלר ביקסון גיל כנגדם. כפי שמציין צבי אפרת, בכל נקודה בזמן, בכל סגנון וניב אדריכלי שבחרו לאמץ, יצרו הנדלרים פרשנות מקורית העומדת בפני עצמה ומוסיפה נדבך נוסף לסגנון שבו אולי השתמשו גם אחרים.
תיאטרון ירושלים הינו יצירת ייחודית עם תנופה ואופי המשלבת אומנות ואדריכלות למכלול אקספרסיבי אחד באופן נדיר. קשה למצוא לה תקדימים רבים או, למרבה הצער, יורשים.
ספריית סוראסקי בתל-אביב מתיכה את העקרונות הארגוניים של וילה סבואה של לה-קורבוזייה עם עולם הטקסטורות הצורות החופשיות שיצר אותו אדריכל בשאנדיגאר וברונשמפ, באופן היוצר מהות שהיא חדשה לגמרי.
בית עיריית באר-שבע מהווה פרשנות מודרנית לאלמנטים מדבריים ואסלאמיים שהוא רלוונטי גם היום אולי אפילו בהקשר אזורי, מעבר לגבולות התרבות הישראלית.
נדלר, נדלר, ביקסון גיל ואלקון היו משרתיה הנאמנים של המדינה הישראלית מראשיתה. שלא כבני דורם, הם לא העבירו את מרכז הכובד של עשייתם למבני מגורים ומסחר פרטיים, כמעט ולא בנו מחוץ לישראל ואף לא עשו שימוש באדריכלות בכדי לנסח חלומות גרנדיוזיים המתיימרים, לטוב ולרע, להציע כיוונים תרבותיים חדשים. הם התמחו בניסוח מבנים המגדירים את מוסדות התרבות הישראליים – הספריות האוניברסיטאיות ובתי הספר, היכלות התרבות והיכלי המשפט.
יש מקום להמשיך ולנתח את עבודתם של הנדלרים. ההיסטוריה של האמנות תבחן אם ישנם עקרונות מארגנים חוזרים המאפיינים את עבודתם; הפרשנות התרבותית תשאל אם וכיצד הם מבטאים את האופן בו תופס את עצמו הממסד הישראלי לאורך השנים; אך האדריכלים צריכים ללמוד מעבודתם שבכל פרויקט ובכל תקופה ניתן לשאוף ולהשיג אלגנטיות ומקוריות ארכיטקטונית.
מחר בשעה 20:00 יתקיים ערב עיון בתערוכה, בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 ביפו.
פרופ' אדריכל צבי אפרת ישוחח עם שולמית נדלר ומשה גיל על עבודות המשרד.
פרטים נוספים בהזמנה
ביום שישי הקרוב 24.05.13 יתקיים שיח גלריה בתערוכה 'פאלאס' המוצגת בגלריה בבית האדריכל.
השיח יחל בשעה 11:00 ויכלול שיחה עם האמנית, סמנטה אדלר דה אוליבירה ועם האוצרת קרני ברזילי.
כמובן שזו גם ההזדמנות שלכם לראות את התערוכה עצמה.
הגלריה נמצאת ביפו, ברחוב המגדלור 15, לא רחוק מן העיר העתיקה והנמל.
פאלאס / סמנטה אדלר דה אוליבירה
פאלאס, תערוכת היחיד של סמנטה אדלר דה אוליבירה, הינה תוצר של תהליך בו האמנית תיעדה במשך למעלה משנתיים את בנייתו של מלון וולדורף אסטוריה בירושלים.
בראשית נבנה המלון בשנת 1929 על ידי המופתי של ירושלים תחת השם – "פאלאס" ומוקם בלב העיר על גבול בית הקברות המוסלמי בממילא. לאורך השנים עבר המבנה אינסוף גלגולים ותהפוכות בעקבות שינויים פוליטיים וחברתיים בעיר. בעשרים השנים האחרונות עמד נטוש וכיום מצוי תחת שיפוץ נרחב אשר שם לו למטרה לבנות מחדש את פנים המלון, תוך כדי שימור חלקו הקדמי אותה חזית מפוארת בעלת עיטורי האבן והקשתות.
אדלר דה אוליבירה פועלת באתר כמתבוננת על מגוון האפשרויות המתקיימות בו. מחד, המציאות הנוכחית של אתר בניה מפורק, ומאידך, מציאות הטומנת בחובה פוטנציאל עתידי. עבור האמנית, המלון, כפי שהוא היום – אתר בהתהוות, מקיים מציאות אנומלית, בה הוא מתפקד כמעין בית זמני לפועלי הבניין שאמונים על בנייתו. האתר מכיל את יחסי הכוחות המאפיינים את החברה הישראלית, אל מול מטרתו הייעודית להוות מרחב המנותק מזמן וממקום שבא לספק למבקריו מעט אסקפיזם מאותה המציאות. מתוך פער זה בין המציאות היומיומית לקיומם של עולמות מלאכותיים המנותקים מכל הקשר יוצרת אדלר דה אוליבירה. היא מוצאת עניין במלון כמקום שמטרתו לייצר אשליות חווייתיות ולהעניק למשתמשיו תחושת חופש, סדר, ויוקרה. זאת ועוד, היא רואה בו סממנים של שפע וריבוי בשילוב הסגנונות האדריכליים המרכיבים אותו: עיטורי אבן וקשתות בסגנון ניאו-ממלוכי לצד טכניקות עיצוב פנים עכשוויות.
בעת ביקוריה באתר הבנייה של המלון מזהה אדלר דה אוליבירה עניין בפן הפרפורמטיבי המתקיים במקום. היא עושה זאת באמצעות שיבוש והפרה של הסדר היומיומי ומתוך כך מייצרת פעולה בידורית, משחקית ופואטית. כך, בטרילוגית הוידיאו 'פאלאס', 2013 היא מזמנת בכל פעם אלמנט אחר (כדור, גוף תאורה, שירה) אל תוך הסצנה, ובאמצעותם מייצרת מימד פנטסטי ואבסורדי במרחב הריק. היא בונה סיטואציות הנעות בין התיעודי למבוים ובין הפונקציונאלי לקישוטי. אם בעבר הבסיס ליצירותיה היה הקשר שבין הגוף לאדריכלות, בעבודות אלו אותו הגוף מתקיים רק באופן מרומז ולעיתים אף נעדר לחלוטין או הופך כלי המשרת את החלל, הבונה ומפעיל אותו. בעבודת הטרילוגיה הסאונד מתפקד כגוף באמצעותו היא שוזרת את ההווה עם העבר, את המציאות עם החלום והקסם.
בסדרת הצילומים 'פאלאס', 2010-2013, מתעדת האמנית אלמנטים אדריכליים ומרחבים נטושים – בכולם היא מציעה מימד דרמטי. מצבים מוכרים ובנאליים באתר בנייה, הופכים לכלים באמצעותם היא משתעשעת ומהם יוצרת אשליה בעלת סממנים תאטרליים המרמזת על עשייה והשתנות. אולם, בשלושת הצילומים "חדר לדוגמא", יוצרת אדלר דה אוליבירה מתח ודרמה מסוג אחר – מרחב מנוכר בו הזמן עצר מלאכת. הסימטריה, הפלסטיות והנוקשות בו מצביעים על האופן שבו החלל/החדר מנותק מהקשר ומנוגד למציאות הדינמית המתקיימת מחוץ אליו. כשמו כן הוא – חדר לדוגמא, חלל סגור המתפקד כאפשרות של מציאות, כלומר, מציאות בלתי ניתנת להתערבות.
במיצב 'פארק מידרון', 2013 בנתה האמנית מודל צורני של האתר המצוי לא רחוק מהגלריה בבית האדריכל. הפארק ביפו נבנה על ערמת פסולת בנייה ומשטחי הדשא בו מייצרים מעטפת אחידה ומצוחצחת, פיסת טבע מעשה ידי אדם. המיצב כולו מדגיש את המלאכותיות שבו, ואילו, הקרנת החול הנשפך מנסה להגיע לאזור הפנימי, העמוק, ה"טבעי" אולם ללא הצלחה. מתקיים הדהוד לפעולות של חפירה והריסה – ניסיון החזרתו אל העבר, היותו אתר (פסולת) מקום שאינו מקום.
בתערוכה הנוכחית מהווים הפארק והמלון שני אתרים שבאמצעותם חושפת אדלר דה אוליבירה את היחס שבין אדריכלות לפעולה ובין המונומנט ליומיומי. היא פועלת באמצעות חשיפת הנסתר וטשטוש הגבולות בין הקבוע לזמני, הסטטי לדינמי בחיבור שבין התרבותי הבידורי והפוליטי.
קרני ברזילי
סמנטה אדלר דה אוליבירה, ילידת 1985, נולדה בפריז וגדלה בבריסל. למדה שלוש שנים ב-King’s College לונדון וחצי שנה ב- School of Visual Arts בניו יורק. עלתה לארץ לפני כחמש שנים ולמדה בבצלאל, שם סיימה את לימודיה בשנת 2012. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה.
בית הקולנוע היה, לרגע היסטורי, ליבה הפועם של העיר: כמו קתדראלות של העידן המודרני, היו בכל מרכזי הערים בתי-קולנוע גדולים ומרשימים בהם התקבצו מאות אנשים לרגעים של תוכן ומשמעות. אך פריחתו של בית הקולנוע כאייקון תרבותי ואדריכלי הייתה קצרה: המבנים המהודרים נשכחו וננטשו, הופקרו לתלאות הזמן ולספקולציות יזמיות. עבודתו של שרון רז, אדריכל בהכשרתו ומתעד עיקש של מבנים זנוחים לפי ליבו, עוקבת אחרי דעיכתם של בתי הקולנוע הנטושים של ישראל. מצפון ועד דרום, מבפנים ומבחוץ, מתעד רז את התפוררותם ההדרגתית של אותם היכלות נטושים.
הפריחה הנרחבת והקמילה המהירה של מבנה בית הקולנוע היא מרתקת ורבת משמעויות. יותר מכל מפתיעה המהירות וההחלטיות בה מבנים גדולים, מונומנטליים ובעלי נוכחות בולטת במרכזי הערים איבדו, בתוך דור אחד בלבד, את תפקידם ואת ייעודם והפכו לחורים שחורים של עזובה והזנחה. בהיבט הזה בית הקולנוע הוא ברומטר נאמן לתהליכים של דעיכת מרכזי הערים, כאשר שימושים מסוימים נדדו החוצה אל שולי העיר ולעולם לא שבו. בהמשך, ובאופן מצער, הרנסנס המהוסס של העירוניות בישראל מתבטא בדרך כלל בהריסת בתי- קולנוע ובניית מבנים אחרים במקומם. מרתק ומצער לראות את הקושי הגדול של מבני בתי הקולנוע לסגל לעצמם יעודים חדשים. בתי-הקולנוע נבנו בדרך-כלל ביוזמה פרטית, אך הם היו כה ספציפיים לייעודם עד שכמעט לא הייתה להם יכולת להשתנות ולקלוט שימושים חדשים. אי-אילו בתי-קולנוע הפכו למועדונים, לחנויות, למכוני כושר, אפילו לבתי-כנסת – אך רובם נעזבו וקפאו בזמן, כרזות הפרסום עדיין מכריזות על סרטים 'חדשים' שכבר נשתכחו.
דעיכת בתי הקולנוע מסמלת את קמילתה ההדרגתית של החוויה הקולקטיבית; מהיכלות ענקיים בהם מאות אנשים זרים לוקחים לרגע חלק בריגוש קולנועי משותף במרכז העיר, הפכו בהדרגה בתי-הקולנוע לזירות צפייה מרובות מסכים השוכנות בשולי המטרופולין והופכות את החוויה הקולנועית לאינדיווידואלית יותר, מן הסתם כדרך להתמודד עם החוויה הפרטית שמציעה הטלוויזיה. יש מה לומר בזכות הריבוי והשחרור של החוויה הקולנועית המגדילה את החירות והביטוי העצמי של הצופים והיוצרים; אך לא ברור אם כוחות השוק, והארכיטקטורה המבטאת אותם, שקושרים היום את הקולנוע באופן הדוק כל-כך עם הצריכה, השכילו לבטא נכונה את החוויה הקולנועית בפתח המאה ה-21.
בתי הקולנוע הנטושים הינם, אם כן, דוגמא מובהקת לאופן בו תהליכים ארכיטקטוניים מבטאים השתנות מואצת בערכיה של החברה, במערב המתועש בכלל ובישראל בפרט. אך מה לגבי התיעוד של בתי-הקולנוע הנטושים? האם יש בו משהו מעבר לסמליות החברתית, מעבר לכמיהה לעבר המשתקף דרך האספקלריה של הקולנוע של פעם? בתצלומי בתי-הקולנוע הנטושים בישראל של שרון רז יש רצון לשמר, ולו רק בצילום, אדריכלות אחרת, לעיתים מוקפדת יותר, לעיתים יותר צנועה ובוודאי נוצצת ותוקפנית פחות, במיוחד כשכבר ניכרים בה סימני הזמן. התצלומים הם גם קינה על ההזנחה המאפיינת את היחס הישראלי לסביבה ולמבנים.
אך בבית הקולנוע ההופך לחורבה יש משהו המייחד אותו מכל מבנה נטוש אחר. החוויה הקולנועית היא חוויה המתרחשת באפלה אך סוחפת את כל הצופים למסע דמיוני משותף. בית הקולנוע הוא מוקד חברתי קבוע המתחדש תדיר עם חילופי הסרטים ויומני החדשות, מעוגן למקומו אך מציג ומפיץ דימויים ורעיונות הנובעים מתרבויות הרחוקות אלפי מילין – מהוליווד ועד בומבי. בבית הקולנוע הנטוש מתהפכת החוויה. באור השמש הנוקב, ללא גג ולעיתים ללא קירות מאבד בית הקולנוע את הקסם המסתורי של זרקור באפילה; מאובק וחשוף לפגעי הזמן הקולנוע מאבד את העדכניות והאוניברסליות שאפיינה אותו כמרכז תרבותי; נטוש וריק מאדם מאבד בית הקולנוע את מקומו כמוקד של חוויה משותפת. אבל לאור היום, בשלבי ההריסה וההתפוררות, כשהוא מקולף מציפויים ורהיטים, חושף מבנה בית הקולנוע את הארכיטקטורה שלו: הכיסאות הריקים הם ציפייה אילמת לקהל; חרכי ההקרנה יוצרים מרקמים קוביסטיים; המיפתחים הגדולים נחשפים ויחד עם הרצפה המשתפעת והמבט המופנה אל המסך מתגלים חללים ייחודים, העשויים להזכיר את תחריטיו של פיראנזי.
היכל בית-הקולנוע הנטוש הוא מניפסט נוגה של נטישה וקמילה, של תהילת עולם חולפת, מקום שדווקא דעיכתו חושפת את איכויותיו הארכיטקטוניות. שהרי אם בית הקולנוע היה סוג של מקדש מודרניסטי הרי הריסותיו הן גרסה בת-זמננו לחורבות הנשגבות של העבר, והן נושאות מסר דומה על כוחו של הזמן החולף.
היכלות נטושים – שרון רז
תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל
תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל
18.04.13– 07.03.13
שרון רז, אדריכל וצלם העוסק בתיעוד אדריכלות נכחדת בישראל. כותב ועורך את אתר האינטרנט 'אדריכלות נעלמת' את הבלוג 'נטוש' ואת האינדקס המקוון 'בתי-קולנוע נעלמים בישראל'.
אוצר: אדר' ערן טמיר- טאוויל
פתיחה: יום חמישי 07.03.13 בשעה 20:00
ערב עיון בהשתתפות אורחים מתחומי האדריכלות והקולנוע: יום חמישי 18.04.13
נעילה: 18.04.13
שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00
טל' לתיאומים: 03-5188234
לתיאום ביקורים בימי ו' ובערבי חג ניתן לפנות לדוא"ל bddaba@gmail.com
גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו
התערוכה בחסות :
משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב – יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל
בתוך הגיאומטריה המינימליסטית של המגדלים המונוליטיים מרחפת רוח הזמן של התקופה שלנו.
בהנחיית אדריכלית ורד פלוק וד"ר דרור פימנטל.
(בתמונה בית הבנק בינלאומי בתכנון פיי-קוב-פריד וניר-קוץ אדריכלים. צילם עמית גירון)
בוקר אחד שוטטתי בשמי קוריאה הצפונית באמצעות הגוגל Earth .
בפאתיה הדרומיים של הבירה פיונגיאנג הבחנתי בשכונה של בלוקים שנראו מוזר למדי ממעוף הלוויין. יותר מהכל הם הזכירו סימני שאלה.
מה הם רוצים לומר לנו? האם הם שואלים שאלות על תכליתו של המודרניזם האדריכלי בשירות הדיקטטורה? האם הם מוסרים מסר סמוי לטייסי צבא ארצות-הברית? ואולי הם פשוט שואלים את אלוהים למה מגיע להם לחיות במדינה המטורפת של משפחת קים?
התמונה מגוגל ארת' ולאחר עיבוד ממוחשב
תמונות, בעיקר של גדרות.
חיפשתי דימוי לווילה בג'ונגל, דימוי שימחיש, אולי בצורה מוקצנת, את הלך המחשבה שמאחורי הביטוי הפופולרי שטבע שר הביטחון. הרי מדובר בדימוי ארכיטקטוני כל-כך vמסביר בצורה כה קולעת את האופן בו תופסת ישראל את עצמה ביחס לשכניה. אלא שכל הדימויים של הג'ונגלים שמצאתי ברשת היו כל-כך פסטורליים, ירוקים ושופעים והווילות ישבו בהן די טוב ובעיקר עשו חשק לצאת לחופשה באמזונס.
נאלצתי לייצר דימוי קצת אחר, שאני לא בטח שקולע לכוונתו של אהוד ברק, ובכל זאת.
[בקולאז' – מגדלי אקירוב בצילום של יסמין סויפר מאתר וואלה ובתכנון יסקי-סיוון, והג'ונגל של הנרי רוסו.]
ערסיטקטורה 