יש חוצפה מסויימת, לאחר העדרות כה ארוכה מן הבלוג, להעלות לרשת דווקא עבודה אקדמית ולא רשימה משעשעת על בניית סוכות.

עם זאת, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה העלה אל התודעה את ההשפעה האמריקאית על הסביבה הישראלית וחשבתי שזו הזדמנות להעלות לדיון מעט יותר מעמיק את תופעת ערי הקצה, שהיא לטעמי אחת ההשפעות הבולטות של האמריקניזציה על התכנון הישראלי.

העבודה, המצורפת לרשימה זו, מנסה לעמוד על התהליך ההיסטורי שבו התהוו הגרסאות הישראליות (הדהויות) של ערי הקצה האמריקאיות, ולקשור אותן לתיאוריות ומודלים העוסקים בהתפתחותה של העיר.  נעשה ניסיון להבין האם ערי-הקצה הישראליות הן תופעה שהתהווה 'מעצמה' בתהליך של אירגון-עצמי או שמא  מדובר בהכוונה ממשלתית של התכנון העירוני.

ראשון לציון מערב – הבלופרינט לעיר הקצה בגרסתה הישראלית?

כמובן שהעבודה מותירה שאלות רבות פתוחות, ובראש ובראשונה, כפי שציין פרופ' יובל פורטוגלי, האם 'עיר-הקצה' הישראלית היא באמת עיר-קצה?

אם זאת, לאור הכתיבה המועטה יחסית בנושא בעברית, אני מקווה שלעבודה זו תהיה תרומה כלשהי למי שמתעניין בתחום בהקשרו הישראלי.

אני מקווה להעלות בעתיד להעלות לבלוג גרסא נגישה יותר של העבודה, כך שאשמח לשמוע ממי שיעיין בעבודה על הצדדים היותר – והפחות – מעניינים שלה.

התייחסויות נוספות שלי לנושא ערי הקצה ניתן למצוא כאן ו-כאן.

העבודה נכתבה במסגרת הקורס של יובל פורטוגלי 'תיאוריות המורכבות והעיר' במסגרת לימודי התואר השני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. אני מבקש להודות ליובל על תרומתו לעבודה.

והנה הקישור לעבודה:

edge-city-in israel

וכאן טבלה המרכזת את ערי הקצה בישראל שזיהיתי. אשמח לשמוע הערות, השגות ותוספות.

ערי – קצה טבלת ריכוז

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 19.07.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל. ערב העיון יכלול פאנל בו ידונו היתרונות, המגבלות והפוטנציאל של תמ"א 38.

בערב העיון ננסה לבחון את התמ"א באופן ביקורתי ולשאול האם תמ"א 38 היא הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם סיכוני רעידת האדמה, האם היא מגלמת הבטחה להתחדשות עירונית או שמא איום על מרקמים קיימים ומה ניתן לעשות בכדי לשפר אותה.

משתתפים:

פרופ' שמאי אסיף, אדריכל ובונה ערים, חבר סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון וראש המרכז לחקר עיר ואזור. שותף – 'גוטמן- אסיף אדריכלים',  מוסמך בארכיטקטורה ובינוי ערים – הטכניון,  מסטר בארכיטקטורה ובינוי ערים – אוניברסיטת הרווארד. שימש כראש ענף תכנון בצה"ל, מהנדס העיר תל-אביב יפו, היה שותף במשרד 'אסיף-מליס' וראש צוות תמ"א 35. בתפקידו האחרון כראש מינהל התכנון במשרד הפנים היה מעורב בתהליכי אישורה וקידומה של תמ"א 38.

אנדה בר, אדריכלית, שימשה בתפקידי תכנון בעיריית ירושלים, בלשכת התכנון המחוזית ירושלים, במינהל מקרקעי ישראל וכן כאדריכלית עצמאית. כמו-כן שימשה כיושבת ראש עמותת האדריכלים. כיום מכהנת כמהנדסת העיר קריית-אונו. במסגרת תפקידה זה הייתה מעורבת בייזום תכניות מתאר עירוניות ההופכות את תמ"א 38 למנוף להתחדשות עירונית.

ארז קמיניץ, עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. לאחר שלוש שנים בפרקטיקה פרטית ומזה כאחת עשרה שנים עובד במחלקת הייעוץ והחקיקה (אזרחי) במשרד המשפטים. עוסק בתחומים אזרחיים שונים ובעיקר בענייני קניין ותכנון. ליווה את חקיקת חוק המקרקעין (חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) וכנציג משרד המשפטים במועצה הארצית לתכנון ובניה ליווה את תהליכי הניסוח של תמ"א 38

יהושע גוטמן, אדריכל, מוסמך אוניברסיטת קולומביה. מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. מייסד ושותף במשרד 'גוטמן- אסיף אדריכלים'. מעורב בשלל פרויקטים של עיבוי על בסיס תמ"א 38.

תמ"א 38 : לפני ואחרי – קריקטורה של אדריכל אלי ענבר

תמ"א 38 היא תוכנית המתאר הארצית המשמעותית ביותר שאושרה בשנים האחרונות.

התוכנית, המאפשרת תוספת קומות ויחידות דיור לבניינים בכל רחבי הארץ, היא הפתרון המערכתי היחיד שהמדינה מציעה למאות אלפי מבנים ישנים, שעלולים להיפגע קשות ברעידת אדמה חזקה.

התוכנית מעניקה זכויות בנייה בתמורה לחיזוק המבנה הקיים, בניסיון ליצור מנגנון כלכלי שיממן את החיזוק באמצעות מכירת הדירות החדשות שייבנו. למעשה, מדובר בתהליך בו מועברת האחריות לחיזוק מבנים ולחיי הדיירים המתגוררים בהם מהממשלה אל השוק הפרטי.

למרות  הדיון הציבורי הער בתמ"א 38 לא קיבלו מגבלותיה של התוכנית התייחסות רבה.

לא דובר על כך שתמ"א 38 מכפיפה את האינטרס הלאומי בחיזוק מבנים ובמניעת קורבנות בנפש לשיקולים כלכליים ויזמיים: כאשר אין כדאיות כלכלית ביישום התוכנית, לא מתבצעות עבודות לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה.

לא הודגשה העובדה שאין כדאיות כלכלית ביישום התוכנית ברוב היישובים בישראל, ובפועל היא מבוצעת כמעט רק באזורי הביקוש שבמרכז הארץ, בעוד שביישובים בפריפריה הנמצאים בסיכון סיסמי מוגבר אין היתכנות כלכלית ליישום התמ"א.

בצד היותה כלי לחיזוק של מבנים נתפסת תמ"א 38 כאמצעי להתחדשות עירונית.

אך השימוש בתוכנית מתאר ארצית להתנעת תהליכים עירוניים רגישים ותלויי-הקשר ומקום מעורר קשיים רבים. בין השאר, עולות שאלות לגבי ההשפעה שנודעת לתוספת גדולה של קומות, שטחים מבונים ויחידות דיור למתחם קיים על יכולת הנשיאה של התשתיות העירוניות ועל איכות החיים בשכונות עירוניות צפופות.

התערוכה 38 מנסה לבחון נושאים אלה באופן ביקורתי ולשאול האם תמ"א 38 היא הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם סיכוני רעידת האדמה. במקביל נוגעת התערוכה בפתרונות אלטרנטיביים לחיזוק מבנים קיימים.

גם הצד האדריכלי של התמ"א נותר נסתר.

התערוכה מציגה פרויקטים של עיבוי וחיזוק שנעשו במסגרת תמ"א 38 וחושפת מגוון תשובות אפשריות לאתגרים של חיזוק מבנים; החל מתוספות מינימליסטיות של קומה על הגג, דרך הרחבות והגדלות וכלה במודלים מורכבים של תוספות לשיכונים ציבוריים.

הפרויקטים המוצגים מעוררים מחשבות על אבולוציה ארכיטקטונית וטכנולוגית של הבנייה הגנרית של העיר הישראלית ועל האפשרויות הגלומות בה.

בצד הפרויקטים הקונקרטיים מציגה התערוכה היבטים תיאורטיים ורעיוניים של חיזוק מבנים בפני רעידות אדמה.

ההסתכלות על התוכנית ממגוון נקודות מבט מעלה לדיון הציבורי בכלל, ולדיון האדריכלי בפרט, את האספקטים הסמויים של תמ"א 38, אלה המסתתרים מאחורי הסיסמאות וההצעות המפתות, ובכך אולי להבין את מגבלותיה של התוכנית, את ההבטחות הטמונות בה ואת השפעותיה האפשריות על חיי האזרחים בישראל.

משתתפים :  במקום, גוטמן אסיף אדריכלים, דוד דרך אדריכלים, החדר אדריכלים, יעל טומשין אדריכלים, סיגל כץ ברקן אדריכלות, לוי-לוסטיג אדריכלים, אדריכל מרק טופילסקי + מונא אדריכלות (אדריכל יואש ינקוביץ), אדריכלית מרית סבר, עיריית קריית אונו ומקום אדריכלות ובינוי ערים, עמותת אדריכלים מאוחדים סניף ירושלים, אדריכל אלי ענבר, קוניאק אדריכלים, אדריכל דרור רימוק , שיכון –תיקון, פורום שרת, תמא אדריכלות, תשובה סוסנר אדריכלים

במסגרת התערוכה יוצגו קטעים מן הסרט מבצע נפתלי של ורד ירוחם ואורן רייך

אוצר: ערן טמיר-טאוויל

פתיחה: יום חמישי 28.06.12  בשעה 20:00

נעילה: 09.08.12

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בשיתוף במקום

התערוכה בחסות:  מחלקת האמנויות של  עירית תל-אביב     משרד התרבות והספורט

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 19.07.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל.

מחר, יום שלישי 20.3.2012: פתיחה של התערוכה 'תהודת אחריות' בבית האדריכל.

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, הנרטיב האדריכלי חייב את תפיסת הקרקע ובניה מזורזת של אלפי יחידות דיור מהר ובזול. היה בכך צורך לאומי שמצא בתיאוריות הרווחות באותן שנים, נקודת משען איתנה. המודרניזם שחרט על דגלו פונקציונאליות, יעילות, חסכוניות, התאים למצב פוסט מלחמה בכל העולם. בשנות החמישים קמו בארץ עשרות ערים, מאות ישובים ורבבות יחידות דיור. תשתית ציבורית, חינוכית ובריאותית שהצטרפו לפרויקט פיתוח חסר תקדים במימדיו היחסיים.
הבניה המהירה של הארץ בשנות הקמתה, בנית החירום, הפכה לתרבות בניה המשמרת את אותם עקרונות: "מהר" ו"זול", ואלו נטמעו מבלי להרגיש גם בבסיס המחשבה התכנונית, האדריכלית. בעשורים האחרונים מתמודדת תרבות הבניה בישראל מצד אחד עם הצורך לטפל במבנים מזדקנים משנות הקמת המדינה ומצד שני עם המשך מפעל ההתיישבות והקמה של שכונות מגורים חדשות, בהן, תחת כסות של "מפרט טכני עשיר" שמשווק באגרסיביות, מסתתרת אותה תרבות בניה בעייתית – מהירה וזולה, לאו דווקא כמדיניות ממשלתית אלא כאמצעי ליצירת הון קבלני.
נדמה כי בתרבות הבניה שהתהוותה, המטרה האדריכלית היא לסיים את התכנון, לתעד את הבניין ולמסור את המפתח. וכך הסיפור האדריכלי, בדומה לאגדות המסתיימות בנשף הפתיחה, מסתיים לרוב, עם קבלת טופס האכלוס. האם לא זאת נקודת הפתיחה של הסיפור האמיתי? ואם תכנון בניין הוא כמו הריון – דימוי שגור אצל אדריכלים ואדריכליות – מה קורה לבניין אחרי שהוא נולד? ומה כשהוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?
האחריות האדריכלית אינה רק כלפי הקונים המיידיים של הבניין, אלא מהדהדת הלאה אל המשתמשים, הדיירים או העובדים בו, אל הסביבה, מחוץ לתחום הבניין, הגדר שמקיפה אותו, אל השומרים על ניקיונו ושלמותו וכלפי מעגלים מתרחבים והולכים של הקהילה, השכונה, הרובע, העיר ולפעמים המדינה כולה. זאת תהודת האחריות של האדריכל.

התערוכה מציגה עבודות של ארבעה אמנים/אדריכלים הבוחנים שאלות אדריכליות, חברתיות אלה בכלים מדיסציפלינה אחרת, צילום: בוידאו ארט ובסטילס.

אמיר בנאי פונה אל כלי עבודה הלקוחים מארגז הכלים של האדריכל ועוסק בחומרים או דימויים מאותו תחום -זוויות הצילום כמבטי חזית שטוחים, הגריד או הרשת כקובעי קומפוזיציה ומשחקי אור-צל כמימד עומק בצילום. אלו חוזרים בצילומיו אך כאן הם מופיעים לא ככלי תכנון אלא כהתאמות שנעשו על ידי אדריכלי היומיום, או כתוצרים של בלייה והתדרדרות. הוא בוחן את האדריכלות המאולתרת של המשתמשים ואת השפעתה על הבניין. לדבריו "העשייה האדריכלית יוצאת לאוויר העולם תחומה בסדר והיגיון, מספרת סיפור על כל השותפים לעשייה ומגרש המשחקים בו הם פועלים. האור, האקראיות, המשתמשים, הבלייה והזמן מביאים עימם צופן נוסף שעתיד לשנות את פניה". צילומיו עוקבים אחר השינויים, קטנים כגדולים, מייצרים אדריכלות חדשה ומראים את גבולות החזון האדריכלי, לעיתים את היופי באקראיות ולעיתים את המקום החסר באדריכלות למימד האנושי ולתהליכים תלויי זמן, כמו גם את המרחב הצר שיש לאלה להתקיים.

את האדריכלית והאמנית ורד פלוק מעסיק השיבוש שנוצר במבנה עקב השפעת הזמן. עבודתה הפטיש והמגב מתייחסת אל התיאוריה של הפילוסוף מרטין היידגר לפיה אנחנו מבינים דברים לעומק רק כאשר משהו משתבש. היידגר הדגים זאת על ידי מבחן הפטיש: כשנגר מומחה מכה בפטיש – והפטיש תקין – לנגר אין צורך לחשוב עליו, הוא יכול לחשוב על ארוחת הצהרים או לשוחח עם חבר. ההכאה בפטיש מתנהלת באופן של "התמודדות שקופה", אבל אם למשל, ראשו של הפטיש מתנתק במהלומה מהקת, הנגר עוצר לבחון ולהבין את הפטיש, את המקל, את המשקולת ואת החיבור ביניהם. עבודת הוידיאו שלה קושרת קשר הדוק בין שיבוש לבין הבנה לעומק של המצב הלא משובש.
שם העבודה מזכיר סמל נשכח לאידיאולוגיה שכשלה. היום, בזמן שהעולם מתפקח גם מקפיטליזם פרוע, ונתון בעידן של שינויים גלובליים שמגדירים מהגרי עבודה, בחרה ורד להציב לרגע שוב, את הפועל במרכז. שישה חלונות בבניין רב קומות מופיעים בפריים וידאו מחוספס. הצילום מרחוק מדמה צילום של מצלמות מעקב, העוקבות אחר מנקה חלונות שפעולתו מעלה אל פני השטח שאלות בדבר תחזוקה וניקיון. לצד מונחים חשובים כמו קומפוזיציה ופרופורציות, צריכים להימצא בארגז הכלים האדריכלי גם הסמרטוט והמגב.

עדו פלוק בוחן בעבודת הוידיאו חלומות על כישלון כיצד המבנה בו הוא חי משקף את מי שהוא בעיני עצמו ובעיני החברה. בעבודה הוא מקביל בין המבנה וההתיישנות שלו, לגוף ולדימוי עצמי. העבודה קושרת בין מראה הסביבה הפיזית שעוטפת את היחיד לבין ההערכה החברתית מעמדית ובוחנת כיצד אדם מיוצג ומקוטלג על ידי עיצוב החלל בו הוא חי או עובד. הוא הופך את מצלמת הוידיאו למיקרוסקופ, ומכוון אותה אל החללים המידיים שמקיפים אותו. הבדיקה הדיגיטלית הופכת את הקירות העייפים, התקרות המתקלפות, וכתמי החלודה, לנופים עצומים, לכר חלומות. כך, לדבריו, מתוך הסביבה המיידית שלו, הולכת ומתגלה גיאוגרפיה של כישלון, ניסתר לעין, רובץ בין שכבות ארציות של צבע, מלט, וטפט ישן. הממצאים של המחקר המיקרוסקופי, מציגים פאניקה כבושה, המסתתרת בין השורות, בסאבטקסט של חייו.

עבודת הוידיאו של אמנון וינר חוזרת אל הבית ברחוב לינקולן, בית סבו שנפטר בסוף שנות השבעים. סגנון הבניה והפרטים מתחברים אל דמות סבו, אל הדור שלו ואל תקופה בה הבית עמד במלוא הדרו ותכנונו התאים לצרכי דייריו ולאופיים. באמצעות מעקב אחר פרטי הבניה של הבית הוא מעלה שאלות לגבי הקשר בין סגנון הבניה לבין סגנון החיים המשתנה. האם בנין שנבנה בתקופה מסוימת ועבור דור אחר, עונה על צרכי הדור החדש? האם אי ההתאמה שלו מהווה הצדקה או אישור לרמוס אותו ואיתו את הערכים שהוא מייצג? הקשר בין ישן לחדש, למסורת ולכיבודה נידונים בעבודה באמצעות הדגשת הנתק בין הבניין לדייריו כיום, בעוד הבית מתחנן לשמור על תפיסת העולם והחזון של יוצריו אל מול הדרים ושיני הזמן.

אצירת התערוכה וטקסט מלווה: אדריכלית שרון יאבו איילון

ההכרזה על החברה הקבלנית שזכתה במכרז לתכנון, ביצוע ואחזקה של עיר הבה"דים המתוכננת בנגב היא הזדמנות טובה להרהורים אדריכליים על הפרויקט הצה"לי הזה.

בהקשר המיידי, חשוב לציין שהקבוצה הזוכה הצליחה להציע הצעה תחרותית יותר גם בזכות תכנון מחדש של הפרויקט, תכנון שיאפשר לבנות ולתחזק אותו יותר בזול. זוהי כמובן עדות מעניינת ליכולתם של האדריכלים לעזור ל'ילדים הגדולים' לזכות במכרזים שיכניסו להם מיליונים, ואני מקווה שהמתכננים קיבלו את הבונוס המגיע להם. אבל אנחנו נהיה חייבים לחכות למבנים הגמורים בכדי לגלות אם התכנון המחודש תרם גם לאיכות הארכיטקטונית של המתחם, כפי שטוענים האדריכלים הזוכים, או שמא החיסכון הנכסף צמצם את האפשרות להציע סביבה נעימה וטובה לחיילים. מעניין, אגב, מה חושבים המתכננים הקודמים של הפרויקט על כך שהתכנון שלהם, שבסבב היחצ"נות הקודם הוצג כמתקדם ואקולוגי, מוצג לפתע כבזבזני.

האמת היא שמחנות צבאיים אמורים להיות תכליתיים וספרטניים. הידור יתר של הקסרקטינים מעיד על טעם רע, במובן המוסרי העמוק ביותר. מאידך, מחנות רבים של צה"ל הם אסופה כה מוזנחת של מבנים שהושלכו באקראי בשטח שכמעט כל תכנון יכול להיות שינוי לטובה.

התכנון המקורי של עיר הבה"דים / לרמן אדריכלים ומתכנני ערים

התכנון החדש של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

אבל התכנון הפרטני של עיר הבה"דים בטל בשישים לעומת ההבטחה שהוא נושא בחובו להחיות את הנגב.

אני מודה ומתוודה שלא בחנתי את המספרים, עד כמה שאלה סופקו לציבור במגבלות ביטחון השדה[1], אבל אינני מצליח להבין כיצד פרויקט עיר הבה"דים יציל את הנגב. אם נתעלם לרגע מתקופת הבנייה שעשויה אולי לספק פרנסה לתושבים בדרום ומשדרוג התשתית שניתן היה לבצע ללא קשר להקמת עיר הבה"דים, הרי שקשה לראות איך קריית ההדרכה הזו תשפר דרמטית את המצב בדרום. ביליתי לא מעט שבועות מחיי בבסיסי הדרכה בצריפין, מאלה האמורים לנדוד אל הנגב, ומעולם לא התרשמתי שהם מספקים פרנסה לכל-כך הרבה אנשים. רוב האוכלוסייה בבסיסי הדרכה היא אוכלוסיה מתחלפת של חיילים צעירים שכמעט ולא יוצאים מן הבסיס במהלך ההכשרה שלהם. הסגל מורכב רובו ככולו מחיילים וקצינים צעירים בשרות החובה שלהם שמחויבים להישאר בבסיס עם חייליהם, והקצינים המבוגרים המעטים שניתן למצוא בבסיסים מעין אלה הם קצינים במסלולי הליבה של החיל, העושים קדנציית הדרכה קצרה ואחריה ממהרים אל התפקיד הבא. קשה לראות רבים מהם משתכנים בהכרח בנגב, כשתפקיד הבא שלהם עשוי להיות בצפון.

נותרנו עם אי-אילו נגדים ועם אנשי האחזקה והלוגיסטיקה של הבסיס. כאן יש פוטנציאל מסוים לתעסוקה, אך כיוון שאת עובדי האחזקה מעסיק היזם הפרטי – ולא הצבא או משרד הביטחון, קשה להאמין שהמשרות שיוצעו יהיו אטרקטיביות במיוחד.

הדממיה של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

יתכן שיותר משהמדינה רוצה לראות את בסיס ההדרכה מפריחים את הנגב, היא רוצה לראות אותם מפנים את הקרקעות היקרות במרכז הארץ שניתן לפתח למגורים ואולי לתעסוקה. וכך תושבי הנגב יקבלו בסיסים סגורים ותושבי ראשון יקבלו דירות חדשות. כמובן שגם ההפרטה של חלק ממשימות האחזקה השוטפות היא מטרה, סמויה למחצה, של המעבר אל הנגב. אמנם, ההפרטה של חלק מניהול חיי היומיום הצה"ליים עשויה להיות מבורכת – אם כי לא עבור הנגדים שיפוטרו  – אך היא עלולה גם להתגלות כבעייתית. מתמיה, בהקשר זה, שיש מעט מאוד דיון על האופן שבו צה"ל מפריט עצמו ונקשר באופן כל-כך טוטלי ולכל-כך הרבה שנים עם גוף שהוא בסופו של דבר לא יותר מקבלן בניין.

הפינוי של (חלק) מבסיס צריפין מעלה גם הוא מחשבות.

הראשונה היא על הצריפים הבריטיים שעדיין משמשים כמשרדים וככיתות. עוצמתה של האימפריה הבריטית משתקפת בעיני בצריפי העץ המצחיקים האלה ששורדים יותר משבעים שנה בשמש הים-תיכונית הקופחת. אינני חושב שמי מן המתכננים שלהם – האם היו אלה מהנדסים בריטים מכובדים עם שפם? – האמין שתקופת השירות של המבנים האלה תהיה ארוכה כל-כך. בכל מקרה אני מקווה שמישהו כבר עמל על תיקי התיעוד והשימור שלהם כי מזכרת כלשהי מבסיס סרפנד / צריפין חייבת להישאר. חייבים להישאר גם עצי האקליפטוס הגדולים שהם אולי המאפיין המובהק ביותר של הנוף המנדטורי, והציוני, מאפיין הנמצא באיום מתמיד, למרות ואולי בגלל שכיחותו. אחרי הכריתה המסיבית של האיקליפטוסים בבסיס יקנעם, צריך כבר עכשיו להיערך למאבק על שימור נוף האיקליפטוסים של הבסיסים הצבאיים בצריפין ובגלילות שיפונו, כנראה, בעוד מספר שנים.

למעבר של צה"ל לנגב יש אספקט אחד מבטיח הרבה יותר מבחינת אזרחי הדרום והוא המעבר של חלק מן הגופים הטכנולוגיים של צה"ל לפאתי באר-שבע. מחקרים בארצות הברית הראו שמתקני מחקר ביטחוניים הם גרעין שסביבו מתרכזות חברות טכנולוגיה יזמיות. גם בישראל קשה שלא להבחין בסמיכות בין מתחמי ההיי-טק של הרצליה פיתוח וקריית עתידים לבין בסיסי המודיעין בגלילות. יש כאן, אם כך, פוטנציאל אמיתי למעבר של תעשיות עתירות ידע לדרום, בעקבות בית הגידול והקליינט הראשי שלהן.

אבל למרבה הצער לא מדובר בבשורה לתרבות העירונית בדרום. על פי הפרסומים, ישכנו המתחמים החדשים בפאתי העיר – במקרה של קריית התקשוב שתוקם ליד האוניברסיטה – או בשוליה ממש, במקרה של קריית המודיעין שתוקם איפשהו בין עומר לבאר-שבע, מן הסתם כגבול לעיירה הבדואית לקייה. וכך, המתחמים החדשים האלה יצרו ערי קצה פרבריות בין הוילות של עומר לפחונים של הפזורה הבדואית ויחזקו את המגמות האנטי-עירוניות, שפגעו ופוגעות בנגב.

לאור העובדה שגם המטכ"ל בתל-אביב וגם פיקוד הדרום שוכנים בלב העיר – מזינים אותה וניזונים ממנה – אולי ראוי לשקול למקם את קריות המו"פ הצבאיות המתוכננות באופן שיתחברו אל המרכז העירוני המקרטע של בירת הנגב, ויתנו לבאר שבע צ'אנס לחיים עירוניים איכותיים.